http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802heCopyright 2026 מיאו חתולה.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13724952<div align="right" dir="rtl">גיליתי שיש לי שרירים ביד. לא משהו רציני, אבל אם אני שמה את היד על המותן, הם בולטים. ממש בליטה כזו, עוד רגע כמו של פופאי (טוב, אולי לא). וזה ממש נחמד. אף פעם לא היו לי שרירים כאלה. ואני גם כמעט בטוחה שעוד חמישה- עשרה קילוגרמים (שזה עוד כמעט שנתיים אם אני ארד לפי התפריט שלי XD) יהיו לי קוביות בולטות, כי אני די בטוחה שיש לי קוביות.<br />מגניב. <br />***<br />אני לא אוהבת אוכל של פסח. הכל שומני מדי בשבילי.<br />שמישהו יעשה חג אחד שהוא טעים ובריא ודיאטטי לשם שינוי. זה יהיה נחמד ולא יזיק לאף אחד.<br />***<br />אני אולי הולכת לראות את "אוז" עוד שבוע. מגניב.<br />***<br />כמעט סיימתי את כל השיעורי בית לחופש, ונשאר לי רק לעשות בספרות ולהתכונן לתנ"ך ואנגלית. גררר.<br />***<br /><span style="font-size: xx-small;"><em>אני שוקלת להתחיל להעלות לפה תמונות שלי שמוצאות חן בעיניי ותמונות של אאוטפיפטים שלי שאהבתי.</em> </span></div>Sat, 30 Mar 2013 21:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיאו חתולה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13724952http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=829802&blog=13724952http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13723484<div align="right" dir="rtl"><p>היא עומדת מול המראה. היא לובשת ג'ינס צמוד בצבע צהוב חיוור. <em>הוא חיוור כמעט כמו העור המכוער שלה.</em> היא מאופרת בכבדות, מסתירה עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שפתיים מכחילות כמעט, עור צהבהב וחסר צבע כמעט. <em>היא מסתירה את הפרצוף המכוער שלה.</em> היא לובשת חולצה לבנה שגדולה עליה בשתי מידות לפחות וצמידים שמכסים את פרקי ידיה לחלוטין. <br />היא מורידה אותם כשעצוב לה, ו<em>מקשטת </em>את ידיה בחתכים ובדם, <em>מעטרת</em> את גופה בצלקות שוב ושוב. <em>מזכירה לעצמה שהיא פרה שמנה ומכוערת.</em> <br />ארונה מלא במכנסיים ארוכים בצבעים שונים ובגזרות שונות. היא לא יכולה לשים מכנסיים קצרים.<br /><em>היא שמנה מידי</em> ואז גם יראו את החתכים והצלקות בירכיה. <br />אנשים חושבים שזה רק הסגנון לבוש שלה. הם לא מבינים, שזו ה<em>תחפושת</em> שלה, ה<em>מסכה </em>שלה. <br />הם לא מבינים, שהיא התאמנה על החיוך שלה במשך שעות מדי יום בשביל שהוא יראה אמיתי. <br />שאלה שהיא מדברת איתם, החברים שלה, הם לא יותר מאשר <em>חברים לשיחה.</em> <br />שהיא מרגישה <em>בודדה</em>, ושהיא <em>רוצה למות</em>. <br />שהיא רוצה יום אחד <em>להתנדנד בין התקרה והרצפה, ולא להרגיש יותר כלום, ולא לזייף יותר הכול</em>. <br />ואולי, ככה, אחרי הרבה מאוד זמן, <em>תרגיש סוף סוף משהו.</em></p></div>Fri, 29 Mar 2013 19:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיאו חתולה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13723484http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=829802&blog=13723484http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13723081<div align="right" dir="rtl">גוף מארח היה קיטצ'י בטירוף. מצד שני, הוא האח החורג של דמדומים. <br />זה כמו דמדומים, רק עם עיניים יותר מגניבות ושיניים רגילות ושתי נפשות בגוף אחד, שזה בערך כל מתבגר מלא הורמונים ("אני אוהבת מוזיקה איכותית, פינק פלויד וזה." "וואן די אהבתחייי!!!"-לא אני-).<br />אבל העיניים שלהם. <br />אני אחפש עדשות כאלו ואז אני אתחפש עם חברה שלי לגוף שהשתלטו עליו -סתם, לא-<br />אבל היה מגניבי. סרטים בחינם זה תמיד מגניבי <img title="קריצה" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-blink.gif" border="0" alt="קריצה" /><br />-אמג אני היחידה שביקשה שירשמו את השם <em>האמיתי&nbsp;</em>שלה!- <br />(לא באמת קוראים לי בקי, זה ראשי תיבות כזה)<br /><br />משעמם לי. RAWR.</div>Fri, 29 Mar 2013 14:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיאו חתולה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13723081http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=829802&blog=13723081http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13720567<div align="right" dir="rtl">את עומדת מול המראה.<br />שערך השטני הגלי אסוף ברישול וחלק ממנו פזור. עינייך, כחולות כתמיד, מאופרות בקו שחור עדין ונראות מיואשות מעט. שמלת הבז' שלך, רחוקה מגופך הצנום, מדיפה ריח של סיגריות ושל אלכוהול. חזרת הרגע מהעבודה, לא? <br />לידך מונחות נעלי העקב השחורות שלך, שגורמות לך להראות גבוהה יותר, אם זה בכלל אפשרי. את מביטה במראה, בבואתך. את סוקרת את תווי פנייך הנשיים העדינים שמאופרים קלות, את אצבעות ידייך עטויות הטבעות. את סוקרת כל חלק בגופך, מחפשת אחר סימנים לשום דבר.<br />את לא ממש יודעת מה לעשות עכשיו. הראש שלך כואב, העיניים שלך צורבות, את מותשת ובכל זאת את לא יכולה לישון.<br />אור השמש מאיר את דירת החדר וחצי שלך דרך החלון שבמטבחון. היא פשוטה מאוד, נקייה, פרקטית. את לא משנה בה כלום כי את בקושי נמצאת בה. <br />לחיצה על כפתור הרדיו. מוזיקת פופ רדודה נשמעת. את בטוחה שגם השכנים שומעים את המוזיקה מהדירה שלך, אבל זה לא משנה. <br />גופך נע עם המנגינה, תנועות עדינות, משוחררות. <br />צחוק רם נפלט מפיך. הרבה זמן לא הרגשת טוב כל כך, חסרת דאגות לרגע. <br />ואת צוחקת וצוחקת בלי סיבה, צחוק רם כמו של ילד. <br />את לא זוכרת כמה זמן עמדת שם וצחקת לרקע מוזיקת פופ, אבל מספיק זמן בשביל לא לדאוג לכמה זמן.</div>Wed, 27 Mar 2013 09:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיאו חתולה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13720567http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=829802&blog=13720567http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13718753<div align="right" dir="rtl"><p>חג שמח למי שחוגג. ואולי גם כשר, בקטנה.</p> <p>חג שמח לזה שהולך לטחון כמו בהמה מורעבת השבוע, ואז לבכות ולומר שלא אכל כזה הרבה כשיעלה על המשקל.</p> <p>חג שמח לזה שיברך וישמור, ואז יקום בשלוש לפנות בוקר בשביל עוגיית אוריאו וצנים עם נוטלה.</p> <p>חג שמח לזה שישב בסדר פסח עם סלט כרוב וגפילטעפיש אחד כי הוא בדיאטה.</p> <p>חג שמח לזה שהחליט לשרוף את כל הבית שלו יחד עם החמץ.</p> <p>חג שמח לזה שעכשיו טס לאירופה והתחת שלו הולך לקפוא ומגיע לו.</p> <p>חג שמח לזה ששר בבית כנסת ובכל השכונה שומעים אותו.</p> <p>חג שמח לבן דוד שלקח את הסדר יותר מדי ברצינות אבל לא יודע לקרוא משפט אחד מההגדה בלי להתבלבל.</p> <p>וחג שמח לזה שקורא את זה עכשיו, כי אין לו שום דבר מוצלח לעשות.</p></div>Mon, 25 Mar 2013 20:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיאו חתולה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13718753http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=829802&blog=13718753http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13718747<div align="right" dir="rtl"><p>את עומדת שם, באמצע מעגל ילדים שרובם גבוהים ממל החלפות עשרה סנטימטרים, ורחבים ממך גם כן. שיערך האדום הקצר והמתולתל פזור, מגיע לאמצע עורפך בקושי. הם מביטים בך, מבטם מזכיר חיית טרף שצופה בטרפה מהצד.&nbsp;</p> <p>בעיניי העגל האפורות שלך ישנן דמעות. את מתאפקת לא לבכות, ומשמיעה אנקה חלושה. מישהו מגחך, אבל את לא מצליחה לזהות מי, כולם כל כך דומים זה לזה, עם הפרצוף השחור שלהם והברדס האפור.</p> <p>הם פורצים בצחוק מפחיד כשאת מנגבת דמעה, ואז זרם בדיחות על חשבונך נשמע. הם צוחקים על מבנה גופך, פרצופך, שערך, משקפייך, בגדייך, קולך, משפחתך. על הכל. וכל מילה מחלישה אותך, עם כל מילה את מתקרבת יותר ויותר לקצה.</p> <p>ואת נופלת והם בועטים בך אל הצוק שנמצא לידך, ואת נופלת אל תהום שחורה שלא נגמרת, והרוח מצליפה בך ובבגדייך.&nbsp;</p> <p>ואז את קמה, ויודעת שהחלום לא שונה מהמציאות העגומה.</p></div>Mon, 25 Mar 2013 20:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיאו חתולה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13718747http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=829802&blog=13718747http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13710244<div align="right" dir="rtl"><p><a rel="nofollow" href="http://youtu.be/oDqdieQ17J0">http://youtu.be/oDqdieQ17J0</a></p> <p><br /> <strong>אלינור.</strong> <br /> השלג מכסה את הרחוב. הוא נערם על גבי המכונית האדומה של משפחת רוט, השכנים שלך. <br /> מחר יום ההולדת העשרים ושבע שלה. של אלינור. <br /> עוד יומיים קריסמס. השנה קנית לה פרחים. וורדים לבנים, צחורים, טהורים כמותה. <br /> עוד שעה אימא תתקשר. היא תשאל אם הכול בסדר. אתה תגיד שכן. היא תשאל אם אתה שוב פעם יושב על החלון ומביט במכונית של משפחת רוט. אתה תהמהם, נבוך. היא מכירה אותך טוב כל כך.<br /> חבל שהיא ומר לואיז השאירו אותך פה לבד. מצד שני, נמאס לך לקום כל בוקר ולראות גבר שהוא לא אבא שלך, וחושב שהוא כן. מר לואיז התחתן עם אימא לפני שנתיים, ומאז החליט שאתה ילד גדול ושאתה יכול להישאר פה לבד, עם התרופות והכל. <br /> דוקטור וויל נותן לך מדי חודש את אותו המרשם, אחרי בדיקה זריזה. כדורים נגד דיכאון, שלושה פעמים ביום, שני כדורים כל פעם. כדורים מסוג אחר, גם הם נגד דיכאון, כשאתה מרגיש שאתה רוצה לקפוץ מהחלון או ללכת לבקר את הבית של אלינור. ויש גם את הכדורים להזיות, שאתה לא לוקח תמיד. לפעמים אתה מתגעגע לאלינור, אז כשאתה שוכח את הכדורים היא באה לבקר. היא קצת כועסת בתקופה האחרונה. <br /> הוא אומר שאתה צריך לתת לאלינור לעזוב. <br /> אתה חושב שלאלינור עצוב ומשעמם לבד. <br /> לאלינור שלך יש שיער חום ארוך וגולש. <br /> לאלינור של המוות יש קרחת ועיניים כחולות גדולות ריקות. <br /> אלינור שלך מדברת. אלינור של המוות מתה. <br /> כשאתה שואל את דוקטור וויל למה אלינור כל הזמן נראית אותו הדבר, הוא לא יודע מה לענות. כשאתה שואל איך היא הבריאה מהסרטן ולמה אלינור רואה טלוויזיה בלי לפתוח אותה, ואיך זה שכשאתה יושב לידה אתה רואה בכלל משהו אחר בטלוויזיה, הוא נותן לך מרשם נוסף. הפעם לכדורים כחולים, יפים. אתה לוקח אותם כי הם נראים כמו סוכריה מגעילה. <br /> זה נחמד. <br /> למרות שאיתם אתה לא רואה את אלינור, אתה חושב שמגיע לה הפסקה. <br /> היא בטח עייפה, להיות איתך כל הזמן. &nbsp;<br /> לפעמים כשאלינור פה, אתה מספר לה שלא אכלת כל היום. היא מחייכת ומזכירה לך שצריך לאכול, ואז אתה אוכל. ואז אתם מדברים ואלינור כל כך יפה ואתה מתגעגע אליה וכשאתה בוכה היא מלטפת את ראשך ואומרת שיהיה בסדר ועוד מעט תיפגשו, עוד כמה שנים. ואני צוחק כי אלינור כל כך נחמדה אליך וכל השאר לא. הם אומרים שאתה משוגע, שאתה לא בסדר, כמה בכנסייה אומרים שיש בתוכך שד. אתה אומר שיש בתוכך מלאך, וקוראים לו אלינור. פעם ניסו לשים אותך בבית משוגעים, אבל היה כל כך מפחיד שם וגדול ולבן ששחררו אותך. אימא דאגה לך במקומם. כשאימא פה אתה לא רואה את אלינור, כנראה שאימא עדיין קצת מפחידה אותה. <br /> מחר יש לאלינור יום הולדת 27, ובגלל זה מחר לא תיקח את התרופה השנייה.<br /> אבל את התרופה הסגולה, לדיכאון, אתה חייב לקחת. בשביל שלא תצטרך להצטרך לאלינור. <br /> מחר כנראה תלך אל הקבר שלך ותראה לה אותו, והיא תגיד שהראית לה אותו שנה שעברה, ולפני שנתיים, וכל שנה מאז שמתה. ואז תחייך, נבוך, ותשים את הפרחים ליד השם שלה ותלכו אליך ותאכלו יחד את העוגה שקנית בשבילה. ובקריסמס תיקח את כל הכדורים כי אימא באה ואימא לא אוהבת שאלינור פה.<br /> היא אומרת שאלינור לא באמת פה, ואתה צורח עליה ואז לוקח עוד כדור, שדוקטור וויל הביא לך לקחת כשאומרים שאלינור לא פה. ואז אתה לא ממש מבין מה קורה סביבך ומסכים עם כל דבר ורק רוצה לישון. ואימא משכיבה אותך לישון ואז היא יושבת על המיטה שלך כשהיא חושבת שאתה יושן והיא בוכה ואומרת שהיא מתגעגעת אליך. ואתה עונה לה שאתה תמיד פה, והיא לוחשת שלפעמים אלינור גונבת לה אותך. <br /> ואז אתה נרדם ופוגש את אלינור בחלום. &nbsp;<br />***<br />היה לי כיף לכתוב את זה.<br />כתבתי הרבה. זה כיף. &nbsp;</p></div>Mon, 18 Mar 2013 20:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיאו חתולה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13710244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=829802&blog=13710244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13710108<div align="right" dir="rtl"><span style="font-size: small;"><strong><span style="text-decoration: underline;"><span style="font-size: medium;"><span style="color: #ff0000;">שטח אסור</span></span></span></strong><br /> <p>השמיים נצבעו בגוון מרתק בין סגול לכחול בהיר, העננים נודדים בהם מזרחה, לכיוון השמש היוקדת. דשא מתכתי כמעט, צהבהב, נפרש על גבי כמעט כל הגבעות באותו המחוז. גורדי שחקים בנויים בצפיפות במחוז המערבי, ומנגד, במחוז מזרח, בנויים בתי קש ועץ שסמוך אל הבתים רועות עדרי פרות גדולות ועבות, מנוקדות בשחור על גבי גוון שמנת. מחוז מערב היו המחוז המלומד יותר, ושם גם שכן בית הממשל. המחוז המזרחי עבדו בעיקר את האדמה וסיפקו את המזון לכל ארבעת המחוזות. במחוז הצפוני והדרומי נמצאים המרכזים המסחריים, המפעלים, המכרות והשטחים הפתוחים. ישנם גם האזורים של הממשל, שאף אחד לא באמת יודע מה יש שם.<br />יש כאלו שאומרים שיש שם מתקן גרעיני. אחרים אומרים שמתקיים שם ניסוי שיכול לשנות את חיי כל התושבים על כוכב "אריס". הדבר היחיד שכולם בטוחים בו, זה שלאף אחד אסור להגיע לאזור הממשלתיים. אפילו לא להתקרב. גם לא להשקיף ממרחק. <br />אולי כל ה'לא' האלו, כל האיסורים, הם אלו שמשכו את מייס להגיע לשם. <br />מייס היה ילד סקרן מהמחוז המזרחי. מרבית השטחים החקלאיים של מחוזו היו בבעלותם, ולכן מרבית הזמן כלל לא היו בבית. אחותו הגדולה נשלחה ללמוד במחוז המערבי אחרי שהוריו הבינו שלא צפוי לה עתיד מוצלח אם תלמד בבית ספר המקומי במחוז המזרחי, ולכן עברה לפנימייה העסקית במחוז המערבי. היא אמנם מתקשרת מדי שבוע להוריה לבדוק שהכול בסדר ולהודיע לשלומה, אבל היא לא באמת הייתה שם, וכך בילה מייס את מרבית זמנו בשיטוט ביערות, ומדי פעם גם בדק במחשב של הוריו על האזורים הממשלתיים.<br />הוא זוכר שהוריו דיברו פעם, בזמן ארוחת הערב, על האיסורים שנוספו שמנעו מהתושבים להסתובב באזור הגדר החדשה, שנבנתה אז בחלקה על האזורים שהיו בבעלות הוריו. <br />לעיתים חשב שהוריו עברו לאזור המזרחי מהאזור המערבי. אמנם זה היה הליך לא פשוט, אבל היה אפשרי לחלוטין. הוא סבר כך בגלל הדרך שבה הוריו דיברו, התנהגו, אכלו, עבדו. הם לא היו כמו הפשוטים שחיו באזור המזרחי. הם היו אנשים הרבה יותר... מערביים. <br />מייס לא נהג לדבר עם הוריו. הוא ראה אותם פחות משלוש שעות ביום, וגם אז הם ישבו בחדר העבודה ונעלו את הדלת. הם כנראה לא ידעו שמייס כבר שלושה ימים לא הלך לבית הספר. אולי זה בגלל שמשעמם לו שם, כי הכול פשוט כל כך, לא מאתגר. <br />ביום הרביעי מייס החליט ללכת לאזורים הממשלתיים. הוא הסתכל על המפה שהייתה תלויה בסלון של כל בית, וחיפש את האזור הממשלתי הקרוב ביותר. <br />הוא היה במרחק של כעשרה קילומטרים צפונה, מאחורי המפעל לייצור מזרונים. הוא הלך לשם שעה לפני תחילת הלימודים, כך שייראה שהוא הולך לבית הספר אם מישהו יבדוק. הוא הגיע לשם כשעתיים אחרי שיצא מביתו. למען האמת, הוא רץ לשם מרוב סקרנות. אחרי זה חיפש פרצה בגדר, שגובהה היה כגובהם של העצים העבים שעמדו שם. הוא נשרט בידו, אך לא הרגיש כאב.<br />הוא הלך והלך, אבל לא מצא כלום. הוא ניסה לטפס, אבל אז אזעקות מחרישות אוזניים החלו. הוא לא ממש הבין מה קורה, אבל אז ישב בחדר לבן, עם יצורים שפרצופם מוארך ובמקום אף היו חורים ואוזניים, עם עיניים שחורות וצרות, שהיו לבושים בחליפות שחורות- לבנות, ועורם היה אפור מחליא. הם לא היו כמוהו, זה בטוח. <br />"מה אתם?" הוא שאל בעיניים גדולות כשהם התהלכו סביבו והביטו בו. <br />הם הביטו בו והנידו את ראשם. הוא ישב בכיסא מתכת, וכשניסה לזוז הרגיש צריבה ולא הצליח לנוע. <br />"מי אתה, בן כמה אתה?" שאל אחד מהם בקול עבה ומחוספס שנראה כי לא יצא כלל מפיו, שהיה חריץ מוארך בפניו. <br />"מייס רונס. ארבעים ואחת עונות." ענה מייס, שערו האפור מסתיר את עינו השמאלית, אך לא היה מסוגל להזיז את שערו הצידה. בגדיו, מכנסיים צהובות וחולצה אפורה ונעלי ספורט אדומות, היו מלאים בבוץ. <br />"<em>אתה יודע, אתה לא אמור להיות פה</em>." אמר אחר, שישב על כיסא ולגם מספל משקה כלשהו.<br />"גם אתם לא." ענה מייס, נחוש בדעתו להבין איפה הוא. הם גיחכו בעצבנות. נראה כי הם משוחחים ביניהם לפי הבעות פניהם, אך לא נשמע דבר בחדר מלבד רעש מכונות שעובדות במרץ מחוץ לחדר. <br />"מה נעשה בך, יצור?" שאל הראשון, שדמה לכל אחד מהיצורים בחדר. <br />מייס הביט בו בזלזול. הוא לא פחד מהם.<br />"אתה אורח לא רצוי, <em>אתה לא צריך להיות פה.</em> זה לא השטח שלך." אמר אחר, והוציא מכיסו מכשיר מוארך, דומה למקל ממתכת. <br />הוא הצמיד את זה למרכז מצחו של מייס, ולחץ.<br />***<br />מייס שכב על מיטתו, על מצחו זיעה קרה. הוא היה לבוש בפיג'מה שלו.<br />'זה לא חלום. אני בטוח שזה לא חלום.' חשב שוב ושוב.<br />ואז ראה את השריטה, ובגדים מלוכלכים על הרצפה. <br />&nbsp;</p> <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=450140&amp;blogcode=13705000" target="_blank">&nbsp;משתתף בתחרות כאן.&nbsp;<br /></a>***<br />סתם כי נראה לי נכון לכתוב את זה, זה ממש לא הוגן לעשות הגבלה של 700 מילים מקסימום.<br />ההקדמה שלי יצאה 500 בהתחלה!&nbsp;<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=450140&amp;blogcode=13705000" target="_blank"></a></span></div>Mon, 18 Mar 2013 16:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיאו חתולה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=829802&blogcode=13710108http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=829802&blog=13710108