http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509עוד משועממת שפותחת בלוג סיפורים חחח =]heCopyright 2026 Just Believe. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13745349<div align="right" dir="rtl">שלום חברים! אני יודעת שלא הייתי פה הרבה, אבל תקופת הבגרויות הגיעה ולצערי אין לי זמן לכלום.. בכל מקרה הנה קטע קצר שכתבתי השבוע בזמן הקצר שמצאתי לי. עליי לציין שהכל פרי דמיוני ואין לזה שום קשר למציאות. וכמובן שאני חייבת לתת קרדיט לחברה טובה שלי שעזרה לי בכתיבת האגדה שנמצאת פה בסיפור(למרות שהוא נכתב למשהו אחר לגמרי חיחי) הוא נכתב למעין תחרות מסויימת באיזשהו פורום... אז הסיפור שלי: הכתר האבוד "דודה עמליה, אולי תספרי לנו עוד אגדה אחת? סיפור אחרון ואנחנו מבטיחים שנלך לישון.""כן בבקשה דודה!" קראו ביחד כל הילדים, מהקטן לגדול, ויצאו מחדריהם.כולם התיישבו במעגל סביב עמליה, על יד המדורה, והביטו בה בציפייה רבה."בסדר גמור," הסכימה בחיוך, "סיפור אחרון ואז כולם לישון, מובן?""כן דודה עמליה," אמרו כל הילדים במקהלה וחיכו לתחילת סיפורה.מעולה, אם כך נתחיל," אמרה עמליה והביטה באש הבוערת לה. במשך כמה רגעים הייתה דממה, ורק פצפוץ האש ורשרושם העדין של העלים מסביבם הפר את הדממה. <span style="font-fa</div>Mon, 15 Apr 2013 19:28:00 +0200sharoni5564@gmail.com (Just Believe)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13745349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825509&blog=13745349http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13687638<div align="right" dir="rtl">הי חבר'ה! רציתי להודיע לכם משהו (ואניווה שלא תרצחו אותי על זה) החלטתי להקפיא את הסיפור עד להודעה חדשה... אני רוצה להוסיף ולשנות כמה דברים לפני שאני מסיימת לפרסם אותו, אז סליחה מקרב לב על הטירחה. כמובן שאני לא אפסיק לפרסם סיפורים, אני אמשיך לעדכן כשיתאפשר לי... אוהבת אתכם 3&gt; </div>Wed, 27 Feb 2013 07:38:00 +0200sharoni5564@gmail.com (Just Believe)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13687638http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825509&blog=13687638http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13676556<div align="right" dir="rtl">אהלן חבר'ס!!מאוד מצטערת שהפרקים מתעכבים יותר משבוע (יש לי יםם של מבחנים ובגרויות ובקושי זמן לנשום).. בכל מקרה, הפרק השלישי של הסיפור שלי-תהינו!!!נ.ב- תודה רבה לכל התגובות שלכם! אני שמחה מאוד שאהבתם את הסיפור שלי!! תודה רבה רבה! פרק 3:המשך כל השיעור דמיאן לא הפסיק להביט באריאנה בסקרנות, וזה הפריע לה מאוז. טוב, יותר נכון זה שיגע אותה מאוד.אולי היא לא רואה, אבל היא יכולה להרגיש את כוח מבטו העצום נח עליה."אריאנה?" קראה לפתע מינה וניסתה למשוך את תשומת ליבה של אריאנה, "תתרכזי בבקשה, מה התשובה?""אמממ..." חשבה אריאנה, למעשה היא כלל לא הקשיבה למינה ולא ידעת מה צריך לעשות. לפתע צלצול הפעמון נשמע ואריאנה, אסירת תודה על התזמון המושלם, נשמה לרווחה והחלה לאסוף את חפציה."טוב, אריאנה," אמרה מינה ועזרה לאריאנה עם חפציה, "אני צריכה ללכת עכשיו לפגישה חשובה, אני אפגוש\ אותך כבר בשיעור הבא שלך. את תסתדרי פה לבד רגע?""ברור," השיבה בחיוך, "אני אשאר עם ג'ני, זו לא בעיה.""בסדר, נתראה מאוחר יותר."מינה קמה ומיהרה לצאת מהכיתה, חולפת במהירות על יד ג'ני."היי אר, את באה החוצה? זו הפסקה גדולה עכשיו," אמרה ג'ני בחי</div>Sun, 17 Feb 2013 20:58:00 +0200sharoni5564@gmail.com (Just Believe)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13676556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825509&blog=13676556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13656476<div align="right" dir="rtl">האלווו!סליחה על העיקוב חבר'ס! לא יכולתי להמשיך את הפרק (מסיבות אישיות)... בקיצור הנה הפרק, תהנו! פרק 2: דמיאן נכנס לכיתה והתיישב מיד במקומו הקבוע. הוא שנא את בית הספר הזה, והסיבה היחידה שבגללה הוא הגיע לכאן היה רק כדי לרצות את אימו. היא רצתה שהוא ילמד וישכיל ויחיה כילד רגיל ככל האפשר, למרות שלא כך היה.הוא הביט החוצה מהחלון בכיתה ומיקד את מבטו בפרפר לבן קטן, שעף סמוך לחלון. הכיתה הייתה ריקה ושקטה בשעה זו, הוא שמח על השקט הזה והתכוון לנצל כל דקה בה. הפרפר נחת על עדן החלון בעדינות והניע את כנפיו באיטיות רבה. דמיאן הביט בו כמהופנט, ולא טרח אפילו להרים את מבטו כשאחד הנערים הלומדים איתו בכיתה נכנס ונעמד מולו."בוקר טוב דמיאן," אמר הנער בהיסוס והתיישב על יד דמיאן."בוקר טוב," אמר דמיאן בקצרה והביט בפרפר, והוא עף משם והמשיך הלאה. "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם, דילן?""התחשק לי קצת שקט," אמר במשיכת כתפיים, "אתה יודע, לקרוא קצת ולהירגע.""כן," אמר דמיאן בהבנה. הוא הבין כמה לפעמים השקט נחוץ לחיים, לפעמים הוא היה מבקש למצוא מקום שקט משל עצמו, אבל הוא לא מצא זאת עדיין. לכל מקום שהביט מישהו עמד שם,</div>Fri, 01 Feb 2013 16:39:00 +0200sharoni5564@gmail.com (Just Believe)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13656476http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825509&blog=13656476http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13631216<div align="right" dir="rtl">שאלוום!!טוב אז קודם כל תודה רבה לכל מי שקרא, הגיב ואהב...מצטערת שהפרק התאכב, פשוט הלך לי לאיבוד המסמך. בקיצור הנה הפרק הראשון! מקווה שתיהנו.פרק 1:"אריאנה? חומד." קול דק ומוכר של אישה נשמע והעיר את אריאנה משנתה. אריאנה פקחה את עיניה באיטיות ושיפשפה אותן בעייפות."הגיע הזמן לקום חומד," אמרה אמה של אריאנה ועזרה לה להתיישב, "את לא רוצה לאחר ליום הראשון ללימודים, נכון?" שאלה ובקולה נשמע שמץ של דאגה."לא אמא," אמרה אריאנה, התמתחה וירדה ממיטתה בזהירות, שלא תמעד."את צריכה עזרה להתארגן?" שאלה ברכות אמה, וניסתה להישמע קלילה ככל האפשר."לא תודה אמא," השיבה אריאנה בקול קטן, "אני אסתדר. אגיע בעוד כמה דקות למטה." אריאנה ניסתה להרגיע את אמה, היא לא רצתה להדאיג אותה."הנחתי לך בגדים על הכיסא ליד השולחן, אם תצטרכי משהו תקראי לי," הוסיפה יותר בתור עובדה מאשר הצעה."בסדר אמא," השיבה אריאנה ופנתה לעבר מקום שולחן הכתיבה שלה. אמה נאנחה ופנתה לצאת מהחדר.אריאנה מיששה את הבגד שנח על הכיסא. זאת הייתה שמלה דקה עם שרוולים ארוכים. אריאנה לקחה את השמלה, פנתה לכיוון דלת חדרה והניחה את ידה על קיר המסדרון הימני, מגששת את ד</div>Sat, 12 Jan 2013 20:04:00 +0200sharoni5564@gmail.com (Just Believe)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13631216http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825509&blog=13631216http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13613215<div align="right" dir="rtl">שלוווום לכוולם!אני מתרגשת לפתוח את הבלוג הזה... אני כותבת סיפורים המוון זמן וסוף סוף עזרתי אומץ לפרסם אחד מהם, אז בלי הרבה חפירות הנה הסיפור שלי-תהינו!! רוחות העבר:פרולוג:היה חשוך. הקור הקפיא את עצמותיה של אריאנה והעביר צמרמורת עזה במורד גבה. היא הרגישה את החשיכה סוגרת עליה מכל כיוון, כולאת אותה, ולא מאפשרת לה לצאת. אימה החלה להתפשט בגופה, היא הייתה אבודה וניסתה לקרוא לעזרה, אך קולה לא נשמע באוזניה והפחד רק גבר בכל שנייה שעברה. היא שאפה אויר בכוח והרגישה כיצד ריאותיה קופאות באויר הקר.<br /</div>Sun, 30 Dec 2012 12:00:00 +0200sharoni5564@gmail.com (Just Believe)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825509&blogcode=13613215http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825509&blog=13613215