http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360We're singing for the Stinging Belle- She's clearly lost her way. Craving all those simple times inside her tragic days.heCopyright 2026 The Stinging belle. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14324513<div align="right" dir="rtl">זוהי חווית זן באיזושהי רמה, להקשיב להסברים שאת לא מבינה. את מקשיבה, ואת מעבדת את המילים, אבל המוח שלך אומר 'מה לעז-?' אולי את מנסה לשאול את האנשים סביבך, והם מסבירים לך את הסברי המרצה במילים פשוטות יותר, אבל חסר לך המידע הבסיסי, המפתח לפיצוח הקוד. את מהנהנת ומודה להם, אבל המוח שלך אומר 'מה? איך? מה??' ואז תקופת המבחנים מגיעה ואת מבינה שכנראה נדפקת. את יודעת מה את צריכה לעשות. 'תתאפסי על עצמך!' המוח שלך צועק עלייך. 'מטומטמת!' אוקיי. תירגעי. עדיין יש עוד קצת זמן. כל מה שאת צריכה זו תוכנית. כן. כמו שהמוח שלך אמר- קודם תתאפסי על עצמך. תאספי את כל החומר. תתחילי מהידע הבסיסי שהיה חסר לך כדי לפצח את הקוד. לאט אבל בטוח טת מתחילה להבין. את חושבת שאולי את באמת יכולה להצליח הפעם. עכשיו, מישהו יכול בבקשה לגלות לי איפה אני מוצאת סילבוס לחיים שלי?</div>Sun, 10 May 2015 17:59:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14324513http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14324513http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14297128<div align="right" dir="rtl">זו לא היתה מסיבה במובן הסטנדרטי של המילה. היא אף פעם לא שמעה עלמסיבה שכללה שלושה אנשים ושישיית בירות. בכל מקרה, זה היה מספיק בשביל לגרום להלהרגיש שלא בנוח. הבחורה היא חברתה הטובה ביותר. הן מאוד שונות זו מזו, אך החיבור בינהןהוא ברור. את הבחור היא הכירה דרך הבחורה, אך למרות אופייה הביישני היא הרגישהבנוח לידו, כנראה בגלל האלכוהול שפעפע בעורקיה כמעט בכל פעם שנפגשו. היא נהנתה בחברתם, אל תבינו אותי לא נכון. אבל כמעט תמיד היו רגעיםבהם הרגישה לבד. כמו עכשיו לדוגמא, כשהשניים היו שרועים על המיטה, עסוקים במישוש,גיפוף וחפינת זו את זה. לא באמת היה אכפת לה- היא לרוב מצאה תעסוקה לעצמה. לרובהיתה זו הגיטרה, שנדמה היה שנמצאת בחדר עבורה בלבד, ללא סט אצבעות מלבד זה שלה שיפרוטעל מיתריה ויפיק ממנה מנגינות עצובות. ידה נשלחה אל קופסאת הסיגריות שבקצה המיטה. היא אמנם לא עישנה, אבלהיא אהבה לצפות בקצה העינברי אט אט מאכל את עצמו ובעשן המסתלסל מבין אצבעותיהושפתיה. מבטה שוטט על פני החדר אפוף העשן, ולרגע מבטה עצר על בבואתה המשתקפת בראילפני שמוחה נתן לעיניה את הפקודה להמשיך הלאה אל משהו המניח יותר את הדעת. כמוקרטון הב</div>Sun, 15 Mar 2015 13:32:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14297128http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14297128http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14294651<div align="right" dir="rtl">יש המון דברים שהייתי יכולה לכתוב. יכולתי לפרסם עכשיו את הפואמה הקצרה שכתבתי בהשראת הנעליים בהן בהיתי במהלך שיעור סטטיסטיקה אחד. אבל זה מרגיש לי מוזר, כי הרגש שניסיתי להעביר באמצעותה הוא לא רגש שאני באמת מרגישה (או שמא הוא?) יכולתי לכתוב על תסכוליי הבלתי נגמרים משיעורי סוציולוגיה- מהמרצה הפוץ, מהמתרגלת האידיאליסטית שחושבת שהמרצה הפוץ הוא התגלמות האל (על כן לא מפתיע שהוא מחבב אותה), ומהרעיונות שהם מלמדים שאמורים להוות מקור לשינוי, אבל במקום זאת הביאו אותי לכדי פרץ של יצירתיות בגזרת 'כל הדרכים בהן ניתן לתאר את ראשו של אדם בתוך ישבנו'. אבל כתיבת פוסט בנושא תצריך ממני הבנה מעמיקה של הנושא ויש סיבה שאני ניגשת למועד ב' (חוץ מזה, למי יש כוח לשבת לקרוא את המניפסט הקומוניסטי עכשיו?). יכולתי לכתוב על איך אני לא מצליחה לתאר את תחושותיי במדויק לחברה המבינה אותי בצורה עמוקה יותר מכל אדם אחר. אבל אם לא הצלחתי לתאר עבורה, איך אצליח לתאר עבורכם? יכולתי לכתוב על איך שקראתי את "הזקן והים" של ארנסט המינגווי. אבל אני בעצמי לא מצליחה להבין באמת מה קראתי. יכולתי לפרסם את הקטע שכתבתי לפני למעלה משנתיים</div>Mon, 09 Mar 2015 22:48:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14294651http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14294651http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14270544<div align="right" dir="rtl">אני עייפה. כל הזמן. וזה די נורא בהתחשב בזה שתקופת המבחנים בפתח וצריך להיות עירניים. צריך להיות עירניים לא משנה מה. בין אם בשביל לקלוט משהו ממבוא לפסיכולוגיה, לתרגל בסטטיסטיקה או בשביל לתפקד באינטרקציות חברתיות. ואלה דברים שקשים לי. הלימודים עצמם קשים, וטוב, זה מובן. לא ציפיתי לפיקניק. והאינטרקציות החברתיות- טוב הן אף פעם לא היו קלות. וזה שמר אדלר הנחמד אומר לי שבגלל זה אני למעשה נכשלת בחיים לא עוזר. אז אני רוצה לישון. כאילו זה הדבר היחיד שאי פעם רציתי. אני חושבת שאם תציעו לי לבחור בין כסף לשעות שינה אני אבחר בשעות השינה. תודה לאל אין לי החרא הזה של לשכב ערה במיטה טרודה במחשבות. הגוף שלי בעצמו מסרב ללכת לישון. כאילו, בניגוד לכל מה שלמדתי בסמסטר האחרון, הוא שולט עליי ולא אני עליו. אני לא יודעת להסביר את העובדה שברגע שמגיעה השעה ללכת לישון הגוף שלי נהפך לילד בן שש שמסרב להקשיב לבייביסיטר שלו ולהיכנס כבר למיטה. אני עייפה, ורצה לישון, אבל לא מצליחה. אני רוצה להשקיע בלימודים, ולהצליח במבחנים, אבל כאילו אני מוצאת לעצמי את כל הדברים הלא נכונים לעשות בזמן שאני אמורה ללמוד, או לישון לצורך הע</div>Tue, 20 Jan 2015 10:32:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14270544http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14270544http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14240229<div align="right" dir="rtl">כשהייתי בת שש או שבע, רציתי לנסות את המשקה של המבוגרים, הידוע בכינויו "קפה". אמא שלי נתנה לי לטעום משלה, וזה היה מזעזע. לא רק שקפה הוא טעם נרכש, אמא שלי גם ממתיקה את הקפה עם סוכרזית עם טעם לוואי נוראי. היום, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, אני כותבת את השורות האלה עם כוס קפה הגונה. לא ממותק. וזה נהדר. מצד שני, כל שנה בפסח, אמא שלי מכינה בורשט, שזה משקה שמכינים מסלק (ועוד כמה דברים, אבל כשאמא שלי מכינה את זה אני לרוב בורחת מהמטבח). שוב, רציתי להיות "גדולה", אז ביקשתי לנסות, למרות שהריח היה נוראי. בשניה שהנוזל נגע בלשון שלי ירקתי אותו חזרה לכוס והחזרתי אותה לאמא המאוד מרוצהשלי. ה'ברוגז' בין בורשט ללשון שלי עדיין כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אני מניחה שהייתי די אמיצה כשהייתי בת שש, כי למרות שהקפה היה נראה מוזר, והריח של הבורשט היה פשוט נורא, עדיין ניסיתי אותם. היום אני בן-אדם (בהחלט לא בן אדם מבוגר!) די פחדן. אני בורחת ממצבים שעשויים לגרום לי להגיש לא בנוח כמו מאבולה. לרוב אני בסדר עם הטעמים שרכשתי ושאליהם אני רגילה. תבינו, אני יכולה להכין אחלה רוטב לפסטה ושקשוקה מפחות או יותר אותם מרכיבים. ב</div>Mon, 24 Nov 2014 23:41:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14240229http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14240229http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14192506<div align="right" dir="rtl">נדמה שיש רחוב שומם יחידי בעיר השוקקת שבה אני חי, ודווקא בה החליט שוורץ, בעל חנות הספרים יד שניה שבה אני עובד, למקם את העסק שלו. נדמה שהוא לא בדיוק מעונין ברווחים, שכן באופן שמתבקש מטבעה של החנות וממיקומה, אין הרבה לקוחות. אנשים מעדיפים היוםלקנות ספרים חדשים עם ריח של ניילון במבצעים שנמשכים כל השנה, ובכלל אל תדברו איתי על ספרים אלקטרוניים. אותו אחוז בודד באוכלוסיה שמהווה את קהל הלקוחות של שוורץ הם, בעיני לפחות, אנשי הספר האמיתיים.להוציא משוטט אחד או שניים ביום, למדתי להכיר את כולם. מכולם, אני הכי אוהב את לאה. כיוון שהטקסט הוא כתוב אני מרגיש צורך להדגיש שהשם הוא במלעיל. כמובן שזהו לא שמה האמיתי,אלא השם שנתתי לה במחשבותיי. במבט ראשון הייתם יכולים לחשוב שלאה משתייכת לקטגוריית המשוטטים, אבל אני נמצא פה מספיק זמן בשביל לדעת אחרת. פעם בכמה ימים היא נכנסת, עם המבט החולמני הזה שלה, לרוב תוחבת זוג אוזניות את תוך התיק. לרגע קצר היא נותרת לעמוד בפתח החנות ונושמת לקירבה את ריח הספרים הישנים- התערובת הייחודית הזו של אבק, דפוס וקרביו של הבעלים הקודמים של הספר. היא מתחילה לעבור בין המדפים, מביטה על י</div>Tue, 02 Sep 2014 10:03:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14192506http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14192506http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14185869<div align="right" dir="rtl">כשהייתי קטנה לא הבנתי את כל העסק הזה של נהיגה. כשעמדנו ברמזור חשבתי שזה בגלל שנהג אחד החליט לעצור, כי הוא מבוגר והוא יותר מתי צריך ומתי לא (יש מצב שגם בראש בן השש שלי זה נשמע לא כל כך הגיוני). חשבתי שאמא ואבא צריכים להיות האנשים הכי חכמים בעולם הם מתיישבים מאחורי ההגה וגורמים לאוטו לזוז, כי כשאני ישבתי על הכיסא שלהם והזזתי את העיגול המוזר הזה כלום לא קרה.נזכרתי בזה אתמול כשנהגתי את רוב הדרך מהישוב המרוחק שבו אחי בחר לקבוע את מושבו לביתי שבדרום. הכביש היה חשוך. אמא ישבה מאחורה ואבא קצת בהה מהחלון, סיימון וגרפונקל התנגנו ברגע ואני ניסיתי בכח לחשוב על דברים בשביל לא להירדם. חשבתי שזה מוזר איך שהיום אני עושה משהו שהיה נראה לי פעם כמו קסם בלי יותר מידי מחשבה.הזיכרון נראה לי מתאים לתקופה, כי בימים האחרונים אני מתעסקת הרבה ב"דברים של גדולים", כמו לחפש דירה, וחשבונות בנק. דברים שבגיל שש לא הייתי מודעת אליהם, מה שאיפשר לי לדמיין שהכל זה למעשה קסם.להפוך לאדם בוגר זה מוזר בשבילי, לפחות כרגע. אני הטיפוס שלא דואג יותר מידי, אבל אף אחד לא הולך למצוא לי דירה, להעביר לי את חשבון הבנק ולבנות לי מערכת ש</div>Fri, 22 Aug 2014 16:58:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14185869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14185869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14159426<div align="right" dir="rtl">בכל מה שנוגע לנעילת דלתות, יש שני סוגים של עובדים במשרד שלי: הסוג הראשון נועל את הדלת בסוף היום, ושם את המפתח בתיבה שקבועה על הקיר במזכירות או שלוקח אותו איתו הביתה. לרוב הם גם ינעלו את את החדר כשהם יוצאים ממנו במהלך היום, להפסקה למשל. הסוג השני נועל את החדר בסוף היום, ומשאיר את המפתח בדלת. חלקם משאירים את הדלת פתוחה לרווחה כשהם יוצאים להפסקה. ויש את פיני. אני נוהגת לחשוב על פיני בתור ה"אבא המשרדי" שלי. כל בוקר אני נכנסת אליו לחדר כדי להגיד בוקר טוב ולדון בענייני דיומא, והוא לרוב גם הראשון שאליו אכנס בשביל לשאול שאלה, למרות שאנחנו לא עובדים ביחד, כי הוא גם, לדעתי, העובד הכי רציונאלי ביחידה שלנו. הוא לא רק עונה על השאלות שלי- הוא נותן לי את דעתו בסוגיה ומסבירלי בדיוק למה הוא חושב ככה. לכלדבר שהוא עושה ישסיבה. פיני שייך גם לסוג הראשון וגם לסוג השני. כשהוא הולך הביתה הוא משאיר את המפתח בדלת, אבל כשהוא יוצא לצהריים, הוא נועל את הדלת ולוקח את המפתח איתו. וזה הדבר היחיד לגביו שאני לא מבינה.</div>Mon, 14 Jul 2014 09:51:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14159426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14159426http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14158580<div align="right" dir="rtl">אני לא זוכרת שבוע כל כך עמוס ריגשית (ואני לא מדברת על צוקים איתנים ואזעקות). כדי שאוכל להסביר מה קרה, יש צורך בהקדמה קצרה: חברה מהתיכון, אותה אני מכירה כמעט מחצית מחיי, החליטה לעזוב את העיר הקטנה שלנו ולעבור לתל אביב- כל זה במסגרת שבירת המוסכמות וההתנסות שבאות ביחד עם חזרה קיצונית בשאלה. היא מצאה דירה קטנה באזור נחלת בנימין ועבודה בבית קפה לא רחוק. העניין עם אותו בית קפה הוא שמשום מה כל הבנות שעובדות שם לסביות, אבל אנחנו נתמקד באחת- "מפילת הקופאיות"- אני רצינית, זה הכינוי שלה שם. שלושה ניחושים מה התפקיד של חברה שלי בבית הקפה. אחת האקסיות שלה הסבירה לחברה שלי מה העניין איתה- היא רואה משהו- במקרה הזה, מישהי- רוצה אותה, משיגה אותה, מאבדת עניין וממשיכה הלאה. וכשחברה שלי התחילה לעבוד איתה, הדפוס נכנס לפעולה- היא רצתה אותה, וחברה שלי שהייתה משוכנעת בסטיירטיות שלה, לא כל כך התעניינה. long story short, היא השיגה אותה. ואיך כל זה מתקשר אליי? יצא לי לבקר את החברה כמה פעמים, וככה פגשתי את המפילה. לא ידעתי על הקשר שהיה בינהן עד שזה היה מאוחר מידי. ביום שני באתי לבקר בבית הקפה ומשם הכל התחיל להי</div>Sun, 13 Jul 2014 00:34:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14158580http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14158580http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14139601<div align="right" dir="rtl">הדלת נשארת פתוחה, אבל אמא ואבא בסלון ולא שומעים, או שהם בכלל לא בבית. אז בסדר. אני מרימה את הגיטרה, ובלי שום הקדמות של "מחליקה את אצבעותיי על העץ החלק" (כי העץ כבר מזמן לא חלק) מתחילה לנגן. האצבעות כבר יודעות מעצמן לאן ללכת. יד שמאל מובילה עם האקורדים, אבל יד ימין היא זו שקובעת. הופכת את שיר הרוק ה"אימו" משהו למנגינה אקוסטית רכה, נותנת לשיר הפופ הסתמי עומק, הופכת אותם למשהו אחר לגמרי. והגרון מצטרף. בהתחלה חלש ומהסס, ואז צובר ביטחון ומתחזק, מלווה את המנגינהונותן את החותמת האישית שלו לשיר. בלי לחשוב, הידיים מנגנות, והגרון שר, והראש מפליג בדמיונות. בהתחלה לבר קטן ואפלולי, ואז אל סלון עם איש חסר פנים, שכל תשומת ליבו מופנית אל המוזיקה. אחר כך הואמסתובב ומוריד עוגן בנמל הבית, אצלי בחדר, ומתחיל לפרוק סחורה. רגל ימין מתרוממת מעט, לתמוך בכלי הנגינה. הבטן מצטרפת, מנחה את הידיים בתחושות שהאצבעות, בתורן, מתרגמות אל מנגינות ושירים. אין מנצח, אין קהל, אין במה ואין אורות. ואני חופשייה. רק אני הגיטרה והתזמורת הפילהרמונית, שהיא אני. &</div>Tue, 17 Jun 2014 13:01:00 +0200adinudelman@gmail.com (The Stinging belle)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=828360&blogcode=14139601http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=828360&blog=14139601