http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145heCopyright 2026 קצת.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14930987<div align="right" dir="rtl"> מדהים אותי כמה קל לשכוח ממני. מדהים אותי שלפעמים אני נזכרת. מדהים אותי כמה הכל יפה. מדהים אותי כמה אני אוהבת,</div>Sun, 19 Nov 2017 22:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14930987http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14930987http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14772758<div align="right" dir="rtl"> אתה הדבר הכי טוב שקרה לי. כל כך בטוח ואמיתי בין הידיים שלך, אתה המקלט החם והמוגן שלי. אני מאושרת לשמוע שאתה מרגיש בנוח איתי ועם עצמך, שטוב לך (ובאמת להרגיש שטוב לך, שאתה מרגיש קל והחיוך שלך אמיתי) ואני שמחה לחבק ולתת לך להרגיש מוגן, כי אנחנו פה זו בשביל זה. וזה אמיתי כל כך. לא ידעתי שאפשרי להרגיש כל כך טוב ולהתעודד ככה רק מנוכחות של אדם אחר בחיים שלך או ביום שלך, שלשכב במיטה שעות או לשבת בפועה שעתיים ולהימרח על הספה של פארוק או לצפות במישהו מתלהב מהמאפים של נולה ימלא אותי בכזו תחושת חום ושייכות, בכל כך הרבה אהבה ובטחון. אתה קסם. אני מאמינה בך. אני מאמינה בך כל כולי, אני יודעת שזה קטן עליך. ובעוד כמה שנים, הכלב הגדול שלנו ישכב על החזה שלך ואני אסתכל עליך ואחייך ואדע שאתה הקסם שלי, רק שלי. וזה ברור לי.</div>Mon, 04 Apr 2016 00:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14772758http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14772758http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14647522<div align="right" dir="rtl"> בכיתה א' קיבלתי תעודת הצטיינות בית ספרית ראשונה כי מי עוד יודע לקרוא לפני שדרך בכיתה לראשונה. בכיתה ב' לא אכלתי חצי שנה בבית הספר בשביל שלאחד הילדים בכיתה יהיה מה לאכול. בכיתה ג' שידכתי את האצבע שלי באמצע החדר כי רציתי נורא להבין איך הדף מרגיש. בכיתה ד' או אולי ה' סיימתי לקרוא את כל הספרים בספריית בית הספר שלי ואחת המורות הייתה משאילה לי ספרים מהספריה שלה כדי שלא יהיה לי משעמם בשיעורי מתמטיקה ואנגלית אז התאהבתי בג'יין אייר. בכיתה ו' הפסקתי להשתתף בתחרויות הריצה והקפיצה למרחק כי המדליות כבר הספיקו לי ומאסו עליי, גם את תחרויות המתמטיקה והאיות עזבתי. בכיתה ז' שכנעתי את עצמי שטניס כבר לא מעניין אותי כי הרופא אמר שפרק כף היד שלי לא יחזור למצב הבריא שלו שוב לעולם וחשוב מאוד להפסיק. בכיתה ח' קיבלתי איזו מלגה, שיק בסך אלף שקלים שהבאתי לאמא שלי כי אני לא באמת צריכה, על שאת תלמידה מצטיינת שהעירייה רוצה למלא אותה מוטיבציה להמשיך ללמוד, רק שתי בנות מבית הספר הענק שלנו. בכיתה ט' הפסקתי לשחק למרות שחלמתי לעמוד על הבמות הכי זוהרות, ידעתי לפלוט את העיקר שבטקסט עם העיקר של הרגש וידעתי לחייך בלי להתכו</div>Fri, 19 Feb 2016 16:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14647522http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14647522http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14601157<div align="right" dir="rtl">עצמות יבשות הן דור ראשון. דור שני לכאב הוא כתיבה. איזה עקצוץ קטן וחיוור שמתחיל לדפוק על חלון. גרורות שקופות שמלטפות אותך בשקט בין שתיקות שלא תרגיש בודד מדי בטעות. ניתוח להוצאת גידול. עוד חצי שנה של שיקום. נתראה בעולם כלשהו. אני אגיע מלאת ביטחון כי כבר לקחתי משכך כאבים חזק מדי. מצחיק אותי לומר שהיה לי סרטן. עוד יותר מצחיק לראות את העיניים של כולם נפערות. מאוד מצחיק. נקז שתקוע לך ביד וכאב שגם שש מורפיום לא מעביר. עוד קפה בשבילי בבקשה. ואומץ. אני צריכה הרבה אומץ. ולמחוק את הכל.</div>Fri, 05 Feb 2016 01:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14601157http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14601157http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14569209<div align="right" dir="rtl"> אולי יום אחד תשבור לי את הלב. יום אחד אני אוכל לכתוב שכמו שחתכת את האצבע, חתכת עוד דברים. אני אוכל לכתוב לך להסתכל על הצלקת ולחשוב עליי. אולי לא תנשים את הגיטרה יותר. אולי בעצם היא לא תנשים אותך. ואני אוכל לחייך מול דפים מוכתמים בדיו. ואתה תעביר אצבע על צלקת אבל לא על שלי.</div>Tue, 26 Jan 2016 23:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14569209http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14569209http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14404676<div align="right" dir="rtl">הנשיקות, הפחדים, ההיסוס והגבולות שאתה מציב לך בעצמך, זרוק הכל. תפתח, תהיה, תצחק חזק מדי, תחבק יותר מדי, תגע איפה שאתה חושש לגעת, תגיד את מה שאתה חושב, תשיר בקול רם. בשביל זה אני פה. אני אחבק חזק מספיק כדי שלא תזכור אפילו שמישהו לימד אותך לפחד ולהסס. לא תדע שוב איך לפחד ומה הוא פחד. אני אחבק אותך ואגע בך בכזו עדינות ואיטיות ובכאלו טירוף ואהבה שתשכח שאי פעם הרגשת לא בנוח בקליפה שלך. בקול שלי, במגע שלי, אתה תסתכל על הכל ותצחק. אנשק אותך נשיקות קטנות ועדינות עד שתשכח מה כאב. אהיה שלך גם כשתפנה את הגב שלך ובימים בהם אחד מאתנו רק ירצה שקט וקצת לבד. אהיה שם. החיוך המגושם שלי ואני. אאיר עליך בדיוק במידה המספיקה כדי שתוכל לפרוח מתוך הפחדים המיותרים שלמדת. </div>Thu, 12 Nov 2015 00:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14404676http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14404676http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14402607<div align="right" dir="rtl"> הוא אומר שהוא אוהב אותי. הוא מלטף בעדינות, נותן לי להירדם לו על הרגליים ומשחק לי בשיער, הוא שוכב מאחורי ומחבק כשאני שוכבת על הספה והוא חוזר אל הסלון, הוא צוחק יחד איתי תוך כדי הנשיקה ונותן לי להציק. הוא צוחק כשאני בורחת מהנשיקה ונושקת למצח שלו או נושכת את האף שלו. הוא אומר שאני עולם חדש מבחינתו. שזו הפעם הראשונה שהוא ככה.</div>Fri, 06 Nov 2015 23:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14402607http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14402607http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14395928<div align="right" dir="rtl">זה לא מגיע לי. אני חייבת לחזור ולומר לעצמי, עד שאספוג, שאני לא חייבת לאף אחד שום דבר ואני שלי. מגיע לי להיות שמחה ונינוחה ואם מישהו לא מוכן לתת לי להתפתח, שישאר איפה שהוא. לא לתת לדברים שאנשים עושים או אומרים להשפיע עליי. גם אם הם יגידו שלא, מגיעה לי אהבה כזו ואני חושבת שאני ממש רוצה שהיא תהיה מהבחור הזה. פגשתי בחור מדהים שדיברתי איתו תקופה, הוא שונה משחשבתי שיהיה, הוא עדין וחרד, הוא ביישן והוא קסם. הוא מצחיק, יש לו ידיים נעימות וחיוך יפיפה. ואני רוצה לנסות. זה יהיה שווה את זה, גם אם יישבר לי הלב בסוף. הוא רעד כשהכין פנקייקים וכשהחזקנו ידיים מתחת לשמיכה, אבל בכל זאת ניסה להחזיק את היד שלי עוד. מדי פעם, נשם עמוק כדי להירגע. זה הקסים אותי כי זה אומר שלמרות החרדה שלו, הוא מתאמץ בשבילי. הנשיקות שלו היו עדינות וצחקקנו תוך כדי, כאילו זו נשיקה ראשונה של כל אחד מאתנו, כמו בני ארבע עשרה שוב. היד שלו על הפנים שלי, החיוך שהרגשתי, הנשיקות על האף והמצח, הריח הנעים שלו. הכל נראה מושלם מדי ואני מאמינה בו לגמרי. ואני מאמינה שאני יכולה לבטוח בו שיהיה פה, כולו. הוא אמר שהוא מוכן לחכות גם יותר מחודש בש</div>Tue, 20 Oct 2015 23:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14395928http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14395928http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14395433<div align="right" dir="rtl">פריז נדמית כל כך רחוקה עכשיו.הכנתי את עצמי לנפילה. פריז, הוא בחור של ליטופים עדינים ואני בחורה של טיול רגלי ומוזיאונים.אז טיילתי, זה היה שקט והיתה לי מפה וכמה כרטיסים למטרו, נעליים נוחות ושמלה שחורה כשלצדי צרפתי שממש השתדל לדבר באנגלית. המבטא שלו הצחיק אותי אבל הוא שמח לדעת שאני לא שותה ומעדיפה לשבת בבתי קפה במקום בברים, הוא קנה לי שוקולד מתוק מדי והזמין לי קפה מעולה, כשהתעייפתי החזיק את התיק שלי ולקח אותי למוזיאון אמנות שהאמין שאוהב. הוא צדק. ישבנו בחדר שקט ושחור על מזרונים מפוזרים במוזיאון קטן ובהינו. אתם מבינים, בחור שפגשתי בפריז, רק לשבוע אחד, משהו שנעלם בפרידה שכולה ליטוף נעים על הפנים וחיוך, הכיר אותי טוב יותר ממי שהכירו אותי שנים. לאמיל עיניים ירוקות ובוהקות, הוא היה הרבה יותר גבוה ממני והחיוך שלו הקסים את כולן. היה לו משרד קטן בקומה השניה של איזו גלריה במרכז העיר שהומה תיירים והמון ציורים נעימים שתלויים על הקיר. המגע שלו היה נעים יותר ממגע הסוודר הרך והחדש שלי, והצחוק שלו התגלגל בשקט. הוא ליטף את הראש שלי וקלע לי צמה, הוא החזיק את כף היד שלי בכף ידו הגדולה כשהלכנו בשוק הקטן ו</div>Mon, 19 Oct 2015 20:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14395433http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14395433http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14394920<div align="right" dir="rtl">כמה מילים מנחמות כדי להרגיע אותי לא יעזרו. הרתחתי קומקום, אני יושבת בסלון מול הטלויזיה שבכלל לא הדלקתי ומקשיבה לשקט הזה. אף אחד לא פה לנחם, לשקר, לומר שהכל יסתדר ושזו רק תקופה קשה, שאחרי הניתוח הכל יירגע. אף מילה. בעוד כמה חודשים כבר לא אהיה הבחורה עם הסרטן, הכל יעמוד דום סביבי. שנה שלמה שלא אהיה אני. שנה שלמה. כלום. תסכול. לא לתפקד. פחד אלוהים. אין לי עם מי לדבר. האנשים היחידים שמחייכים בלי לרחם עליי הם אונקולוגים מנוסים שרואים כמה מאות כמוני בחודש. אני מרחמת על אמא שלי כי יש לה בת חולת סרטן, רק הגעתי לגיל שבו כבר לא צריכים לדאוג לי וכבר חזרתי לנקודת ההתחלה. אני אפס. אני דאגה נוספת. אני רוצה להחלים אבל יודעת שבכל מקרה אנבול. הם לא מבטיחים שום דבר, אני יכולה לעבור ניתוח ולהישאר חולה. היום שוב בכיתי. מאז הפגישה האחרונה עם הרופא חיכיתי לבכי הזה. בכיתי. עכשיו יש קפה. נשימה עמוקה. כל השקט הזה יוצר הריסות בראש שלי. אני מפחדת. אין לי עם מי לדבר, אין מי שיקשיב. אני אהיה חייבת לעצור את כל החיים שלי לשנה. מגיע לי לנבול. </div>Sun, 18 Oct 2015 19:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=833145&blogcode=14394920http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=833145&blog=14394920