http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652רוקנרול, מילים ריקות מתוכן ומה שביניהםheCopyright 2026 קרימזוֹן. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14935675<div align="right" dir="rtl">והעולם ממשיך להיות פלאי, קודר ומסקרן מאי פעם: בכל יום מחדש, עם זריחת השמש, אני משתוממת מהיכולת לפקוח את העיניים. לא מתוך דכאון ועצב, אלא מתוך פליאה תהומית מהכל. ולאחר התאוששות קלה מהזיית החלומות שהחלה לשוב אלי לאחרונה, אני עוצמת בחזרה את העיניים אך לרגע, כדי להביט על עצמי, על כולנו, מלמעלה. לא התנשאות, חלילה, אלא באופן לוויני: המבט מלמעלה מתחיל קודם כל מדמיון הבית ממעוף הציפור, ועוד לחיצה על הכפתור שבדמיון מוביל אותי למבט על כל המושבה, ואז על כל הארץ, היבשת, ופתאום - אני כבר רחוקה בחלל, או שאולי כדור הארץ מתרחק? וההבנה שאני רק פסיק בהיסטוריה שעדיין לא נכתבה, ההשלמה עם הספק שבכתיבתו של אותו הפסיק, משווים לחיי נוסח ציני בהחלט. ומה משנה מה עשיתי בצבא אם על גלקסיה רחוקה, שאולי כלל לא קיימת, מתקיימת כרגע מלחמת עולם שלישית? ומה משנה כל התסכול שלי מהאינסטגרם והפייסבוק המזדיינים האלו, מכל הפרסומות להלבנות שיניים, הגדלת ישבן, הקטנת מוח ושלושה וחצי קילו בשר שנזרקים לפח בכל רגע נתון? נוסח מעט ציני, הייתי אומרת, מעט ציני אך במקביל פלאי ומושך. כי דווקא בגלל האפסיות הכמעט מוחלטת הזו, דווקא מפני</div>Tue, 19 Dec 2017 19:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14935675http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14935675http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14934868<div align="right" dir="rtl">אני כמעט ועפה על הרצפה כשאני קמה ממקומי ומתקדמת אל דלת האוטובוס. חיוך נבוך נשלח אלי מחייל שכמעט ובלם את ההחלקה המביכה שנמנעה כאן. הוא שואל שאלה אבל אני לא שומעת, בליל המחשבות והמוסיקה שבאוזני מתערבב עם העולם המציאותי. אני מוציאה את האוזניה והוא חוזר על השאלה הבנאלית כל כך. השיחה מביכה, העיניים כמעט ונעצמות מרוב עייפות, דלת האוטובוס נפתחת ואני מחייכת ומאחלת לילה טוב. "גם אני ארד כאן", הוא אומר ואני מתקדמת במהירות. הרחוב מואר, רועש וגועש כמו המחשבות שבתוך ראשי. אני כועסת על עצמי על חוסר הנחמדות והסבלנות המתפקעים, ומנסה להשיב לשאלותיו בחיוך. כמה שלא אתלונן שחסרה לי הקרבה, והנה אדם מנסה - ואני אפילו לא טורחת לנסות לשתף פעולה. הייתה שיחה יבשה עד מאוד, בלי הרבה משמעות, וכשביקש את המספר רציתי לומר כן אבל ידעתי שאין טעם, אני לא במצב, אני לא במוד, אני לא מסוגלת, אני לא יכולה. מאוחר יותר תהיתי בליבי מה נתפס כנחמד יותר: לומר את האמת ולסרב למסור את המספר, או להיות מנומסת עד כאב, לשוחח איתו שיחה או שתיים ואז לומר שזה לא מתאים? ועד כמה מתנשאת אני נשמעת רק מעצם הדילמה הזו בראשי? כמובן שלו רק אמרתי שא</div>Tue, 12 Dec 2017 18:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14934868http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14934868http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14934349<div align="right" dir="rtl">את ההודעה על סיגרתו של האתר הנ"ל קראתי בעיתון, לא כאן, ודפדפתי מעליה, כאילו לא הייתה קיימת. עוד הוכחה לכך שאני מנסה בכל אפשרות להכחיש את הקשר לכאן. כבר כמה חודשים שמקנן בי הרצון למחוק את כל המילים שנרשמו כאן, ולאחר הרבה התחבטויות הקדוש ברוך הוא או אחד אחר עשו את העבודה בשבילי ושמו סוף ללבטים. אין יותר ישראבלוג, אין יותר מילים שלי. ואחרי כמעט חמש שנים בהן השתכפתי כאן, לעיתים בדיוק ולעיתים בסילוף חלקי של המציאות, אני חושבת שהגיע הזמן לחשבון נפש: אני מרגישה משוגעת. עומדת לבד תחת שמים, מעל אדמה, מצדדי ים סוער, גועש, גואה, שפל ושוב נוסק אל השמים, הופך לגשם, לשלג, לברד, לקרני שמש, לפרחי אביב, לחיוך, דמעה, לשבר אושר, לניצוץ של רחמים, ללידה של ילד, לכל ההיסטוריה שהתרחשה, לכל ההיסטוריה שעוד תתרחש בעתיד, לכל מהפכה, אקורד בגיטרה. כל העולם מתערפל אל מול עצמו ואני מתמודדת. יום יום. וגם אחרי ההתפכחות הרגעית של גיל ההתבגרות, עדיין אותה התחושה מלווה אותי מידי יום: העולם משוגע, ואני כמוהו. כל המילים שנכתבו כאן היו נסיון נואש למדי למצוא איזו נחמה בלתי מוסברת בחלוקת המידע המשמים עם שאר העולם. בתקופה</div>Fri, 08 Dec 2017 23:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14934349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14934349http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14926154<div align="right" dir="rtl">והדבר שהכי קשה לי בתוך כל מערבולת הרגשות הזו - ההבנה שאולי אני בסך הכל בסדר. קשה לי להביט במראה ולחשוב שהדמות שניצבת מולי יכולה להיראות טוב, גם בעיני, בימים מסוימים. קשה לי לכתוב מילים ולחשוב - הן מסודרות יפה על הדף. קשה לי לומר משפט ולהרגיש מספיק חזקה כדי לעמוד מאחוריו. והנה אני מוצאת את עצמי מנסה להתמודד עם הקשיים, עם חלקם - לא עם כולם, מנסה - עדיין לא מצליחה. אבל אני נמצאת במקום אחר, בוגר יותר, קשוב יותר לעצמי ולעולם. לא עוד הלקאות עצמיות של גיל 16, התפכחות אמיתית מודל 2018 עוד רגע כאן, ואני, כבר לא מביטה מהפינה, אלא פוסעת אל מרכז החדר, כשעיניים בוחנות סביבי, ואומרת: אמא, אני יודעת שאני צריכה לעמוד זקופה יותר. פעם מישהי אמרה לי שהבעיה איתי היא שמעולם לא חשבתי שאני שמנה. גרוע מכך - אני מכירה בעובדה שאני רזה. כזו אני, דפוקה. מסתכלת במראה ויודעת שאני לא צריכה דיאטה. מישהי אחרת פעם אמרה שאני מתנשאת, רק כי העזתי לומר שאני לא שמנה. כי אני לא שמנה. אבל מדוע אני לא מסוגלת לומר: אני חכמה? יש לי מה להציע? מדוע אני לא מסוגלת להביט במראה ולחשוב: הפנים האלו לא כל כך נוראיות? הגוף הזה נראה טוב</div>Sat, 21 Oct 2017 23:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14926154http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14926154http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14923934<div align="right" dir="rtl">אמא אומרת שאני לא הולכת מספיק זקוף. אמא אומרת שאני צריכה להיות יותר בטוחה בעצמי. אמא אומרת שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. אני באמת לא יודעת מדוע אני קמלה ככה - משתופפת לתוך עצמי, נצמדת לחלון האוטובוס כדי להעלם, מתנצלת על עצם קיומי, מדברת בלחש, מבקשת שלא להיות. חלפי כתב: "אני מצמצם עצמי כדי נקודה אלמונית, שלא להפריע בגופי מלכויות". ולא אתיימר להיות משוררת, ולא אתיימר להיות בכלל - והנה שוב! ההתנצלות הבלתי נגמרת הזו על עצם העובדה שנולדתי. אני מודעת לעובדה שאני בסדר - איני אזרחית פורעת חוק, איני פושעת. אני משתדלת לעשות הכל על הצד הטוב ביותר, וגם אם אני לא מצליחה - זה בסדר. אני יודעת. ובכל זאת, אני מרגישה באופן תמידי שאני לא. אני חושבת שגם מתוך שינה אני לא מרשה לעצמי לזוז, שלא להטריד מישהו או משהו. אני לא יודעת מאיפה זה נובע. כלומר - אני יודעת. אבל לא אפתח זאת עכשיו. אבל חשוב שאפתח כי החיים ממשיכים לזרום בינתיים. ויכל להיות לי הרבה יותר קל, נוח ונעים בעולם הזה אם הייתי מצליחה להפנים שזה בסדר לחיות. לנשום. לקנות במכולת. לנהוג ברכב. להעז לדבר. להתעקש על שלי. לחשוב. יכל להיות לי הרבה יותר טוב</div>Mon, 09 Oct 2017 15:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14923934http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14923934http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14922343<div align="right" dir="rtl">הוא מעביר את גב כף ידו בעדינות על פני, מחייך, מצמיד אותי אליו ואומר שהתגעגע. משהו בשקט התמידי הזה בעיניים שלו מתפרש אצלי פתאום כזדוני. כששפתיו מתקרבות אלי, ועיניו שלו נעצמות - עיני נותרות פקוחות. וגם כששפתיו נפגשות עם שפתי - שפתי נותרות סגורות. וגם כשליבו יפתח בפני, ליבי ישאר סגור. כי משהו כאן לא עובד, למרות הרצון הטוב של שני הצדדים. ואולי זו אני עם הדרמות הרגילות, אולי זו אני עם הסרטים הגרועים שאני מאכילה את עצמי בכפית. אולי זו רק אני, אולי גם הוא תורם לאווירת המשהו-לא-עובד-כאן. יש התרגשות בבטן, יש התרגשות בלב, יש התרגשות בריקוד השפתיים. יש התרגשות בשיחות הטלפון, בישיבות בברים העמומים, בהליכה יד ביד. יש התרגשות, היא קיימת. יש גם אכפתיות, דאגה, שמחה ורצון לבלות בחיקו. יש חיבוק מרפא ומילים יפות שיוצאות מפיו, עוברות דרך כל ארבע השנים הרעות וחודרות אל הנשמה שבהווה, שבכאן ועכשיו, אל הנשמה החדשה שצומחת בי בו בזמן שאנו יוצאים. אבל במקביל יש את הספקות שאולי אני לא מספיק טובה וראויה לו. ואולי גם הוא עצמו מרגיש בכך. לפעמים, אחרי שמנשק אותי, הוא פוקח את עיניו, מתרחק ומביט בי - בחצי השתאות חצי</div>Sat, 30 Sep 2017 23:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14922343http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14922343http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14920045<div align="right" dir="rtl">ריח סמיך אופף את המטבח כשאני פותחת את דלת התנור. אני עוצמת את עיני ונזכרת בימים אחרים, בהם אפיית עוגות הייתה מנהג קבוע. התגעגעתי לתהליך ההכנה, ועוד יותר למבטיהם הרעבים, המתמוגגים, של אחי הגדולים. תוך כמה דקות אחד מהם כבר מגיע למטבח, שולף סכין מן המגירה וניגש למלאכה. "וואי וואי", הוא אומר ופורע את שיערי בידו השניה. אני מחייכת. "הרגע יצאה מהתנור, תכאב לך הבטן אם תאכל עכשיו", אני מנסה להגן עליו ועל העוגה. "שמענו עלייך", הוא מבטל את נסיוני. מאוחר יותר הגיעו לחצר הישיבות חבריו, כולם זחוחים בחולצות גזורות ועיניים טובות, צוחקים, פותחים בקבוקי בירה, חותכים מן העוגה. אחד מהם נכנס אל הבית בדיוק כשעברתי בסלון, וכמה שרציתי שלא לפגוש בו, אבל בדיוק כשחציתי את המסדרון לעבר חדרי הוא תפס את מבטי. "ילדה! איך גדלת", הסמקתי והשפלתי מבטי אל הרצפה. חוסר הביטחון פוגש אותי בכל מקום. הובכתי מאוד. הוא לא ראה אותי פחות משנה, אבל אין ספק שהשתניתי. "איך בצבא?"איך בצבא, אתה שואל, לוחם מוצלח ואיכותי שכמוך? איך בצבא?אשקר אם אומר שטוב לי, ולמרות שכלפי חוץ אני משדרת תפקוד סביר בהחלט - בפנים משהו עדיין חסר. כצנלסון כתב</div>Sun, 17 Sep 2017 21:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14920045http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14920045http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14910398<div align="right" dir="rtl">הייתי בטוחה שאהיה לנצח התמימה המוחלטת. החל מהרושם הראשוני שמתקבל כשמביטים בי, דרך מידת הנעליים ועד לקול הילדותי מידי - תמיד הייתי הילדה הקטנה, התמימה, זו שצריך להסביר לה בדיחות גסות (וזו שנחרדת כשהיא שומעת בדיחות שכאלו), זו שאומרים על סצנות מסוימות בסרטים "זה לא לגילה". זו אני - או לפחות כך אני עצמי תפסתי אותי. במקביל, וכתוצאה מכך - בעיני - עולם ההטרדות המיניות היה תמיד רחוק ממני. כמו אגדה שאני יודעת שמתרחשת - אבל במחוזות אחרים של העולם. ידעתי ושמחתי על כך, הרגשתי מוגנת בתוך הבועה המתוקה של הילדותיות השקרית שאני משדרת, בעיני רוב הגברים שפגשתי. כנראה שמאותה הסיבה לא מיהרתי לצודד באופן אוטומטי בכל חיילת או אזרחית שמתלוננת על הטרדה מינית. ואז התגיסתי. העובדה שאני נראית בת 10 (הגזמתי, אבל בכל זאת..) לא הפריעה לגברים לדבר באופן מלוכלך. חיבוק פה. פליטת פה שם. מבט עיניים פולשני. התחלתי להרגיש מותקפת. לא, לא הוטרדתי מינית - אפילו לא קרוב לכך. אבל בהחלט אפשר לומר שיצאתי מהבועה המוגנת והחמימה של התום המוחלט הזה, התפכחתי והפנמתי שאפשר לפגוע בי. שאני לא באמת מוגנת, שאין לי חסינות. </div>Thu, 27 Jul 2017 23:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14910398http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14910398http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14908382<div align="right" dir="rtl">אפשר להיוולד ולמות מבלי לדעת אפשר לחיותחיים שלמים בלי לנסות לחקור את כל אותם לילות בהם התקווה גוועת, אצל אלו שאין להם לחזור אצל אלו שאין להם לאן ללכת, חסרי הכל, דרי הרחוב, אלו שנשמתם גם מרחוק זועקת: "אל תפחדו להביט מקרוב. אל תפחדו ממבט העיניים, אל תרתעו מצלילים ומנגינות. תאמין לי, כבר עשיתי טעות או שתיים - אבל בכל זאת, אני ממשיך לקוות, שיבוא יום ותפגוש את הצדק והמוסר, במעלית המוארת, בבניין הממוזג, פתאום גם לך זה ירגיש די מוזר: וגם אתה תתחיל לפתע להיות מודאג. איך יתכן הדבר, תשאל את עצמך, איך זה יכול להיות? איך הוא כל יום שוקע מטה - ואני רק ממשיך לעלות? איך המשכורת שלי מתארכת על פני חמש, שש או שבע ספרות והוא במקביל רק בוהה בשלכת, ותוהה &ndash; איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שבעצם, נולדתם שניכם באותה העיר, אז מי הוא זה שעשה את הקסם - עשה אותו לעני ואותך לעשיר? איך זה יכול להיות, הוא שואל. פנס הרחוב מאיר על חוסר הצדק, והצדק קם ממקומו, ומבלי להתבלבל - מוציא את האקדח, מניח אצבע על ההדק. איך זה יכול להיות להיות, תורך הגיע. ע</div>Mon, 17 Jul 2017 20:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14908382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14908382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14907191<div align="right" dir="rtl">אט אט ובזהירות מתחילות לשוב אל תוך חדרי ליבי התחושות האפלות מן העבר הלא רחוק מידי, מתופפות על קצות אצבעותיהן, מתחמקות מקרני השמש, מביטות בכעס על האור והטוב שמילאו את מקומן, ולפתע - הן משתלטות. הן ממש שם, כאן ועכשיו. הן הכל. ומי זוכר את יופי העולם ואת המחשבות מחממות הלב, את מבטי העיניים השובים, את האושר שבמוזיקה, בדובדבנים, בספר טוב, במעשה אדיב, במשמעויות נסתרות. מי אני לעומת אותן תחושות על - רגשות בעלי כוחות בלתי טבעיים, מי אני לעומתן, מי הן לעומתי? האם יש לי את הכוחות להתמודד איתן? התשובה הפשוטה היא - וודאי. וודאי שכן, הרי אחרי הכל אני אדונה לעצמי. מה שיש זה מה שיש, ולכן - לי הכוח הבלעדי להחליט מי ישכון ומתי ישכון בחדרי ליבי. ואולי לא? אולי לא אני קובעת? אולי יש עוד גורמים במשוואה הזו, שאינם ידועים ולנצח לא יהיו ידועים לי? אבל האמת היא שנמאס לי מהבולשיט הפילוסופי הזה, כי עם כל הכבוד לתחושות האבדון או האושר העילאיות שלי, יש רצח עם בסוריה, יש נגני רחוב רעבים ללחם, יש מנקי חדרי מדרגות שאין להם מיטה לישון בה, ויש אותי - משתגעת בין משמעויות לחוסרים אין סוף, צמאה לשיחה אמיתית וכנה,</div>Wed, 12 Jul 2017 21:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרימזוֹן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=826652&blogcode=14907191http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=826652&blog=14907191