http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506heCopyright 2026 more than just LES. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14699846<div align="right" dir="rtl">פעם, עד ממש לא מזמן (חודש, אם להתעקש על הדיוק), הייתי בסטייט אוף מיינד אחר.יצאתי לכמה וכמה דייטים- כולן נפסלו.לא הבנתי איך זה שאני לא מצליחה למצוא מישהי שתעניין אותי, שתמשוך אותי.כבר התחלתי לחלוטין להאמין שאני ומערכת יחסים- לא יקרה בזמן הקרוב.הנסיון שלי מאלו גם ככה תמיד היה מר.כנראה שאני פשוט עוף מוזר. כנראה שפשוט כמעט בלתי אפשרי לי למצוא מישהי שתדע להכיר אותי, להכיל אותי, ובה בעת גם לאתגר אותי מינית (מה לעשות, אני לא מפלה בין הצרכים שלי..)לכן לא הצבתי רף בשמיים, השלמתי עם זה שכנראה זה או או- או עניין מיני, או הכלה רגשית.לחלוטין השלמתי עם העובדה שלמצוא את "האחת" בשבילי זה עניין כל כך נדיר, עד שאין שום טעם שאחכה לה כאילו היא ממש אוטוטו אמורה להגיע.אבל אז, בדיוק בנקודה הזאת בה הפסקתי לחכות, היא הגיעה.היא הציעה שניפגש. ההצעה הזאת עלתה אחרי שיח וירטואלי ממושך.התלבטתי הרבה מאוד לגבי פגישה איתה."תראי לי אותה!" גל מצווה עלי- וכמובן שאני מצייתת, כיאה לתקנון של הקהילה שלנו."ואו! היא מהממת!!"."כן.. אבל.. כלומר, אני יודעת שהיא יפה. ידעתי שברגע שאראה לך אותה אני אקבל את התגובה הכי מתלהבת מכל הנשים</div>Mon, 07 Mar 2016 20:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14699846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14699846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14306596<div align="right" dir="rtl">מאז שזכור לי,אני עוברת ומזגזגת בין אהבות נכזבות.בין כאלו שאני כמעט ותפסתי- אבל בדקה ה90 החמצתי.האחרונה שבאהבותיי הנכזבות הייתה זאת שלימדה אותי הכי הרבה.אולי בגלל שבדיוק אז התחלתי לראות פסיכולוגית שדאגה לצייד אותי בלא מעט שיעורי בית.היא הכירה לי מושג שלא ידעתי שקיים- בחירה.כן, היא גילתה לי בשקט, בשקט, בחדר סתרים שלנו, שיש לי את זכות הבחירה.זכותי לבחור אילו אנשים יהיו בחיי,זכותי לבחור אילו דפוסי התנהגות אני מוכנה לקבל ואילו לא,זכותי לשים גבולות ופילטרים.מאז ועד היום הייתי עסוקה בבחינת הגבולות שלי.למה אני מוכנה ולמה לא, ואילו מחירים אני מוכנה לשלם.הכל היה נורא תאורטי, שיחות שהתחילו מול הפסיכולוגית, ועברו לשיחות שקטות ביני לבין עצמי.חקרתי את עצמי עד ליסוד.הכרתי בנקודות הפגיעות שלי,הבטתי היטב על החולשות שלי,ראיתי איפה אני חזקה,ועשיתי לעצמי חישוב מסלול מחדש.וזה כאילו החיים העמידו לי מבחן- עד כמה אני באמת מחושבת ולומדת? או שהכל נורא קל כשזה בדיבורים?לפני כמה ימים היא שלחה לי הודעה, אותה אהבה נכזבת.אותה אחת שבחרה במישהי אחרת על פניי והשאירה אותי פצועה.כנגד כל הציפיות שלי- לא התרגשתי ממנה.התרגש</div>Sun, 05 Apr 2015 13:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14306596http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14306596http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14288034<div align="right" dir="rtl">אני ימנית.המצע שלי הוא אינו ימין מובהק.בהחלט קורץ לשמאל ברוב תחומיו.אבל אני? אני ימנית.וזה הקושי שעולה תמיד לפני בחירות.לפי השקפותי, אני מחפשת את המפלגהשכמוניזוכרת שיהדות אין פירושה רק דת- אלא לאום.אלו שבחרו בשמאל הקיצוני שכחו זאת. גם אלו שבימין הקיצוני.מפלגה ציונית, שאינה מושתת על כפייה דתית.פשוט על אנשים שזוכרים מעין באו ומה גורלם המשותף.מפלגה שלא תפחד מול הקמת מדינה פלסטינית.כי היא צריכה לקום.אלו שישארו בתוך מדינת ישראל, ישארו נאמנים לה, לדיגלה ולהמנונה.ללא הבדלי דת, גזע ומין.נאמנים.מפלגה שתדאג למיעוטים שנשארו במדינה, מתוך הבנה שכל מי שמוכן למות למענה הוא שווה זכויות.שוב- ללא הבדלי דת, גזע ומין.והנה לנו הקושי-למרות שמפלגות השמאל המתון מציעות לי מצע שווה בקרוב לראייה הפוליטית שלי,הם אינם יקבלו את הקול שלי.ולמה?כי השמאל, ככלל, הוא צבוע.השמאל הוא בעל זיכרון לטווח קצר. מאוד קצר.השמאל הוא מניפולטיבי, כשם שתמיד היה, עוד מימיו לפני הספירה.והשמאל לא דובר אמת, על אף שחורת "צדק" על דגלו.ואיך אוכל לתת את הקול שלי לאותו השמאל?אותו השמאל שביפות נפש מחבק את הערבים,מתיימר לקבל אותם ללא תנאים,אך מד</div>Tue, 24 Feb 2015 14:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14288034http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14288034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14285616<div align="right" dir="rtl">וזה תמיד קורה בלילה, כשאני כבר קבורה עמוק בתוך השמיכה.תובנות על עצמי מגיעות אלי, מתגלות להן, כל אחת בטיימינג שלה.כחלק מהנסיון שלי להבין מה זה שכל כך מפריע לי להתרכז,אף על פי שאני נעזרת בלא פחות מקונצרטה,יש שם, בראש שלי, משהו שמסרב להתחבר למציאות.השערה אחת שעלתה לי, אחת מיני רבות, דווקא נראית לי ההגיונית מכולן.השתלשלות 18 שנות חיי נעשתה בדממה.לא דיברתי, כי אף פעם לא היה לי עם מי.בנסיון שלי לשחזר שוב ושוב את חיי, כל פעם מזווית טיפה שונה, אני מבינה את זה.מה הוריי חשבו לעצמם לעזאזל שדחפו אותי בגיל שנתיים וחצי לגן גרמני בו אני לא מבינה אף אחד, ואף אחד לא מבין אותי?אז כמובן שבכיתי. וכמובן, שזה עלה לי ביוקר.כי לבכות- אסור. כי לבכות- אומר להנעל במטבח.אז לא בוכים.ולא מדברים.פשוט וקל.משם- נזרקתי לגן אמריקאי. ושוב- שפה זרה לחלוטין. ושוב- אף אחד לא מבין אותי.וגם שם מהר מאוד הבנתי שאין הכלה.כי בטעות חיבקתי לעוזרת גננת את הרגל, והיא מעדה- אז נענשתי ונשלחתי לפינה.לא יכלתי להתנצל- כי לא הבינו אותי.לא יכלתי לבכות- כי הרי זה אסור.אז השתמשתי בכלי היחיד שהיה לי- אמרתי לה fuck you.כן. כי זה מה שידעתי באנגל</div>Thu, 19 Feb 2015 20:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14285616http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14285616http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14281917<div align="right" dir="rtl">אז אחרי שעברה כמעט שנה,אני בשלה לפתוח את זה.ביני לבין עצמי.להודות בטעויות שלי.להכיר במציאות מבלי לנסות ולטאטא אותה מתחת לשטיח.האמת היא ששוב נכנסתי לקשר מהמניעים הלא נכונים.טעיתי, ולקחתי על עצמי אחריות שלא הייתה שלי לקחת, על קשר שלא עבד.אפשרתי לבת זוג שלי לרמוס אותי, לדרוך עלי, לעשות בי מה שהיא רוצה.וזאת האמת.אולי הפעם זה לא נעשה מתוך אהבה עיוורת והערצה,אלא מתוך בדיקה שלי את עצמי ונסינות תיקון שלי.אבל את התוצאות בשטח זה לא מעניין.הסיבה, התירוצים ללמה וכמה, לא משנים.אחרי שסיימתי את הקשר, באופן הכי יפה שיכולתי,קיבלתי סטירת לחי שבחיים לא קיבלתי.המון פעמים בחיי קיבלתי סטירות לחי, אבל מאנשים שלרגע לא החשבתי כחלק מעולמי.לקבל את זה ממישהי שבחרתי? זאת כבר רמה אחרת."בנוסף להכל אני עוד מגלה ומבינה שלא היית ממש נאמנה לי בזמן שהיינו יחד?!אני המומה.. בא לי להקיא""הרמה הכי נמוכה שירדתי אליה זה שהייתי עם אחת כמוך!!""הגיעו לאוזניי דברים.. וכנראה שלא סתם.. ואם זה נכון?שיבושם לך! החיים הם גלגל. הכל חוזר בסוף.""בגלל זה את עצבנית עכשיו? כי האמת לא נעימה.. את ילדה מסכנה ואני מרחמת עלייך""לא מטיפה לך חוסר נא</div>Thu, 12 Feb 2015 09:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14281917http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14281917http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14165672<div align="right" dir="rtl">ערב שקט על כוס יין.אולי ערב שקט זאת לא בדיוק ההגדרה הטובה ביותר שיכלתי לבחור.מבצע צוק איתן.ילדים, פשוט ילדים, נהרגים.זה קרוב לליבי עכשיו יותר מאי פעם.זה נוגע בי עכשיו כמו שזה אף פעם לא נגע.מדובר בחברים.חברים של חברים.משפחה.הפחד והאי שקט הזה מלווים אותי במהלך כל יום מאז תחילת המבצע.חוסר חשק מוחלט לצאת.ועדיין, אני שמה לעצמי את הגבול.אני לא נותנת לזה להשתלט עלי.אני זוכרת אותי במבצע עמוד ענן בצבא, ויודעת שהצבא שלהו נועד בדיוק למצבים האלה.ליאור התקשרה מבה"ד 1 וניסתה לתאר לי את העצב על שעוטף אותם מאז שהודיעו להם על המג"ד שנפל.היום ישבתי עם עמית שהייתה בהלוויה של אחד החיילים שנהרגו.היא ניסתה להמחיש לי את הכאב והעוצמות שהיו בהלוויה.מיד נזכרתי בגיא ז"ל.איך קראו לנו בבוקר ביום ראשון להתאסף במדור.ישר חשבנו שהמפקדים עושים לנו מפקד, ומיהרנו להתקשר אליו. מאחר כרוני.הוא לא ענה. ניסינו שוב. "שמישהו יתקשר לגיא! תגידו לו לבוא מהר!".לא עונה.מתאספים כולם במדור.מיד הבנו שמשהו לא בסדר. המפקדים כולם עם פנים אטומות שלא כהרגלם.אחד החיילים ביקש מהם שיחכו ובבקשה יתנו לנו לתפוס את גיא. הוא בטוח בדרך ועוד כמה דקות</div>Tue, 22 Jul 2014 22:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14165672http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14165672http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14163498<div align="right" dir="rtl">הלוואי ויכולתי להיות בן אדם שחושב פחות. הרבה פחות.תמיד אני חייבת לנתח כל דבר. אפילו הדבר הקטן ביותר.להסתכל עליו מכל זווית, להפוך אותו, לחפור בו.תמיד אני חייבת לחקור את מה שמתרחש אצלי.ארוחת שבת בצהריים,יושבים כל המשפחה מסביב לשולחן.מכיוון שנהרסה לי הבטרייה של המחשב, אבא הציע לקנות לי סוללה חדשה.אמרתי לו שאם גם ככה הוא אמר שיקנה לי מחשב ללימודים עוד שנה,לא עדיף כבר לקנות מחשב חדש?התגובה שקיבלתי ישר "אין לנו כסף. את עובדת, שימי חצי מהכסף ואנחנו נשלים".אז נעלבתי. מאוד.לא עשיתי רעש, לא פוצצתי את הארוחה, אני לעולם לא פועלת ככה.פשוט נפגעתי. פינית מהשולחן ועליתי לחדר.לפני שאני אהיה שוב הפעם שיפוטית כלפי עצמי, אני רק אציין כמה עובדות-ברוך השם לא חסר לנו כסף. אנחנו חיים טוב מאוד.ההורים שלי מאז ומתמיד התחייבו לתמוך בי בכל מה שקשור ללימודים.לממן את הלימודים, את הבגרויות, את הקורסים את המחשב.זאת הגישה שלהם.אנחנו הילדים צריכים לעבוד בשביל מותרות. בכל מה שקשור לקידום שלנו- הם משקיעים.ככה אחי קיבל מהם קורס טייס אזרחי, לפטופים היקרים ביותר, מחשב נייח, אוטו.ככה אחותי קיבלה מהם מימון לקורס קונדיטוריה בחו</div>Sat, 19 Jul 2014 23:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14163498http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14163498http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14111087<div align="right" dir="rtl">ושוב נפילה במצב הרוח. לא יודעת אם זה בגלל שאני מריחה את הסוף של השגרה שהתרגלתי אליה כבר שנה וחצי. לימודים, לא לצאת מהבית, לא להתעסק בכלום חוץ מלפתור תרגילים. הראש שלי ידוע בתור האויב מספר 1 שלי. שנה וחצי הפכתי חסרון ליתרון והעסקתי אותו בדברים שיקדמו אותי. ועכשיו, כשאין לו יותר מידי במה להתעסק, הוא מתחיל לנבור בדברים שאני לא רוצה לפתוח. אני מרגישה לבד. לא שזה חדש. אבל עכשיו כשהראש פנוי למחשבות מיותרות זה מה שמעסיק אותו. איך, למען השם, כל כך הרבה שנים אני חיה עם התחושה הזאת? למה אני לא מצליחה להשתחרר ממנה? אני כל כך שונאת את עצמי על מה שאני כותבת. שונאת את הרחמים העצמיים שלי.בכל אחד יש את השטן והמלאך, פעם ההוא משתלט ופעם האחר. היום השטן תפס את השלטון. הוא זה שנותן לי להרגיש כאילו תמיד הייתי ותמיד אשאר אופצייה ב' עבור אנשים. "דפוק וזרוק" במונחים המודרניים. כן עדי, את מדהימה, את מושלמת, יש בך הכל, אבל .. אני, שכל כך גאה בעצמי ותופסת מעצמי בעלת חוזק נפשי מפותח למדי, שונאת ליפול. אני לא אפול לזה הפעם. נפלתי מספיק בחיי שנותר לי רק להנות ולצמוח ולתפס הכי גבוה שרק אפשר. אני כ</div>Tue, 13 May 2014 22:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14111087http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14111087http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14096940<div align="right" dir="rtl">לא יודעת למה, אולי קצת התבגרתי ואיבדתי מהתמימות, אבל יש לי תחושה שהמשפחה הזאת מתפרקת לי.כולם איבדו את זה.אם עובר שישי אחד בלי ריבים וויכוחים זה נס.נס כי במקרה כולם במצב רוח טוב.אבל אם לא? ריבים חסרי פרופורציות.קשה לי לקבל את ההתנהגות הזאת.כמה אגואיסטים אפשר להיות? אי אפשר לשים כעסים בצד רק בשביל לשמור על אוירה משפחתית של שישי?אז אני, אמא שלי ואח שלי יודעים לשים בצד.יודעים לשחרר. יודעים לשים בצד דברים רעים ולשמור על אוירה טובה.אבל אבא שלי ואחותי.. שני אנשים קשים.לא רואים אף אחד בעיניים.מאבקי אגו מסריחים.ברור לי, הם אנשים טובי לב. אין לי ספק בכך.אבל האגו הארור הזה,סרטן שמפרק משפחות באופן שיטתי, הוא הבעיה.אנשים שלא יודעים להשתלט על עצמם רק כדי לצאת עם היד על העליונה מגעילים אותי.מרתיעים אותי.יותר מזה, אם הם מגיעים למצב של מאבקי אגו סימן שאין להם שום ערך עצמי והאגו הזה הוא מה שהם חושבים שיציל אותם. זה מעציב למצוא את עצמי, סך הכל בת 21, יושבת ומנסה להרגיע את אמא ולהגיד לה שהיא לא צריכה לקחת ללב את ההתפרצויות שלהם אחד על השנייה.יש משהו מאוד מעציב בלגדול.ההורים שלך, שתמיד היו בעינייך על-</div>Fri, 25 Apr 2014 20:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14096940http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14096940http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14082705<div align="right" dir="rtl">קוטפת הצלחות בקצב מסחרר, נוגעת בעוד ועוד יעדים, ומציבה לעצמי חדשים במקומם.אני חושבת שסוף סוף מצאתי את האיזון המושלם שבין הנהנתנות והחיים הפרועים, חסרי הגבולות, לבין הקידום העצמי והאחריות שלי למסגרות שבחרתי.כידוע, אני בן אדם קיצוני. המושג "דחיית סיפוקים" זר לי לחלוטין. נעה בקצב מסחרר בין קצוות עד שכבר איבדתי את עצמי לחלוטין.לכן, באופן מפתיע למדי, אני מתפתה לומר שהתאמתי את המכשול הזה לדרך חיים בריאה.אז מה היה לנו עד עכשיו?החוסר באינטימיות וזוגיות הוביל אותי למערכת יחסים שלא תאמה לצרכיי."כשהלב כל כך רעב לומדים לחיות עם הכאב" זה פחות או יותר המשפט שיתרץ לי את הקשר הלא ברור הזה שהיה לי.סירבתי לראות את חוסר ההתאמה,התענגתי מהעובדה שיש בחורה כל כך יפה שנהייתי לה כאוויר לנשימה.לא שמתי לב לכתובת שהייתה על הקיר (בצבעים זועקים למדי) שהתריעה שאני שוב נכנסת למקום לא בריא.כמו ילד בממלכת השוקולד- אני התפתתי למצוא לעצמי קשר. כל עוד העטיפה נראתה לי תקינה- מיהרתי לקטוף מהמדף ולאמץ אלי קרוב שלא יברח.מה היו המניעים?דבר ראשון,רציתי להוכיח לעצמי שאני תקינה (בכל זאת 3 שנות רווקות) ושנית, הייתי חייבת להוציא א</div>Mon, 07 Apr 2014 21:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (more than just LES)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823506&blogcode=14082705http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=823506&blog=14082705