http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783אני לא באמת יודעת מה אני עושה.heCopyright 2026 פרד. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14027097<div align="right" dir="rtl"> אז יצא שרפרפתי קצת על בלוגים בישראבלוג בניסיון להכיר בלוגים חדשים. אבל בסופו של דבר, רוב הבלוגים שהגעתי אליהם עוסקים בבנות שמנסות לרזות ואוכלות מסודר ובריא ומה שזה לא יהיה כדי להגיע ל"משקל המושלם". ואז נזכרתי בפרסומות נגד השמנת יתר שצצו לא מזמן, ובמה האנשים שאני מכירה אמרו עליהן. את האמת? קצת מוזר לי שבזמן האחרון כולם מתעסקים הרבה יותר מדי בהשמנת יתר ומעודדים אנשים להרזות, בזמן שיכול להיות שהרזון הוא דווקא הלא-בריא מבין השניים. זה גם, עם כמה חולני שזה נשמע מצדי, קצת מצחיק אותי. אני אסביר. אנשים יותר מדי נצמדים לעניין הזה, של השמנת יתר. הם טוענים שזה מה שגורם לילדים להיכנס לדיכאון, שזה לא בריא, שהם עלולים לחלות. אבל למה אתם חושבים שילדים נכנסים לדיכאון? הם סתם מסתכלים במראה, חושבים שהם שמנים ומבינים שזה רע? לא! אתם אומרים להם שזה רע. אתם אומרים לנו שהשמנת יתר זה לא טוב, זה לא בריא, זה לא חכם, והם נכנסים לדיכאון מהפחד שהם לא כמו שצריך. אתם, או הקמפיין נגד השמנת יתר שהתרחש לא מזמן, גורמים לזה. הקמפיין אומר שזה לא טוב? החברה תלך אחריו. אנשים אומרים שזה נכון, שהשמנת יתר באמת לא בריאה.</div>Sun, 26 Jan 2014 17:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14027097http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=14027097http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14025726<div align="right" dir="rtl">שאני מתחילה ממש לשנוא את הבלוג הזה אבל זה בסדר לי אני מחבבת את השנאה הזו, היא נותנת לי איזה עניין בחיים. אני יודעת שאני כל הזמן משנה את הבלוג, זה מטריף אותי. אני פשוט לא מסוגלת להגיע להחלטה. אז כן, אני מכריחה את עצמי להישאר פה ולהמשיך לכתוב וכן נעה, כן, לשבת, לכתוב, עכשיו, מיד, ובסוף המחסום יעבור בסוף אני אחזור להצליח לבטא את עצמי כן. רציתי רק לציין ששיניתי שוב את העיצוב של הבלוג, והפעם גם את השם שלו והכינוי שלי, שלשם שינוי- גם אומרים משהו עבורי. זהו, נראה לי שסיימתי עם השינויים לזמן הקרוב. אני בספק אם לא היה קל יותר לפתוח בלוג חדש אבל לא, נעה, לא, לשבת, לכתוב, פה, לא לברוח מהעבר שלך ומהדברים הקודמים שכתבת וזו מן תופעה כזו שלי, אני חושבת, לברוח העבר שלי ומהדברים הקודמים שאמרתי ושעשיתי ושכתבתי אבל אולי להכריח את עצמי להישאר יעשה את העבודה כן. רציתי רק לציין שקצת מוזר שבגלל המחסום הדפוק אני צריכה לחשוב שנה באיזה מילים להשתמש כדי לבטא את עצמי זה כבר לא זורם כמו פעם אפילו פוסט פשוט אני לא מצליחה לכתוב. כן זה היה פוסט חסר תועלת לחלוטין אבל רציתי רק מקום לציין שזהו עם השינוי</div>Sat, 25 Jan 2014 00:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14025726http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=14025726http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14017600<div align="right" dir="rtl">יותר מדי תחושות יותר מדי מה להעביר במילים יותר מדי אני כבר לא מצליחה להעביר את התחושות שלי במילים כמו שהייתי מצליחה פעם וזה אומר רק שני דברים: או שהמילים שלי השתנו או שהתחושות שלי השתנו. אני אלך על גם וגם. ~ היום הייתי אמורה להיפגש עם כל מני ילדים שפגשתי באיזושהי סדנה שהלכתי אליה, אבל המפגש בסוף התבטל כי יותר מדי ילדים לא יכלו. קצת ביאס אותי, אבל לא נורא, נתגבר. זה היה קצת עצוב, כי גם סדנת ההמשך שלנו נדחתה לפסח, אבל אני מקווה שעוד נמצא זמן להיפגש עד אז. העיקר שהפעם אני לא הולכת, כמו תמיד, להיעלם מפני השטח ולא לשמור על קשר &gt;&lt; כי הפעם זה באמת חשוב לי. טוב, זה היה פוסט קצר. אין לי הרבה מה לספר.. דיברתי עוד עם ג'קס (הילדה מהפוסט הקודם) היום, נפגשנו במקרה במסדרון. איכשהו אחרי כל שיחה בינינו אני יוצאת עם חיוך. אני לא יודעת, זה פשוט כאילו.. כאילו מצאתי מישהי שאשכרה רוצה להיות לידי, לדבר איתי. זה ממש משחרר. פשוט כיף לדבר איתה. אגב, לא באמת קוראים לה ג'קס. אבל החלטתי, בגלל שבזמן האחרון אני כותבת הרבה יותר על כל מני אנשים, להמציא כינויים לכל אחד (כי בכל זאת, אני לא רוצה שמישהו ש</div>Wed, 15 Jan 2014 00:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14017600http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=14017600http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14016745<div align="right" dir="rtl">זה כלכך, כלכך פתטי מצידם. המורה שלי כל הזמן רואה שאני מדוכדכת או משהו כזה ולוקחת אותי לשיחות אישיות. או בעצם לקחה. אחרכך היא התחילה לקבוע לי כל מיני שיחות מטומטמות שלא יעזרו לי בחיים עם היועצת, וכשהיועצת החליטה שאין לה מה לעשות לגבי עם היועץ. סבבה, הבנתי, רוצה לעזור וכל זה. אבל זה כבר מתסכל. ממש. אתמול היא סיפרה לי שיש בבצפר משהו שנקרא 'אח בוגר', שזה שלכל מורה יש תלמיד או שניים שהוא אחראי עליהם ומדבר איתם פעם או פעמיים בשבוע ומנסה לעזור להם.seriously?! אח בוגר?! מה היא חושבת שאני, ילדה בגן? נמאססס ממש נמאס לי. היא שיבצה לי את המורה לסביבה, ועכשיו כל פעם שאני רואה אותה היא מחייכת אליי חיוך מעצבן כזה. ואני חייבת כל הזמן לספר לה מה קורה איתי מה עובר עליי ואיך אני וכל זה ועכשיו היא הגיעה למסקנה שאני צריכה כל ערב לשבת ולכתוב איך היה לי היום מבחינה פיזית ונפשית עמוד. חה. נראה לך. אוף, ממש אין לי כח אליה. והיא גם אחת המורות שאני הכי פחות אוהבת, ואיך בדיוק היא רוצה שפתאום אני אתחיל לדבר איתה על כל מה שעובר עליי? והאישה הזו חסרת טקט. פשוט לגמרי לחלוטין חסרת טקט. נוף. ~ לא מזמן קלטתי שיש ילד</div>Mon, 13 Jan 2014 23:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14016745http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=14016745http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14011561<div align="right" dir="rtl">~סתם סיפור ילדות שנזכרתי בו היום. כשהייתי קטנה יותר, בכיתה ה', הייתי בחוג סיירות. היינו קבוצה של כמה ילדים מהכיתה המגבילה, ילד אחד מהכיתה שלי ואני. יום אחד, הילד מהכיתה שלי הביא איתו לחוג חבר שלו, גם מהכיתה שלנו. באותו היום היו משימות מסובכות יותר מבדרך-כלל. היינו צריכים לעבוד בשיתוף פעולה כדי ליצור כל מיני דברים, וכמובן שהילדה מהכיתה המגבילה שניסתה לעשות עליי 'חרם' (נו, כיתה ה') והחברה השפוטה שלה לא ממש ידעו לעבוד, ובמיוחד לא איתי, בשיתוף פעולה. לקראת סוף השיעור הייתה המשימה המסובכת ביותר- לבנות פירמידה אנושית. זה היה בנים לחוד, בנות לחוד. אנחנו, הבנות, ניסינו לבנות פירמידה- וכמובן שאני הייתי למעלה, כי אותי הכי קל להרים. הבנים רק השתוללו והפריעו לנו. בכל פעם מחדש כשכמעט הצלחנו ואני עמדתי לעלות, הבנים רצו אלינו ודחפו אותנו, מפילים אותי לאדמה ויחד איתי את כל הפרמידה. הבנות כעסו עליי, כמובן. הן צרחו עליי שהפרמידה התפרקה בגללי, שאני כל הזמן הורסת. בכלל לא הסתכלו לכיוון הבנים. אני פרצתי בבכי, הסתובבתי ורצתי לעבר עץ קרוב, מתיישבת מאחוריו כך שגבי אליהן והעץ מסתיר אותי ומתבודדת. במשך עשר דק</div>Tue, 07 Jan 2014 20:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14011561http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=14011561http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14008017<div align="right" dir="rtl">כשאני עצובה, אני לא רוצה שתנסו לשמח אותי. אני רוצה רק מישהו שיזדהה. כשאני לבד, אני לא רוצה שתתקפו אותי בשאלות. אני רוצה רק מישהו שיבין. כשאני אבודה, אני לא רוצה שתמצאו אותי. אני רוצה רק מישהו שילך אתי לאיבוד. כשאני בוכה, אני לא רוצה מישהו שיעודד אותי. אני רוצה רק מישהו לבכות איתו. וכרגע? כרגע אני רק רוצה שיהיה מישהו כזה, או תהיה מישהי כזאת. למרות שגם חיבוק יעזור.</div>Fri, 03 Jan 2014 16:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14008017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=14008017http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14004993<div align="right" dir="rtl">אני לא בוכה. אתם יכולים להמשיך להתקרב, זה בסדר אני לא בוכה. כן, בואו, תראו ידיות הכלוב שלי די חלקות, בסך-הכל. ניקיתי אותן רק הבוקר- די קל להיכנס עכשיו. בואו, חמודים. אני לא בוכה, אל תפחדו. בואו, צפו בי. תנעצו בי את מבטיכם ותתלחשו ביניכם, כאילו אני לא שומעת. בואו, תראו הנה ילדה בוכה! ילדה בוכה! בואו, הסתכלו על המחזה המלהיב! טוב, אולי אני בוכה. קצת. זה כל-כך משנה לכם? מלהיב אתכם? מעורר בכם עניין? בואו, צפו בי. כמו בחיה. אתם יכולים להמשיך להסתכל עליי ככה, להאמין שזו הצגה. זה בסדר. כי הרי כל עוד אני חיה במרכז, לי כבר לא אכפת. ~ המ חודש לא הייתי פה סליחה על הדבר הזה למעלה, הייתי חייבת את זה לעצמי</div>Mon, 30 Dec 2013 21:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=14004993http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=14004993http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=13973204<div align="right" dir="rtl">תודה, גם אתן מטומטמות אבל כרגע עברתן את הגבול. אני מבינה שאתן אוהבות לצחוק עליי. על זה ששגיאות כתיב חשובות לי, על זה שבוואט-סאפ אני שולחת לכן הודעות מפוסקות עם נקודה בסוף משפט, על זה שאני פרפקציוניסטית. וזה בסדר, אני זורמת אתכן, אפילו צוחקת קצת בעצמי. אני מנסה להראות לכן שכאילו לא אכפת לי- שאני סבבה עם זה שאתן צוחקות על זה שאני כאילו "דכאונית", או על זה שיש לי דעה על כל דבר. אבל תנו לי לגלות לכן משהו? לפעמים זה כבר עובר את הגבול. לפעמים במקום צחוק חברי זה כבר הופך להיות לעג, ולזה אני לא מסכימה. אז כן, אני פמיניסטית- או לפחות חצי. כן- אחרי החיסון לא הסכמתי להדביק על החולצה שלי את המדבקה שנתנו לנו. ולמה? כי היה כתוב עליה "אני גיבור". ואני מאוד מצטערת, אבל אני אף-פעם לא אהיה גיבור. גיבורה אולי כן, אבל לא גיבור. ומה אתן אומרות על זה? "נעה, רציני שזה כבר ממש מטומטם." תודה, גם אתן מטומטמות גם העקרונות שלכן מגוחכים. כן, זה ממש מטומטם שאחת מכן לא מוכנה לומר או אפילו לשמוע את המילים "פאק", "שיט", "סקס" או "ביץ'" רק בגלל ש"באמריקה כולם כל-כך מתורבתים, ואנחנו צריכים להיות כמו באמריקה" וכ</div>Sat, 23 Nov 2013 21:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=13973204http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=13973204http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=13969974<div align="right" dir="rtl">צהוב צהוב היה הגשר שהוביל אותי אליך צהוב, כמו השמיים שהביטו בבטחה כשפסק הקצב שחיבר אותי אליך אז הצהיב הרגש כמו דרך ישנה. לא הייתי פה די הרבה זמן, אני יודעת.. ומצטערת. למען האמת, התגעגעתי- כמעט ולא היה לי זמן להיכנס לכאן. בכלל, בזמן האחרון אני לא כותבת כל-כך. אולי זה כי אין לי על מה לכתוב, אולי זה כי אני לא מצליחה להעביר את מה שאני רוצה בכתיבה, אני לא יודעת. הנקודה היא שאני מאוכזבת מעצמי, שאני מאוכזבת מהכתיבה שלי, ושאין לי זמן לכתוב. עם כל הלחץ של הלימודים (אגב, מחר יש לי מבחן באנגלית ובשבוע הבא שני (!) מבחנים במתמטיקה- אחד בכיתת המצוינות והשני ברגיל), הקורסים (יש לי גם סדנת כתיבה וגם קורס באוניברסיטה) ושיעורי הכינור (אני לא מפסיקה לאכזב את המורה שלי, את אמא שלי והכי חשוב- אותי) אני מרגישה כאילו אין לי בכלל זמן לעצמי. קצת חבל, למען האמת. אתמול חזרתי מטיול שנתי. אצלנו קוראים לזה, בעצם, "סמינר לימודי"- זה כמו טיול שנתי, רק כזה שלומדים בו תוך כדי ובסוף צריך להגיש עבודת סיכום (כזה נפלא, נכון? &gt;&lt;). המסלולים היו נחמדים, אני ממש אוהבת את הנגב והיה אדיר- אבל החדרים שיש</div>Tue, 19 Nov 2013 22:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=13969974http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=13969974http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=13949940<div align="right" dir="rtl">באחד הפוסטים האחרונים שלי, אחת הקוראות שאלה אותי אם אני אתאיסטית במקרה, וזה העלה בי מחדש הרבה שאלות. ממש קצת זמן לפני כן, חשבתי הרבה על הנושא והגעתי למסקנה- אני אכן מגדירה עצמי כאתאיסטית, אך מעולם לא באמת אמרתי זאת למישהו כשדיברנו על נושאי דת למיניהם. אני מניחה שפשוט לא רציתי להסתבך. אתם מבינים, מדובר בילדה בת 13. כן, זו אני- הרבה אומרים שאני בוגרת לגילי, ולאחרונה הבנתי כי זה באמת נכון. כששואלים אותי דברים שקשורים לנושאים שלכאורה מתאימים רק לאנשים "בוגרים", ואומרים לי שלא היו מאמינים שאני רק בת 13, אני אומרת שאני בוגרת לגילי. הייתי בטוחה שזה תופס, הייתי בטוחה שגם יאמינו לי אם אכתוב בפוסט שלי שאני בוגרת לגילי... אבל אז נזכרתי בהתנהגות שלי עצמי. כשאני רואה בכל מיני בלוגים בנות בנות 11 או 12 כותבות שהן בוגרות לגילן, זה תמיד נשמע לי מפוקפק או תינוקי- ואיכשהו, אף-פעם לא עולה בדעתי שאני גדולה מהן רק בשנה-שנתיים, ושהגיוני שהן דומות לי מבחינת בגרות המחשבה. אדם דעות, זה מה שאומרים עליי. אפשר לומר שאני עונה להרבה סטריאוטיפים- שמאלנית, אתאיסטית, פמיניסטית... כל-כך הרבה סטריאוטיפים לילדה בת 1</div>Sun, 27 Oct 2013 16:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (פרד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=837783&blogcode=13949940http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=837783&blog=13949940