http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615Words have power ...heCopyright 2026 think of a number .... All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/15/46/82/824615/misc/26617726.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13605155<div align="right" dir="rtl"><p>הרגע הזה שאת רוצה להעלם...</p> <p>&nbsp;</p> <p>הרגע שכל בעיה אפשרית שעולה לך בראש- קיימת אצלך...</p> <p>&nbsp;</p> <p>הרגע הזה שאת רוצה לעצום עיניים- ולעולם לא לפקוח אותן שוב...&nbsp;</p></div>Sun, 23 Dec 2012 19:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13605155http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13605155http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13602567<div align="right" dir="rtl"><p>לכבוד סוף העולם- אני אכתוב את כל מה שלא היה לי אומץ לומר...(לא לבעלי לב חלש)</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;את הילדה הכי כלבה, מגעילה, צבועה, חסרת טקט, חסרת רגישות וחסרת אכפתיות שאי פעם היה לי העונג (NOT!!!) להכיר.</p> <p><strong>בכנות? </strong>את מכוערת ושמנה. כי לא הכל קשור בי, אתם יודעים ...</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך </strong>למות בייסורים בגיהינום. אהה, ותנסי לא לאכול את השטן.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>**?</strong>&nbsp;את הבנאדם הכי טוב, אכפתי, מתחשב, מבין, רגיש וחמוד שאי פעם הכרתי.&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;את גם באיזשהו מובן אמיצה. לא כולם יכולים להיות איתי באותו חדר כל כך הרבה זמן כמוך... ;-)</p> <p>אבל את ממש חייבת להפסיק לפחד מכל מה שזז, ומה שלא זז- להזיז ולפחד ממנו... -_-</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;גן עדן. איתי. בעצם זה אולי גיהינום... תתמודדי. אהה, ותביאי במבה. אני רעבה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;את הבנאדם הכי טהור שאי פעם הכרתי.&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;באמת. חבל רק שאני ויעל מדרדרות אותך.</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך </strong>גן עדן. לטחון פופקורן, לראות סרטים, ולהיות מתחת לשמיכת פוך עבה פי 4 ממך. בעצם, אלה החיים שלך. את רק צריכה שהבצפר יתפוצץ. וכבלים.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>הילדה שאסור שדראקו יידע את השם האמיתי שלה?</strong>&nbsp;אני לא יודעת ו\או זוכרת מי דרדרה את מי, אבל שתינו סתומות ;-)</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;את ממש טובה בלתת עצות. וממש גרועה בFLOW FREE. ממש, אבל. או שזה בעצם הקנאה שלי לכישרון שלך??? לא.... זה לא יכול להיות זה.</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;גן עדן של דמי לובאטו.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>*******?</strong>&nbsp;את סתם מפגרת.&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;את כל כך סגורה בתוך עצמך, ומשדרת אופי מגעיל, עד שלפעמים גם מי שמכיר אותך מאמין בזה. אפילו שאני יודעת שעמוק עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק בפנים- את בנאדם מדהים !! ואת תהיי שחקנית מעולה. :-)</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;קצת קצת גיהינום. כי את חיה עכשיו בגן עדן. בהתחשב בזה שרצית לחתוך את עצמך כי לא קיבלת (עוד) גוצ'י. אז תבקרי בגיהינום, ואז תחזרי לגן עדן של הגוצ'י הפראדה והשאנל שלך.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>***?</strong>&nbsp;אתה חמודי :-)</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;אתה האח הכי טוב שיכולתי אי פעם לא לבקש. חבל שלא ביקשתי. ושאני בת יחידה. תבינו לבד ;-)</p> <p><strong>רק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;גן עדן. אהה, והיום אתה יכול לא לישון עם הצ'יוואוות. בהנחה שתשרוד את היום.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>*****?</strong>&nbsp;יקרציה.</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;תפסיק להיות פילוסוף. אהה, ואתה כן דומה לגרסה חנונית של סופרמן. סליחה, אבל ככה זה. תתמודד.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;שתשרוד את הסוף ותשאר באי בודד עם קוקוסים ענקיים וההערות הפילוסופיות המפרגות שלך. תגלה מחדש את כוח המשיכה, או משהו...</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>***?</strong>&nbsp;אתה מין סנאי קטן ורגזן שפשוט דורש לצלם אותו בזמן התקף זעם\צחוק\צחוק מרושע ולהעלות לפייסבוק. אני עדיין לא מבינה למה לא עשינו את זה.</p> <p><strong>בכנות? </strong>אתה סתם שפוט של מקסים. אהה, וביחד, אתם נראים כמו הענק והגמד. בהצלחה. אתצה תזדקק לה.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;לשרוד ולחיות בתוך קוקוס קטן באי של דניאל ולשמוע אותו מדבר לעצמו ואומר הערות פילוסופיות על זה שאנחנו נושמים את הפלוץ של בטהובן, או משהו...</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>*****?</strong>&nbsp;אתה רוסי מדי. ושעיר מדי. וגבוה מדי. ומעצבן מדי. וחסר טקט (מדי).&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;ו...אתה סתם מעצבן. מדי. זהו.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך </strong>לשרוד את הפיצוף, ולחיות כקוף באי של דניאל. רק אל תאכל את אדם.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>***?</strong>&nbsp;אתה יכול להיות לפעמים... נסבל. כשאתה שותק. ולא בחדר. או כשאתה נותן לי להעתיק שיעורים. ואז יוצא מהחדר.&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;תפסיק את המנוי לראש1. אתה יותר מדי הומואי. באמת.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך </strong>להפסיק את המנוי לראש1. ואז מצידי, לך לגן עדן, לגיהינום, לאי של דניאל, למחסן של כאילו, לא ממש אכפת לי.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;יש לך שם ארוך. מזל שמצאתי לך כינוי. את ממש יפה, ויש לך כמויות מטורפות של קסם אישי. כל כך גדולות, עד שקה לומר לא לא. פשוט בלתי אפשרי.&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;תמיד קינאתי בך. לאחרונה אני מעריכה את עצמי יותר, אבל שתדעי, יש במה לקנא :-)</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;גן עדן. ושמיקי יפסיק לאכול לך את הדברים.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;את... מחליפה צבעים. אני לא יודעת מה את. את פשוט... את.</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;לא היית צריכה ללבוש 200 זוגות מכנסיים לפני הטיסה חזרה הביתה מצרפת. היית צריכה לפנות מקום במזוודה.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;עוד זוג נעליים.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;אתה מעצבן, חי בבועה שהשמש זורחת לך מהתחת, וחש את עצמך. צא מהסרט !</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;נכון, אם לא תעשה את הרמת הגבה המפגרת שלך בכל תמונה ותמונה, אתה תהיה חתיך. אבל זה בגלל הגנים. נכון, יש לך ריח ממש ממש ממש טוב. אבל זה בגלל הבושם. מה עשית בעצמך?! מה השגת לבד בחיים האלה??</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;, ידיד יקר, שתהיה בריא. ושבגיהינום יהיה לך טוב. בעצם, לא. תאכל את מה שבישלת- גוש ענק של מוות בייסורים. בהצלחה.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>******?</strong>&nbsp;את מורה גרועה. אם לא סבא שלי, הייתי נכשלת בכל מבחן במתמטיקה. יש לך מזל שאת מביאה לנו טופי בכל מבחן, כי אם לא, היינו מבקשים שיפטרו אותך.&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;בת כמה את?!</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;שתתפטרי.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;את מסריח. ומעצבן.&nbsp;</p> <p><strong>ובכנות? </strong>אני לא מבינה מה אתה עדיין עושה בחוג. אתה לא יכול להרים בחורה ששוקלת 20 ק"D (שזה בערך עשירית ממך), בטח שלא אותי. ואתה מזיע (בכל מקום אפשרי ולא אפשרי שקיים ולא קיים בגוף) ומתנשף אחרי חצי צעד. ברצינות, אתה ממש לא בכושר. ואתה שמן. ומכוער. ולא מצחיק בעליל, אז תפסיק לנסות. והתינוק לא צחק מהבדיחה- הוא צחק מאיך שאתה נראה. ואמרתי לך שמונים אלף פעם- אל תגיד לי מה לעשות!! אני אבין לבד.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך </strong>שתבין את מקומך בגיהינום. או בגן עדן רחוק רחוק ממני.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>*****?</strong>&nbsp;תכלס, אתה אחלה :-)</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;את הולך, מדבר, רוקד ונראה כמו הומו. תעשה עם זה משהו.</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;שתאכל את השטן או משהו. אתה נראה כמו עמוד מרוב שאתה רזה. רק תקווה שמישל לא תאכל אותו קודם.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;אתה ג'לטלמן וכיריאוגרף מדהים. אתה נחמד, ומצחיק. וכשאתה יודע שאין לך משהו חכם\מצחיק לומר, אתה שותר. ועל זה נאמר- שתיקה יפה לחכמים.&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;ממש הרזית.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;להיות בגן עדן. תבוא לבקר ;-)</p> <p>בעצם, אני אבוא. אני לא חושבת שהרבה טיילורים לאוטנרים, אשטונים קוצ'רים צעירים, וג'ושים האצ'רסונים בלי חולצה (או יכולת ללבוש אותה), זה גן עדן בשבילך כמו שזה גן עדן בשבילי.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;את אחלה מורה :-)</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;את הולכת מוזר.</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחר לך</strong>&nbsp;שתהיי בגן עדן. תתפטרי. שבי רגל על רגל עם כוס שוקו ומרתונים של טלנובלות מפגרות. ותקראי ספרים של הסופר הישראלי הבלתי מוכר בעליל שלך. מה שעושה לך טוב :-)</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>******?</strong>&nbsp;את מורה טובה.</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;תשלטי בציניות שלך. היא תפגע במישהו. מתישהו.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך </strong>לכי לגן עדן, ותבדקי מבחנים או משהו... לא יודעת.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>****?</strong>&nbsp;אני מכירה אותך המון. את מורה די טובה, לא רק לחוג אלא גם לחיים.&nbsp;</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;יש בך צד מפלצתי מפחיד כזה.</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;שתלמדי לשלוט בכעסים. או שלא, בעצם, ותלכי לאי של דניאל להעניש את מקסים עוד קצת. ;-)</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>***?</strong>&nbsp;את ממש מצחיקי :-)</p> <p><strong>בכנות? </strong>אתה גמד. ושפני סלע לא ישתלטו על העולם. פיני שיקר.</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;גן עדן מחוסר שפני סלע.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>החתיכי מהאוטובוס?</strong>&nbsp;אתה ממש חתיך.</p> <p><strong>בכנות? </strong>ממש, אבל. הייתה סיבה לזה שצילמתי אותך...</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;SO...CALL ME MAYBE???</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>אמא?</strong>&nbsp;אני אוהבת אותך :-*</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;את חופרת.</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;אמממ... גן עדן. ואין לי שום דבר שנון לומר כאן.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>סבתא?</strong>&nbsp;אני אוהבת אותך<strong>&lt;3</strong></p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;לא. אני לא רעבה.</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך</strong>&nbsp;להאכיל את מישל. היא לא תגיד לא לאוכל.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>ואחרון, ואולי חביב:</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>מיקי?</strong>&nbsp;את ממש חמודי :-*</p> <p><strong>בכנות?</strong>&nbsp;לא. לא נעים לי כשאתה מנסה לאנוס לי את הג'ינס. זה לא נעי גם לשאר העולם.&nbsp;</p> <p>כן, הגנן כועס עליך בצדק כשאתה עושה פיפי בעציצים.&nbsp;</p> <p>לא, טאסי לא מלטפת אותך אחרי שאתה אוכל לה דברים. היא נותנת לך מכה.&nbsp;</p> <p>כן, שי כן מפחדת ממך. נשכו אותה מיליון כלבים- יש לה סיבה.&nbsp;</p> <p>ולא, אני לא הולכת לשלוח אותך לגיהינום.&nbsp;</p> <p><strong>ורק נשאר לי לאחל לך </strong>גן עדן של כלבים. או החדר של טאיסיה עם כל הדברים שלה שאתה יכול ללעוס בלי שהיא תשים לב. כלבים- לכו תבינו...&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>~השמות שונו לכוכביות כדי לא לחשוף את זהותי~</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>ויש לי עוד הרבה מה לומר...&nbsp;</strong></p> <p><strong><br /></strong></p> <p><strong>אז... נתראה בגן עדן (דראקו יישלח לגיהינום) ??</strong></p></div>Fri, 21 Dec 2012 21:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13602567http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13602567http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13602359<div align="right" dir="rtl"><p>בטעות מחקתי פרסום ארוך בטירוף כרגע. ואני צריכה לכתוב אותו מהתחלה. למה ?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!!?!?!?!?!?!?!?!!?!?<img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /><img title="עצבני" src="../moodicons/mad.gif" alt="עצבני" width="15" height="15" /></p> <p>&nbsp;</p> <p>באלי לשבור את הלפטופ.&nbsp;</p></div>Fri, 21 Dec 2012 18:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13602359http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13602359http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13599440<div align="right" dir="rtl"><p>הספרים הכי יפים בעוווווולם ? זה ייקח לכם קצת זמן, אז תביאו שוקו :)</p> <p>&nbsp;</p> <p>1. משחקי הרעב (!!!)</p> <p>2. דמדומים</p> <p>3. עיר על עצמות, הסדרה</p> <p>4. בת העשן והעצם</p> <p>5. אני מספר ארבע, הסדרה</p> <p>6. 39 רמזים</p> <p>7. הגן הכימי</p> <p>8. לב של דיו, הסדרה</p> <p>9. הזאבים של גרייס (רעד, שהות)</p> <p>10. מחוננת (לא. זה לא חיקוי של משחקי הרעב. תקראו- תבינו!)</p> <p>11. יישמע לכם מוזר- אבל את יומני הסודי ביותר. זה מצחיק...</p> <p>12. יומנו של חנון. כי כן, אני חנונית בנשמה.</p> <p>13. 13 הקללות, הסדרה</p> <p>14. גוף מארח</p> <p>15. תחשוב על מספר</p> <p>16. פרסי ג'קסון, הסדרה</p> <p>17. קיץ אחד ביחד</p> <p>18. מפוצלים</p> <p>19. הבחירה</p> <p>20. בית הלילה, הסדרה</p> <p>21. יצורים יפייפים</p> <p>22. כשפים</p> <p>23. יומני הערפד, לפני שהרסו אותו עם הסדרה והסרט...</p> <p>24. האקדמיה לערפדים, למרות שערפדים חופרים כבר...</p> <p>&nbsp;</p> <p>ואתם יכולים לתאר לעצמכם שהרשימה עוד ארוכה ... :)</p></div>Wed, 19 Dec 2012 16:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13599440http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13599440http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13599423<div align="right" dir="rtl"><p>1) הלוואי שהייתי מרגלת או שוטרת שבדית\צרפתייה. אל תשאלו למה. פשוט אל תשאלו. אתם לא מוכנים לזה נפשית.</p> <p>2) אני בלונדינית. טוב, הרבה אנשים יודעים את זה עליי, אבל לא הבלוגרים.&nbsp;</p> <p>3) ספרים, ספרים, ספרים!!! ממש, אבל!!!!!</p> <p>4) אני לא מביעה את הדעה שלי בפומבי. כמעט אף- פעם.&nbsp;</p> <p>5) יש לי אישיות.&nbsp;</p> <p>6) אני נוטה לא להפגע כשפוגעים בי, ולהפגע כמנסים לא לפגוע. אני לא יודעת למה.</p> <p>7) אני צבועה. אבל מודעת לזה.&nbsp;</p> <p>8) אני אוהבת שוקולד :-)</p> <p>9) אני רוקדת ריקודים סלוניים כבר 9 שנים... כן, די הרבה...</p> <p>10) כתיבה זה החיים שלי ...</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Wed, 19 Dec 2012 16:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13599423http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13599423http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13598780<div align="right" dir="rtl"><p>אנחנו נפרדים בפתח החדרון הקטן שלי. צליל של מנעול, חד כמו סכין, אכזרי כאילו הוא חותך, ואני מרגישה את הסכין כמעט באופן פיזי. אני הולכת לישון מייד, בלי לאכול, בלי להתקלח. פשוט נשכבת על המיטה ועוצמת עיניים בתענוג.</p> <p>...</p> <p>אני שוב נופלת. שוב יש תהום. אני שוב מתרסקת, וידי שוב מלאות בוץ ורטיבות לא נעימה. שוב יש כאב נוראי. הכל אותו דבר והכל שונה. הכל קורה אחרת.&nbsp; הפעם אין צרחה. יש לחישה. אני לא מצליחה להבין מה לוחש לי הקול הרך, המתוק, הקול הנשי, העדין. </p> <p>אני פוקחת את עיני מייד. בלי למצמץ. כולי רטובה מזיעה קרה. אני במיטה בידי. הן מלאות אבקה לבנה נעימה כמשי. אבל כשהמשי מתערבב עם הזיעה, הם יוצרים תחושה נוראית ודביקה. החלון נפתח ברוח פרצים אדירה שגורמת לי לקפוא. לא לזוז. אני עוצמת עיניים. אני נשארת כך מספר דקות. אני מפחדת לפתוח אותן, מחשש ממה שאראה, אבל הן נפקחות. כאילו מעצמן. כאילו בפקודה. </p> <p>לא.</p> <p>בפקודה.</p> <p>זאת פשוט לא הפקודה שלי. </p> <p>...</p> <p>אני קמה ורצה לדלת. אני מטלטלת אותה ללא תועלת. היא נעולה. אני נעולה. תקועה כאן. בחדר הזה. במקום הזה. אני מתנשמת בכבדות ומזיעה למרות הקור שחותך אותי. דמעות מאיימות לברוח מעיני, אבל אני אוזרת את כל כוח רצוני כדי שלא ירדו.</p> <p>"אני לא אבכה", אני לוחשת. "אני לא אבכה".</p> <p>החלון נסגר בטריקה רועמת, אבל בחדר עדיין יש רוח. <strong>בחדר עדיין יש רוח</strong>. </p> <p>"אני לא אבכה", אני לוחשת לעצמי בעודי נשענת על הדלת הנעולה, וגולשת בעזרתה למטה, "לא עכשיו- ולא לעולם".</p> <p>אני מתמוטטת ומאבדת הכרה מול הדלת. </p> <p>...</p> <p>אני קורסת, נופלת. לא שולטת בתנועותי. זה כל- כך ממשי, עד שאני לא בטוחה שזה חלום. עיני עצומות, כנראה. אני נופלת בקלילות. הכאב לא כואב. הקור לא קר. החום לא חם. אני מרגישה רטיבות נעימות. אני מרגישה רטיבות יבשה. עלי דשא מלטפים את פני בעדינות גסה. אני פוקחת את עיני במהירות איטית.</p> <p>אבל אין שמיים. </p> <p>...</p> <p>"אן, אן", לוחש לי קול מוכר. אני ממצמצת מספר פעמים ופוקחת את עיני. הנערה עם השיער השחור והעיניים הכחולות נמצאת מולי. אני מנסה להזכר בשמה. </p> <p>"היא התעוררה", היא אומרת לדמות יציבה מאחוריה. ג'ון. </p> <p>"מעולה. אני אקח את זה מכן, ליסה, תודה", הוא אומר ברצינות ומתקרב אלי. </p> <p>"לא. אני נשארת כאן", היא אומרת בהחלטיות. הוא מהנהן בכניעה ומביט בי. </p> <p>"את מסוגלת לקום?", אני שומעת אותו אומר. אבל אני לא מסוגלת להבין. בכל זאת, אני מהנהנת ומתיישבת. אני נאנחת אנחת כאב, למרות שאני לא מרגישה אותו. אני לא מרגישה כלום. אני משפילה מבט ומבחינה בכותונת הלילה שלי. היא מגואלת בדם. הדם שלי. </p> <p>...</p> <p>החדר הוא מרפאה. שידות לנות מלאות תרופות וזריקות. המיטה המתכווננת שלי ולצידה עוד שתיים. תמונה של נוף תלויה על הקיר. ג'ון מתיישב על קצה המיטה. </p> <p>"תביאי עוד משכך כאבים", הוא אומר לליסה מבלי להסיט מבטו ממני. אני רואה שהיא רוצה להתנגד, אבל היא פשט נאנחת ויוצאת. </p> <p>"איך זה קרה?", שואל אותי ג'ון ברצינות ומצביע על בטני המדממת. </p> <p>"אני... אני לא זוכרת", אני אומרת ומעוותת את פני. אני מתקשה להזכר. תמונות אחדות מופיעות בראשי. חלון נפתח. אני רצה לדלת ומטלטלת אותה בפראות. עיניים שנפתחות. חלון נסגר. רוח.</p> <p>ואז תמונות אחרות. </p> <p>דשא. תחושה חמימה של לחות. ועולם בלי שמיים.</p> <p>"תנסי להזכר. משהו, משהו את זוכרת?", הוא שואל בדאגה, בתקווה, ברחמים. </p> <p>"תמונות. רק תמונות. אני זוכרת חלון נפתח, חלון נסגר. רוח. גם כשהחלון סגור", אני אומרת בתקווה לזכור יותר. </p> <p>"רוח כשהחלון סגור? את בטוחה?"</p> <p>"אני בטוחה",</p> <p>הוא מהנהן ברצינות, ואז נכנסת לחדר ליסה, בידה כוס מלאה נוזל ורדרד. היא מושיטה לי אותו, ואני שותה. כמעט מייד אני מרגישה עייפות והקלה ששוטפים &nbsp;אותי, והעייפות משתלטת על גופי.&nbsp; מוחי נוטש אותי ואני נרדמת. </p> <p>...</p> <p>שינה נטולת חלומות. </p> <p>...</p> <p>כשאני מתעוררת החדר ריק. אני עדיין במרפאה. אני מתיישבת, למרות הכאב שחותך את גופי. בטני חבושה. כוס מים מונחת לצדי. אני שותה אותה, ומרגישה שאני בולעת סכין. אני נאנקת וקמה על רגלי. מראה שלא הבחנתי בה קודם תלויה על הדלת. אני מביטה בה. אני חיוורת ושיערי פרוע, אבל זאת עדיין אני. אני פותחת את הדל, ומוצאת מסדרון זהה בדיוק לזה שבו נמצא חדרי, ריק. אני יוצאת וסוגרת בשקט את הדלת מאחורי. בסוף המסדרון אני מבחינה בחלון, ומאחוריו חושך. ישנתי כל היום. אני הולכת במסדרון ומגיעה עד החלון. שתי פניות, ימין ושמאל, עומדות לבחירתי. אני פונה לשמאל, המסדרון המואר יותר. את המסדרון מאיר רק הירח, אבל זה מספיק. אני פותחת דלת באקראי, השלישית מתחילת המסדרון השמאלי. החדר חשוך, אבל אני מוצאת בקלות את המתג. ברגע שאני רואה את תכולת החדר ליבי יוצא ממקומו, ורגלי מאיימות לקרוס תחתי. אני נאבקת בדחף לברוח, אבל נשארת. זעקה חלושה נמלטת מפי ומבקשת עזרה.&nbsp;</p></div>Tue, 18 Dec 2012 22:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13598780http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13598780http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13598711<div align="right" dir="rtl"><p>הצליל המתוק של מכונית הגלידה משכר כמעט כמו הגלידה עצמה. ג'ון מושיט לנהר שטר, ואז פונה אלי, עם שפם מלא שוקולד. אני צוחקת ומצביעה עעל שפמו המגוחך. אני מנסה להזכר מתי צחקתי בפעם האחרונה. ג'ון מחייך ומנגב את פניו בשרוולו. לפתע אני מבינה כמה ג'ון באמת יפה. שיערו השחור כעורב מתאים באופן מדהים לעיניו הירוקות שזורחות באור השמש. עיניים מהפנטות, מלאות מסתורין ורוך, עדינות ומלחמה. עיניים שהייתי רוצה לטבוע בהן. הוא שרירי, ופניו נראות כמו ציור מושלם ומדוייק של אל יווני. פניו וגופו מושלמים, וגורמים לי לתהות איך זה יהיה להרגיש את מגעו עלי. </p> <p>...</p> <p>ילדים קטנים רצים בין מתקני הגנים, צוחקים. שתי בנות, כנראה בתיכון, הולכות ומדברות, מחזיקות ספרים צמוד לגופן. שני בנים עוברים לידן וקורצים להן. הן מצחקקות, ואחת מהן אומרת להם משהו. שלוש זקנות ישובות על ספסל מאכילות ציפורים בלחם יבש. ילד קטן רץ לאמו, והיא מחייכת ונושקת לרכתו. שתי אמהות הולכות ומדברות, נושאות עגלות. ילדה קטנה, כבת ארבע, משחקת עם אחייה הקטן. העולם הזה נראה קסום כל- כך. מזוייף כל- כך. אני תוהה איך אני וג'ון נראים לעוברים ולשבים. נער ונערה כבני 16 ישובים על ספסל ואוכלים גלידה. </p> <p>"אן?", שואל אותי ג'ון. מריחוק המחשבות אני בקושי מבחינה שהוא קורא לי. בקושי מבחינה שזהו שמי, שנשמע משפתיו הדקות, שפתיו היפות. בקושי נזכרת שזה שמי, שנאמר בקולו העמוק, האמין, אך עם זאת בעל שמץ של ילדותיות. של שמחת חיים. </p> <p>"אן?", הוא שואל שוב. </p> <p>"מה?", אני עונה לו בשאלה, עדינה כברבור. </p> <p>"על מה את חושבת כל הזמן?", הוא שואל תוך כדי גיחוך. </p> <p>"על האנשים. איך הם הולכים, עם העגלות. מאכילים ציפורים. סתם צוחקים. על איזה חיים טובים יש להם. על זה שהם אפילו לא מעריכים את זה. מבחינתם, ככה זה. וככה זה אמור להיות. הם לא חושבים על האפשרות שמישהו ייקח את זה מהם. על זה שהלוואי שככה היו נראים חיי, על זה שהלוואי שלא. על זה שזה יכול להיות גם מקום נוראי. אם תביט באמהות מקרוב, תראה את השקיות מתחת לעיניים. הזקנות מלאות סיפור חיים עצוב, שעליהן לסחוב עד מותן שהן רק מחכות שיגיע. הבנים שקרצו לבנות רבים עם הוריהם כל יום, והבנות עושות הכל כדי להתקבל בחברה. על זה שבכל זאת יש להם חיים יפים. על זה שאני מתגעגעת הביתה. לבית הנוראי שלי".</p> <p>...</p> <p>אנחנו הולכים בשביל בפארק. אנחנו מדברים, אנחנו צוחקים, כאילו אנחנו באותו תיכון. לא כאילו הוא הציל אותי מהמרתף ההוא. </p> <p>"עוד מעט השמש תשקע. אני צריך להספיק להראות לך משהו", לוחש לי ג'ון במין חיוך ממתיק סוד. הוא עוצר מונית ואנחנו נכנסים. </p> <p>"לאן?", שואל הנהג. ג'ון לוחש לו את הכתובות, והנהג מחייך בעודו לוחץ על הגז. תוך זמן קצר אנחנו יוצאים מהמונית. ג'ון משלם לנהג, והנהג נוסע. </p> <p>...</p> <p>אנחנו בנמל. נמל יפיפה. הים זורח משקיעת השמש, סירות עוגנות, ודייגים דגים את הדג האחרון להיום, חלקם כבר אוספים את הציוד. הם לוקחים שקים, ורשתות מלאות דגים, ומתקרבים לצריף על קו החוף. </p> <p>"וואו", אני פולטת. ג'ון אוחז בידי ומושך אותי קלות אחריו. אנחנו נכנסים לבניין נטוש, ועולים בסולם מתכת. הסולם קר, וגורם לעורי תחושה לא נעימה שמזכירה לי את המרתף. אנחנו עומדים מול דלת עץ, וג'ון פותח אותה בבעיטה. אנחנו על גג הבניין. הים נראה כאן יפה מתמיד. זוהר מתמיד. יופי שאי- אפשר לתאר. דמעות מציפות את עיני, אני אפילו לא יודעת למה. אבל אני לא נותנת להן לזלוג. כבר זמן רב לא נתתי להן לזלוג. הפעם האחרונה הייתה במרתף. זה לא יקרה עכשיו. </p> <p>...</p> <p>אנחנו מתיישבים ובוהים בשתיקה בים. אני לא חושבת. אין לי על מה לחשוב. אין לי למה לחשוב. אני נהנית להרגיש את אור השמש על פני. אני מביטה בג'ון. לעומתי, הוא שקוע במחשבות. </p> <p>"על מה אתה חושב?", אני שואלת בחיוך. </p> <p>"על הגלים", הוא עונה, מהורהר. "הם מתנפצים בכזה כוח, בכזה מאמץ, אבל הם אף- פעם לא עוברים קו מסוים".</p> <p>"אם אין גאות", אני עונה חלושות .</p> <p>"אם אין גאות", הוא חוזר אחרי מילותי באיטיות.&nbsp;</p></div>Tue, 18 Dec 2012 21:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13598711http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13598711http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13598634<div align="right" dir="rtl"><p>הדלת נפתחת בפתאומיות מחרידה. בפתח עומד ג'ון, מואר בארו קלוש שבוקע מהמסדרון. האור גורם לעיני לההתכווץ. </p> <p>"מה קרה?", הוא שואל בדאגה, "צעקת".</p> <p>אני מביטה בעיניו שניה. שתיים. שלוש. ואז אני מסיטה את מבטי. "סתם", אני אומרת, "חלום רע". הוא מביט בי ברצינות, ואז מסתובב. הוא לוחש משהו שאין באפשרותי לשמוע, ויוצא. הוא סוגר את הדלת. הצליל המושלם של דממה מציף את ליבי ואת החדרון הקטן בו אני נמצאת. </p> <p>...</p> <p>אני מחכה כמה דקות, ואז יוצאת מהחדר. אני יחפה. אני מרגישה כל סדק בודד על רצפת המסדרון. המסדרון חשוך לחלוטין, ופרנויה נוראית שמישהו יראה אותי אופפה אותי. צמרמורת עוברת בגופי ואני חוזרת כדי לקחת שמיכה. אני הולך באיטיות, ולא משמיעה שום צליל. כשעיני מתרגלות לחשיכה, אני רואה שהמסדרון מלא דלתות. אני לא פותחת שום דלת מחשש שאלה חדרי שינה. אני נתקעת במשהו, ונופלת על הרצפה הקרה. הצליל החלוש של הנפילה נשמע חזק ומאיים סביב צלילה של הדממה. צליל מבשר רעות. אני בודקת מה גרם לי ליפול. גרם מדרגות מונח תחת כפות ידי. אני קמה ומתחילה לעלות בו בזהירות, מחפשת באוויר אחר מעקה. </p> <p>...</p> <p>דלת אחת. רק דלת אחת נמצאת בקצה המדרגות. אני מחפשת ידית. אני מוצאת, אבל הדלת נעולה. אני נוגעת בדלת עד שאני מוצאת צרור מפתחות במנעול. אני מסובבת, והדלת נפתחת כמעט מייד, כמעט בפקודה, בצליל חלוש שרק אני יכולה לשמוע. בהנחה שאני לבד. </p> <p>...</p> <p>אני נכנסת ומוכה מייד ברוח פרצים משתוללת. זה הגג. מקור אוויר, מקור שפיות, מקור תקווה, רחמים. טיפת חופש קטנה שנוגעת בזרועותי בעדינות. וחומקת ממני. אני נושמת את האוויר. האוויר האמיתי. של העולם שבחוץ. לא האוויר המלאכותי ששורר בתוך הבניין. אני מתיישבת קרוב לקצה הגג בישיבה מזרחית ומטה את ראשי לאחור. אני עוצמת עיניים בתענוג גלוי ונשענת על ידי. </p> <p>...</p> <p>"את לא אמורה להיות פה", אומר קולו של ג'ון ומוציא אותי משלוותי. אני פוקחת את עיני ומביטה בו.</p> <p>"אתה צודק", אני אומרת ומסיטה מבטי ממנו. "אני אמורה להיות כלואה בחדר". הרוח מעיפה את שערי כך שהוא פוגע בעורפי בפראות. "למה הצלת אותי מהמרתף ההוא אם גם כאן אני ממילא כלואה?", אני שואלת. אני מרגישה את מבטו עלי. מבט חם, בטוח, ואם זאת חודר עד לעצמותי. חושד. מחשיד. הוא מתיישב לידי.</p> <p>...</p> <p>אנחנו יושבים כך זמן מה, נהנים מהצליל הסוחף של הדממה, שמלווה בקולות האוויר שפוגע בנו וגורם ל לחייך באושר. </p> <p>...</p> <p>"את מאמינה בגורל?", הוא לוחש, כמעט לעצמו. אני מביטה בו. </p> <p>"אני לא יודעת. בכל זאת, אני לא שולטת ברוב הדברים שקורים לי". הוא מסיט את מבטו ואני אחריו. </p> <p>"את חושבת שזה גורל?", הוא שואל בקול צרוד. "שאת...כאן?"</p> <p>"אני לא יודעת", אני לוחשת בכנות. הוא קם ומושיט לי יד. </p> <p>"בואי. אני אלווה אותך לחדר".</p> <p>...</p> <p>הדרך היא אותה דרך. הדלת היא אותה דלת. המדרגות אותן מדרגות. המסדרון אותו מסדרון. אבל משהו שונה. התחושה היא לא אותה תחושה. האוויר חנוק יותר. הפחד מפחיד יותר. או פחות. אני כבר לא יודעת. לא יודעת מה אני רוצה, לא יודעת מה אני מרגישה. אני נכנסת לחדרון. ג'ון לוחש "להתראות" חפוז וסוגר את הדלת. אני הולכת לישון ונרדמת כמעט מייד.</p> <p>...</p> <p>אני מתעוררת בשעת בוקר מאוחרת. אני ממצמצת בעיני מספר פעמים כדי להתעורר. כבר זמן רב לא הרגשתי ערה באמת. כבר זמן רב לא הרגשתי באמת בחיים. אני הולכת לאכול ואז עושה מקלחת מהירה לפני שאני יוצאת מפתח החדר.אני לא יודעת לאן ללכת, אז אני מחליטה לצעוק "ג'ון" ברחבי המסדרון. אני צועקת מספר דקות עד שהוא יוצא מחדרון מולי במכנס טריקו, שיער פוע ומחוסר חולצה. </p> <p>"הערתי אותך?", אני שואלת בדאגה. </p> <p>"לא, לא. אני ער", הוא עונה וממצמץ בעיניו מספר פעמים. </p> <p>"אני יודעת שלא", אני אומרת בטון מתנצל, "סליחה".</p> <p>"זה בסדר", הוא נראה מופתע מישירותי. </p> <p>"התעוררתי ו... אני לא יודעת מה עכשיו...", דברי נשמעים מגוחכים כשאני אומרת אותם בקול.</p> <p>"אממ... חכי שניה. בעצם, בואי", הוא אומר ופותח את דלת חדרו לרווחה. חדרו גדול משלי. מיטתו זוגית, קירותיו כחולים, הריהוט לבן, ועל השידות תמונות וחפצים ששיכים לג'ון. </p> <p>"אחרי שלוש שנים נותנים לעצב את החדר", אומר ג'ון כקורא את מחשבותי. </p> <p>"אתה עיצבת את זה?!", אני שואלת, מופתעת מחוש העיצוב שלו. הווא מהנהן. אני מבחינה בטלוויזית פלזמה תלויה על הקיר מול ספת עור כחולה. אני תוהה מתי יש לו זמן לצפות בה. </p> <p>"שבי", הוא אומר ומצביע על הספה. אני מתיישבת והוא נכנס לחדר אחר, כנראה המקלחת. אני מביטה לשמאלי. על שידה לבנה עומדת תמונה ל ג'ון, כשהיה צעיר יותר, עם מישהו שאני מזהה מחדר החקירות. אני חושבת שקוראים לו קול. אחד מהתאומים. שיערו השחור של ג'ון פרוע, ועיניו הירוקות נראות עייפות. אבל התמונה הזאת עדיין מעלה חיך על פני. קול נראה ממש שזוף באור, בעל שיער חום ועיניים כמעט שחורות. עיניים שמביעות אהדה. ג'ון חוזר לבוש בחולצה מכופתרת בצבע תכלת, ג'ינס ונעלי ספורט שחורות. הוא מחזיק בידו מגש, ועליו מונחים 2 ספלי קפה ועוגה. </p> <p>"כבר אכלתי", אני מתנצלת.</p> <p>"את תסרבי לכוס קפה ועוגה?", הוא שאל בטון מתגרה. </p> <p>"אני מניחה שלא", אני מחקה את קולו. </p> <p>...</p> <p>ג'ון ואני נכנסים למעלית כסופה. היא נפתחת בצליל 'דינג', ויוצאים ממנה בחור ובחורה. פניהם רציניות, והם לבושים שחור. ג'ון נותן לי לעבור ונכנס אחרי. אני מביטה במראה. החיוורון נעלם, שערי נראה בריא יותר. אני נראית שוב כמו עצמי. ג'ון לוחץ על כפתור קומת הקרקע, ואני מבחינה שיש במעלית 70 כפתורים. </p> <p>"לאן אנחנו הולכים?", אני שואלת את ג'ון בעודינו יוצאים מהמעלית.</p> <p>"זה היום החופשי שלי", הוא אומר לי בקריצה, "אני אראה לך את העיר".</p> <p>אני מחייכת. הבניין נראה ענק גם מבחוץ. מדרגות לבנות גדולות מובילות לדלת עץ גדולה ומפוארת. אני מביטה למעלה, אבל לא רואה את הגג. המקום בו היינו אני וג'ון לפני שעות ספורות. צפירה של מכונית נשמעת, וג'ון תופס את ידי. </p> <p>"בואי. זאת המונית שלנו", הוא אומר ומסיח את דעתי ממחשבותי. אני מהנהנת ואנחנו מתחילים להתקדם לעבר המונית. הוא פותח לי את הדלת ואני מתיישבת. הוא מתיישב אחרי. </p> <p>"לאן?", שואל בנימוס הנהג. </p> <p>"לפארק המרכזי", אומר ג'ון ומחייך. חיוך מסתורי, אבל בכל זאת אמיתי. חיוך מלא משמעות. </p> <p>...</p> <p>הפארק המרכזי יפיפה. עצים ופרחים בהמוני צבעים פזורים בכל עבר.ההפך הגמור מהבית. הבית. מחשבה מטרידה אך נכונה, כואבת וטובה. אולי אני לא רוצה לחזור הביתה. למקום האפור שבו אני בכלל לא רצויה. אך עם זאת, אני מתגעגעת. מתגעגעת להליכה בין שיחי קוצים, להשראה שבאה לי כל פעם שאני הולכת ברחובות הריקים, הדוממים, הכואבים ומעוררי הרחמים של השכונה שלנו. אני בספק אם היא תחזור כאן, בגן העדן של עוגות השוקולד והפרחים. ההשראה והכתיבה היו פיסות התקווה הקטנות שלי. האם שווה לוותר עליהן בשביל כל זה?</p> <p>...</p> <p>אני מתגעגעת לפחד שמופיע ולא נעלם. אני מתגעגעת לאדרנלין שמציף את גופי כל דרך חזרה הביתה. ליופי שבסכנה. </p> <p>...</p> <p>"על מה את חושבת?", שואל אותי ג'ון בעודו מתיישב על ספסל ומסמן לי לשבת לצידו. </p> <p>"על הבית", אני עונה בכנות מחרידה ומתיישבת. </p> <p>"איך נראה הבית שלך?"</p> <p>"הוא נוראי"...</p> <p>"עד כמה?"</p> <p>"כמו המרתף. כמו שמיים של חורף. יש לי הכל, אבל אין לי כלום. לפעמים כשאני שם, נדמה לי שהקיץ הוא רק ימים אפורים וחמים. אף- פעם לא תבחין שם בשמש יפה. הרחובות נוראיים. אין שם איש. אתה יכול להרגיש שם לבד גם כשאתה עם עוד מיליון אנשים", אני אומרת בלי לשים לב למילותי שזורמות מפי בקצב מסחרר. </p> <p>"ואת מתגעגעת הביתה?", הוא שואל, מרותק למילותי. </p> <p>"כן", אני לוחשת, "אני מתגעגעת".&nbsp;</p></div>Tue, 18 Dec 2012 21:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13598634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13598634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13598517<div align="right" dir="rtl"><p>אני יושבת לבד בפינת המרתף, משקשקת מפחד וחרדה. אני יודעת שהדלת תיפתח. אני פשוט לא יודעת מתי. אני מחכה. בשקט. אלפי גופות סובבות אותי. איבדתי תחושת זמן. אני פה כבר שעות, ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים. והדלת נשארת נעולה. </p> <p>...</p> <p>היא נפתחת. לבי פועם כמנגנון, ללא הפסקה, במהירות מסחררת. עיני מוצפות דמעות כמעט מייד. אבל הצל שבפתח הוא לא הצל שחטף אותי. לא הצל הענק והשרירי, בעל התספורת המגולחת. זה גוף של צעיר, בערך בן גילי, מעט שרירי אך די צנום. שילוב נדיר אבל מדהים ביופיו. שיערו פרוע, ורעמת שיער קצרה מקשטת את ראשו. האם גם הוא נחטף? הוא עוזר לו?? זה בנו?</p> <p>...</p> <p>"בואי", הוא מושיט אלי יד. פני רטובות מדמעות שלא שמתי לב שברחו מכלאן. קולו צלול ובוגר, אך עדיין מעט ילדותי. קול מלטף. קול עמוק, ממכר. קול טוב. קול שקל לבטוח בו. אבל אני לא יודעת עדיין אם לבטוח בו. אני קמה, אבל ללא עזרתו. ניצוץ של עיניים נראה בחשכת המרתף, כמו זוג כוכבים שהציתה החשכה. הוא מושיט יד ומנגב את דמעותי.</p> <p>"בכית", הוא לוחש ומשאיר את ידו על פני זמן מה. אני מהנהנת. הוא מביט בעיני ומחזיר את ידו לחיקו. כבר השלמתי עם העובדה שלעולם לא אחזור הביתה. עכשיו אני מפחדת לקוות שוב, מפחדת להתאכזב שוב. הוא צועד באיטיות לפתח הדלת, בעוד אני אחריו. אני מועדת על גוף דומם, והוא מושיט ידו ומייצב אותי.</p> <p>"מי אתה?", אני לוחשת. </p> <p>"אל תדאגי", הוא לוחש, "אני איתך". קולו צלול ורגוע. </p> <p>...</p> <p>אנחנו רצים. אני עדיין לא מזהה את הרחוב. הוא פונה, ומושך אותי אחריו. אני נופלת, והוא מרים אותי. האירועים של הים האחרון נשארים כתמונות מטושטשות בזיכרוני. "את לא יודעת למה נכנסת", הוא לוחש לתוך אוזני ומקרב אותי לפינה רחוקה. הוא מסתיר אותי בגופו, כמגונן עלי. </p> <p>...</p> <p>הוא לוקח אותי במסדרון הצר. אני לא שואלת שאלות. יהיה לי מספיק זמן אח"כ. הוא נכנס לחדר מואר למחצה, במרכזו 7 אנשים ישובים על כיסאות מסביב לשולחן. שאר החדר חשוך ואני לא מצליחה לראות מה יש שם. כולם שותקים. החדר נראה כמו חדר חקירות. אני שמה לב שאני לבושה בכותונת ובז'קט של הנער שהציל אותי. אני לא זוכרת מתי נתן לי אותו, אבל תמונה מטושטשת עולה בראשי. </p> <p>...</p> <p>אני ישובה באחד הכיסאות. כולם יושבים בפנים רציניות ומעיפים לעברי מבטים בחשאי. </p> <p>"אוקיי", שוברת את הדממה אחת הנערות, "קודם תצתרכי להתלבש", היא אומרת. יש לה שיער שחור יפיפה שגולש על פניה כמו נהר של נפט. עיניה כחולות כספיר, ופניה כאילו מגולפות בצורה מושלמת. היא נראית כמו פסל מימי הביניים שקם לתחייה. אני מהנהנת לדבריה, והיא קמה, מוכנה להוביל אותי&nbsp; במסדרון הצר. אני קמה ואנחנו יוצאות. </p> <p>...</p> <p>"הנה", אומרת לי ליסה, הנערה בעלת השיער השחואר והעיניים הכחולות. "תלבשי את זה". היא מושיטה לי ג'ינס שחור צמוד, גופיה שחורה צמודה, וג'קט עור. כשיצאנו מהחדר החשוך שמתי לב שכך היא לבושה. לבשתי את מה שהיא נתנה לי, ואספתי את שיערי לזנב סוס. היא יצאה ואני נגרתתי אחריה. </p> <p>...</p> <p>אנחנו שוב בחדר החקירות. כשאנחנו נכנסות כולם משתתקים. אני מניחה שלליסה תמיד יש השפעה כזאת. אנחנו מתיישבות, ואז הנער שהציל אותי קם. "זאת ליסה, היא מרגלת שטח. זה דן, הוא אחראי על הגאג'טים שלנו. זאת מורן, היא שוטרת שטח. זאת דבי, גם היא מרגלת שטח. זה ג'יימס, הוא מרגל רגיל ושוטר שטח. אלה קול וג'ק. הם תאומים. הם מפקדים על היחידה שלנו ומרגלים לפעמים. ואת? מי את?"</p> <p>...</p> <p>אני סורקת את כולם בעיני לפני שאני מתחילה לדבר, וכשאני מתחילה, אני שופכת את כל המידע הנחוץ על החטיפה. "אן. זה השם שלי. גרתי בפלורידה עם אחי. הוא בערך... שונא אותי. הוא רק חיכה שאני אצא מהבית. המשאלה שלו התגשמה. בערך. אני לא זוכרת מתי, איבדתי תחושת זמן במרתף, אבל מישהו חטף אותי. אני חושבת שזה קרה כשישנתי. התעוררתי וראתי צל גבוה ושרירי, קירח, בפתח הדלת של החדר שלי. הוא ירה עלי משהו, אני חושבת, ואז התעלפתי. התעוררתי במרתף חשוך מלא גופות עד שג'ון הוציא אותי משם, הדלת הייתה נעולה. היא נפתחה רק פעם אחת. הייתה איתי עוד נערה. לא דיברנו. היא הייתה מעולפת רוב הזמן. הוא בא, ירה בי, ואז התעלפתי. כשהתעוררתי היא לא הייתה שם". </p> <p>...</p> <p>כשיצאנו מהחדר שמתי לב שכולם לבושים בשחור, כמוני. לא שאלתי שאלות. כולם פנו, ואני אחריהם. ג'ון נעצר ועצר אותי. "אנחנו לא ממשיכים איתם", אמר מבלי להסתובב. הוא פתח דלת מימינינו ונכנס. נכנסתי אחריו. זה היה חדר מגורים קטן. ארון, מיטה, שולחן עבודה עם מנורה ופוף. שטיח פרוס על רצפת החדר. לייד המיטה הייתה דלת, לחדר האמבטיה, כנראה. חלון בעל וילונות קטיפה כחולים שתואמים לרהיטים היה משמאל למיטה. התריסים היו סגורים, והחדר חשוך למעט האור שנכנס מהמסדרון. ג'ון לחץ על מתג משמאלי, והאור נדלק.</p> <p>"זה יהיה החדר שלך בזמן הקרוב", הוא אמר לי. "הארון מלא בגדים, ויש חדר אמבטיה ומטבחון מאחורי הדלת הזאת. יש שם אוכל- אם את רעבה...". ג'ון פנה לצאת.</p> <p>"ג'ון?", קטעתי את יציאתו. </p> <p>"כן?", הוא הסתובב.</p> <p>"תודה", לחשתי. הוא חייך ויצא. הוא סגר את הדלת אחריו. צליל של מנעולנסגר קטע את דממת החדר. אבל לא אכפת לי. כבר השלמתי עם העובדה שאני לא אחזור הביתה. </p> <p>...</p> <p>אני מביטה במראה בחדר האמבטיה הקטן. אני נראית חיוורת להחריד. הרזיתי, שיערי פרוע, לכלוך הצתבר מתחת לציפורניי, ואני מלאה בוץ יבש ואבק. עיני נראות צהובות מתמיד. אני שונאת את העיניים שלי. הן מזכירות לי עיני חתול. ערמומיות, ארסיות, ציניות, מסתוריות. לא מתאימות לפני, לשערי השחור כפחם. שפתי יבשות. אני מרגישה את הרעב במציף את מחשבותי יותר ויותר בכל רגע. איבדדתי תחושה. עכשיו היא מתחילה לחזור. מחלחלת אל עורי באיטיות, עדינה כמים. אני רעבה, מלוכלכת ועייפה. אני נאנחת והולכת לאכול. </p> <p>...</p> <p>אני נופלת. אל תהום לא נגמרת. תהום צרה. אני מרגישה בוץ על קצות אצבעותי. אני לא יודעת אם חשוך או שאני עוצמת עיניים. אני מרגישה שליבי נקרע מחזי, ובטני מתהפכת בקצב מהיר מנשוא. אני רטובה מזיעה קרה, ושיערי נדבק לעורפי. </p> <p>ונחיתה. כאב לא יאומן חותך את כל גופי כמיליון להבים קטנים. אני שומעת צעקה. אני לא בטוחה שזאת הצעקה שלי. </p> <p>ואז אני מתעוררת בחדרון הקטן מזיעה ומתנשפת. אני עדיין שומעת את הצרחה. אבל היא לא בוקעת מפי.&nbsp;</p></div>Tue, 18 Dec 2012 19:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13598517http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13598517http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13596985<div align="right" dir="rtl"><b>האם את מרגישה שיש תחרות בין בלוגריות?</b><br />ברו שיש תחרות. אני אני חושבת שהיא בעיקר תורמת, בעיקר בבלוגים של כתיבה. אנשים יכולים ללמוד אחד מהשני, וליישם את זה. אני, לדוגמא, בינתיים לא ראיתי שום תחרות רעה או פוגעת שמגיעה עד מקרים קיצוניים. התחרות טובה כל עוד משאירים אותה בגדר תחרות, ולא הופכים אותה למלחמה.<br /><br /><b>אם כן, על מה היא נסובה?</b><br />בעיקר תחרות אישית, או תחרויות חברתיות בין בלוגים. לדוגמא, מנהלת בלוג אומרת נושא, וכמה בלוגים כותבים עליו. לפי מספר התגובות, הבלוג מנצח.<br /><br /><b>האם יש פירגון בין בלוגריות?</b><br />בטח!<br /><br /><b>האם את חושבת שמספר הכניסות לבלוג שלך משמעותי?</b><br />כן. יצרתי את הבלוג כדי שאנשים יוכלו לקרוא יותר את מה שאני כותבת, ולהנות מזה. למרות שהוא בעיקר בשבילי, כדי להרגיש שיש תמיכה בסיפורים שלי.<br /><br /><b>האם מספר התגובות לפוסטים שלך משמעותי?</b><br />לדעתי לא. לא כל אחד חייב להגיב. מספיק חשוב שיקרא, ייהנה או לא ייהנה. הוא לא תמיד חייב להביע את דעתו בפומבי.<br /><br /><b>כשאת רוצה לקרוא בלוגריות שאת לא מכירה איפה את מחפשת?</b><br />אצל הבלוגרית שעזרה לי לפתוח את הבלוג. היא חברה ממש טובה שלי, והיא ממליצה לי על המון בלוגים שהיא מכירה. אם אני לא מוצאת אצלה, אני מחפשת מישהי עם טבעות זהות או דומות לשלי. אבל לרוב, חברה שלי נותנת לי בדיוק מה שאני צריכה. ואם לא היא, בלוגרים ובלוגריות אחרים ואחרות שהכרתי ברשת.<br /><br /><b>האם את נכנסת להמלצות העורכות בדף הראשי?</b><br />לא.<br /><br /><b>האם את חושבת שטבלת בלוגריות פעילות זה חשוב?</b><br />אממ.. אני אוכל להסתדר בלי זה, אבל זה די תורם. זה יכול לעזור לאנשים שרוצים למצוא בלוגים אחרים לחפש.<br /><br /><b>ומה את חושבת על הפוסטים החמים?</b><br />?<br /><br /><b>האם את חושבת שצריכה להיות תחרות של הבלוגים הטובים ביותר?</b><br />כן. אני בעד תחרות, כל עוד היא לא הופכת להיות מוגזמת, ואני בספק שתחרות הבלוג הכי טוב תהפוך למלחמה.<br /><br /><b>את מרגישה שיש לך מקום בישרא-בלוג?</b><br />בטח! לכולם יש מקום!<br /><br /></div>Mon, 17 Dec 2012 17:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (think of a number ...)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=824615&blogcode=13596985http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=824615&blog=13596985