http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834618ג'ולי ברוק,עסקנית בתחום התיאטרןן ( ובכלל) כותבת מהרהורי ליבה על מצב התרבות בארץ. והרהורי ליבה גועשים ונרעשים. כמו שסבתא הייתה אומרת: לפעמים צריך להגיד- כדי שלא יגידו שלא אמרת...heCopyright 2026 Julie Brook. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834618http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834618&blogcode=13850123<div align="right" dir="rtl"><div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">בא לי לונדון.</div> <div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">בא לי לונדון כי מבחינתי לונדון היא העיר שלי. בפעם האחרונה שהייתי שם הייתי בת 9. מאז לא הפסקתי להתגעגע.</div> <div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">לצבעים, לריחות, לאנשים, לתיאטרון.</div> <div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">זאת הפעם הראשונה שראיתי תיאטרון בארץ אחרת, בשפה אחרת, זאת הפעם הראשונה שהשוויתי בין הביצועים העלובים משהו של ארץ ישראל ליכולות של הבריטים, וכן, גם לכסף של הבריטים.</div> <div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">זאת הפעם הראשונה שהתאהבתי באמנות.</div> <div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">ולא, זה לא הרגע שבו החלטתי לעבוד בתחום ( זה היה רגע אחר, אבל יש זמן ומקום לכל דבר) אבל זו הפעם הראשונה שישבתי נדהמת והתבוננתי בשחקנים מלהטטים מולי על הבמה.</div> <div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">ההצגה ( או שמא המחזמר) נקרא starlight express . אם אומר שעד היום אני זוכרת בעל פה את כל השירים האם זה יעביר את התרשמותי? האם אפשר להעביר התרשמות של ילדה בת תשע, שמביטה לכל עבר על מנת לעכל את התופעה? שרצה לקנות את הדיסק בסיום? שמתחננת מאז לנסוע עם אבא שלה עוד פעם אחת לשבוע מחזות זמר בלונדון? ( וכן, אבא, הולכים גם לזה)</div> <div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">אף פעם לא ראיתי שום דבר כזה לפני זה, וטרם העלו בישראל מחזמר שהשפיע עליי ככה ( ודווקא בשנים האחרונות יש פה התפתחות יוצאת מגדר הרגיל) אבל נסו לדמיין ילדה בת 9 יושבת עם הוריה משני הצדדים, כאשר האמא עוסקת בעיקר במלאכת התרגום של השפה האנגלית, בתחילת המערכה השנייה הסתובבתי אליה והסברתי לה שאני מבינה, ושהיא הורסת לי ושתפסיק כבר ( אמא שלי אוהבת את הסיפור הזה עד היום. בהזדמנות זו סליחה אמא, ותפסיקי לספר עליי סיפורים!) כשיצאתי מהאולם היה לי בית חדש- לונדון! עיר חלומותיי הגנוזים, העיר שבה הכל אפשרי כולל הרמת קונסטרוקציה מסובכת להפליא על מנת שכל השחקנים ( שמגלמים רכבות מסוגים שונים) יוחלקו להחליק בכל רחבי האולם.</div> <div style="color: #222222; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl">לונדון יא הבית, ותל אביב היא החיקוי. כמו שאמרה דורתי- אין מקום כמו בבית ( אם רק יכולתי להקיש בעקבים 3 פעמים ולהיות שם). כשיודעים פשוט יודעים. ולונדון? היא מחכה לי. כשאני שם אני אף פעם לא לבד.</div></div>Tue, 16 Jul 2013 08:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Julie Brook)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834618&blogcode=13850123http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834618&blog=13850123http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834618&blogcode=13850121<div align="right" dir="rtl"><div style="color: #500050; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl"></div> <div style="color: #500050; font-family: arial, sans-serif; text-align: start;" dir="rtl"> <div>איתי,&nbsp;</div> <div>אני מצטערת, אבל ידעת שזה יגיע בסוף. הרי בכל מערכת יחסים מגיעים לשיחה הזאת.</div> <div>אי אפשר להתחמק מזה. הרי תמיד נגיע לנקודה הקריטית הזאת. זה תמיד יגיע ל"יחסינו לאן".</div> <div>אני פונה אליך, כי חייבים להפרד, וזה יכול לבוא רק ממך. כולנו יודעים את זה.</div> <div>כמה שנים עוד אפשר למשוך את זה? &nbsp;זאת הרי נראית זוגיות חד צדדית.</div> <div>הם מזילים עלייך ריר כל השנה, ואתה? פעם בשנה אתה עושה להם טובה ובא לאסוף את הפרס. אתה אמנם מתלבש יפה, אבל כולנו יודעים שבאת לזיין וללכת. אפילו בלי סמס ביום שאחרי. להפך אתה יושב בבית ואנשים מסמסים לך. זה נחמד אבל צפוי ולא מרגש לי את העפעף.</div> <div>כי האמת שזו תחרות לא הוגנת. אתה מוכשר שבא למות, אתה יפה שבא למות, אנשים שמכירים אותך אומרים שאתה מקסים ואינטילגנטי (שבא למות. ובכלל, לא מומלץ לאנשים אובדניים להסתובב לידך).&nbsp;<br />כדי להוסיף על כל הצרות, אתה גם עניו, ונשארת בן אדם מה שנדיר במחוזותינו.</div> <div>אפילו יש לך אישה שעושה חשק לכל אישה במדינה להיקבר מתחת לשמיכה ולא לקום לעולם ( אני מוכנה להראות כמו מלאני. כולל הנקודת חן והכל)</div> <div>אתם הבראנג׳לינה של המזרח התיכון. אבל די!</div> <div>כל שנה אתה מגיע, לפעמים אפילו מתחרה בעצמך, לוקח את הפרס ועוד דופק להם נאום סמי חתרני בפרצוף. והם מתמוגגים שאתה גם מרדן ממש כמו מרלון ברנדו ששלח אינדיאנית במקומו לאוסקר (רעיונות לשנה הבאה איתי?) או כמו ג׳יימס דין רק על אופניים.</div> <div>והם טופחים אחד לשני על השכם, אתה פשוט כל כך מקסים וכריזמטי. ובעצם, איך אפשר יהיה שלא לתת לך את הפרס גם בשנה הבאה?</div> <div>זה שאין אף שחקן צעיר שמתחרה ביכולות שלך זאת בעיה של כל עולם התיאטרון בארץ. &nbsp;אי אפשר כל שנה לחזור על אותו סיפור. מה אתה? מריל סטריפ? (אני בטוחה שתגלם אותה מצויין בסרט על חייה, זה יהיה שוס איתי ( רבותיי שוס זאת מילה שעושה קאמבק וסוגריים בתוך סוגריים זה חוקי)). וגם אם אתה לורנס אוליביה הישראלי - כמו שטוען הנדלזלץ - אז כשאוליביה שיחק את רומיאו - שיחק איתו את אותו תפקיד גם אחד ג'ון גילגוד (ששיחק קודם לכן את... המלט). לא רק זה אלא שאוליביה רתח כשגילגוד קיבל ביקורות יותר טובות.. אבל אולי בעצם זה כישלון &nbsp;של בתי הספר למשחק, שלא מצליחים להקים דור חדש שייתן לך פייט? (תום אבני בטירונות בלוז זה לא נחשב. אל תיעלב תום).<br />&nbsp;חוץ מזה שזה שכשהגעת הפסיקו לספור את הדור המבוגר זאת כבר אפליה על רקע גיל. (למה דורון תבורי לא מקבל פרסים? עודד תאומי? עודד קוטלר? מישהו?)</div> <div>אתה כבר בן שלושים פלוס. ויש עוד הרבה תפקידים לפנייך ( נגיד לער, בקצב שאתה עושה שייקספיר ועוד ייתנו לך פרס כי הם אוהבים שמתכערים או מזדקנים או משמינים בשביל תפקיד כל האנשים האלה עם הפרסים) אבל יש תפקידים שאתה כבר לא יכול לעשות. נגיד רומיאו. אתה כבר לא בן 15. או 20. או 25. ( סתם, איתי אתה יכול לעשות לי רומיאו כל יום. אני אצא למרפסת, אני אזרוק עלייך פרסים).&nbsp;</div> <div>ועכשיו ברצינות. אני מציעה שכמו הבימה. תסרב להתמודד. תכריז על מרד חד צדדי, עד שיהיה מתחרה ראוי ( שלא כמו הבימה. אני מבטיחה לך שלכולם יהיה אכפת)&nbsp;</div> <div>לפחות שזה יהיה דו קרב, ולא איתי נגד איתי. כי אותי זה משעמם, והטקס הזה גם ככה משמים ( הוא משודר בערוץ אחד למען השם. ברור להם מראש שאין לזה רייטינג) זה טקס שדורש מייקאובר ותקציב. וקצת כבוד עצמי. עובדה שירון ברובינסקי מנחה אותו כבר תקופה ( וגם הוא חמוד. ירון.ונאה ולא מעניין בעליל.&nbsp;אולי אתה תנחה?) בקיצור איתי, זה טקס של איש אחד. &nbsp;זה נהיה לא רק צפוי אלא גם מגוחך.</div> <div>ותעשה טובה: תעביר איזה פסלון או שניים לשחקנים נזקקים.&nbsp;&nbsp;עודד כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו.</div> <div><img src="https://mail.google.com/mail/u/0/images/cleardot.gif" alt="" /></div> <div></div> </div></div>Tue, 16 Jul 2013 08:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (Julie Brook)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834618&blogcode=13850121http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834618&blog=13850121http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834618&blogcode=13826381<div align="right" dir="rtl"><p><span>נתחיל עם קצת כנות. (סבתא שלי אומרת שכנות זה חשוב במערכת יחסים).</span></p> <div class="im"> <p><span>&nbsp;לא קוראים לי ג׳ולי ברוק. אין ספק שמדובר בשם לועזי ביחס למחוזותינו</span><span></span><span><span></span>.&nbsp;</span><span></span></p> </div> <p><span>ואפשר להגיד עליי הרבה דברים. אבל לועזית אני לא</span><span></span><span><span></span>.</span></p> <p><span>נולדתי בשנה כך וכך (לא מזמן כל כך) להורים בשם כך וכך, בקיבוץ כך וכך וגדלתי בעיר שלא שונה בגודלה מקיבוץ. או במהותה</span><span></span><span><span></span>.</span></p> <div class="im"> <p><span>שום דבר בחיים השפויים לחלוטין שהיו צפויים לי לא הוביל אותי לרגע הזה</span><span></span><span><span></span>.</span></p> <p><span>אה. בעצם דבר אחד</span><span></span><span><span></span>.&nbsp;</span></p> </div> <p><span>בגיל חמש ההורים שלי רשמו אותי לחוג דרמה. וגם לחוג ג׳ודו.&nbsp;</span><span></span><span><span></span>&nbsp;</span><span>את הג׳ודו עזבתי מהר מאד ( נדמה לי שבמקומו הגיע חוג בלט). עם הדרמה כבר נתקעתי לכל החיים.</span><span></span></p> <p><span>הייתי ילדה עם מנוי לקאמרי, לקחתי את הכרטיסים של ההורים שלי להצגות.</span></p> <p><span>יש לי אוסף תוכניות שיכול להתחרות באוסף הקריסטלים של סבתא שלי, &nbsp;ועדיין מרגיש בנוח בתוך הארון שלי.</span><span></span></p> <p><span>בתור ילדה החלום שלי היה להיות ליא קניג בשלוש נשים גבוהות. אחר כך חלמתי על להתחתן עם וילוז׳ני - מבחינתי הוא לא קומיקאי. רק בחור&nbsp;יהודי בחושך</span><span></span><span><span></span>.</span><span></span></p> <p><span>ההתמכרות במשיכה גם בחטיבה ובתיכון. ביליתי שש שנים בבימת הנוער (יש שתיים בארץ. זה לא יעזור לכם לגלות מי אני, אבל תבדקו - זה פרוייקט יפיפיה)&nbsp;התיאטרון היה&nbsp;בשבילי &nbsp;והוא עדיין בית ומקלט, בית כנסת ועיר חטאים</span><span></span><span><span></span>.&nbsp;</span></p> <p><span>עשיתי בזה תואר (סבתא שלי כמובן שאלה מה עושים עם זה) תעודת הוראה (סבתא שלי הייתה מרוצה שנהייתי פרקטית) אפילו מצאתי עבודה בתחום. (את רואה סבתא? אני פרקטית. אין לי כסף לכלום. אפילו לא לקנות כרטיס להצגה, אבל אני פרקטית. במקרה שיאיר לפיד עדיין מחפש את הכסף אני יכולה להגיד לו איפה הוא לא. הוא לא בתיאטרון, חיפשתי).</span></p> <p><span>אני יודעת לדבר על תיאטרון במונחים של שדה (ותודה לדפנה בן שאול שהביאני עד הלום. שלוש מתוך שבע מילים שאמרת במשפט מעולם לא הבנתי, אבל תודה) לחלק את היצירה לתקופות, לבנות תקציב להצגה, להבדיל בין סוגים שונים של פנסים ועוד כל מיני דברים שמבחינת הציבור הכללי הם סוג של פיקציה. אז מה בעצם אני עושה פה?</span><span></span><span><span></span>&nbsp;</span><span></span></p> <p><span>אני פה כי נמאס לי. נמאס לי מהתיאטרון הישראלי, נמאס לי מאמנות שמוחזקת כבת ערובה על ידי טייקונים של התחום, נמאס לי שהתיאטרון הישראלי עומד במקום והאירופאי לא מפסיק להתפתח. נמאס לי שאפילו לנו, אנשי התיאטרון אסור לדבר בינינו לבין עצמנו על המצב העצוב הזה. כי התיאטרון בארץ עצוב. כל כך עצוב &ndash; זה לא מעניין אף אחד (מה שאופן אישי &ndash; עושה אותי עצובה). כשחנה רובינא שיחקה זונה בהבימה כל הארץ געשה. זה הגיע לכנסת. זה עניין מישהו</span><span></span><span><span></span>.</span></p> <p><span>אז התיאטרון עדיין מעניין מישהו, הוא מעניין אותי. ואני אשב ואכתוב (אמנם בשם בדוי, אני עובדת בתחום. אני עצובה ועצבנית אבל לא משוגעת) ואתרגש, ואצחק ואבכה ואזכר למה כל כך רציתי לשנות את התחום האפרורי הזה. כי הוא אמור להיות צבעוני (קצת כמו הקריסטלים של סבתא) והוא לא. ואולי אני אשנה אותו. קצת</span><span></span><span><span></span>.</span></p> <p><span>אז... ממריאים</span><span></span><span><span></span>?</span></p></div>Mon, 24 Jun 2013 21:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Julie Brook)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834618&blogcode=13826381http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834618&blog=13826381