http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570heCopyright 2026 Flying Amber. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/05/82/820570/misc/26335554.jpeghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14302831<div align="right" dir="rtl">אז כשאת מבינה שאת כבר ילדה גדולה, ובעצם כבר בכלל לא ילדה ועוד חודש לא תוכלי לברוח מזה שאת כבר אחרי כל כך הרבה חרא.בחודשים האחרונים השתניתי. השתניתי ברמות שאני מסתכלת במראה ולא מזהה אותה.זאת שעומדת שם בצד השני ובוהה בי במבט מסכן וצורחת עליי שאני פחדנית מסריחה, שגדלתי לתוך כל הפחדים שלי. היא מסתכלת עליי במבט מתחנן ומראה לי כמה הפכתי עלובה ומגעילה. וכמה מגעיל אותה לראות אותי כותבת את השורות האלה, ממתי הפכת לגוש שנאה עצמית כל כך גדול?! גדלתי להיות ההפך מהילדה שהייתי. אני נראית נורא, אני מרגישה נורא וזה הכל. למה לשתף? כי לא מספיק לי לבכות היום.אני כבר לא אישה של מילים. אני רק רוצה לצרוח את הכאב החוצה.</div>Sat, 28 Mar 2015 01:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14302831http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=14302831http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14275341<div align="right" dir="rtl">תמיד מדהים אותי איך שאני רואה את העולם אחרת. את קולטת את זה רק אחרי שאת מבינה שאת היחידה שרואה את מה שאת רואה. מדהימים אותי אנשים שנראים כל כך פוסיטיביים, חזקים, נכונים ואף אחד לא רואה את הסדקים באישונים שלהם. ומדהים שחשבתי שאני משוגעת. מדהים שדווקא אחד כזה עם צלקות באישונים הוכיח לי שאני בעצם שפויה. סדקים נמשכים לסדקים. הם רוצים לפרוק, לבכות, לחבק. אף אחד לא רואה מבעד לחזות הקלילה והכיפית אותנו - האנשים עם הסדקים באישונים ששופכים את הנשמה והסודות הכי אפלים שמוכרים לאנושות (ובצורה הכי מביכה, ישירה ועם זאת טבעית) - רק לאנשים עם סדקים באישונים. ואת נשארת אח"כ לבד וחושבת על הזר הזה עם הסדקים באישונים שיודע את כל הסודות הכי כמוסים שלך ואת יודעת את שלו. וזה בדיוק מה שזה, סוד בין שני זרים.</div>Fri, 30 Jan 2015 06:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14275341http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=14275341http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14249181<div align="right" dir="rtl">אני אולי הולכת לעצבן מי מכם ואולי זה בגלל שקצת קשה לי להסביר את עצמי אבל אני צריכה לפלוט קצת החוצה... לגבי הבלוג, זה מה שזה. כנראה... חודשים שאני מתלבטת אם בכלל למחוק אותו כי זה מיותר, אבל בזמן האחרון עולה בי הצורך לכתוב ואולי זה רק בשבילי. אז תקציר קטן - החיים יפים. ובפירוט טיפה יותר.. אני ממשיכה להתפתח אישית, מרגישה יותר ויותר אישה חזקה, הקשר שלי עם הברנש הולך ומעמיק לכיוונים יפים יותר. אנחנו חיים טוב, עושים המון, מטיילים, עוברים דירה בקרוב. אפילו עשיתי סקי בפעם הראשונה! ואפילו מצאתי כמה חברים טובים ואני כבר לא לגמרי בודדה ואבודה. העבודה המהממת שמצאתי הסתברה כמקום רעיל במיוחד ולו רק בגלל הבוס. התחילו להתגלות בעיות כספיות (והמון בעיות אחרות) בחברה, התחלנו לקבל משכורות באיחור והרבה פחות משהובטח. התחילו להיות שיחות טלפון מנושים ובנקים שמנסים באיומים לקבל תשלומים עצומים שלא משלמים להם. כולנו התפטרנו ביחד. בשבילי זה היה הרגע שקלטתי שאני עובדת בשביל אבא שלי. בשניה שהבוס התחיל להזכיר לי אותו נהיה לי רע פיזית, התחלתי לתעב והבנתי שלא משנה כמה אני אוהבת את העבודה עצמה אסור לי לעשות את ז</div>Thu, 11 Dec 2014 02:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14249181http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=14249181http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14206593<div align="right" dir="rtl">מכירים את ההרגשה שקורה המון אבל בעצמם שום דבר משמעותי? אני צריכה לפתוח בהתנצלות (אפילו רק כלפי עצמי), אני מרגישה שאני כותבת כל כך לא ברור וקטוע ומעצבן אותי שאני לא מצליחה להתמיד בלעדכן פה אבל כנראה שזה מה שזה בינתיים. אז כמו שכבר סיפרתי מצאתי עבודה די חלומית. אממה, השכר ברצפה. זאת אומרת בעצם לא משלמים. טוב נו רק לא על שעות נוספות, לילות, סופישבוע ולמשל שבוע שלם שעזבתי את הברנש כדי לקרוע את התחת בווגאס בלי אפילו כמעט לראות אותה. אז אני בדילמות. זה לא שיש הרבה עבודה פה לבחור ממנה, זה לא שיש חוקים שמסדירים זכויות של עובדים או משהו כזה ובכל זאת אני כן אוהבת את העבודה שלי. פעם ראשונה שאני באמת מאוד אוהבת לעבוד. אז כל הזין לי ומנסה לחשוב איך להתנהל עם זה או לפתור את זה. אבל זה לא הדבר הכי מעניין. ההורים של הברנש מגיעים אוטוטו לביקור ואני חצי מתרגשת חצי מתבאסת כי אני יודעת שזה אומר חפירות, חסל סדר עישונים (מאז שהגעתי לפה אנחנו מעשנים כמעט כל לילה לפני השינה והכאבים כמעט ולא מורגשים! החיים נסבלים יותר ואני רגועה כל כך כי אני לא צריכה להתמודד עם הכאב המשגע), חסל סדר השגרה הכיפית של להיות</div>Sat, 27 Sep 2014 03:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14206593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=14206593http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14151475<div align="right" dir="rtl">קשה להתחיל מההתחלה אז אני אנסה לסכם ואם אני מבולגנת, תסלחו לי - בימים אלה התבטאות ברורה היא מן אתגר שכזה בכל שפה.. אז ארזתי את עצמי ואת כל החיים ל3 מזוודות, אחת מהן התבררה כשבורה ברגע האחרון. ארזתי גם את הפונפונית הקטנה בתיק שלה והתפללתי לכל האלים והשדים והרוחות שהטיסה הזו תעבור בשלום. שמרתי לי ג'וינט אחרון ללילה שלפני ואחרי כל הפרידות (שצלחתי בגבורה, יש לציין). נסגרתי בחדר שלי אצל אבא בדירה ועישנתי ג'וינט בהגנבה בפעם האחרונה בחיי ;) זה לא ממש עזר, הצלחתי לישון שעה וחצי בלחץ. לשדה לקחו אותי אמא וחבר שלה ואבא ואחותי. אני מחזיקה מעמד יפה עד שאמא מחבקת ואני מתפוררת. אחרי זה לא מעניין אבל שתדעו, שאחרי שבכיתי והבנתי שאין לי מושג מה אני עושה לאן אני הולכת ואם אני בטוחה בכלל שאני יודעת מה אני עושה ומה זה הטירוף הזה... די זיינו אותי בשדה, הלוך חזור, וכסף וקבלה ובלה והכל במרחקים ואני לבד עם 3 מזוודות, תיק גב ענק (וכבד רצח) ו6 קילו חתולית בנוסף לשבירה הנפשית שהתחילה. הייתי מוכנה להרוג מישהו. פה היתה הטעות הראשונה - לא אכלתי, ולא רק שלא אכלתי, זאת היתה הזדמנות אחרונה לאכול אוכל טעים(!!!). </div>Thu, 03 Jul 2014 05:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14151475http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=14151475http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14106888<div align="right" dir="rtl">זה היה רק עניין של זמן עד שזה יגיע וידעתי את זה, אבל אני לא יכולה לסרב לה. הבעיה היא שכרגע אני לא ממש פה וקשה לי לחשוב על פעם ראשונה... אני בעיצומה של אחת! זו הפעם הראשונה שאני מתנתקת, מתרחקת, עוזבת את כל מה שטוב וכל מה שמגעיל פה. אז התחלתי לארוז, ועשיתי סדר, והעפתי דברים ומצאתי נוסטלגיות ודברים מביכים שאיכשהו חמקו דרך השנים ונותרו איתי. אז באופן טבעי התחילו מחשבות וזכרונות לרוץ. במיוחד אחרי שפגשתי לבירת פרידה חברה שגדלתי איתה, פתאום התחילו לרוץ סיפורי פעם ראשונה. הפעם הראשונה שזכינו במדליות; הפעם הראשונה ששברנו עצם; הפעם הראשונה שעמדנו על שלנו מול ההורים; הפעם הראשונה שהייתי לבד בעולם; הפעם הראשונה עם גבר; הנשיקה הראשונה (והיחידה) עם אישה; הפעם הראשונה שנבגדתי והפעם הראשונה (והממש לא אחרונה) ששיחקתי במישהו. עכשיו זו הפעם הראשונה המשמעותית ביותר בשנותיי האחרונות. לשם שינוי היתה לי יום הולדת מהממת. על הבוקר, מתנה ראשונה קיבלתי את הגרין קארד. זה היה לפני שבוע ומרגיש כבר כמו לפני חיים שלמים. הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לא לעשות חשבון ולצרוח מאושר באמצע הרחוב, ולא להחביא את הדמעות. ה</div>Thu, 08 May 2014 20:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14106888http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=14106888http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14056923<div align="right" dir="rtl">וואו הזנחתי... אני עוד מעט 3 חודשים לבד. אני מתקדמת, אני משתפרת, אני עסוקה ואני כמעט לא בוכה. נשאר הגעגוע והוא יותר נקי עכשיו.. הוא לכוס בירה משותפת בערב, לנשיקה לפני עבודה, למגע של העור ובעיקר לזמינות השיחה. וכמובן לסקס! אני מובטלת ומאושרת מזה. יש לי מספיק מה לעשות גם ככה :) אני משלימה דברים מוזנחים. אני מנסה למכור לוח שנה שהכנתי בלימודים, סורגת צעיפים לחברות טובות, מסיימת ציורים, קוראת, משלימה סרטים וישנה מתי שנעים לי. פעם ראשונה בחיים שלי שיש לי חופש מוחלט ואני נהנית מכל רגע. מסתבר גם שיש לי כמה חברות שאספתי. כאלה ממש טובות שנזכרו בי ואפילו מארגנות לי מסיבת רווקות מאוחרת. כמה נשים מקצוות שונים של החיים שלי, כל אחת והקטע שלה וכל אחת מעלה בי חיוך רק מלחשוב עליה - הולך להיות מעניין. קיבלתי תאריך לראיון בקונסוליה, יש תאריך לבדיקות רפואיות. אני מעריכה שתוך חודש וחצי אני כבר לא פה. אני מתרגשת, אני לא נושמת, אני בהתקפי חרדה בלתי פוסקים, אני מאושרת. ובפעם הראשונה ב8 השנים האחרונות של חיי - אני אופטימית. אבל באמת.</div>Wed, 05 Mar 2014 12:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14056923http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=14056923http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14026237<div align="right" dir="rtl">אני כבר חודש לבד. מחזיקה מעמד עם אבא. הולכת על קליפות ביצים. מעמיסה על עצמי, ומעבידה את עצמי. משתדלת להינות ולרוב גם מצליחה לא להשאיר דקה פנויה למחשבות. רק לא להתחיל לבכות כי אז הכל ייגמר. וזה עובד. עד שיש ימים כאלה.. שמשום מקום העיניים מתמלאות וזה בכלל לא דמעות חמות ומנחמות. אני מנסה להחזיק אותן עוד קצת בפנים אבל בשניה שהראשונה נושרת אני מתפרקת. מתרסקת ונשברת. בא לי להגיד לו שמספיק לי. תישאר שם בלעדיי או שתחזור ותקח אותי מכאן. אף אחד לא צריך לעבור את כל מה שעבר עלינו. בשביל מה לעזאזל להחזיק בכלל? ואני לא אומרת לו כלום. אצלו עוד לילה. וגם לו קשה. אז אני מנסה להפסיק לבכות ולחשוב על כל העבודה שיש לי. גם געגוע כואב.</div>Sat, 25 Jan 2014 18:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=14026237http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=14026237http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=13973992<div align="right" dir="rtl">אני לא כותבת כי יש דברים שעדיף לשמור לעצמי. ובכל זאת, יחד עם-, יש דברים שצריך לפרוק... היום יום ראשון וכמו בכל יום ראשון בחודשיים האחרונים אני נתקפת זרזיפים קטנים של פאניקה ואז מרגיעה את עצמי; אין מה לעשות, הם לא עובדים יום ראשון, חכי יום יומיים.. יום שני - נו, זה היום הראשון שלהם.. חכי יום יומיים.. יום שלישי, נו בטח עד סוף השבוע. ברביעי האפאתיות משתלטת, בחמישי הפאניקה חוזרת ואני שוב מבטיחה לעצמי "בטח עד סוף שבוע הבא..." עוד חודשיים אני מסיימת ללמוד ולעבוד וכולם משגעים אותי שלא הייתי צריכה - אבל הייתי חייבת להיות בסדר איתו, ואני חייבת קצת לנוח אפילו שאין לי כסף. חייבת לנשום, חייבת להסדיר את הנשימה והראש.. אז עוד אין חדש, ובינתיים אני מאבדת את עצמי לחלוטין. אני כבר לא רואה את עצמי במראה, וכשאני כבר רואה משהו - זאת לא מי שהייתי אוהבת בתור עצמי, אבל לבשתי צורה חדשה ואין לי ברירה. זאת הצורה של משברים, וכואב לי לראות אותה, זאת הבתזונה שהתפשטה לחלוטין מכל מה שבנתה את עצמה רק כדי לשמור על מעשיות ושפיות. רק עד שיעבור.. אני לא מצליחה לתאר את הכאב וזה עוד יותר כואב, אין מי שיבין ואני בכלל</div>Sun, 24 Nov 2013 19:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=13973992http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=13973992http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=13962001<div align="right" dir="rtl">לחץ. האדישות והקוליות של הברנש מתחילות להתפורר לו, מתחיל להיות לו קשה להחזיק מעמד ולשחק אותה האיש החזק והאפאתי. הוא נלחץ, הוא תזזיתי ומבוהל. אני רגועה. פרפרים בבטן אבל רגועה. עוד פחות מחודש אנחנו מתפזרים, עוזבים את הדירה, אני לאבא שלי והוא - אין לי מושג, הוא עוד לא קנה כרטיס טיסה. השבוע יש לנו יום נישואין ראשון ואני קצת לא מעכלת שעברה שנה. שנה לא משהו בכלל אבל עברה והחזקנו מעמד. לפעמים עוד יש בי מעט תחושות אשמה על ההחלטה הגדולה שלי ומתחילים להיעלם לי הספקות לגבי התרחיש שבו אני אאלץ ללכת איתה עד הסוף ואני עוד לא שלמה עם זה לגמרי. עם כל הפחדים הגעתי למסקנה שהכי סביר והגיוני לי ללכת לגור אצל אבא למרות שאני יודעת שזה כנראה לא ייגמר טוב, אין לי עוד אופציות. אני לא יודעת מה הולך להיות, איפה, איך.. אין לי מושג איך אני עולה על הטיסה הזו לבד עם החתולה. אין לי מושג איך אני עוזבת את החיים המסריחים שלי פה ומתחילה מחדש רק איתו, אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, איפה אעבוד ואם בכלל נצליח להחזיק מעמד יחד. זה כבר לא משנה. היום שום דבר לא משנה ולא מעניין. לא מעניין אותי שאין לי מושג מה התכניות ש</div>Sun, 10 Nov 2013 11:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (Flying Amber)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=820570&blogcode=13962001http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=820570&blog=13962001