http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498just press enter on that name, and see other world. welcome to the blindness worldheCopyright 2026 to be blind. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14285882<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>היי.</p> <p>אני מקווה שיש כאן כאלה שעדיין זוכרים אותי…</p> <p>אם כן, תגיבו ואשמח להכיר שוב </p></div>Fri, 20 Feb 2015 09:45:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14285882http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14285882http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14259901<div align="right" dir="rtl"><p>מצורף סיפור שכתבתי. הסיפור דימיוני לחלוטין. הוא עדיין לא גמור, אשמח לתגובות, רעיונות, ביקורות, ועוד.</p> <p>משהו בלתי צפוי <p>מאת: אפיק סופיר <p>הערה: הסיפור מומצא <p>1. ביאטריס <p>התעוררתי מוקדם מהרגיל היום. <p>הגשם הכה בחלונות בעוצמה הולכת וגוברת. ידעתי שלא אלך לבית הספר. <p>אני שונאת ללכת לבית הספר. במיוחד בימים כאלה. <p>אני אינני כל כך מקובלת, ולעיתים אני לבד בהפסקות. <p>עד אותו יום, חשבתי שאני היחידה שסובלת מזה. מהמחדלים בסייעות, מאי ההנגשה של חומר כתוב לברייל או העברתו במייל, ומהחברה הלא מודעת לעיוורון, ושאם אתה עיוור- זה לא אומר שאתה חייזר. <p>עד אותו יום, הרגשתי כל כך אבודה, כל כך צריכה שיבינו אותי. <p>אפילו אימי, שבדרך כלל מבינה אותי - אכזבה ולא הבינה. <p>בזמן האחרון התרחקנו מאוד, ובכלל קשרי עם הוריי התרופפו מאוד. <p>עד אותו יום, הרגשתי שאני זקוקה לאדם כמוני, בגילי פחות או יותר, שיבין, שיזדהה, שיתמוך, אבל לא ידעתי איך למצוא. <p>ואז, שנכנסתי לאתר בלוגר ופתחתי בלוג, חשבתי שאכתוב על כל מה שקורה לי. <p>אבל עוד לפני שהספקתי לעשות משהו, מצאתי משהו שממש הדהים אותי <p>2: אפיק <p>באותו היום, שבו קרה הדבר שהוכיח לי שאני לא העיוור היחיד בעולם שסובל מכל כך הרבה מחדלים, התעוררתי בערך בעשר. <p>הדבר היה תמוה מאוד, ולכן בדקתי שוב ושוב שאני לא הוזה. <p>נכנסתי&nbsp; לאימייל שלי. <p>עוד לא הספקתי להיכנס וכבר נשמע קול <p>"master i have mail for you" <p>היה זה צליל מיוחד שמצאתי באינטרנט המודיע על קבלת מיילים. <p>התחלתי לדפדף בין עשרות המיילים. <p>כולם, ללא יוצא מן הכלל מהפורום&nbsp; שאני חבר בו, לעיוורים ולקויי ראייה. <p>בעודי שוב חושב שאני העיוור היחיד שסובל מהמחדלים, קרה דבר מוזר&nbsp; ומדהים <p>3: -ביאטריס <p>הדבר כל כך הדהים אותי, עד שחזרתי וקראתי את מה שהיה כתוב על גבי צג הברייל. <p>האתר היה כמובן באנגלית, וכך היה כתוב בכותרת הבלוג <p>afik sofir&rsquo;s blog <p>לחצתי enter על הקישור, וירדתי עם החצים, לתפריט&nbsp; comunication <p>סימנתי שאני רוצה לקבל עדכונים מהבלוג, וחזרתי לתפריט אודות. <p>פה כבר כל הבלוג היה כתוב בעברית. <p>אפיק הוא נער בן 145, ובסוגריים באנגלית&nbsp; "blind boy <p>blind boy? שאלתי את עצמי. <p>בגלל שאפיק כתב בעברית, ניחשתי שהוא מישראל. <p>אפיק לא כתב מה עובר עליו, אך בסיפורים שהעלה לבלוג פרי עטו , הובן מה עובר עליו בצורה יוצאת דופן. <p>קראתי את כל הסיפור שכתב אפיק, ושוב חזרתי לתפריט אודות <p>היה כתוב שם כמעט בסוף <p>"אם אתם מעונינים ליצור איתי קשר מחוץ לבלוג, אתם יותר ממוזמנים לעשות זאת במייל" <p>שלחתי מייל לאפיק, באנגלית <p>"hi afik. <p>i biatris . <p>i live in new york <p>I reading now your blog <p>I want to write with you in email <p>אני מתעמקת יותר בעברית ולא באנגלית. אפילו עם משפחתי ובבית הספר אני מדברת רק עברית. <p>לכן לא כתבתי את המשפטים כמו שצריך. <p>תרגמתי את מה שכתבתי לעברית, מחקתי את המייל ושלחתי את התיקון בעברית. <p>חיכיתי בכליון עיניים לתשובתו של&nbsp; אפיק <p>4: אפיק <p>לאחר שיעור הניידות שהתחיל היום מוקדם- ב9, חזרתי למחשב. <p>דפדפתי במיילים שוב, וראיתי מייל מארה"ב. <p>שם השולחת היה biatris gs. <p>היא כתבה בעברית,&nbsp; שהיא קראה את הבלוג שלי, ומאוד נהנתה, ושהיא תשמח להתכתב במייל. <p>מכיוון שלא ידעתי איך היא רוצה להתכתב, בעברית או באנגלית, כתבתי לה באנגלית <p>how do you want&nbsp; to speak? in inglish or hebrew? <p>השעה בארצות הברית, הייתה רבע לשלוש בלילה, לכן נדהמתי שפחות מדקה לאחר שליחת התשובה אל ביאטריס&nbsp;&nbsp; קיבלתי&nbsp; תשובה <p>hi afik. <p>i very happy because you replay <p>i want to speak in hebrew. i want hebrew and some english but i want to speak hebrew because i liked <p>you can write to me now? <p>regards <p>Biatris <p>האנגלית שלה לא הייתה טובה, לכן ניחשתי שתעדיף לדבר עברית. החזרתי לה תשובה <p>"היי,. <p>כן, אשמח להתכתב כאן, אך יותר נוח לי להתכתב בסקייפ, וגם נוכל לדבר. <p>ואז באה החתימה הקבועה שלי <p>regards-&nbsp; בברכה <p>afik sofir- אפיק סופיר <p>5: ביאטריס <p>לא הייתה לי סבלנות לחכות לתשובתו של אפיק. <p>השעה בארה"ב הייתה כבר 01:00 אבל הייתי יותר מדי נרגשת כדי ללכת לישון. <p>לכן, נכנסתי לאתר המציע ספרים בפורמט נגיש לכל העיוורים בארה"ב, והההתחלתי לקרוא. <p>בסביבות 02:45 נשמע צפצוף אלקטרוני נעים. <p>צפצוף זה בישר שקיבלתי אימייל חדש בזה הרגע. <p>לחצתי על alt+tab כדי לעבור לאאוטלוק לתיבת הדואר הנכנס. <p>לחצתי על home כדי להגיע לראש רשימת ההודעות. <p>תוך כדי קריאת השורה שהייתה כתובה על צג הברייל, התרגשתי מאוד, לא יודעת למה. <p>afik sofir re: <p>how do you want to speak? in english? or hebrew? <p>regards <p>afik sofir <p>לאחר שסיימתי לקרוא את המייל החזרתי לאפיק תשובה באנגלית וציפיתי לתשובתו בכיליון עיניים. <p>איני יודעת למה התרגשתי כל כך, אולי מפני שזו הפעם הראשונה שיש לי תחושה שמישהו באמת מבין אותי? מישהו שהוא גם במצבי, יוכל להבין, לייעץ, לתמוך... <p>תשובתו של אפיק הייתה <p>"היי, כן אשמח להתכתב איתך, גם כאן, אך גם בסקייפ, " <p>סקייפ? איך אפתח סקייפ בשלוש וחצי לפנות בוקר? <p>כתבתי לאפיק שאצטרך עזרה בפתיחת הסקייפ. <p>אפיק כנראה ידע מה השעה, וכתב לי <p>"ביאטריס לכי לישון&nbsp;&nbsp; ומחר שתתעוררי תכתבי לי מייל ואעזור לך איך שהוא. אולי בטלפון?" <p>התרגשתי מאוד שהוא כל כך דואג לי ואכפת לו ממני, ולכן החזרתי. <p>"אתה מדהים, איך אתה דואג לילדה שאתה בקושי מכיר... אתה צודק, אלך לישון. אקום בסביבות... " חישבתי את השעה בישראל וכתבתי "אקום בסביבות 13:00 " 6, בבוקר". כתבתי ושלחתי <p>6: אפיק <p>ביאטריס כתבה שתצטרך עזרה בפתיחת הסקייפ. <p>מכיוון שידעתי שהשעה בארה"ב היא 03:30 לפנות בוקר כתבתי לה שתלך לישון, ומחר שתתעורר אעזור לה. <p>במקביל, נכנסתי לבלוג שלה, וגיליתי את אשר לא סיפרה לי - עדיין. <p>היא עיוורת בת 15 <p>לכן מייד שלחתי לה מייל. <p>למרות בקשתי המפורשת ממנה ללכת לישון, חמש דקות לאחר שליחת המייל, קיבלתי תשובה. <p>"כן, אני עיוורת בת 15 ובגלל זה&nbsp; התחלתי להתכתב איתך." <p>ואז היא סיפרה לי על הקשרים הרופפים עם משפחתה, ועל זה שהיא מתחילה להיסגר בתוך עצמה לאט לאט והיא אינה יודעת למה. <p>תוך כדי הקשבה פתחתי לה סקייפ, וכשראיתי שהשעה מתקרבת בארה"ב לארבע וחצי לפנות בוקר, שוב ביקשתי ממנה <p>"ביאטריס השעה כבר תכף חמש לפנות בוקר ואת ערה כל הלילה. <p>לכי לישון, ונדבר מחר. מבטיח. <p>בתגובה קיבלתי מייל באנגלית ממנה <p>i not tired <p>"תלכי לישון קצת, ומחר נדבר בסקייפ. פתחתי לך. <p>לאחר נסיונות שכנוע רבים, הצלחתי לשכנעה ללכת לישון. <p>לא הבנתי מדוע נערה בת 13 מסרבת ללכת לישון ומתווכחת. אך לאחר כמה שעות, גיליתי מה הייתה הסיבה <p>7: ביאטריס <p>לא הצלחתי להירדם אחרי ההתכתבות עם אפיק, לא ידעתי למה אני לא מצליחה להירדם. <p>בסוף, איכשהו נרדמתי בערך בחמש וחצי, וקמתי בשמונה ועשרים. <p>מה שהעיר אותי היה צפצוף המחשב, על קבלת מייל חדש. <p>התארגנתי, התלבשתי, והלכתי למחשב. <p>"היי, מקווה שהתעוררת, תכתבי לי שתוכלי" <p>כך כתב אפיק. <p>אני לא יודעת למה, אבל הייתה לי הרגשה, שהוא הבן אדם היחיד שבאמת יכול להבין אותי. בגלל כל המצב <p>ששנינו עיוורים. <p>כתבתי לו שאני לייד המחשב ואשמח להתכתב. <p>הוא שאל מדוע סירבתי אתמול בתוקף ללכת לישון. <p>מכיוון שסמכתי עליו, סיפרתי לו הכול. <p>סיפרתי לו שבעבר ניסו לחטוף אותי, באמצע שנתי, ושעכשיו אני בכוונה מעריכה את שעות הערות שלי, כדי לא להיזכר באותם קולות. <p>הוא תמך והרגיע, והבטיח שהוא לצידי מעכשיו תמיד. <p>כמו כן הציע, שלפני שאלך לישון, אתקשר אליו בסקייפ, בטענה שזה לדעתו יעזור מאוד. <p>שוב הייתה לי אותה הרגשה, שרק אפיק יוכל להבין מה אני מרגישה ומה אני חווה. <p>במשך כל אותו היום, היד שלי אפילו לרגע, לא זזה מהמקלדת. את הארוחות, כרגיל אכלתי&nbsp; לייד המחשב, והתרחצתי רק לאחר שהשעה אצל אפיק בישראל הייתה 23:30 והוא היה צריך ללכת לישון. תוך הבטחה שנדבר שיקום. <p>חיכיתי בכיליון עיניים שיקום, אבל השעות חלפו לאט מאוד. <p>8: אפיק <p>לאחר שביאטריס&nbsp; הלכה סוף סוף לישון, נכנסתי לאתר של שמואל לדרמן, והתחלתי לקרוא ספר. <p>שהשעה בארה"ב התקרבה ל8:30 כתבתי מייל לוביאטריס ובו ביקשתי, שתכתוב לי לכשתוכל <p>פחות מדקה, וכבר קיבלתי מייל. <p>לפי בקשתה לא זזתי מהמחשב במהלך כל אותו יום למעט, ארוחות ומקלחת. <p>שהשעה התקרבה ל 23:30 אמרתי לה שעליי ללכת לישון ושנדבר מחר. <p>בבוקר, השעה בארה"ב הייתה שתיים בלילה, כלומר שמונה בבוקר. <p>כתבתי לה מייל, והופתעתי כאשר ענתה תוך פחות מדקה. <p>"לכי לישון" כתבתי לה. הצטערתי ששוב עליי לשכנע אותה ללכת לישון. <p>לשם שינוי, היא הקשיבה, והלכה לישון. <p>בפעם הבאה שדיברנו, היא סיפרה לי כמה דברים. <p>9: ביאטריס <p>לאחר שאפיק הלך לישון, הצטערתי מאוד. <p>אני לא יודעת למה הצטערתי, אבל הייתי מאוד עצובה, ומאוכזבת. <p>"מי יבין? מי ית מוך? <p>מה יקרה עכשיו? <p>התנחמתי בעובדה שנוכל לדבר בערך ב02:00 כלומר שהשעה בישראל תהיה שמונה בבוקר. <p>לא ידעתי מה לעשות!!! <p>ברגע זה התעוררתי משינה חסרת שקט. שוב חלמתי שמנסים לחטוף אותי... לא ידעתי מה לעשות... <p>השעה הייתה דקה לשתיים. <p>קיבלתי מייל בדיוק בשתיים מאפיק, ובו ביקש שאכתוב לו כשאוכל. <p>כתבתי לו. <p>בהתחלה, התעניינתי בשלומו, וביררתי איך הוא ישן כיצד הוא מרגיש, ומה התוכניות שלו להיום. <p>ואז, שהרגשתי שלא אוכל להסתיר זאת יותר, סיפרתי לו על החלומות שהיו לי בלילה. <p>הוא כמובן ביקש שאלך לישון, אבל שאשאיר הכל פתוח. <p>שקמתי, המשכתי לספר לו. כמו תמיד, הוא תמך והרגיע, והבטיח שהוא לצידי, כל הזמן. <p>כך המשכנו להתכתב. <p>לפתע... נשמעה דפיקה חזקה על הדלת. <p>10: אפיק <p>שקמתי, בערך בדקה לשמונה, כבר ידעתי שקרה משהו לויאטריס. <p>בדרך כלל היא כותבת לי במהלך הלילה, והלילה זה לא קרה. <p>כתבתי לה שתכתוב לי שתוכל, וכעבור דקה קיבלתי תשובה. <p>התכתבנו, ובשלב מסויים היא סיפרה לי, על חלומותיה בלילה . <p>היא סיפרה שחלמה ששוב ניסו לחטוף אותה, ורק חיכתה שאתעורר. <p>פתאום, היא כתבה לי <p>"דופקים בדלת... מי זה יכול להיות?" <p>"תפתתחי" <p>אני כאן. <p>11: ביאטריס <p>"yes?&nbsp; אמרתי באנגלית, רועדת כולי. <p>"ביאטריס, זו אימא, את רוצה לאכול?" <p>"לא, אני לא רעבה" "למה דפקת ככה על הדלת? הבהלת אותי" <p>"כי דאגתי. את מאתמול לא יוצאת מהחדר...." <p>"אימא דיי! אני כבר ילדה גדולה. מספיק לדאוג לי. מספיק!!!! <p>חזרתי להתכתבות עם אפיק ועידכנתי אותו במה שקרה. הוא אמר שהוא כאן ושאני יכולה להיות רגועה. <p>שעה אחר כך.. שוב דפיקה על הדלת. <p>"זו שוב אני! את רוצה לאכול?" <p>"אימא! דיי!!!!!!! אני כבר ילדה גדולה, אני יודעת לדאוג לעצמי. <p>מספיק עם זה. אם ארצה, אקח. <p>התפלאתי מאוד שפתאום אימי מתעניינת בי. הרי- עד לפני כמה שעות אפילו שלום חטוף, היא לא אמרה לי.. לא החלפנו מילה כבר חודשים ארוכים... ופתאום? <p>עדכנתי את אפיק בנעשה, ומתוך חשש שאלתי אותו איך מגנים על המחשב בסיסמא. הוא הסביר לי, ועשיתי את השלבים עם קצת עזרה ממנו. <p>לאחר בערך שעתיים... הגיעה השיא <p>שוב דפיקה על הדלת.. והפעם, שרה אחותי הקטנה <p>"אימא שאלה אם את רוצה לאכול, ואם אני יכולה לשחק במחשב שלך" <p>"לא! תגידי לה שתפסיק להציק לי!!!!!!!!!! ובטח שאת לא יכולה לשחק לי במחשב. אסור לי להוריד ולהתקין כלום!. יש לך מחשב משלך" <p>לא ידעתי מה לעשות. אפיק הרגיע ואמר שזה בסדר, ושאני יכולה להיות רגועה. <p>באמצע הלילה, שישנתי, נפתחה הדלת. <p>שמעתי את התוכנה המדברת של המחשב מבקשת באנגלית רהוטה "password" <p>זינקתי כנשוך נחש, וגיששתי אחר&nbsp; המקל. <p>זו הייתה אחותי, שניסתה בכל זאת לגעת במחשב. <p>"מה הסיסמא?" היא שאלה באנגלית. <p>"ביקשתי לא לגעת לי במחשב נכון????" <p>"כן... אבל... <p>"אבל...?" <p>"אבל המחשב שלך יותר משוכלל משלי ו..." <p>"דיי עם זה שרה! תני לי לישון. <p>"טוב....." <p>מה אעשה? אולי בלילות, אארוז את המחשב ואשים אותו מתחת למיטה? מזל שיש סיסמא. <p>12: אפיק <p>אימה של ביאטריס היא שהייתה בדלת. <p>ואז אחותה, שביקשה לגעת לה במחשב.... <p>התכתבנו כרגיל, עד בערך 23:30 <p>- <p>בשמונה וחצי, שראיתי שאין מייל מביאטריס, התחלתי לדאוג. <p>כתבתי לה מייל. אך לא הייתה תשובה. <p>חשבתי שאולי היא ישנה. חיכיתי עד שהשעה בארצות הברית הייתה שמונה בבוקר, ואז שוב כתבתי לה מייל <p>לא הייתה תשובה. <p>עכשיו, כבר התחלתי לדאוג באמת... אולי קרה משהו? <p>חיפשתי באינטרנט את מספרה של קונסוליית שגרירות ישראל בארה"ב. <p>לא מצאתי, אבל מצאתי מייל שלהם. <p>שלחתי להם את פרטיה של ביאטריס,ציינתי שהיא עיוורת, ושגם אני עיוור. <p>ביקשתי שיצרו איתי קשר בהקדם האפשרי. <p>ושיעשו ככל שביכולתם, כדי לבדוק מה קרה לה. <p>כעבור חמש דקות, צלצל הנייד שלי. <p>"שלום, אני מדברת עם אפיק סופיר?"&nbsp; אמר קול, עם מבטא אמריקאי כבד. <p>"נכון." <p>"מדברים מהקונסולייה של שגרירות ישראל בארה"ב, זה בקשר למייל ששלחת אלינו" <p>"כן? האם תוכלו לעזור?" <p>"כן, כמובן, אבל האם אתה תוכל לתת לנו עוד פרטים?" <p>"כתובת, " <p>"כן, היא גרה בניו יורק" <p>זה לא עוזר לנו. <p>"אתם לא יכולים למצוא אותה לפי המייל?" <p>"צודק! נבדוק את זה ונעדכן אותך. <p>13: ביאטריס <p>לא ישנתי כל אותו הלילה. פשוט&nbsp; לא ידעתי מה לעשות... <p>נסיונה של אחותי הקטנה לחדור לפרטיותי ערער עוד את בטחוני העצמי... <p>בסוף הגעתי להחלטה, לא אפתח את המחשב עד הערב. <p>כמובן, שחשבתי שאפיק ידאג מאוד, אבל קיוויתי שיבין. לא שיערתי שהוא דואג לי במידה כזאת עד שבשמונה בעשרים בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מאוד מאוד מפתיעה. <p>"שלום, אני מדברת עם ביאטריס gs? <p>"נכון, עם מי אני מדברת?" <p>"מדברת סמנטה מהקונסלייה של שגירירות ישראל בארה"ב. אפיק סופיר, מאוד מאוד דואג לך... " <p>סמנטה סיפרה לי בקצרה למה אפיק דואג לי, וביקשה שאצור איתו קשר בהקדם, חשתי שהיא מאוד נרגשת שדואגים לי ככה, אבל לא ידעתי למה. <p>האמת היא, שגם אני הייתי נפעמת מאוד ששמעתי&nbsp; מה מוכן אפיק לעשות כדי לבדוק שהכל בסדר.. <p>הבטחתי לה שאצור איתו קשר, וניתקתי את השיחה. <p>מיהרתי להתקשר למספר הנייד שלו, הרשום בכל סוף הודעת מייל. <p>"כן?" <p>לפי קולו, הבנתי שלא זיהה את המספר, ובצדק, הרי טלפנתי מחו"ל לא? <p>"אפיק?" <p>"נכון" <p>"זו אני.. " <p>"אהה... שלום ביאטריס, את לא יודעת כמה דאגתי לך.."&nbsp; נימת קולו, שניכר בה שבאמת דאג לי מאוד, ריגשה אותי מאוד. <p>"למה דאגת לי?" שאלתי בקול רווי התרגשות, וקיויתי שלא חש בכך. <p>"מהסיבה הפשוטה - לא ענית לי להודעות. מזל שמצאתי את המייל של הקונסולייה... הכל בסדר?" <p>התרגשותי גברה פלאים. בכל 15 שנות חיי לא דאגו לי ככה.. כל כך הרבה אכפתיות, כל כך הרבה אמפטיה... זה מדהים. <p>אמרתי לאפיק מה שחשבתי ... תגובתו הייתה <p>"אל תתרגשי יותר מידי , אני יודע שזה מדהים, אבל.... מה לעשות שהקשר איתך חשוב לי מאוד?" <p>"גם לי זה אותו דבר.. אפיק באמת שאני מדברת מכל הלב... <p>דפיקה נשמעה בדלת. מי זה יכול להיות? <p>אפיק, ששמע את הדפיקה, ביקש שאשאר על הקו ואפתח. <p>14: אפיק <p>שיחה הגיעה ממספר בין לאומי. <p>"מי זה יכול להיות?" תמהתי מאוד. <p>בלית ברירה, עניתי. <p>"כן?" אמרתי בהיסוס גדול מאוד. <p>"אפיק?" שאל קול נערה, מהוסס אף הוא במבטא אמריקאי. <p>למרות שלא שמעתי מעולם את קולה, חשבתי שאני יודע מי זו. <p>"נכון עם מי אני מדבר?" שאלתי בנימוס המקובל באנגלית. <p>"זו אני..." אמרה ביאטריס, בהיסוס. <p>שמחתי התפרצה. כמה חיכיתי לשיחה, למסר, למשהו... <p>"אהה שלום ביאטריס את לא יודעת כמה דאגתי לך" " <p>היא סיפרה לי שאחותה ניסתה לגעת במחשבה, ואז ... <p>רעש דפיקה בדלת נשמע לפתע. <p>אני, ידעתי מי הוא הדופק. <p>לפני יומיים, שלחתי לארה"ב זר פרחים עבור ביאטריס, בצירוף כרטיס ברכה בכתב ברייל. <p>"הישארי על הקו, ותפתחי, אני כאן" <p>15: ביאטריס <p>בידיעה שאפיק איתי על הקו, פתחתי את הדלת בפחות חשש מהפעמים הקודמות. <p>שליח עמד בדלת. כמובן שלא ראיתי אותו, אבל לפי ריח הפרחים.... <p>"את העלמה&nbsp; viatris gs?&nbsp; " הוא שאל באנגלית. <p>" yes"&nbsp; עניתי. <p>הוא הניח לידי את זר הפרחים ואמר&nbsp; "for you" <p>תמהתי מאוד. מי יכול לשלוח לי פרחים... <p>"thanks"&nbsp; אמרתי לשליח, וסגרתי את הדלת. <p>"מי זה היה? <p>שאל אפיק בדאגה <p>"שליח מחנות פרחים...." <p>"תפתחי את הפרחים. " <p>בקושי רב, התגברתי על התרגשותי, בעודי קוראת את כרטיס הברכה המצורף הכתוב בברייל בעברית רהוטה. <p>ביאטריס, <p>דאגתי לך עולה על כל דמיון. <p>אני נקרע בין הרצון לעזור, לבין הרצון לחכות ולראות&nbsp; מה יהיה.&nbsp;&nbsp;&nbsp; <p>שנעלמת פתאום, מהמייל ומהסקייפ, שלא דיברנו כרגיל, התחלתי לדאוג מאוד. <p>בלית ברירה, התקשרתי עם קונסוליית שגרירות ישראל בארה"ב וביקשתי את עזרתם. <p>הקשר בינינו מאוד מאוד חשוב לי, את חשובה לי... <p>בהערכה רבה, <p>אפיק <p>מרוב התרגשות, לא ידעתי מה לעשות.... ההלם, ששוב אפיק חוצה עולמות כדי להגיד לי משהו והפרחים.... ריגשו אותי מאוד.... <p>בסוף אמרתי <p>"לא האמנתי שתדאג לי כל כך, ושתדבר עם מי שצריך... אבל פשוט היית צריך לבקש את מספר הנייד שלי. אתה מקסים!!! <p>גם לי הקשר איתך מאוד חשוב! אתה לא יודע עד כמה...." <p>"אני יודע ביאטריס, כבר הספקתי להכיר אותך קצת...." <p>"אני מפחדת" <p>"ממה?" <p>"לפתוח את המחשב?" <p>"בדיוק. אחותי תגלה בסוף את הסיסמה. ו..." <p>"את יכולה להיות רגועה. היא לא תגלה את הסיסמא. וחוץ מזה, יש לך אפשרות במחשב שרק את יודעת עליה נכון?" <p>"איזה אפשרות?" <p>."סורק האצבע. כך לא תצטרכי להקליד סיסמא. כל אדם אחר שינסה לגעת לך במחשב,&nbsp; לא יצליח הודות לסיסמא." <p>"איך עושים את זה?" <p>אפיק, הדריך אותי בסבלנות אין קץ, עד שסיימנו. <p>"תודה... אני מאוד מעריכה את הכנות שלך והעזרה...." <p>"אין בעד מה, תמיד כאן" <p>עברנו להתכתבות במחשב שצלצול הנייד קטע את השיחה. <p>מספר חסוי.... <p>16: אפיק <p>לאחר שהדרכתי את ביאטריס, בטלפון, חזרתי למחשב. <p>התכתבנו שעה ארוכה, עד 23:30 שנאלצתי ללכת לישון. <p>בלילות, אני נוהג להשאיר את&nbsp; המכשיר הנייד שלי פתוח, על מצב רוטט. <p> <p>זמזום מהנייד הקפיץ אותי באמצע הלילה. <p>מי זה יכול להיות באמצע הלילה? חשבתי <p>השעה בארה"ב הייתה כרגע 00:30. <p>אולי קרה משהו שם? <p>מיהרתי לענות בלחש <p>"כן?" <p>"אפיק... זו אני.... התקשרו אלי כרגע ממס&rsquo; חסום ודיווחו שהוריי נפצעו קשה... ואז השיחה התנתקה באמצע" בכתה ביאטריס בטלפון. <p>"התקשרת למשטרת ניו יורק?" <p>"כן, הם בודקים מה קרה, לא ידוע להם כרגע על כלום.. אבל אני צריכה אותך... פשוט הייתי חייבת ליידע אותך..." "אני יודעת שהתקשרתי באמצע הלילה, ואני ממש ממש מצטערת..." <p>"זה בסדר, אפילו שהתקשרת באמצע הלילה, כמו שאמרתי לך קודם, את יכולה כן. אבל... " <p>"זה בסדר, תהיי רגועה. תלכי לנוח קצת.. תתקשרי אם יהיה לך מידע <p>"בסדר אפיקוש, תודה עזרת לי מאוד" <p> <p>אינני יודע מתי נרדמתי, אבל דקה אחרי שהשעון המדבר המוצב על השולחן שלי אמר "השעה שמונה" שוב הגיע זמזום שקט מהנייד... <p>"בוקר טוב?" <p>"אפיק... המצב שלהם מתדרדר מרגע לרגע... הם התנגשו במשאית... אתה יכול להגיע למחשב? אני ממש צריכה אותך?" <p>"כמובן. עוד כמה דקות בסדר ביאטריס? פשוט, הרגע קמתי ו..." <p>"אין בעיה. אבל בבקשה! מהר!!!! אני בלחץ גדול מאוד" <p>"תהיי רגועה. מה אמרו במשטרה?" <p>"מה שאמרתי לך... הם אמרו שיתקשרו אם יהיה להם מידע חדש" <p>"תהיי רגועה. אני כאן." <p>17: ביאטריס <p>עניתי <p>"שלום" <p>"שלום, ביאטריס?" <p>"נכון, עם מי אני מדברת?" <p>"משטרת ניו יורק" <p>"מה קרה?" <p>"הורייך נפצעו בתאונת דרכים. הם כרגע בבית החולים. אנחנו מודעים לעיוורון שלך, ואנחנו נדאג לך להכל..." <p>נכנסתי ללחץ <p>"מה מצבם?" <p>"בינוני" <p>"בסדר" <p>"אל תכנסי ללחץ <p>"בסדר, תודה רבה לך" <p>ניתקתי וטלפנתי מייד לאפיק. <p>השעה בישראל כנראה הייתה מאוחרת מאוד, כי אפיק לחש, ודיבר מהר <p>"כן?" <p>"אפיק... זאת אני... התקשרו אליי ממשטרת ניו יורק... ההורים שלי נפצעו בתאונת דרכים... אני ממש צריכה אותך..." <p>הייתי חייבת לידע אותך..." <p>תישארי רגועה.... <p>"אני כאן. <p>"תתקשרי אם יהיה לך מידע חדש. <p>"אין בעיה. <p>18: אפיק <p>כמו שביקשה ביאטריס, לאחר התארגנות מהירה, הפעלתי את המחשב שלי. <p>"עדכונים חשובים זמינים.&nbsp; windows&nbsp; צריך להפעיל את המחשב מחדש כדי להתקין אותם. האם להפעיל כעת?" <p>סימנתי למחשב "דחה" ונכנסתי לסקייפ. <p>חיפשתי את ביאטריס ברשימת אנשי הקשר המחוברים, לא מצאתי אותה. <p>עוד לפני שהספקתי לשלוח לה מייל, שוב רטט הנייד. <p>"שלום" אמרתי בשקט, ככל האפשר. <p>"אפיק.... אני... ההורים שלי..." ביאטריס, דיברה מהר, ובו זמנית בכתה. <p>"מה קרה?" <p>"התקשרו שוב ממשטרת ניו יורק. הם אמרו... הם אמרו.... <p>לא היה צורך בהמשך המשפט. הבנתי. הוריה של ביאטריס, מתו. <p>בגלל שידעתי שאין לה משפחה, כבר דיברתי עם הוריי על האפשרות לשכן אותה בפניימייה הקרובה לביית, כך אוכל לבקר אותה, וכך נלמד באותו בית ספר. <p>"אני מצטער מאוד.... את צריכה שאהיה איתך?" <p>"כן..." בכתה בטלפון, חשתי את כאבה ובאמת הצטערתי, מכל ליבי. <p>"מאוד... אני ממש צריכה אותך... אתה היחיד שיכול לעזור לי. המשטרה רוצה לשכן אותי במשפחת אומנה. אני אמרתי שאתה קרוב משפחה שלי... מחר אני מגיעה לישראל. <p>"אין בעיה, רשמתי אותך לפנימייה קרובה לביתי. כך גם תוכלי לבוא וללכת מתי שתרצי, וגם נלמד באותו בית ספר. <p>"אתה... אתה פשוט מדהים... מלאך.... " <p>התרגשתי מאוד. <p>"אל תגזימי ביאטריס,אני רק רוצה לעזור." <p>"אתה יכול להגיע למחשב?" <p>"אני שם, מחכה שתתחברי לסקייפ" <p>"אין בעיה. אני כבר מתחברת" <p>19: ביאטריס <p>לא ידעתי מה לעשות. <p>הייתי בלחץ . לחץ גדול מאוד. <p>אפיק, הגיע בסופו של דבר למחשב, אחרי שכבר בישרו לי שהוריי מתו... <p>הוא תמך, הרגיע, ובישר לי בשורה משמחת מאוד.. <p>הוא רשם אותי לפנימיה בישראל, הקרובה לביתו, כך שנוכל לפגוש אחד את השני. <p>גם נלמד באותו בית ספר, ובאותה כיתה... לא ידעתי כיצד אסתגל לישראל ולעברית, אומנם אני יודעת עברית בשפה גבוהה, אבל אצטרך עוד קצת עזרה מאפיק... <p>אפיק הבטיח שיעזור. <p>לאחר כל התמיכה, ההרגעה והבשורות המשמחות. הגיע יום המחרת. <p>שלחתי לאפיק מייל שאני בדרכי לנתב"ג, לקחתי את המחשב הנייד וצג הברייל איתי כמובן. <p>לא הייתה תשובה. <p>מה קרה לאפיק? <p>השעה בישראל, הייתה די סבירה. שמונה. <p>ניסיתי בנייד שלו. <p>"בוקר טוב" <p>"אפיק?" <p>"כן ביאטריס" <p>"אני תכף מגיעה לנתב"ג. אתה תוכל להגיע לאסוף אותי?" <p>"ביאטריס... שכחתי להגיד לך... אני בטיול של ב"גובה העיניים..." אדבר עם סבא, שיבוא לאסוף אותך. הוריי בחו"ל ואני גר כרגע אצל סבתא. תתקשרי אלי בערך עוד.. חמש דקות בסדר?" <p>"אין בעיה. אבל יהיה לי מקום שם?" <p>"כמובן. יש ביית למטה, של דודתי, תוכלי לישון איתה שם..." <p>"אין בעיה. <p>."תעדכן אותי. <p>20: אפיק <p>טלפנתי לנייד של סבי, והמתנתי. <p>"כן אפיק?" <p>"אתה זוכר את האורחת שסיפרתי לך עליה? היא מחכה בנתב"ג." <p>"אני כבר יוצא לכיוון" <p>"צריך לעזור לה, אל תשכח שגם היא עיוורת" <p>"אין בעיות, אל תדאג. נהיה בקשר" <p>סיימתי את השיחה. <p>המחנה הזה עבר כל כך מהר, עם כל כך הרבה... בעיות. <p>"אפיק?" נשמע קולה של שיר, אחת החניכות, שבעבר הייתה קרובה אלי מאוד. <p>"כן שיר?" <p>"אתה צריך משהו?" שאלה,&nbsp; וקולה רימז כי היא אכן מתכוונת לעזור . <p>"לא, אבל תודה. אפנה אלייך אם אצטרך." <p>"אוקיי, אני ממש כאן לידך אם אתה צריך. אני ממש מולך" <p>עצם הפנייה של שיר אלי, הפליאה אותי מאוד. <p>הרי עד לפני כמה שעות היא לא הייתה פנה אלי בעד שום&nbsp; הון שבעולם... <p>"תודה" אמרתי ובקולי החיוך שניסיתי להסתיר. <p> <p>שיר הלכה, היא שוב חזרה לאחר כמה דקות. <p>כבר לפי הבושם הקל, שמתי לב שזו היא. <p>היא לקחה את ידי ואמרה: <p>"אפיק אתה רוצה לשבת לידי?" <p>מכיוון שזה היה זמן חופשי, ומכיוון שכבר רציתי לגלות מה קרה לה שהיא פתאום פונה אלי, הסכמתי. <p>ישבתי מולה. באותו רגע בדיוק, צלצל הנייד. <p>מכיוון שהנייד לא אמר את שם המתקשר, ניחשתי שהשם אינו שמור בנייד. <p>"שיר מה המספר שכתוב על המסך?" <p>היא הקריאה לי אותו. <p>מספר לא מוכר. <p>עניתי <p>"בוקר טוב?" <p>"אפיק, אני בדרך לגדרה עם סבא שלך, מתי אתה חוזר מהמחנה?" <p>"היום בערב" <p>"יופי, נתראה בקרוב" <p>21: ביאטריס <p>סבא של אפיק, הגיע להיכן שחיכיתי לו, לאחר שבירר באמצעות הטלפון איפה אני מחכה. <p>אפיק כנראה סיפר לו שאני עיוורת, ושאצטרך קצת עזרה, משום שהוא&nbsp; עזר לי המון, ולא הפסקתי להודות לו על כך. <p>הגענו לביתם של סבו וסבתו של אפיק... <p>כל כך חיכיתי שאפיק יחזור כבר... לא ידעתי מה אעשה... <p>ואז.... הטלפון הנייד שלי החל מצלצל את הצלצול המיוחד של אפיק. <p>"היי... הציעו לי כרגע לנסוע לחו"ל להרצות על עיוורים. הם ישלמו לי על זה. הרבה" <p>"אבל... אפיק..." <p>"את יכולה להירגע, נתתי להם תשובה שלילית!" <p>"אתה מדהים אתה יודע?" <p>"ביאטריס, שאזכיר לך כמה פעם אמרת ת זה בזמן האחרון?" היה חיוך בקולו של אפיק, מה שגרם לי לחייך. <p>לשם הנימוס, דיברתי רק, אנגלית. לא דיברתי קצת עברית, עד שסבו של אפיק הביא אותו מהמחנה. <p>22: אפיק <p>חזרתי מהמחנה, ביאטריס חיכתה לי בסלון ולמשמע קולה הבנתי שהיא נרגשת שאנחנו סוף סוף נפגשים. <p>"אני יכולה לדבר כאן רק אנגלית? אני מתביישת בעברית שלי?" היא שאלה בלחש באנגלית. <p>"את לא צריכה להתבייש בעברית שלך, אבל אם את רוצה... תדברי גם וגם, איתי את יכולה לדבר אם את רוצה גם אנגלית וגם עברית, אבל עם סבא וסבתא תדברי עברית כי הם לא שולטים באנגלית כמוני" <p>"וגם עם האחים שלי." הוספתי <p>"אני יכולה לפגוש אותם?" היא שאלה. <p>"כן, כמובן." <p>"הבאת את המחשב שלך?" <p>"כמובן, אבל... איך אני אתרגל לעברית.. אני..." <p>"הכול יהיה בסדר ביאטריס, אני אעזור לך כמה שתצטרכי" <p>"לא ידעתי אם להביא את המקל, צריך אותו בכלל כאן בישראל?" <p>כמובן שכל השיחה התנהלה באנגלית. <p>כמובן שצריך אותו, את המקל צריך בכל מקום, בכל מדינה" <p>"תוכל להכיר לי את הסביבה?" <p>"כמובן, אבל חכי, אבקש עזרה מדודתי הדר כי גם אני בעצמי לא מכיר כל כך את הסביבה" <p>טלפנתי לדודתי הדר והסברתי לה בקצרה מה בקשתה של ביאטריס. <p>הסברתי לה באנגלית, ותגובתה הייתה, <p>"שאחזור הביתה, בינתיים תעזור לה לארגן את הדברים למטה אצל נועה" <p>23- ביאטריס <p>חיכיתי לאפיק בסלון, ממש התרגשתי שסוף סוף ניפגש. <p>שאפיק סוף סוף הגיע, שאלתי אם אוכל לדבר כאן רק אנגלית כי אני מתביישת בעברית שלי. <p>"את לא צריכה להתבייש בעברית שלך, אבל אם את רוצה.... איתי את יכולה לדבר גם עברית, וגם אנגלית אבל עם סבא וסבתא תדברי רק עברית כי הם לא שולטים באנגלית כמוני" <p>"וגם עם האחים שלי" הוסיף אפיק במהירות <p>"אוכל לפגוש אותם?" <p>"כמובן" <p>"הבאת את המחשב שלך?" שאל אפיק. <p>"כן, אבל... אני לא יודעת איך אתרגל לעברית..." <p>"הכל יהיה בסדר ביאטריס, אעזור לך כמה שתצטרכי" הרגיע אותי אפיק בדרכו המיוחדת. <p>"לא ידעתי אם להביא את המקל, צריך אותו כאן בישראל?" שאלתי <p>"כמובן, את המקל צריך בכל מדינה, בכל מקום..." <p>"תוכל להכיר לי את הסביבה?" שאלתי <p>"כן, אבל חכי, אצטרך עזרה מדודתי הדר, כי גם אני לא כל כך מכיר את הסביבה " <p>אפיק הוציא את הטלפון הנייד שלו, חייג מספר טלפון במהירות, והקשיב. <p>לאחר ששמע את קולה של דודתו, הוא הסביר לה באנגלית מה ביקשתי, כדי שגם אני אבין. <p>תשובתה של הדר הייתה <p>"שאחזור הבייתה, בינתיים תעזור לה לאגן את הדברים שלה אצל נועה" <p>ירדנו למטה, לביתה של נועה דודתו של אפיק. <p>אפיק, עזר לי לסדר את הדברים, ותוך כדי כך ביקש, שאולי כדאי שנעבור לדבר בעברית, כדי שאתרגל אליה שוב... <p>"אשתדל, למרות שאני כמעט כל הזמן מדברת עברית בבית, אבל העברית של ישראל... טיפונת שונה" אמרתי <p>"היא .. כן קצת שונה, אבל אל תדאגי, את תלמדי מהר, זה קל. <p>"אני מקווה" <p>24- אפיק <p>כמו שהציעה הדר, ירדנו למטה לביתה של נועה, כדי לסדר לביאטריס את&nbsp; הדברים. <p>תוך כדי פריקת המזוודות, (מן הסתם ביאטריס הביאה המון דברים מכיוון שהיא תשהה בישראל המון זמן), ביקשתי ממנה בעדינות <p>"ביאטריס, אולי כדאי שנעבור לדבר בעברית, כדי&nbsp; שתתרגלי אליה?" <p>"אני אשתדל, למרות שאני מדברת כמעט כל הזמן עברית בבית, העברית של ישראל קצת... שונה" <p>לא יכולתי שלא לחייך, ברור שהעברית שונה, הרי כל הסליינג וכל הבלגן שהוא יצר... <p>"היא... קצת שונה, אבל את תתרגלי אליה, את לומדת מהר. <p>"אני מקווה" השיבה ביאטריס, בשעה שניסתה לפתוח את הרוכסן של המזוודה השנייה ללא הצלחה. <p>איך ידעתי שהיא ניסתה לפתוח את הרוכסן? שמעתי את הרוכסן מנסה להיפתח, אבל נתקע באמצע. <p>"את צריכה עזרה עם הרוכסן?" שאלתי בשקט. <p>"כן, אני לא מצליחה לפתוח אותו..." אמרה ביאטריס, ובקולה ניכר שמץ חיוך קל. <p>חשתי שהיא רומזת לי משהו. <p>"תוכלי רק לכוון אותי אלייך? כדי שאעזור לך?" שאלתי. לא רציתי להיתקל במזוודה וליפול... <p>במקום לכוון אותי אליה במילים, היא ניסתה לעקוף את המזוודה מצד שמאל, אבל לא ידעה, שסבא הניח שם עוד מזוודה. <p>קול זכוכית נשברת נשמע... היא נפלה היישר על משטח הזכוכית ששימש את נועה כשולחן לסלון. <p>נכנסתי ללחץ. <p>"ביאטריס את בסדר?" שאלתי בהיסטריה. <p>"בערך, רק איך אני אמורה לקום עכשיו.... " היא עצמה נשמעה בלחץ, היא ניסה להתגונן מפני שברי הזכוכית שהמשיכו ליפול וליפול, אבל לא הצליחה. <p>הוצאתי את הטלפון הנייד שלי מהכיס, וחייגתי להדר. <p>"השיחה מועברת למענה הקולי..." ענה לי קול אלקטרוני. <p>חייגתי לסבא. <p>גם שם לא הייתה תשובה. <p>האפשרויות שעמדו בפני הן- להזעיק את עינב, אחותה הנוספת של אימא, או להזעיק את נועה שלא הייתה בבית.. <p>העדפתי להזעיק את עינב, היא הייתה הכי קרובה. <p>חייגתי אליה, בעודי שומע את ביאטריס מתחילה&nbsp; להתייפח בהיסטרייה.... <p>25: ביאטריס <p>סיימתי לפרוק את המזוודה הראשונה, תוך כדי שסיכמתי עם אפיק, שנדבר מעכשיו רק עברית, לפחות, שאשתדל. <p>עברתי למזוודה השנייה... אבל כאן הייתה בעיה, הרוכסן, נתקע, ועוד נתקע באמצע, כך שבכלל לא יכולתי להזיז אותו... <p>"את צריכה עזרה עם הרוכסן?" שאל אפיק בשקט המיוחד שלו... <p>"כן.. אני לא מצליחה לפתוח אותו" אמרתי וניסיתי להסתיר את החיוך בקולי, אבל זה לא הצליח כל כך... נראה לי... <p>למה חייכתי? בגלל שאפיק תמיד מדהים אותי, הוא מבין אותי עוד לפני שבכלל אמרתי משהו... הוא כל כך... מדהים. <p>שקעתי במחשבות בעודי מנסה ומנסה שוב ו שוב את הרוכסן העיקש. <p>"תוכלי לכוון אותי אלייך, כדאי שאוכל לעזור לך?" קטע לי אפיק את חוט המחשבה ובעצם, הציל אותי. <p>במקום לענות, ניסיתי לעקוף את המזוודה מצד שמאל, כדי להגיע לאפיק ולעזור לו בעצמי להגיע למזוודה (לא רציתי שייתקל במזוודה וייפול, בגללי)... <p>מה שלא ידעתי הוא, שכשסבא של אפיק הוריד לכאן&nbsp; את המזוודות, הוא שם בצד שמאל את המזוודה ה3.ת, ולכן, נפלתי עליה, ושניסיתי להיאחז במשהו כדי לקום, נתקלה ידי במשטח זכוכית, משכתי אותו אלי.... <p>המשטח נפל עליי, ונשבר.. <p>אפיק, שכנראה שמע את כל ההתרסקות של הזכוכית, שאל בדאגה <p>"ביאטריס? את בסדר?" <p>"כן... בערך... אבל אני לא יכולה לקום... אני קבורה תחת השולחן... <p>"השולחן" שהפך לזכוכיות קטנות... <p>שמעתי את אפיק מחייג מספר,&nbsp; וכשלא קיבל תשובה עוד מס&rsquo;, ושוב לאחר מכן עוד מספר. <p>"עינב! תגיעי לבית של נועה במהירות האפשרית! ביאטריס קבורה מתחת&nbsp;&nbsp; לשולחן&nbsp; הזכוכית.... " התחיל אפיק בלחץ. <p>"מה? את לא בבית? אז מה אני אמור לעשות...? סבא לא עונה... הדר לא זמינה...&nbsp; אפיק כמעט בכה מרוב לחץ... <p>אני, בינתיים התחלתי לבכות גם מתוך לחץ. <p>עינב שכנראה הבינה את המצב,&nbsp; אמרה שתיצור מיידית קשר עם סבתו של אפיק... <p>"בסדר, תודה עינב, רק בבקשה מהר,..." <p>26: אפיק <p>עינב ענתה, ורעש של מכוניות נשמע לידה. <p>היא נשמעה צועדת למקום כלשהו. <p>"עינב? תגיעי בבקשה במהירות האפשרית לביתה של נועה... ביאטריס קבורה&nbsp; מתחת לשולחן&nbsp;&nbsp; הזכוכית...&nbsp; הוא נשבר ונפל עליה....." כמעט בכיתי מרוב לחץ, הגם שאיך שעינב לחצה על ה&nbsp; send,&nbsp; לקבלת השיחה, לא השתהיתי, ודיברתי במהירות. <p>כך שהיא הבינה את המצב היטב. <p>"אפיק... אני לא בבית... אני בקופת חולים..." <p>"מה?? את לא בבית? אז מה אני אמור לעשות עכשיו.... סבא לא עונה... הדר לא זמינה...."&nbsp; התחלתי כבר להרגיש את הדמעות, ובכיה של ביאטריס הלך&nbsp; ונעשה&nbsp;&nbsp; עוד יותר היסטרי, מה שהילחיץ אותי עוד יותר... <p>עינב כבר הבינה את המצב מצויין, לפי הטון שבו ענתה <p>"אנסה להשיג את סבתא. אם לא, את נועה.. אם לא, אגיע במהירות האפשרית. <p>תרגמתי לביאטריס את דבריה, ואמרתי לעינב <p>"תודה, עינב, רק בבקשה מהר" <p>תרגמתי לביאטריס שעינב&nbsp; תיצור קשר עם סבתא, כדי לא להלחיצה יותר. <p>עברו כחמש דקות... כל תגובה לא הגיעה מאף אחד... <p>בכייה של ביאטריס רק הלך והתחזק מרגע לרגע... <p>ואז, בסופו של דבר, צלצל הנייד... <p>מספר חסוי. <p>27: ביאטריס <p>אפיק סיים את השיחה עם עינב. <p>עברו עוד חמש דקות, וכלום לא קרה. הזכוכיות בינתיים התחילו ממש להכאיב... התחלתי לבכות שוב, שוב, מתוך לחץ. <p>הנייד של אפיק הפר את השקט. <p>"כן?" ענה אפיק במהירות. <p>"נכון? " <p>מי זה יכול להיות... שאלתי את עצמי. <p>"שיר.... כן הגעתי הביתה, תודה שאת שואלת.... " <p>אפיק החל לספר לה מה קרה, ונדהמתי ששמעתי אותו אומר לה- <p>"באמת?&nbsp; זה ממש יכול לעזור. איין בעיה" <p>השיחה הסתיימה. <p>"אפיק... מי זאת שיר? ומה היא רצתה?": שאלתי בכעס ובלחץ. <p>"לבדוק אם אני בבית, ושסיפרתי לה מה קרה, היא אמרה שהיא מייד באה. היא במקרה בגדרה. <p>"וואו... תודה... תמסור לה תודה...." אמרתי לאפיק יותר מרוככת. <p>"תכף תמסרי לה את. <p>28- אפיק <p>עניתי- <p>"כן?" <p>"אפיק?" שמעתי, ברוב תדהמתי את קולה של שיר. <p>"נכון?" <p>"רק רציתי לבדוק שאתה בבית והכל בסדר" אמרה בכנותה המיוחדת ושובת הלב. <p>"כן, אני בבית." עניתי לה, התחלתי לספר לה מה קרה לביאטריס, אבל לא ציפיתי שתגיד <p>"אני כעיקרון תכף בגדרה, אז אוכל לבוא לעזור. <p>"באמת? זה ממש יעזור. אין בעיה" עניתי וניתקתי. <p>"אפיק... מי זאת שיר?"&nbsp; שאלה ביאטריס,ובקולה נשמע קמצוץ כעס שניסתה להסתיר ללא הצלחה. <p>"חניכה מבגובה העיניים, היא בדרך לכאן לעזור לנו" אמרתי לה בשקט. <p>"וואו... תודה... תמסור לה תודה..." אמרה יותר מרוככת. <p>"תיכף תמסרי לה את" החזרתי לה ובקולי חיוך. <p>29- ביאטריס <p>אפיק ענה לשיר במהירות <p>"כן שיר" <p>הוא הקשיב מס&rsquo; רגעים, ואז אמר באכזבה <p>"אוקיי... תודה בכל מקרה על הרצון. לא, זה בסדר, כן. תהיי רגועה." אפיק בעצמו לא היה רגוע <p>הוא ניתק את השיחה <p>"מה היא אמרה?" שאלתי בקול רווי דאגה. <p>"שהיא לא תוכל להגיע, כי "צץ " לה משהו דחוף..." <p>אמר אפיק. <p>לפתע, נשמע סיבוב המפתח בדלת. <p>נועה, דודתו של אפיק עמדה במפתן, ולפי קולה הבנו שהזעיקו אותה במהירות האפשרית <p>"מה הולך כאן? ולמה התקשרת לכל העולם ולא אלי? הייתי אצל חברה ואם היית מתקשר הייתי מייד באה" אמרה לאפיק. <p>אפיק החל לספר לה מה קרה, והיא בינתיים "שלתה" אותי מתוך שברי הזכוכית, והושיבה אותי על הספה. אפיק התיישב ליידי. <p>"הדר והרעיונות שלה.... איך היא שולחת שני עיוורים לסדר מזוודות שיכולות ליפול או משהו... כאילו שאין לה נסיון... " מלמלה נועה בקול שיכולנו לשמוע. <p>"תודה.. " אמרתי חלושות לנועה, מקווה שהיא שמעה אותי. <p>30: אפיק <p>צלצול הנייד קטע את השקט <p>"שיר " אמר הדובר <p>"כן שיר" <p>הקשבתי כמה רגעים. <p>"אפיק, צץ לי משהו חשוב, לא אוכל להגיע בסוף" <p>"אוקיי..." אמרתי וניתקתי את השיחה <p>"מה היא אמרה?" שאלה ביאטריס" <p>"שהיא לא תוכל להגיע... צץ לה משהו דחוף." עניתי <p>לפתע, נשמע סיבוב המפתח במנעול. נועה עמדה על מפתן הדלת. <p>"למה התקשרת לכל עולם ולא אלי? אם היית מתקשר הייתי מייד באה" התחילה בטרם נכנסה, ובטרם שמעה בכלל מה קרה. <p>לא הגבתי על שאלתה, רק התחלתי להסביר לה מה קרה <p>תוך כדי כך, היא "שלתה" את ביאטריס מתוך שברי הזכוכית והושיבה אותה על הספה <p>התיישבתי ליידה. <p>"תודה... " היא אמרה לנועה חלושות <p>31: ביאטריס <p>"אני בינתיים אסדר כאן הכל, תעלו למעלה טוב?" פנתה אלינו נועה <p>"אין בעיה" ענה לה א]פיק. <p>קמתי, וצעדתי אל הדלת מזל שאפיק שם לכך לב ראשון, וכיוון אותי לעקוף עוד מזוודה. <p>"תודה" אמרתי בהכרת תודה. <p>את הדרך למעלה, לא זכרתי, כך שנעזרתי בידו של אפיק, שהסתדר כצפוי בלי מקל. <p>"לאט לאט תתרגלי להכל, אל תדאגי" ניחם אותי בשקט המיוחד שלו <p>"אני מקווה" אמרתי <p>שאר הערב עבר בלי דברים מיוחדים, פגשתי את אחיו של אפיק, ולאחר כשעה נועה קראה לי למטה כדי שאראה איפה הכל מסודר. לפי דבריה היא לא כל הזמן בבית, כך שלפחות לעת עתה, עד שאעבור לפנימיה, הבית יהיה רוב הזמן לרשותי <p>הלכתי לישון מייד אחרי השיחה איתה, הייתי מותשת. הייתה לי הרגשה שהתבררה בבוקר כנכונה שגם אפיק הלך לישון דיי מוקדם כמה דקות אחרי. המחנה, כנראה התיש אותו מאוד <p>בבוקר, בסביבות תשע, ציפתה לי הפתעה <p>32: אפיק <p>"אני בינתיים אסדר כאן הכל, תעלו למעלה טוב?" אמרה נועה לי ולביאטריס <p>"אין בעיה" עניתי, וקמתי. בדרך לדלת, נתקלתי בעוד מזוודה, ועצרתי את ביאטריס, בדיוקבזמן.. אחרת הייתה שוב נופלת. עזרתי לה להגיע לדלת, וכשאמרה שהיא לא זוכרת את הדרך למעלה עזרתי לה בעזרת הקול ובעזרת היד <p>כלומר, הושטתי לה את ידי, ועזרתי לה להגיע לסלון הבית בבטחה, תוך כדי שאני מכוון אותה בקול <p>פלג שחף ונווה (אחיי) ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה, כרגיל בעוצמה לא נורמאלית. <p>הצגתי לפניהם את ביאטריס, לא לפני שכיביתי את הטלוויזיה מה שלווה בתעומת גדולה מאוד מצידם. ביאטריס שתקה כמו דג באותם רגעים. <p>אחר כך, אמרתי לה שאני עייף מכל היום הזה, והיא אמרה שגם היא מאוד מאוד עייפה. עזרתי לה לרדת לביתה של נועה, נשארתי איתה קצת לבקשתה, ועליתי בעצמי למעלה לנסות לישון. <p>בבוקר, קמתי בסביבות 08:20 <p>התארגנתי, התלבשתי, וחיכיתי לתשע ועוד כמה דקות. כשראיתי שביאטריס מתמהמת ולא מתעוררת, ירדתי אל ביתה של נועה... אבל שכחתי שצריך מפתח לדלת הבית. <p>לאחר שעליתי שוב ובידי המפתח, נכנסתי בשקט ככל האפשר לביתה של נועה שלא הייתה בבית, כנראה יצאה מוקדם לעבודה. <p>לא הערתי את ביאטריס, לא הייתה לי כוונה כזו. רק ישבתי לידה . <p>לאחר כמה דקות של שקט, היא הסתובבה אלי, ואין לי אפילו צל של מושג איך ידעה שאני לידה <p>היא שאלה <p>"מה השעה?" <p>הוצאתי את הנייד שלי ואמרתי לה שהשעה כרגע היא בסביבות תשע ועשרים. <p>היא שאלה אם אוכל להישאר איתה קצת, ואמרה שתכף היא תקום אבל שאשאר איתה קצת כי היא קצת מפחדת להיות לבד. <p>הבנתי את הרגשתה, ונישארתי איתה עד שקמה מקץ כמה דקות <p>"תודה..." אמרה בקול ישנוני לאחר שהתארגנה. <p>"אין בעד מה, שטויות" החזרתי לה וניסיתי להבליט חיוך. <p>"רוצה שנעלה למעלה?" שאלתי אותה. <p>"כן, למה לא" <p>עלינו יחד למעלה, שלושת אחי עדיין ישנו. <p>דיברנו בינינו בקולות שקטים מאוד, ופתאום, בלי שום התרעה מוקדמת, הנייד שלי החל מזמזם את הצלצול המיוחד של הדר. <p>דיברתי איתה ממש בקצרה וממש בשקט, והיא אמרה שהיא עוד כמה דקות באה ושאלה אם אכלנו משהו. <p>ביאטריס אמרה שהיא לא רעבה ואני ביקשתי שתביא לי בבקשה משהו קטן. <p>קול נשמע מכיוון חדר השינה" <p>קול הודעת טקסט שהתקבלה בזה הרגע. <p>אחד הילדים... תהיתי ביני לבין עצמי. <p>חשתי את ידה של ביאטריס מנסה למצוא את ידי, והושטתי אותה אליה. "אנחנו... צריכים לדבר.." אמרה בקול שקט. <p>"קרה משהו?" יצר הדאגה שלי החל לעבוד שעות נוספות. <p>"לא..." השיבה לי בקול קטן <p>"בואי נצא לפרגולה, נדבר שם" הצעתי <p>יצאנו לפרגולה, ביאטריס כמובן התיישבה לידי. <p>שמתי לב לפי הקול כבר בבית, שקרה משהו. נתתי לה זמן להתחיל לדבר <p>"אפיק... אני... צריכה להגיד לך משהו.. אני מקווה שלא תכעס עליי.." אמרה, ומשום מה היא עברה לאנגלית. <p>"אין בעיה, אני מקשיב. מה שתרצי" <p>"אני... מחבבת אותך מאוד" <p>"זה ישב לי המון זמן על הלב, לא ידעתי איך להגיד ואם להגיד, " הוסיפה <p>"זה בסדר, וגם.. וגם אני מחבב אותך מאוד " <p>"בתור ידידה?" שאלה, ובקולה היה שמץ תקווה. <p>"לא" <p>"בתור חברה...?" הוסיפה, והתקווה בקולה הורגשה כעת הייטב. <p>"כן!" אמרתי בשקט. <p>"כנראה שהייתי צריכה להגיד את זה קודם... " שמעתי אותה אומרת בשקט <p>"לא, זה בסדר " <p>"אתה בטוח?" <p>"כן ברור, עדיף מאוחר מאשר אף פעם" <p>"חכי כאן, אלך להביא לנו מים. את עדיין לא רעבה?" <p>"לא אפיקוש, זה בסדר." <p>"אוקיי. גם ככה עד שהדר תבוא לא נוכל לאכול כלום..." <p>"אוקיי. אני מחכה " <p>צעדתי לכיוון הבית, מרחק של כמה פסיעות. חיפשתי במקרר שני בקבוקי מים קטנים, ולא מצאתי. לא ידעתי מה אעשה. הייתי צמא מאוד, ולמלא לעצמי ולביאטריס מים ביד אחת? זה בלתי אפשרי. אין לי מושג איפה נמצאים הבקבוקים הריקים, ו... מכונית נכנסה פתאום לרחבה. <p>זיהיתי כי זו מכוניתו של סבא. <p>ביאטריס ניסתה לבקש ממנו באנגלית מהוססת שהיא רוצה מים, ומשלא הבין אותה קרא לי וביקש שאתרגם. <p>אמרתי לו מה בקשתה של ביאטריס וביקשתי שיביא גם לי בקבוק מים ומשהו קטן לאכול. <p>לא חשבתי שתצפה לי הפתעה כבר לאחר כמה דקות.. <p>33: ביאטריס <p>דלת הבית נפתחה בשקט, וצעדים חרשיים נשמעו בקרבת מקום. <p>הרגשתי מישהו יושב לידי. לפי הבושם, זיהיתי שזה אפיק. עשיתי את עצמי ישנה , קיוויתי שיעיר אותי, קיוויתי שהוא יודע מה אני מרגישה אליו. אבל אפיק רק ישב, בגבו אלי, וחיכה. למה חיכה? כנראה שאקום. הוא לא שם לב שאני כבר ערה כמובן. <p>לאחר כמה דקות של ציפיה, הסתובבתי אליו. <p>"מה השעה?" שאלתי כדי לנסות לפתח שיחה. <p>"09:20" ענה לי בקול וניסה להסתיר חיוך. <p>לא האמנתי לעצמי! ממתי אני קמה בשעות כאלה? <p>"אני תכף אקום, רק.. אתה יכול להישאר איתי קצת? אני.. קצת מפחדת להיות לבד" <p>"כן בטח" ענה בחצי חיוך. <p>קמתי,והתארגנתי במהירות. <p>"תודה..." אמרתי בקול קצת ישנוני. <p>"אין בעד מה" ענה שוב בחצי חיוך. <p>"רוצה שנעלה למעלה?" שאל <p>"כן, למה לא." אמרתי, וחשבתי שאולי שם, אוכל להגיד לו מה אני באמת מרגישה אליו <p>עלינו למעלה, אחיו של אפיק ישנו בממ"ד אז היינו צריכים לדבר בקולות שקטים מאוד. <p>כמעט לא דיברנו, עד שפתאום, הנייד של אפיק החל מנגן את הצלצול המיוחד של הדר <p>הוא ענה במהירות, דיבר מהר ובשקט אך הבנתי כל מילה מכיוון שהשיחה הייתה באנגלית. בכלל, מאז שהגעתי לארץ אתמול, כל שיחה שאפיק עושה היא באנגלית כדי שאבין. <p>זה כל כך מתוק מצידו... חשבתי לעצמי בעודי תוהה מתי סוף סוף אגיד לו מה אני באמת מרגישה אליו... כמה זמן זה כבר יכול לשבת לי בלב.. <p>אפיק סיים את השיחה עם הדר, גיששתי אחר ידו <p>הוא כנראה שם לב לזה, והושיט לי אותה. <p>"אנחנו צריכים לדבר..." אמרתי בקול מהול התרגשות וקיוויתי שלא שם לב לזה. <p>"אין בעיה, בואי נצא לפרגולה נדבר שם" <p>יצאנו לפרגולה, התיישבתי לייד אפיק וחשבתי מה אני הולכת להגיד <p>"אפיק... אני... צריכה להגיד לך משהו... אני מקווה שלא תכעס עליי" אמרתי בקול מהול התרגשות ובאמת קיוויתי שיבין. <p>"אין בעיה אני מקשיב, מה שתרצי " אמר בשקט <p>"אני... מחבבת אותך מאוד..." אמרתי את מה שכל כך קיוויתי שיבין לבד.. <p>"זה ישב לי על הלב כבר כמה ימים... אבל לא ידעתי אם להגיד ואיך להגיד.." אמרתי בהתרגשות <p>"זה בסדר ו... גם אני מחבב אותך מאוד.." אמר אפיק בכנותו המיוחדת. <p>"בתור ידידה?" אמרתי וקיוויתי שהתשובה תהיה לא <p>"לא " <p>"בתור חברה?" <p>"כן!" אמר אפיק בשקט ולפי הקול זיהיתי שהוא רצה להגיד את זה כבר הרבה זמן <p>"כנראה שהייתי צריכה להגיד את זה קודם..." אמרתי בשקט <p>"לא זה בסדר" <p>"אתה בטוח?" <p>"כן ברור, עדיף מאוחר מאשר אף פעם" <p>"חכי כאן אלך להביא לנו מים. את עדיין לא רעבה?" שאל <p>"לא אפיקוש, זה בסדר" <p>"גם ככה עד שהדר תבוא לא נוכל לאכול כלום..." הוסיף <p>"אוקיי אני מחכה. <p>אפיק צעד לכיוון הבית. שמעתי אותו מחפש במקרר משהו, ולא מוצא. שיערתי שלא מצא בקבוקי מים, ולמלא לבד שני בקבוקים ביד אחת.. קצת בעיה <p>רעש מכונית מתקרבת נשמע פתאום. <p>היא עצרה וסבא של אפיק ירד ממנה. <p>I and afik want to drink water" <p>אמרתי באנגלית מהוססת <p>"מה?" אמר סבא של אפיק <p>הוא קרא לאפיק וביקש לדעת מה אמרתי. <p>חזרתי על המשפט ואפיק תירגם וביקש שיביא לו בבקשה משהו לאכול <p>לא חשבתי, ומסתבר שגם אפיק לא ידע עד כמה סבא שלו יכול להפתיע <p>34: אפיק <p>סבא נסע שוב לדרכו, ואני וביאטריס המשכנו לדבר <p>"ניסיתי לרמוז לך כבר קודם..." אמרה בשקט. <p>"זה לא חשוב עכשיו מתוקה, עכשיו אני יודע."אמרתי בשקט <p>"וואו... תודה" <p>"על מה? מה כבר אמרתי?" <p>"מתוקה." <p>"נכון, כי את באמת כזו.." <p>"אתה יודע כמה זמן לא קראו לי ככה..?" <p>"חבל מאוד " אמרתי בכנות <p>רעש מכוניתו של סבא המתקרבת שוב נשמע. <p>הוא ירד, והניח על השולחן ארוחת בוקר לשניים שכללה פיתה עם שניצל וכדורי פלאפל לשנינו. <p>הוא פתח לשנינו את אריזות האוכל כי ידע שלשנינו יש c.p, ושאל אם אנחנו צריכים עוד משהו <p>"לא תודה.. אבל באאמת שלא היית צריך להביא גם לה... " <p>"נראה לך שאשאיר אותה רעבה? ראו שהיא רעבה.. " <p>"טוב, בכל מקרה תודה." אמרתי <p>"בתיאבון" <p>"תודה" אמרה ביאטריס בשקט <p>סבא נסע לדרכו, ואני וביאטריס התחלנו לאכול לאט <p>"עכשיו את עדיין לא רעבה?" שאלתי אותה בחיוך בעוד היא אוכלת. <p>"האוכל עשה לי תיאבון.. וכן באמת הייתי קצת רעבה.." אמרה בגילוי לב. <p>אחרי שכילינו את הארוחה, וזרקנו את כל האריזות והכל לפח, נכנסנו הביתה. אחותי הקטנה כבר הייתה ערה וצפתה בטלוויזיה בלי קול. <p>ביאטריס ואני התיישבנו בספה אחת, ובלי לשים לב אפילו החזקנו ידיים <p>"אפיק, אתה יכול ללכת בבקשה להביא לי מים?" שאלה אחותי הקטנה. <p>"לא, לא מצאתי את הבקבוקים הקטנים" <p>"יש במקרר " <p>"חיפשתי, אין" <p>כאן נגמרה השיחה איתה והיא כנראה חזרה לבהות במסך כי השתרר שקט <p>ביאטריס עשתה לי סימן בעזרת ידה שהיא רוצה לדבר איתי לבד. רק יומים, והיו ביננו כבר סימנים מוסכמים . <p>קמתי והלכתי לכיוון הפרגולה. ביאטריס באה אחרי. היא לא זכרה שיש עציצים בדרך וכמעט נתקלה בהם אם לא הייתי מזכיר לה "עציצים!!!" <p>"תודה" אמרה ובקולה חיוך. <p>"שטויות.." <p>היא ביקשה שליתר ביטחון אלווה אותה בעזרת הקול, וכך עשיתי עד שהגענו לפרגולה והתיישבנו. <p>"אפיק.... אני.. יכולה לתקן את עצמי, את הדברים שאמרתי קודם?" <p>"בקשר לרגשות שלך? יש לי הרגשה שאני יודע מה תגידי. גם אני אוהב אותך" <p>ביאטריס שתקה רגע ארוך, ואז בלי שום התרעה מוקדמת, התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום. <p>"אתה באמת אוהב אותי?" <p>"כן באמת" <p>"אני מצטערת שלא אמרתי את זה קודם... פשוט לא ידעתי איך להגיד..."אמרה בכנות <p>"זה בסדר" <p>"התחלתי לאהוב אותך עוד בהתכתבויות שלנו, שעזרת לי והכל.." אמרה <p>"גם אני..." <p>צלצול הנייד שלי נשמע. <p>זו הייתה הדר שרצתה לדעת אם אכלנו והכל בסדר. אמרתי לה שכן ושהכל בסדר.והשיחה הסתיימה <p>"יותר קל לי עכשיו כי שנינו מרגישים אותו דבר אחד לשני" אמרה ביאטריס בשקט <p>"כן האמת שאני מרגיש אותו דבר" <p>המשכנו לדבר עוד קצת, ואחר כך נכנסנו הביתה <p>פתחתי את המחשב, והופתעתי לגלות מייל מאימי <p>"היי מקווה שהכל בסדר, ושביאטריס מתאקלמת בקלות. אנחנו חוזרים עוד כמה ימים. מתגעגעת" <p>בדרך כלל אימי לא הייתה מתקשרת איתי במיילים מהסיבה הפשוטה, היא הייתה בבית. <p>כתבתי לה שכן ושהכל בסדר, סיפרתי לה על ההפתעה של סבא ועל הרגשות שלי לביאטריס. אני ואימא היינו מאוד קרובים <p>סגרתי את המחשב, וחזרתי לביאטריס שישבה על הספה ונשמעה משועממת. <p>"אתה חושב שאתרגל לעברית? ללמוד ולדבר כל היום בעברית?" שאלה באנגלית. <p>"כן ואעזור לך כמה שתצטרכי, תסמכי עליי. חוץ מזה, נלמד באותו בית ספר ובאותה כיתה, כך שגם תשבי לידי. זו לא תהיה בעיה. <p>"באמת? תודה..." <p>"ואיך אתה חושב שהילדים יקבלו אותי?" <p>"אל תפתחי ציפיות, זה לא יקרה כל כך מהר.. אולי אפילו לא יקרה בכלל... אם הם לא מקבלים אותי ומתייחסים אליי כאילו אני אוויר... כאילו אני שקוף כבר שנה ומשהו... " לא המשכתי את המשפט, כי שמעתי אותה בוכה. <p>"מה קרה מתוקה?" <p>"זה בדיוק אותו דבר בארה"ב... " התייפחה בשקט וענתה לי באנגלית. <p>"כן אבל בארה"ב לא היה לך עוד עיוור שיכול להבין אותך.. יהיה לך יותר קל וגם לי." ניסיתי לנחם אותה מה שלמרבה ההפתעה עבד. <p>"אני כל כך שמחה שהכרתי אותך.. אין לך מושג אפילו כמה" <p>"גם אני, באמת." <p>אני לא יודע למה, אבל כל השיחה התנהלה באנגלית שקטה <p>"את לא רוצה שנעבור לדבר עברית? לא סיכמנו משהו?" <p>"נכון אבל לאט לאט" אמרה בעברית הפעם <p>אני אעזור לך, אל תדאגי. <p>"כן אני סומכת עליך" אמרה תוך כדי שהיא מחפשת את ידי <p>"אני צמאה, אני הולכת להביא מים" אמרה וקמה <p>"חבל על המאמץ... שכחת שחיפשתי קודם במקרר?. אין בקבוקים קטנים. את כל המקרר הפכתי" <p>השיחה חזרה שוב לאנגלית משום מה. טוב... כנראה שיותר נוח לה לדבר באנגלית לייד אנשים חשבתי לעצמי <p>"אוף... טוב" אמרה וחזרה לשבת על הספה לידי תוך כדי שהיא מחפשת את ידי. הושטתי לה אותה. <p>ידה רעדה מאוד. חשתי שהיא נסערת גם בגלל זה, וגם בגלל שהיא זזה בחוסר נוחות <p>"קרה משהו?" שוב יצר הדאגה שלי החל לעבוד שעות נוספות, כרגיל עם אנשים שחשובים לי <p>"לא... סתם עצובה.." <p>"מקווה שהכל יהיה בסדר בבית הספר" הוסיפה לאחר שתיקה ארוכה בת כמה דקות <p>"אני איתך, לא אתן לך להיות לבד. אני איתך. את סומכת עלי?" <p>"נתגבר על הכל ביחד. " הוספתי אחרי כדקה שתיקה. <p>שוב, במקום לענות ביאטריס התקרבה אלי וחיבקה אותי בחום, תוך כדי שהיא מתחילה לבכות. <p>החזרתי לה חיבוק. חיכיתי שהיא תירגע ואז שאלתי:: <p>"למה בכית?" "מה קרה?" <p>"ריגשת אותי מאוד... המון זמן לא דאגו לי ככה ותמיד היו איתי..." <p>"את תתרגלי לזה לאט לאט, אבל חבל מאוד שלא דאגו לך והיו איתך. " <p>"אפיק.. באמת תודה על הכל.." <p>"אין בעד מה, תמיד כאן בשבילך" <p>ביאטריס נרגעה כעבור כמה דקות, ושמה את ראשה על משענת הספה דיי קרוב אלי, ידה הייתה בינינו, במרווח , כאילו רמזה לי שאני יכול להחזיק אותה. לא היה לי אומץ לעשות את זה, למרות שרשמית שנינו ידענו כבר כמה שעות מה אנחנו מרגישים אחד לשניה <p>בסוף, היא אזרה אומץ ומצאה את ידי והחזיקה אותה, תוך כדי שהיא מתחילה שיחה. היא שאלה אם זה בסדר. כמובן שזה היה בסדר, וכך גם אמרתי לה. <p>היא שאלה אם אוכל להפוך לה את המחשב לעברית. הבטחתי לה שאנסה. צריך להתקין לה jaws בעברית, ובשביל זה צריך לדבר עם let&rsquo;s talk, הסברתי לה. <p>היא שאלה מה זה let&rsquo;s talk הסברתי לה שזוהי החברה המשווקת את ה-jaws בארץ. <p>הוצאתי את הנייד שלי, וחייגתי למשרדי החברה בת"א <p>"חברת let&rsquo;s talk שלום, <p>לפניכם מערכת לניתוב שיחות..." לחצתי על הספרה 0 וחיכיתי. <p>המזכירה ענתה לי. הצגתי את עצמי, הצגתי את הבעיה של ביאטריס, ומה היא מבקשת. היא העבירה אותי מייד למעבדה, ושם שאלתי את הטכנאי מה צריך לעשות. <p>הוא ביקש לדבר עם ביאטריס. <p>לשם שינוי היא דיברה עברית דיי בסדר, עזרתי לה איפה שהיא התקשתה. בסוף סוכם שהוא ידבר עם החברה בחו"ל, ויונפק לה רשיון בעברית לגרסה הכי חדשה של ה-jaws <p>35: ביאטריס <p>סבא של אפיק נסע לדרכו ואני ואפיק המשכנו לדבר <p>"ניסיתי לרמוז לך כבר קודם.. " אמרתי בשקט <p>"זה לא חשוב עכשיו מתוקה, עכשיו אני יודע" <p>מתוקה... כמה שזה חימם את הלב... כמה זה מרטיט... המון זמן לא קראו לי ככה.. <p>"וואו... תודה" <p>"על מה? מה כבר אמרתי?" <p>"מתוקה" אמרתי בקול מלא התרגשות שניסיתי להסתיר <p>"כן, כי את באמת כזו <p>"המון זמן לא קראו לי ככה " <p>"חבל מאוד" אמר אפיק בכנות. <p>רעש מכוניתו המתקרבת של סבו של אפיק נשמע שוב ממרחק. <p>הוא ירד והניח לפנינו ארוחת בוקר, פיתות עם שניצלים וכדורי פלאפל. הוא פתח לנו את האריזות בגלל שידע שלשנינו יש cp ושאל אם אנחנו צריכים עוד משהו <p>אפיק התחיל להגיד שהוא לא היה צריך להביא גם לי אוכל, מה שמאוד ריגש אותי. <p>"נראה לך שאשאיר אותה רעבה?" "רואים שהיא רעבה" אמר סבו של אפיק <p>"טוב... בכל מקרה תודה " אמר אפיק <p>הוא נסע לדרכו ואני ואפיק התחלנו לאכול לאט. <p>בשלב מסויים, בעודי אוכלת שאל אפיק וחיוך בקולו אם עכשיו אני עדיין לא רעבה <p>השבתי בחיוך כי האוכל עשה לי תיאבון <p>לאחר שסיימנו לאכול, וזרקנו הכל לפח, נכנסנו הביתה. <p>אחותו של אפיק שהייתה כבר ערה ערה וצפתה בטלוויזיה בלי קול ביקשה שילך להביא לה מים. כפי שאני ואפיק ידענו, אין בקבוקים קטנים במקרר וכך אמר לה אפיק. <p>כאן הסתיימה השיחה איתה, כי השתרר שקט. שיערתי שהיא חזרה לצפות בטלוויזיה <p>עשיתי לאפיק סימן עם היד שאנחנו צריכים לדבר. קמתי וצעדתי לכיוון הפרגולה, אבל לא זכרתי שבדרך ישנם עציצים וכמעט נתקלתי בהם, אבל ברגע האחרון אפיק הזכיר לי "עציצים!!!" <p>ביקשתי מאפיק שילווה אותי בעזרת הקול לפרגולה. שהתיישבנו סוף סוף בבטחה לאחר הליכה קצרצרה שלפחות לי, נראתה כמו נצח בגלל העציצים וכל זה, התחלתי לדבר שוב, כרגיל במצבים כאלה באנגלית. <p>האמת היא, שמה שאמרתי לאפיק קודם לא היה נכון וקיוויתי שיבין. ואכן, כבר בתחילת הדברים הוא אמר <p>"בקשר לרגשות שלך? אני יודע מה את רוצה להגיד. גם אני אוהב אותך" <p>מרוב התרגשות נאלמתי דום לכמה דקות, ואז בספונטניות שממש לא אופיינית לי התקרבתי לאפיק וחיבקתי אותו כמה דקות. <p>"אתה באמת אוהב אותי?" שאלתי בקול שקט <p>"כן" <p>הרגשתי צורך להצטער על כך שלא אמרתי לו את זה עוד בהתחלה. גיליתי לו, שהתחלתי לאהוב אותו עוד בהתכתבויות שלנו, שהוא עזר לי והכל.. <p>הצלצול המיוחד של הדר נשמע שוב <p>בסיום השיחה שנמשכה רק כמה שניות אפיק סיפר שהיא רק רצתה לבדוק שהכל בסדר <p>"יותר קל לי עכשיו ששנינו מרגישים אותו דבר אחד לשניה" אמרתי <p>"כן גם אני מרגיש אותו דבר" <p>המשכנו לדבר עוד קצת, ונכנסנו הביתה. <p>אפיק פתח את המחשב, ולאחר כמה דקות חזר לספה לשבת לידי. <p>"אתה חושב שאתרגל לעברית? ללמוד ולדבר כל היום עברית?" <p>אפיק הרגיע ואמר שכן, ושהוא יעזור לי כמה שאצטרך, מה ששוב ריגש אותי מאוד. כמה אמפטיה, אכפתיות , ומה לא בבן אדם אחד? <p>המשכנו לדבר קצת, ואז, שאלתי על הילדים. פחדתי מאוד שמא לא יקבלו אותי ולא יתחברו אלי. תשובתו של אפיק העציבה אותי מאוד <p>"אל תפתחי ציפיות, זה לא יקרה כל כך מהר , אולי זה בכלל לא יקרה.. אם הם לא מקבלים אותי , מתייחסים אלי כאילו אני אוויר, כאילו אני שקוף כבר שנה ומשהו.." בנקודה הזו כבר התחלתי לבכות בשקט, ואפיק הפסיק מייד לדבר. <p>הוא שאל מה קרה, סיפרתי לו שזה בדיוק אותו דבר בארה"ב <p>"כן אבל בארה"ב לא היה לך עוד עיוור שיבין אותך, יהיה לך יותר קל וגם לי" <p>נכון! איך לא חשבתי על זה...? <p>אחרי שנרגעתי, לא יודעת איך אמרתי את זה, אבל שמעתי את עצמי אומרת <p>"אני כל כך שמחה שהכרתי אותך.. אין לך מושג אפילו כמה" <p>"גם אני, באמת." ענה אפיק בכנותו המיוחדת <p>שוב הוזכר עניין העברית, אבל ידעתי שזה רק מתוך סקרנות, ושאפיק יתן לי את כל הזמן שאצטרך להתרגל לדבר את השפה באופן שוטף. <p>הבטחתי לו שלאט לאט אלמד את השפה והוא הבטיח שיעזור לי כמה שאצטרך <p>"כן אני סומכת עליך" <p>אמרתי לו שאני צמאה וקמתי. מה ששכחתי הוא שאין בקבוקים קטנים, אבל אפיק הזכיר לי את זה מייד, וחזרתי לשבת תוך כדי שאני מחפשת אחר ידו של אפיק. חשבתי על ביה"ס , לא רציתי שמה שקרה בארה"ב במשך 3 שנים יחזור על עצמו. (נשארתי בגן שנה, אז אני עולה כרגע לכיתה י&rsquo;, כך שזה טוב שאלמד עם אפיק באותה כיתה ) <p>ידי רעדה מאוד והוא כמובן הרגיש בכך ומייד שאל אם קרה משהו. <p>"לא... סתם עצובה.." <p>"מקווה שהכל יהיה בסדר בבית הספר <p>"אני איתך. לא אתן לך להיות לבד, אני איתך" <p>"נתגבר על הכל ביחד " אמר <p>שוב בספונטניות שממש לא מאפיינת אותי בדרך כלל וכנראה מרוב התרגשות, חיבקתי אותו בחום ותוך כדי התחלתי לבכות. מרוב התרגשות. <p>לאחר שנרגעתי אפיק כמובן שאל מה קרה, ולמה בכיתי והסברתי לו מה קרה. <p>"ריגשת אותי... המון זמן לא דאגו לי ככה ותמיד היו איתי..." <p>"את תתרגלי לזה... אבל חבל שלא דאגו לך והיו איתך.." <p>לאחר כמה דקות נרגעתי סופית, ושמתי את ראשי על משענת הספה דיי קרוב לאפיק, לא יודעת אפילו למה. ידי מתוך אינסטינק הייתה במרווח בינינו, כ סימן מוסכם ביננו שהוא יכול להחזיק אותה. אבל זה לא קרה לצערי. <p>אזרתי אומץ ולבסוף החזקתי את ידו, תוך כדי שאני מתחילה שיחה <p>"זה בסדר?" שאלתי בבישנות <p>"כן כמובן שזה בסדר" <p>שאלתי אותו אם הוא יכול להפוך לי את שפת המחשב לעברית. הוא הבטיח שינסה ואז נזכר שהג&rsquo;וז שאני משתמשת בה היא באנגלית, אז היא לא יכולה לקרוא דברים בעברית, וצריך להתקין לי גרסה בעברית. הוא הסביר שצריך לדבר עם חברת let&rsquo;s talk. <p>שאלתי מהי, והוא הסביר בפשטות <p>"המשווקת של הג&rsquo;וז בארץ. <p>הוא חייג למשרדי החברה, ולאחר כמה דקות נתן לי את הטכנאי <p>"שלום, מדברת ביאטריס, אני רוצה להתקין גרסה עברית של ג&rsquo;וז. יש לי מחשב מארה"ב, אבל אני בארץ... ואני רוצה להתקין גרסה בעברית בשביל להתרגל לדבר וללמוד עברית " את כל זה, אמרתי בעברית מהוססת עם המון עזרה מאפיק <p>"אין בעיה. אני כבר אשלח אימייל לחברה בחו"ל שינפיקו לך רישיון לגרסה עברית. את לא צריכה לשלם נכון? איזה גרסה יש לך?" <p>"15 בגרסה האנגלית." <p>"אז לא. את לא צריכה לשלם. אנחנו נתקין לך כבר הכל? למרות שאפיק יכול לעשות את זה לבד במחשב שלך בעצם.. טוב נראה כבר שהרשיון שלך יגיע" <p>"אין בעיה, תודה" הודיתי לו בשקט והשיחה הסתיימה <p>36: אפיק <p>השבועות הבאים ובכלל הימים הבאים עברו עליי ועל ביאטריס בהכרת הסביבה. ביאטריס התחילה עם המון עזרה מאימא, שחזרה יום וחצי לאחר המייל שקיבלתי ממנה, ללמוד עברית. אימא, בהכשרתה מורה ללשון כך שבשמחה היא חלקה את ידיעותיה הנרחבות עם ביאטריס שרצתה מאוד ללמוד. אימא שלא התמצאה בתוכנת הסריקה,, נתנה לי את הדפים שברשותה, החומר לביאטריס. המרתי אותם לקבצי טקסט, והעברתי אותם לביאטריס על disk on key, בשביל שתוכל ללמוד ולשמור את החומר על המחשב שלה לעתיד. <p>היא נחלה הצלחה גדולה בלימוד העברית, ובסוף כל כמה שעות ביום בהן אימא הייתה יושבת ומלמדת אותה היא יצאה מחייכת. כמובן, הרגשות שלי אליה לא השתנו בכלל <p>באחד הימים, קיבלתי שיחת טלפון לנייד שלי מlet&rsquo;s talk כמה דקות לאחר השעה תשע בבוקר. הבשורה שביאטריס חיכתה לה הגיעה <p>הרשיון לגרסה העברית הגיע, מה שצריך לעשות הוא דבר כזה. להחליף את הקוד בגרסה האנגלית, להוסיף עברית לגרסה הקיימת, ולהתקין את כרמית, מנוע הדיבור בעברית, ואת קרן מנוע הדיבור באנגלית. הטכנאי שאל אם אוכל לעשות זאת לבד במחשב של ביאטריס. השבתי לו שאנסה ככל יכולתי ואם אסתבך ארים טלפון לשלוחה שלו. <p>התחלתי לעבוד על המחשב של ביאטריס, שתוך דקה צצה לי התיבה " password " <p>נאלצתי להפריע לביאטריס לישון בשביל לבקש את הסיסמא. כמובן שהיא לא כעסה ואף רצתה שאשאר איתה קצת. עשיתי כבקשתה ונשארתי איתה. <p>היא התארגנה במהירות ועלינו יחד למעלה. היא הקלידה את הסיסמא ותוך כדי גילתה לי אותה, ושאלה כמה זמן זה יכול לקחת. <p>באמת לא היה לי מושג כמה זמן, אבל התחלתי לעבוד. טלפון נוסף מהחברה בישר לי שהטכנאי שכח להכתיב לי את הרישיון, ובדיוק בזמן כי הייתי בחלון האקטיבציה. <p>הרשיון הוכתב, שפת הממשק הוחלפה לעברית, וכרמית! הותקנה. <p>העברתי את קבצי ההתקנה של קרן וכרמית מהמחשב שלי למחשב של ביאטריס והתקנתי הכל. עכשיו... איך הופכים את השפה במחשב לעברית? <p>לאחר נסיונות אין ספור והמון שיחות טלפון לגורמים שונים כולל let&rsquo;s talk הצלחתי להפוך לביאטריס את שפת הממשק של המחשב לעברית. <p>"תודה" היא אמרה בשקט לאחר שהתהליך סוף סוף הושלם בהצלחה <p>"שטויות..." <p>בעניין ספרי הלימוד של ביאטריס לשנה החדשה הבעיה הייתה קצת יותר מורכבת. טלפנתי לספריה לעיוורים ושאלתי מה ניתן לעשות. הרי אנחנו משתמשים בדיוק באותם ספרים, אז למה שלא אעביר לה אותם על disk on key? <p>התשובה הייתה חד משמעית. <p>"לא, היא צריכה להירשם לספריה ולהזמין שוב. אולי זה לא אותם ספרים?" <p>הטפסים למילוי לצורך הרשמתה של ביאטריס לספריה נשלחו אל כתובת המייל שלה, ועם קצת עזרה ממני היא מילאה אותם מהר ושלחה לספריה. ואז... צצה בעיה חדשה. צריך אישור רפואי שהיא אכן עיוורת וצריך להציג לפני הספריה תעודת עיוור. <p>יופי... זה אומר שצריך לנסוע למשרד הרווחה, ולהנפיק לה תעודת עיוור? מה עושים.. <p>התקשרתי למורה השיקומית שלי שלמזלי לא הייתה בהדרכה, ושאלתי אותה מה אפשר לעשות לאחר שהצגתי לה את הסיפור במלואו. <p>"כן, צריך לנסוע קודם למשרד הפנים, להנפיק לה אזרחות. ואז למשרד הרווחה להנפיק לה תעודת עיוור. ורק אז אישור רפואי.." <p>איזה בלגן... <p>אימא ששמעה במקרה את השיחה אמרה שמייד היא מטפלת בזה. <p>היא עשתה כמה טלפונים, שלחה פקסים עם אישורים רפואיים של ביאטריס (שחשבה כבר על הכל והביאה איתה הכל מארה"ב) והכל סודר. <p>הטפסים הנוספים נשלחו במייל לספריה, וכעבור כמה דקות קיבלתי מייל ובו נכתב שביאטריס באופן רשמי רשומה לספריה כאזרחית ארה"ב, וזה בסדר. <p>אימא דאגה גם לזה. היא נסעה למשרד הפנים והנפיקה אזרחות ישראלית לביאטריס שהיא בעצם יהודיה . <p>אחרי כל התהליכים המפרכים האלה, היא קיבלה סוף סוף את ספרי הלימוד שלה, וגם הזמינה כמה ספרי קריאה בעברית, שהשתפרה מאז יומה הראשון כאן. <p>יום למחרת כל המשפחה חזרה הביתה, לקריית גת. ביאטריס הסתגלה מהר מאוד לסביבה החדשה, ואני הלכתי איתה לראות מה יהיה בפנימיה ואיך יקבלו אותה <p>כולן קיבלו אותה בחום, ורצו לעזור לה, אבל לא עזבתי אותה עד שהתקמקמה וסידרה את חפציה בחדר שהוקצה לה, שהונגש מבעוד מועד. לבקשתה, הייתי איתה בקשר אחת לכמה שעות, לבדוק שהיא בסדר ואיך היא מתעקלמת. <p>ההתעקלמות בפנימיה הייתה לה קשה קצת, כי היא הרגישה לבד. מכיוון שנותרו עוד חודש וכמה ימים לתחילת שנת הלימודים, וגם זה לא היה בטוח, ביקרתי אותה הרבה מה שגרם לה לחייך, כך לפחות שמתי לב לפי קולה. <p>היא לא הפסיקה להודות לי על כל דבר קטן. <p>באחד הימים, הייתה לה בעיה במחשב. היא התקשרה אלי בסביבות 23:45 למרות שידעה לא מכבר שאני כבר בדרך כלל ישן בשעות האלו. <p>הצלצול המיוחד שלה הקפיץ אותי. לחצתי על מתג השעון המדבר והופתעתי לגלות את השעה. <p>אולי קרה משהו? תהיתי <p>"מה קרה?" עניתי בלי שהיות. <p>"היי... מצטערת שאני מתקשרת ומיערה אותך.. אבל יש לי בעיה במחשב... <p>"מה קרה?" <p>לא התייחסתי להתנצלותה, כי זה בסדר שהיא מתקשרת בשעה כזו והיא ידעה את זה. <p>"נתקעה לי הג&rsquo;וז, ואני לא יודעת מה לעשות" <p>"insert+f4 תלחצי אנטר ותפעילי אותה בדרך הרגילה" <p>"שניה" <p>שמעתי אותה מתקתקת על כמה מקשים, ולאחר מכן את כרמית אומרת jaws for windows is ready <p>"סבבה. עובד." <p>וואו... עד כדי כך העברית שלה השתפרה והיא למדה כבר סלינג? תהיתי ביני לבין עצמי <p>"מעולה. את צריכה עוד משהו?" <p>"לא מתוק, זה בסדר." <p>מתוק? מילדה אמריקאית טיפוסית היא בסוף תהפוך עוד רגע לישראלית רכלנית... ולא נחמדה... זה מה שחסר לי.. <p>"נדבר מחר?" היא שאלה פתאום והעירה אותי מהמחשבות. <p>"רק אם את רוצה" אמרתי בחיוך. <p>"ברור שאני רוצה. תגיד? איך מגדירים את ה-outlook?" <p>"זה יכול לחכות למחר?" <p>"כן. ברור שכן. שוב מתנצלת שהפרעתי לך.. " <p>"לא לא זה בסדר, אבל להגדיר לך outlook דרך הטלפון זו קצת בעיה, במיוחד ב00:00 " <p>"אוקיי, אז נדבר כבר מחר?" היא שוב שאלה ושמעתי בקולה שמץ של עצבות <p>"אתקשר אלייך ברגע שאקום. סומכת עליי?" אמרתי בחיוך וניסיתי להסתיר פיהוק. <p>"כמובן" <p>"ביי מתוק." שוב ה"מתוק..." <p>סיימתי את השיחה וליתר ביטחון העברתי את הנייד למצב שקט. תוך מס&rsquo; דקות שנראה כמו נצח, שקעתי בשינה. <p>כדקה לאחר שהשעון אמר "השעה תשע" זימזם הנייד. <p>השעון והנייד היו אלו שהעירו אותי. מיהרתי לענות למתקשר, שמסתבר שהייתה מתקשרת, והיא לא אחרת מאשר... ביאטריס <p>"בוקר טוב" אמרתי בשקט מנסה להסתיר את העובדה שהרגע קמתי. <p>"היי" ענתה היא בחיוך. <p>המשכנו לדבר עוד קצת, סיכמנו שניפגש היום והשיחה הסתיימה <p>נפגשנו לאחר כמה שעות. היא הגיעה לביתינו. שמתי לב שהיא קצת עצובה. <p>"מה קרה?" <p>"בלחץ." ענתה הפעם הראשונה מזה כשבועיים שוב באנגלית. <p>"למה?" עניתי לה בעברית כדי לרמוז לה שרצוי שתעבור לעברית. היא ממש השתפרה בשפה. <p>"ביה"ס והכל... הספרים... הלימודים..." <p>"אני איתך, אל תדאגי., הכל יהיה בסדר" <p>"תודה..." אמרה בשקט <p>המשכנו לדבר עוד קצת, ואז לאחר כמה שעות ביאטריס הייתה צריכה לחזור לפנימיה למרות שרצתה מאוד להישאר איתי לפי דבריה. חשתי שמשהו עובר עליה, והיא לא מספרת לי. <p>אבל לא לחצתי יותר מידי. <p>אם היא תרצה, שתספר <p>שוב, כמו בלילה הקודם, העברתי את הנייד למצב שקט ונרדמתי מייד באופן מוזר ביותר. <p>זמזום מהנייד הקפיץ אותי. הודעת טקסט. <p>אני לא יכול לקרוא הודעות טקסט, לכן התעלמתי ממנה וחזרתי לישון, או לפחות... ניסיתי.. <p>שוב זמזום, הפעם ארוך מקודמו וחוזר על עצמו מה שאומר שיחה נכנסת. <p>השעה הייתה 03:00 <p>"כן?" עניתי בשקט ככל האפשר. רעש התייפחות חנוקה נשמע ברקע. <p>זיהיתי שזו ביאטריס <p>"מה קרה?" שאלתי מייד. <p>"אני צריכה אותך.. " אמרה בעודה מנסה לשלוט על בכיה. <p>"מה קרה?" שאלתי שוב, הפעם בקול שקט יותר . <p>"חלמתי... חלמתי על תאונת הדרכים... שמעתי קולות... " <p>"תאונת הדרכים? שבה.. נהרגו ההורים שלך?" שאלתי בקול שקט במיוחד מנסה להסתיר פיהוק גדול ולא להעיר את אחי הקטן שישן חדר לידי. <p>"כן.." אמרה ביאטריס תוך כדי נסיונות לשלוט על בכיה שרק הלך והתחזק. <p>"אבל.. לא היית שם.." <p>"אז מה? אני שומעת קולות, מדמיינת איך זה קרה. אני לא יודעת מה לעשות... " <p>"דבר ראשון, נסי להירגע. תשתי המון, ותנשמי עמוק. ואז תנסי לחזור לישון. אשאיר את הפלאפון ליידי למקרה שתצטרכי אותי." <p>"אבל אני צריכה אותך עכשיו! פה איתי!" אמרה בקול מתחנן שהיה לי מאוד קשה לעמוד בפניו. <p>"הלוואי שהייתי יכול להיות שם איתך.. אבל..." <p>רעיון עלה במוחי. <p>"חכי לבוקר, אדבר עם אימי, אולי תוכלי בינתיים, עד תחילת השנה לישון אצלינו." <p>"אוקיי. תוכל להישאר איתי כאן בינתיים? אני ממש צריכה אותך.." <p>"כן! ברור שכן" <p>המשכנו לדבר עוד קצת, עד שלבסוף ביאטריס נרגעה. ניסיתי לחזור לישון, אבל לא לאורך זמן..</div>Wed, 31 Dec 2014 14:40:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14259901http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14259901http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14259849<div align="right" dir="rtl"><p>אני יודע שלא כתבתי כאן המון זמן. סיפור מאוד ארוך. </p> <p>שבוע שעבר חברה שלי, שהיינו כמעט חודשיים ביחד, שלחה לי הודעה אחרי שהיא ביקשה הפסקה. היא אמרה שהיא רוצה להיפרד. לנתק קשר טוטאלית. זה ממש גרם לי להיפגע, ואפילו לבכות….. יומיים לאחר מכן, היא שלחה לי הודעה. אמרה שהיא מתגעגעת. סבבה. אמרה שהיא רוצה שנישאר ידידים….. וזה גם מה שאני רציתי….. אבל היא הקציבה לי זמנים מתי לדבר איתה.</p> <p>ולי זה ממש לא התאים.</p> <p>בשבת שלחתי לה הודעה שהמשחקים שלה לא מתאימים לי, וחסמתי אותה בפייסבוק מה שהקל מאוד על ההרגשה. </p> <p>יום אחר כך היא התקשרה. אמרה שהיא מאוד נפגעה…. ושהקשר חשוב לה…. אם הקשר באמת היה חשוב לה כמו שהיא אומרת, היא הייתה פוגעת בי ככה? משנה את העה שלה כל הזמן? מקציבה לי זמנים לדבר איתה- כידידים? לא נראה לי. </p> <p>הסרתי את החסימה… נמס לי הלב לשמוע אותה במצב הזה. מאז? היא לא יצרה קשר… אתמול שעידכנתי אותה שאני משדר ב3 ברדיו במקום ב4, ושאלתי אם היא תוכל להקשיב, השיחה הסתכמה ב"לא, סורי" </p> <p>זהו </p> <p>כלום….</p> <p>אני ממש מבולבל </p> <p>לא יודע מה לעשות….</p> <p>אשמח לתגובות…</p></div>Wed, 31 Dec 2014 11:42:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14259849http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14259849http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14211945<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>היי כולם </p> <p>אני ממש מתנצל שאני לא כתבתי הרבה בזמן האחרון, אבל "בזכות" הפוסט הזה תבינו למה </p> <p>&nbsp;</p> <p>לפני שבועיים, בבוקרו של ראש השנה קמתי עם כאבי בטן. חשבתי שזה יעבור והכל יסתדר. אבל ממש לא! הכאבים רק התגברו והתגברו. בערב, כבר לא יכולתי לסבול בשקט. אמרתי לאימי שממש כואבת לי הבטן ומייד תוך כמה דקות היינו בבית החולים קפלן ברחובות. </p> <p>התור במיון הילדים – היה סיוט. לפי תיאוריה של אימי והרעש הרב שהיה שם, הבנתי מייד שנחכה הרבה זמן… </p> <p>לאחר בערך כחצי שעה המתנה, קראה לנו האחות, שקבעה שאני צריך לראות רופא. </p> <p>רופאה צעירה קראה לנו. לאחר בדיקות, אמרה ש "יש לו רגישות לבטן, הוא צריך לראות כירוג" </p> <p>אז ראיתי כירוגית, ואז נכנסנו לאולטרה סאונד! </p> <p>&nbsp;</p> <p>אחרי כל הסיפורים האלה, הסתבר שיש לי אפנדיציט! </p> <p>&nbsp;</p> <p>עברתי ניתוח דחוף עוד באותו הלילה. </p> <p>בימים הראשונים אחרי הניתוח בקושי יכולתי ללכת. בקושי יכולתי לזוז! בקושי קמתי מהמיטה מרוב כאבים. שוחררתי ביום ראשון, שוב עם כאבים נוראיים. חזרתי ביום שלישי לבית החולים, וקיבלתי שוב אנטיביוטיקה דרך הווריד. השתחררתי ביום ששי בצהרים. </p> <p>אני כבר מרגיש יותר טוב סוף סוף! </p> <p>&nbsp;</p> <p>הייתי חייב לשתף אתכם..</p></div>Mon, 06 Oct 2014 09:00:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14211945http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14211945http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14202240<div align="right" dir="rtl"><blockquote> <p>היי כולם </p></blockquote> <p>כן, כבר שמה שבועות לא כתבתי כאן. קרו המון דברים, גם טובים </p> <p>&nbsp;</p> <p>יש לי סייעת חדשה. והיא ממש טובה </p> <p>&nbsp;</p> <p>למי שלא מבין מה זה סייעת </p> <p>סייעת צריכה להקריא לי מהלוח, ללוות אותי ממקום למקום, או לחלופין לכוון אותי בעזרת הקול שלה לאן ללכת. </p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>ועכשיו ניגש לעניין </p> <p>&nbsp;</p> <p>יש לי מישהי בכיתה, שכבר כמה חודשים אני אוהב אותה… ולא ידעתי איך להגיד לה את זה… </p> <p>&nbsp;</p> <p>השבוע, החלטתי&nbsp; שאני אומר לה, ויהי מה. מה כבר יכול לקרות?</p> <p>&nbsp;</p> <p>שלחתי לה הודעה בפייסבוק (כי לא היה לי אומץ להגיד לה את זה פנים מול פנים),&nbsp; וביקשתי מחברה שלה להגיד לה להתחבר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היא כתבה שזה נורא מחמיא לה, אבל זה לא הדדי. היא מתה עלי בתור ידיד, וכיף לדבר איתי ואנחנו תמיד נישאר כמו שאנחנו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מאז, היא לא מדברת איתי, וזה היה ביום ראשון.</p> <p>ואם היא מדברת? היא לא מדברת כמו תמיד.. קצר. קצר מאוד </p> <p>מה כבר עשיתי?</p> <p>רק אמרתי סוף סוף מה שאני מרגיש אליה? </p> <p>&nbsp;</p> <p>אני ממש לא יודע מה לעשות… </p> <p>&nbsp;</p> <p>אגב </p> <p>לא קשור לפוסט הזה אבל חשוב </p> <p>&nbsp;</p> <p>יש כאן בני נוער בעלי מוגבלויות?</p> <p>&nbsp;</p> <p>אשמח לתגובות </p> <p>&nbsp;</p> <p>לראות את העולם בחשיכה </p></div>Fri, 19 Sep 2014 16:31:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14202240http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14202240http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14198638<div align="right" dir="rtl"><p>פוסט שמצאתי בבלוג של אישה עיוורת, היא מתארת סיטואציות שונות, ומעלה דרכים לפתור אותן. יש בפוסט הזה גם נקודות חשובות (שלי לפחות הן מובנות מאיליהן כי אני חי בתוך העולם הזה),&nbsp; שמדברות על איך לדבר עם עיוורים ולא לפגוע בהם. לכל בני הנוער שבינינו שלא ידעו עד עכשיו איך לתקשר עם אנשים עיוורים/לקויי ראיה? זה המקום. ובכלל, זה מתאים לכל סוגי המגבלות..</p> <p>A couple of days ago, I chatted with a good friend of mine, who happens to be blind like me. She brought up a very familiar scenario: a blind person goes somewhere with a sighted person and another sited person talks to the blind person through their sighted companion. That happens sometimes, in restaurants, stores, etc. <p>I’m glad to say, this doesn’t happen as often as it used to. But my friend asked me what I do on such occasions. I told her I reply directly to the person who asked the question, without making it obvious that they didn’t expect the answer from me. She asked: “But don’t you get offended?” <p>To be honest, I do feel hurt by this at times. But on most occasions, I try to remember that people do this because they are uncomfortable or unsure of how to talk to me without offending me or saying something wrong. <p>I want them to feel comfortable, to forget I am blind, to realize that asking me what I want to drink or how I would like to pay for something would be a matter of course for me, as for anyone else they help. My hope is that the next time they see a blind person they won’t hesitate to talk to them and will feel more at ease. <p>Here are some pointers for talking to a blind person: <p>• Talk directly to us and don’t worry about it. It will be more pleasant for us. If you talk to our sighted companions instead of us, you make us feel unnecessarily dependent on others. <p>• Don’t hesitate to use words like “See”, “watch”, “color”… We use them too. Some of us don’t know what “red” looks like, but we can use it in the right context. Saying something like “The person with the red hair over there” is not going to be very productive, but most of us would laugh and remind you we can’t use this kind of information. I am quite sure it won’t offend most blind people. <p>• If a blind person you talk to uses black humor, it’s OK to laugh with him or her. It’s our way of dealing with the technical challenge. If it makes you feel uncomfortable, just move on. Don’t take it to heart. <p>• If there is something you are not sure about or you have a question, just ask. It is better to bring it up than keeping the question to yourself and feeling uneasy. Most blind people will be more than happy to answer, knowing that next time you will have fewer reasons to be hesitant. <p>• If a blind person happens to be rude to you, please, remember it is only one person. Don’t let it hold you back from talking to other blind people and don’t jump to the conclusion that all blind people are rude. I assure you this is not true. <p>And remember: if you don’t ask, you won’t know, so ask away!</div>Sat, 13 Sep 2014 08:41:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14198638http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14198638http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14194350<div align="right" dir="rtl"><p>עיוורון <p>עיוורון הוא לא מחלה מדבקת, <p>הוא רק משהו שלוקח לך את הראיה. <p>יש אנשים, שאני ממש לא מבין אותם, ומתרחקים ממני עד כדי ניתוק קשר, בגלל הסיבה הפשוטה, <p>שהלוואי והייתי יכול לשנות את דרך הטבע אבל.. אני עיוור. <p>לעיתים זה אף פוגע ומשפיל, כאשר אני מכיר אנשים חדשים, והם מתוודעים לעיוורון שלי. <p>תמיד יש דעות קדומות, לעיתים, ואף לרוב, טיפשיות וחסרות כל בסיס. <p>כמו <p>"וואו... איזה מסכן.. הוא עיוור... אוי... " <p>לא! אני לא מסכן בגלל הסיבה הפשוטה אני עיוור!. להיפך, לעיוורון יש גם המון צדדים טובים. <p>אני "רואה" דברים בדרך אחרת. אני יכול יותר "לראות" את האחר. את האופי, לזהות את הבעות פניו או מצב רוחו של מי שאני מדבר/מתכתב איתו באותו רגע. <p>גם אם היא/הוא לא מראים את זה. <p>כנראה שהאמפטיה שלי ממש חזקה.. <p>אבל יש אנשים, לצערי הרבה מאוד כאלה אנשים, שמתרחקים בגלל העובדה כביכול שולית, שהם מדברים עם מישהו עיוור. ושוב, הרחמים, ושוב ה- "אוי... איזה מסכן.." <p>כבר נמאס! לי! מזה. <p>חייבים להעלות את המודעות לעיוורון, ולעיוורים... לא כמסכנים... <p>מצרף משהו שכתבתי על המצב החברתי, על מנת שימחיש את המצב <p>הוא יושב בכיתה, מנסה להקשיב.&nbsp; <p>מנסה להשתלב בשיחת חבריו לכיתה, הרואים.&nbsp; <p>מנסה למצוא נקודה מתאימה,&nbsp; <p>אך הנקודה אינה נמצאת.&nbsp; <p>הנקודה לא יכולה להימצא.&nbsp; <p>הוא מנסה ליזום שיחה עם אחת הבנות שנשארה בכיתה בהפסקה, אך היא מתעלמת&nbsp;&nbsp; <p>עובר ילד ילד- אותו דפוס פעולה.&nbsp; <p>הדמעות כבר רוצות לפרוץ החוצה, אך הוא שולט על עצמו.&nbsp; <p>אסור לו לבכות עכשיו.&nbsp; <p>אסור לו לבכות.&nbsp; <p>הם אינם מבינים כמה חוסר ההתיחסות, חוסר הקבלה שלהם פוגע בו.&nbsp; <p>אפילו הילדה היחידה שמדברת איתו בכיתה, אינה מבינה. <p>מבטיחה שתעזור, ולא עושה דבר. <p>הם אינם יודעים, שבלילות, כשאף אחד לא רואה ושומע, הוא בוכה. <p>בוכה מתוך כאב, בוכה מתוך צער.&nbsp; <p>בוכה מתוך תשוקה שיקבלו אותו.&nbsp; <p>הם אינם יודעים כמה כואב לו, לשבת בכיתה בהפסקות, ופשוט לדעת שאם יפנה אליהם, אם ינסה ליזום שיחוות איתם, הם יתעלמו ממנו, כאילו הוא אוויר.&nbsp; <p>הם אינם יודעים, כמה צער וכאב יש בו.&nbsp; <p>הם אינם יודעים, ולעולם לא ידעו..&nbsp; <p>אף אחד מהם אינו יודע קבלת השונה מהי.&nbsp; <p>והוא שותק. <p>צובר הכל בליבו, אשר כבר נקרע לרסיסים קטנים..&nbsp; <p>הוא דיבר עם היועצת, עם המחנכת, ואף דבר לא עוזר.&nbsp; <p>מבטיחות, מבטיחות, ולא עוזרות.&nbsp; <p>הוא כבר אינו יכול לסבול זאת יותר.&nbsp; <p>הוא משתוקק&nbsp;&nbsp; <p>לחברה, למישהו שידבר איתו.&nbsp; <p>אבל , אין... <p>הוא מבודד.&nbsp;</div>Fri, 05 Sep 2014 17:23:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14194350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14194350http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14194344<div align="right" dir="rtl"><p>קטע שכתבתי, אשמח לתגובות, ואולי, מקווה מאוד להבנה.</p> <p>חיצוניות <p>למה, רוב האנשים בעולם מסתכלים רק על היופי של הבן אדם? למה הם לא מסתכלים על האופי שלו? יש בזה משהו רע? באופי? בכלל ניסיתם פעם להסתכל על האופי? להכיר את הבן אדם? לדבר איתו? לא. <p>לא <p>לא ניסיתם, וגם לא תנסו. <p> למה אנשים מתרחקים מאנשים שכביכול שונים מהם? למה אנשים מתרחקים נגיד מאנשים חירשים? הם לא יכולים לשמוע. ממש סיבה טובה. למה אנשים מתרחקים נגיד מאנשים עיוורים? הם לא רואים... יופי!!!! מה אני אגיד לכם, קלעתם בול. לכל האנשים בעולם, אין רק יופי חיצוני, יש להם גם יופי פנימי!!!!! יש להם רגשות, יש להם לב פועם, יש להם מה שיש לכן, הבנות המקובלות שיש להן כל כך הרבה חברות והן הכי יפות בעולם, והן מסתובבות עם "מותגים" "הכי שווים" ועם ה"בנים הכי שווים וחתיכים". דעו לכם, שיש לכולם רגשות. כולם נפגעים, כולם בוכים, כולם! אין דבר כזה ש" לא... הוא חסר רגישות... " <p>אתם לא צריכים להתרחק מאנשים לא בגלל איך שהם נראים: מבחינת מראה חיצוני, וכמובן לא בגלל מוגבלות מסוימת: חירשות, לקות שמיעה, עיוורון. אתם יודעים שלרוב העיוורים/חירשים/ כל מוגבלות מסויימת, ובעיקר לבני הנוער שביניהם, אין חברים? אתם יודעים שהם כל יום חוזרים הביתה בהרגשה של: למה נולדתי חירש/עיוור/ משהו מהסוג הזה? וזה לא קורה רק בארץ. <p>זה קורה בכל העולם... וזה פשוט כל כך מתסכל שלא יכולתי לעבור על זה בשתיקה. רוב האנשים במקרה שלי, רק שומעים שאני עיוור, ויש שתי אפשרויות <p>1. להגיד "אוי..... איזה מסכן.... " ולברוח מהר בלי שום סיבה. <p>2. להיות קצת, אבל ממש קצת, בקשר, לפגוע בי מאוד, ואז לנתק קשר באלגנטיות <p>זה במקרה שלי <p>בבקשה, אני אבקש ומבקש בכל לשון של בקשה <p>אל תתרחקו מאנשים שנראים: מראה/ מוגבלות פיזית, אחרת מכם. להיפך. התקרבו אליהם. <p>מדובר גם בחסרי הביטחון. אם הם לא מדברים, יש להם סיבה. חשבתם פעם ליזום שיחה עם אחד כזה? לא. נכון? כי... "כי הוא לא זורם, אי אפשר לדבר איתו" <p>ניסית פעם לדבר איתו? <p>"לא... היא מתלבשת לא טוב.. לא נסתובב איתה.. <p>שוב <p>רק כמה דוגמאות לחיצוניות <p>נ.ב, הפוסט הזה נכתב מתוך תסכול, תסכול שישב לי בבטן כבר המון זמן, אני לא רוצה להטיף מוסר לאף אחד, באמת שלא, אני רק רוצה קצת להבהיר, שבבקשה, תזכרו שהיופי במקרים, ברוב המקרים, סליחה בכמעט כל המקרים, לא חשוב. חשובה הפנימיות, חשובות התכונות.</div>Fri, 05 Sep 2014 17:07:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14194344http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14194344http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14194249<div align="right" dir="rtl"><p>היי כולם </p> <p>&nbsp;</p> <p>בקטע שכתבתי קודם, ציינתי שאני תמיד מוכן לתת אוזן קשבת לכולם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אבל… גם אני צריך אוזן קשבת לפעמים..</p> <p>בכל אופן </p> <p>כל מי שרוצה, יכול להגיע לי כאן, או לשלוח מייל, ואשמח להקשיב ולעזור עד כמה שאוכל </p> <p>&nbsp;</p> <p>כמו כן, יש קבוצה בפייסבוק שאני אחד מהמנהלים שלה </p> <p>שנקראת אוזן קשבת לצעירים ובני&nbsp; נוער </p> <p>&nbsp;</p> <p>מוזמנים להצטרף/או להגיב כאן/ או לשלוח מייל </p> <p>מה שתרצו </p> <p>אגב </p> <p>יש כאן עוד בעלי מוגבלויות כאלה ואחרות?</p></div>Fri, 05 Sep 2014 14:29:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14194249http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14194249http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14194215<div align="right" dir="rtl"><p>היי כולם </p> <p>&nbsp;</p> <p>מצרף קטע שכתבתי על העיוורון ועל המצב החברתי, אשמח לתגובות </p> <p>הוא יושב בכיתה, מנסה להקשיב.&nbsp; <p>מנסה להשתלב בשיחת חבריו לכיתה, הרואים.&nbsp; <p>מנסה למצוא נקודה מתאימה,&nbsp; <p>אך הנקודה אינה נמצאת.&nbsp; <p>הנקודה לא יכולה להימצא.&nbsp; <p>הוא מנסה ליזום שיחה עם אחת הבנות שנשארה בכיתה בהפסקה, אך היא מתעלמת&nbsp;&nbsp; <p>עובר ילד ילד- אותו דפוס פעולה.&nbsp; <p>הדמעות כבר רוצות לפרוץ החוצה, אך הוא שולט על עצמו.&nbsp; <p>אסור לו לבכות עכשיו.&nbsp; <p>אסור לו לבכות.&nbsp; <p>הם אינם מבינים כמה חוסר ההתיחסות, חוסר הקבלה שלהם פוגע בו.&nbsp; <p>אפילו הילדה היחידה שמדברת איתו בכיתה, אינה מבינה. <p>מבטיחה שתעזור, ולא עושה דבר. <p>הם אינם יודעים, שבלילות, כשאף אחד לא רואה ושומע, הוא בוכה. <p>בוכה מתוך כאב, בוכה מתוך צער.&nbsp; <p>בוכה מתוך תשוקה שיקבלו אותו.&nbsp; <p>הם אינם יודעים כמה כואב לו, לשבת בכיתה בהפסקות, ופשוט לדעת שאם יפנה אליהם, אם ינסה ליזום שיחוות איתם, הם יתעלמו ממנו, כאילו הוא אוויר.&nbsp; <p>הם אינם יודעים, כמה צער וכאב יש בו.&nbsp; <p>הם אינם יודעים, ולעולם לא ידעו..&nbsp; <p>אף אחד מהם אינו יודע קבלת השונה מהי.&nbsp; <p>והוא שותק. <p>צובר הכל בליבו, אשר כבר נקרע לרסיסים קטנים..&nbsp; <p>הוא דיבר עם היועצת, עם המחנכת, ואף דבר לא עוזר.&nbsp; <p>מבטיחות, מבטיחות, ולא עוזרות.&nbsp; <p>הוא כבר אינו יכול לסבול זאת יותר.&nbsp; <p>הוא משתוקק&nbsp;&nbsp; <p>לחברה, למישהו שידבר איתו.&nbsp; <p>אבל , אין... <p>הוא מבודד.&nbsp; <p>מאוד</div>Fri, 05 Sep 2014 13:15:00 +0200afik.sofer@gmail.com (to be blind)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833498&blogcode=14194215http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833498&blog=14194215