http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580לאנשים בשיקום על ידי אנשים שהשתקמו.heCopyright 2026 RecoverED.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14992388<div align="right" dir="rtl">How we spend our days is, of course, how we spend our lives. What we are doing with this hour, and that is what we are doing. &mdash;Annie Dillard שיקום מאנורקסיה הוא קשה. הוא לוקח הרבה זמן. פשוט להתחיל איתו אבל הולך ומסתבך בשלבים מאוחרים יותר. בקיצור, זה מתיש. מכל הסיבות האלה, לבחור לשים את חיי השגרה על 'הולד' &ndash; או לפחות בצורה חלקית- ייראה כמו האסטרטגיה הברורה מאליה על מנת להפוך את השיקום להצלחה. דרך אחרת לעשות זאת היא להתאשפז או לבחור בטיפול יומי בבית החולים או במרפאה. ברגע שהתחייבת אליו, כבר עשית את אחת ההחלטות המשמעותיות בכל הנוגע להאם לקח פסק זמן מחיי השגרה שלך. אז, 'רק' נותר לפצח את האופן בו תוכלי לשים את המחויבויות שלך בצד לכל זמן בו השיקום נמשך. אבל, כמו שכבר רשמתי בפוסטים רבים אחרים, טיפול ושיקום מוסדי הוא לא דבר שמתאים לכולם. היתרונות והחסרונות שבאשפוז מלא/יומי הם מעין גרסה ליתרונות ולחסרונות של בחירה בהפסקה מכוונת מן השגרה הרגילה על מנת להקדיש את מרבית הזמן והאנרגיות לשם שיקום עצמאי או אשפוז. אם את מחליטה שאת לא מעוניינת בטיפול מוסדי או שאין לך גישה אליו, את צר</div>Tue, 11 Jun 2019 14:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14992388http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14992388http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14974265<div align="right" dir="rtl">מקור/ Psychology Today*הפוסט מנוסח בלשון נקבה אך מכוון לשני המינים כאחד.*הפוסט מתייחס לכלל הפרעות האכילה המגבילות ולא לאנורקסיה בלבד- זאת מתוך הניסיון האישי שלי. לאנורקסיה יש מעין דרך משונה משלה שבאמצעותה היא גורמת לאנשים שאליהם היא נדבקת לרצות להגן עליה, להעריץ אותה ויותר מהכול- לרצות לשמור עליה- לפחות חלק מהזמן. קשה לחשוב על מחלה אחרת בה האמביוולנטיות לגבי שיקום משותפת כמעט לכל החולים. עם זאת, אותה האמביוולנטיות היא לא סטטית. היא משתנה ככל שאת הולכת ומרחיקה עם המחלה וככל שהזמן חולף. אנורקסיה היא מחלה ששיקום מלא ממנה הוא אפשרי. אם נשווה למחלה או מצב שאותו ניתן רק לנהל, ולא להחלים ממנו, כמו סכיזופרניה, דו קוטביות, אוטיזם או עיוורון, מאנורקסיה אפשר להחלים, בהרבה מצבים אחרים ניתן רק ללמוד איך להתמודד, להשלים ולמזער תסמינים ונזקים. אבל מה שמיוחד בכל הנוגע להפרעות אכילה הוא שמדובר באחת ההפרעות הבודדות שגורמות לחולים לבזבז הרבה מהזמן שלהם בלא לרצות להשתפר ולהחלים, לעיתים אפילו להילחם עד אפיסת כוחות בשביל להימנע מכל צעד לעבר השיקום. במובן המסוים הזה, מדובר במצב שונה מדיכאון, הפרעות חרדה</div>Wed, 28 Nov 2018 09:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14974265http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14974265http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14965432<div align="right" dir="rtl">מקור/ Elisa Oras- Follow The Intuition האמת לגבי שיקום מלא היא, לא משנה כמה מידע תדעי, כמה פעמים קיבלת אישור שתהיה בסדר, כמה פעמים שמעת את אותה העיצה שוב ושוב, שום דבר מזה לא יעזור או יעבוד אם את לא מאתגרת את עצמך ועומדת מול הפחדים שלך. אם לא תיישמי מה שאת יודעת, כלום לא יקרה או לפחות לא מספיק בשביל להגיע לסוף, או קרוב אליו. לעיתים קרובות מאוד לאנשים לא חסר מידע, או אישור מהסביבה, חסר להם החלק הפעוט של, ובכן, עשייה.את לא יכולה לגרום לעצמך להחלים באמצעות מחשבות (מה שגם המחשבות לא ישתפרו עד שלא תתחילי ליישם). בשביל להחלים צריך להחלים וכל מה שמשתמע מכך. אנחנו לא יכולים להשמיט את החלק העיקרי של השיקום (aka אכילה מרובה ומנוחה) ולצפות לתוצאות דרסטיות.בשביל שינויים דרסטיים צריך לעשות מעשים דרסטיים. לא משנה אם קראת את כל הבלוג הזה, ראית כל סרטון אפשרי בנושא, קראת המון מקורות שונים שעוסקים בשיקום, את לעולם לא תגיעי לשיקום מלא רק ע"י לדבר על זה, ללמוד על זה או לנסות לחזור על זה כמו מנטרה.תחשבי על זה ככה:- אדם אחד מדבר ומתעסק ללא הפסקה בשיקום שלו, לומד עליו, פעיל בקהילת שיקום, יש לו את כ</div>Mon, 10 Sep 2018 16:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14965432http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14965432http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14960810<div align="right" dir="rtl">Amalie lee "לעיתים קרובות מאוד, כשאנשים עם הפרעות אכילה חוששים משיקום, לא באמת מדובר על הפחד מהעלייה במשקל, או על הפחד מהאוכל העצמו. יכול להיות שהם יגרמו לזה לסבוב סביב הנושאים האלו, גם בעיניי אחרים וגם בעיניי עצמם, אבל האמת היא שלעיתים קרובות זה לא כול כך פשוט. זה פחד מלאבד את הזהות שלך. אם הפרעת האכילה שלך השאירה אותך רזה, יכול להיות שאת מרגישה שלהיות "הבן אדם הרזה" זו הזהות שלך או המשמעות/מטרה שלך. זה פחד מציפיות של אחרים, ומהחברה עצמה, שמגיעות כשאת כבר לא חולה (או לא נראית "חולה לעין"). עכשיו את צריכה להתמודד עם העולם ואת כבר לא יכולה להאשים את המחלה שלך. זה פחד מלאבד את הדרך שלך להתמודד עם דברים. הפרעת אכילה היא, לעיתים קרובות, כלי להתמודד עם כל דבר שהחיים זורקים עלייך. זה פחד מלשחרר את היציבות והבטחון שבחיים עם הפרעת אכילה. יכול להיות שכל החוקים וההגבלות נתנו לך מעין תחושה שאת יודעת מה הולך לקרות. שיקום הוא מבולגן ובלתי צפוי. אבל האמת היא שאם משהו מנסה להרוג אותך הוא לא בטוח. אם משהו משאיר אותך אומללה בטווח הארוך, זאת לא דרך בריאה להתמודד. אם משהו משאיר אותך מבודדת ולא</div>Wed, 25 Jul 2018 12:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14960810http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14960810http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14960165<div align="right" dir="rtl">מקור/ Follow The Intuition אחת מהשאלות הנפוצות שאני מקבלת היא שאלה שסובבת סביב התמודדות עם תגובות שליליות ואנשים שיפוטיים במהלך שיקום מהפרעת אכילה. "אני מרגישה שכולם שופטים אותי בגלל העלייה במשקל שלי", "אני מוכנה להתערב שהם תוהים למה אני אוכלת כול כך הרבה כשמקודם הייתי הבחורה החטובה והאתלטית", "הם בטח חושבים שאני שמנה ושנתתי לעצמי לחרוג מהדיאטה", "מישהו שאל אותי האם אני בהיריון", "היא הייתה כול כך מופתעת מהעלייה במשקל שלי ואמרה לי 'לא להגזים עם זה'...". אוי אלוהים, אלו רק כמה דוגמאות. התמודדות עם אנשים שיפוטיים ותגובות טריגריות במהלך שיקום זה קשה ומשהו שיכול לגרום להרבה אנשים לפרוש מהשיקום ולחזור להגבלה. התרבות של היום ספוגה בכל מיני מסרי דיאטה ונראה שכולם יישמו על עצמם את החשיבה הזו, אז לא פלא שאנחנו כל כך מתוסכלים כשנראה שאף אחד לא מסוגל להבין שאנחנו בסך הכול מנסים להתפקח מהשטיפת מוח הזו. בשביל לחזור להיות בריאים באמת, פיזית ונפשית. בשביל לעזור להתמודד עם זה אני רוצה לרשום כאן עשר מחשבות שלי בנושא הזה. איך אפשר למצוא דרך לראות נקודות אור ויתרונות דווקא בסיטואציות האלו. להמשיך ה</div>Fri, 20 Jul 2018 11:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14960165http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14960165http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14958605<div align="right" dir="rtl">"אם אוכל לא היה מכיל קלוריות, במה היית בוחרת- פרוסת עוגה או קערה של קינואה?"זאת שאלה שנשאלתי היום לאחר שאמרתי שאני חושבת שאנחנו רוצים כול כך לאכול מכל המאכלים "האסורים" רק כשאנחנו לא מרשים לעצמנו לצרוך אותם.אני לא מחבבת קינואה אז זאת לא השוואה כל כך טובה עבורי, אבל אם למשל היו מבקשים ממני לבחור בין עוגה לבין אפרסק או בין עוגה לבין תירס או בין עוגה לבין סלמון מעושן אז התשובה שלי לחלוטין הייתה תלויה במה שהגוף שלי מדריך אותי לבחור.העניין הוא שרוב האנשים לא מאמינים שהיית בוחר אי פעם תירס/קינואה/סלמון (או כל מאכל אחר שקוטלג כ"טוב עבורך") על פני עוגה בגלל שהם לא היו בוחרים בו. והסיבה שהם לא היו בוחרים בתירס היא כי הם מגבילים את התזונה שלהם או פשוט מונעים מעצמם כדרך קבע לצרוך מאכלים מסוימים- המאכלים שהם לא יכולים להאמין שלא תבחר על פני משהו אחר (למשל עוגה).הסיבה היחידה שהם לא יכולים, אף פעם, לבחור במאכל שמוגדר כ"בריא" על פני משהו שמוגדר כ"לא בריא" היא כי הם מנעו מעצמם לצרוך את המאכלים "הלא בריאים" מה שגורם להם להשתוקק כול כך לצרוך מהם. אבל כשאתה מקשיב לגוף שלך ונותן לו להוביל אותך לצרוך תזונה</div>Fri, 06 Jul 2018 18:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14958605http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14958605http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14956587<div align="right" dir="rtl">מקור/ Emily T. Troscianko- A Hunger Artist "לא מגיע לי" זאת אמירה שארוגה עמוק מאוד בבד של האנורקסיה ובכלל הפרעות האכילה המגבילות.ההתמקדות, כמובן, היא סביב אוכל. לא מגיע לי לאכול אלא אם הייתי רעבה לאורך זמן ארוך מספיק, אלא אם התשתי את עצמי על ההליכון, אלא אם אני מתחת לX קילו, אלא אם האוכל שאוכל מכיל xyz, אלא אם התעלפתי לפחות פעם אחת היום בגלל החולשה, אלא אם... והסיטואציות הולכות ונהיות רבות יותר או/וגם מסוכנות יותר והרוטינות האובססיביות והחולניות הולכות ומתעצמות.כל זה מתוחזק ע"י הקוד המוסרי המעוות שבו מוסר מקושר לדחיית הנאות, במיוחד להנאות פיזיות ובמיוחד עבור נשים, בגלל שקודים מוסרים (במיוחד אלו המקושרים לדת)נוטים להיווצר על ידי גברים שמשורתים היטב על ידי התכחשות של נשים לרצונן. בין אם זה מתבטא בצורה של פגיעה דתית/תרבותית בחופש האישה או בשעבודים העצמיים המעודדים בתעשיות התזונה והכושר, חלק ניכר מהמבנה הבסיסי זהה: התיאבון האמיתי הוא מסוכן, חייתי ויש להמנע ממנו בכל מחיר. אני עושה בחירה (פחות או יותר מאולצת) להאמין, שכל דבר שאני רוצה יותר מדי- אני לא ראויה לו. הפרעות אכילה ככל הנראה מתחי</div>Wed, 20 Jun 2018 13:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14956587http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14956587http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14956220<div align="right" dir="rtl">מקור/ EverythingEDRecovery זה קורה לכולנו בנקודה כלשהי במסע מחולי לבריאות: אנחנו שומעים הערה, רואים מאמר בעיתון או משום מקום מוצאים את עצמנו שוקעים במערבולת של מחשבות, רעיונות, מה אם פשוט הייתי מתאמנת יותר? מה אם אני פשוט אגביל רק טיפה את הקלוריות?מה אם ארד חמש קילו? מה אם פשוט אחתוך מהתזונה את xyz? מה אם פשוט...? אה, וכמובן: הייתי מרגישה הרבה יותר טוב אם הייתי רזה יותר. דיי. התשובה היא שאת לא. את תרגישי גרוע יותר. תמיד.להשתמש בהתנהגויות שמאפיינות את הפרעת האכילה יובילו אותך מהר מאוד לדרך החלקלקה למטה, ישר לבור של אומללות.את יכולה לשכנע את עצמך כמובן שאת לא תגיעי לשם, אבל את כן. ואפילו אם לא, לתת לעצמך להתנהל על פי מה שהפרעת האכילה מכתיבה זה לא בדיוק חופשה בדיסנילנד. זה חשוך ומסוכן וחשוב שתזכירי לעצמך שאלוהים, זה פאקינג לא כיף. הנה כמה נקודות לחשוב עליהן כשאת מרגישה את הדחף והפיתוי לשוב לזרועות של המחלה:1. תשאלי את עצמך, מה הפרעת האכילה נתנה לך? מה התועלת שהייתה לך ממנה? אוקיי, נכון, אני יודעת שיש סיכוי גבוה שהיא הפכה אותך לרזה או לרזה יותר, אבל מה בתכלס הרווחת מלהיות רזה? האם זה</div>Sun, 17 Jun 2018 09:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14956220http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14956220http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14951173<div align="right" dir="rtl">מקור/ Psychology Today- A Hunger Artist האישיות שלנו משתנה במהלך אנורקסיה ובמהלך השיקום ממנה. זו עובדה. במובן מסויים, אני מרגישה שאנורקסיה הייתה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאי פעם קרו לי. במובן אחר, זה מרגיש כאילו כל השנים שהייתי חולה בהן לא התרחשו בכלל. מחלות מכל הסוגים משנות אותנו, בדרכים שלעולם לא נוכל להבין עד הסוף: התהייה לגבי איזה בן אדם הייתי אילולא הייתי חולה זה קצת כמו לשאול מי הייתי אם אמא שלי הייתה מתחתנת עם הגבר שהייתה איתו לפני שפגשה את אבא שלי. אין שום דבר להסיק מכך מלבד שהבן אדם הזה מעולם לא התקיים. חלק מהדברים שזירזו את ההצטמטמות של השנים האנורקסיות שלי היו הדברים שהמשפחה שלי אמרה בשלבים מאוחרים יותר בשיקום שלי (בערך חצי שנה אחרי או יותר): שהם הרגישו כאילו הבת "הישנה" שלהם חזרה. גם עבורם, זה הרגיש כאילו כל השנים האלה מעולם לא התרחשו.שנתיים אחרי שהתחלתי להשתקם, סבתא שלי אמרה:"אני חושבת שבסופו של דבר, הדבר הכי מוזר עבורי, שעברו סך הכול שנתיים מאז- אולי אפילו פחות- ועדיין זה מרגיש כאילו זה מעולם לא קרה, כאילו כל השנים האלה מעולם לא באמת התקיימו- פשוט זה כבר לא מעכי</div>Mon, 07 May 2018 19:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14951173http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14951173http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14945048<div align="right" dir="rtl">מקור: A Hunger Artistחזרתי מכמה שבועות של חופשת סקי לפני זמן קצר ושקלתי את עצמי, משהו שכן יוצא לי לעשות לעיתים וגיליתי שירדתי כמהקילוגרמים. הייתי מופתעת מכיוון שהמשקל שלי היה פחות או יותר יציב בכמה שנים האחרונות ולא שמתי לב לשינויים כלשהם בהרגלי האכילה שלי בזמן שהייתי בחופשה. זהגרם לי לתהות על איך רק לפני שש או שבע שנים, כל שינוי במשקל שלי, בין אם עלייה או ירידה תמיד לווה או בתחושה של הקלה או בתחושה בלתי נסבלת של כישלון היות ומשקלהגוף היה עבורי אובססיה בלתי פוסקת:"אכלתי כול כך הרבה היום-אכלתי ארוחת ערב והרגשתי בחילה נוראית אבל הרגע שקלתי את עצמי ולא נראה שעליתי במשקל. זה מגוחך כמה זמן אני מבזבזת על לחשוב ולדאוג לגבי המשקל שלי, על כמה דבריםהרבה יותר חשובים הייתי יכולה לבזבז את יכולות המוח שלי עליהם".אנורקסיה על המאזנייםיש דבר אחד שהופך את השאלה של האם לשקול את עצמך במהלך השיקום או לא למשמעותית.עבורי, עכשיו, ההפתעה המועטה שחשתי שבלראות מספרים שונים מאלו שציפיתי לראות היא פשוט ככה: מועטה. תהיתי לזמן קצר על הסיבות האפשרויות, החל מאכילה של מאכלים שונים בחו"ל, לשריפה מוגברת של אנרגיה בעקבות</div>Wed, 14 Mar 2018 11:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (RecoverED.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=834580&blogcode=14945048http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=834580&blog=14945048