http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095הרהורים, מסעות, מחשבות, סיפורים.heCopyright 2026 איתי וגשל. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/95/80/81/818095/misc/26185584.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14433382<div align="right" dir="rtl">..."ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעלי חיים העשויים אבן ועץ וחומרים מחומרים שונים, וכדרכו של עולם - חלק מנושאי הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם ישתוקו". "משונה", אמר, "תמונתך, ומשונים אסיריך". "הם דומים לנו", אמרתי אני, "שכן הגע עצמך: שמא סובר אתה, ראשית כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?". "וכי כיצד יראו יותר מזה", אמר, "כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?". "ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה)? כלום יראו יותר מצלליהם?". "מובן שלא". "ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו, שאלה הם הדברים עצמם?". "בהכרח". "ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד <</div>Sun, 13 Dec 2015 16:45:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14433382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=14433382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14310480<div align="right" dir="rtl">לא מזמן קראתי כתבה באינטרנט על האנוסים בברזיל. מסתבר שיש לא מעט מהם שהגיעו עם הכובשים הפורטוגלים. שמירת הזהות שלהם מרתק אותי. הם משמרים מנהגים בלי לדעת את מקורם, ובטח לא את טעמם. מנקים את הבית ביום שישי אחר הצהרים ומחליפים בגדים, אבל לא מנקים את משקוף הדלת כי שם זה "מקום קדוש". ועוד דוגמאות כאלו. והכל תחת חשאיות ולעולם בתוך הבית. כשממקדים את המבט למסורת שלהם, למה שעבר מדור לדור, מגלים שהדבר האמיתי, הנקי, שעבר מאב לבן ומאם לבת, אחרי שמקלפים את הקליפה של המנהגים, זה הפחד. בבחירות האחרונות נחשפנו ביתר לעניין המסורתיות בהצבעה. אנשים שהחליטו לא להצביע למי שהם רגילים, מאחורי הפרגוד חזרו להרגלם בגלל שאבא וסבא הצביעו באותו פתק. למרות שרע ולמרות השאיפה לשינוי. גם כאן מה שעבר מדור לדור הוא הרתיעה, שלא לומר סלידה, ממפלגת השלטון הישנה שלא ספרה אותם מעולם. (ומכאן אפשר ללמוד למה "מפלגות אוירה" המופיעות מפעם לפעם - מצליחות, בהיותם אלטרנטיבה - לא זה ולא זה). לארונה נפטר בקיבוצי אחד ממיסדיו. אדם בן 87 שהיה פעיל עד יומו האחרון, מוכר גם מחוץ לקיבוצנו הקטנטן בפעילותו הענפה בחקלאות והתיישבות. כשהאזנ</div>Sun, 12 Apr 2015 22:52:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14310480http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=14310480http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14256720<div align="right" dir="rtl">בפרשת מקץ, ספר בראשית, אנחנו קוראים על פרעה החולם שני חלומות בלילה אחד. החלומות מטלטלים אותו כל כך, ששנתו נודדת. הנטייה של הפרשנים ואנחנו בעקבותיהם לזכור את פרעה כרשע, הרע האולטימטיבי (עברנו את פרעה- נעבור גם את זה וכו'). לקראת הבחירות המתרגשות ובאות אני בוחר ללמד עליו זכות. פרעה, כמנהיג העם המצרי, מבין שאין זה סתם חלום, של אדם רגיל. החלום כל כך סתום אך, עם זאת, כל כך ברור, קוהרנטי שחייב להיות לו משמעות חשובה, משפיעה. נדודי השינה כמו מתחברים אל חוסר השקט שהוא חווה עם בוקר כשהוא מקשיב לפירושים הבלתי מספקים שנותנים לו החרטומים (שע"פ הפרשנים הם פירושים אישיים כאילו בפרעה החלום מדבר). הפתרון לחלומות מגיע רק אחרי שאחד השרים מזכיר את חטאיו. הפתרון נשמע לפרעה כל כך נכון ומתאים עד שהוא מוריד את עצמו בדרגה ומזכיר את אלוהים בהקשר של יוסף, פותר החלומות ("איש אשר רוח אלוהים בו"). ואני לא יכול שלא לתהות על ההווה: האם מנהיגנו גם חשים - כמו פרעה - בגודל האחריות ובכובד התפקיד? האם גם הם מאזינים ל"מקרובים", "שרים" ולכל מי שרק אפשר עד אשר נשמע להם הפתרון המתאים ביותר? האם ג</div>Thu, 25 Dec 2014 13:10:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14256720http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=14256720http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14204422<div align="right" dir="rtl">אנחנו רגילים במעגלי זמן. יש שגרת יום, שבוע, חודש, שנה. והכול חוזר חלילה, לאותו זמן גם אם במקום שונה. לי באופן אישי, פנימי, יש עוד כמה מחזורים. לדוגמה, הכעס. יש לו את המקום שלו ובעיקר את הזמן שלו. הוא לא קבוע, אך בדרך כלל לא קצר. ואם יש משהו שלימד אותי בני הפעוט זה שגם מחזורי זמנים ותיקים של כעס יכולים להשתנות ולהתקצר. כי איתו אי אפשר לכעוס לאורך זמן, ואורכו של "הברוגז" הוא כאורכו של הזיכרון שלו - שעוד לא מפותח בשמירת טינה. אכן, אפשר ללמוד הרבה מילדים במה התקלקלנו עם הזמן.&#8232;&#8232;ויש גם פעם בשבע שנים.&#8232;נדמה שבשנת השמיטה הכול חוזר אל מקומו הטבעי, הנכון. החובות נשמטים, אדמה חוזרת לבעליה, עבדים לביתם. הכול מסביב מזכיר לנו שכלום לא שלנו והכול של כולנו. כאילו נגזרת עלינו מנוחה גדולה ואמיתית, שקט פיזי ונפשי.&#8232;הייתה תקופה כזאת, פעם מזמן. תקופה שבה בפעם האחרונה (והראשונה מאז גיל ינקות), הייתי שמוט מכל חובה ודאגה, פטור מלחץ הקימה בבוקר, עבודה, ומה יהיה מחר. תקופה שבה אם איחרתי את האוטובוס, אמרתי: לא נורא, מחר. תקופה שבה המושג "נתקעתי" הוא חיובי, כי הוא בהקשר של "התלהבתי מהכפר/עיר</div>Tue, 23 Sep 2014 13:10:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14204422http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=14204422http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14150134<div align="right" dir="rtl">אחת החוויות הזכורות לי מתפילה, קרתה בארה"ב. עבדתי שם מייד אחרי הצבא במחנה קיץ. במסגרת התפקיד נהגתי על משאית קלה ובא הציוד של החניכים - יהודים אמריקאים בני עשרה. המשאית הייתה קלה לתפעול, בעלת תיבת הילוכים אותומטיים. אני לא זוכר לאן נסענו או אם כבר חזרנו לכיוון המחנה. הדרך הייתה בכביש דו סיטרי, רגיל. לא כביש מהיר או משהו בסגנון, כביש כמעט כפרי. אחרי אחת הפניות נכנסו לירידה, לא תלולה במיוחד. כאמור, תיבת ההילוכים היא אוטומטית, ואני שמעולם לא נסעתי לפני כן ברכב עם תיבה כזאת, חשבתי שמספיק שאשלב לאחד ההילוכים הנמוכים והמשאית כבר תאט, לא ידעתי על ההכרח ללחוץ על הבלמים כדי שההילוך ישתלב. המשאית האצה והאצה והגיע למהירות די מפחידה. פחדתי לשרוף את הבלמים והשתדלתי למנן את הלחיצות עליהם. הבנתי שהמצב קצת לא בשליטתי ותוך כדי תמרון המשאית בסיבובים נשאתי תפילה אישית, חופשית ליושב במרומים. המילים היחידות שאנח מצליח להעלות באוב הזכרון הם משהו בסגנון של "אם אני אי פעם אצטרך אותך, זה עכשיו".נדמה לי שמה שיזכר משבעה עשר הימים האלו בסוף יוני 2014, הוא בעיקר את בקשות המשפחה לתפילה. יותר מהדיבור על האחדות (לא ממ</div>Tue, 01 Jul 2014 12:33:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14150134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=14150134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14078194<div align="right" dir="rtl">"רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה..." (מסכת אבות, פרק ד' משנה י"ח) 1. מה בסך הכל אומר לנו רבי נהוראי? אתה רוצה ללמוד - סע למקום המתאים לכך. לכאורה דבר הגיוני, פשוט. אך למעשה המשפט הזה נוקב מאוד. אותו רבי נהוראי מעמיד מול פנינו את המציאות, חותך ואומר שקשה עד בלתי אפשרי לעשות מהפכות לבד. אתה רוצה ללמוד תורה, ואתה לבד - צא למקום שיהיה לך בו פרטנר, שותף, חברותא. 2. מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא לילדים. לא הבנתי למה עושים אותם ולא מצאתי סיבה טובה או אמיתית להביא אותם לעולם. הסיבות ששמעתי מאחרים להביא ילדים נשמעו לי אגואיסטיות/לא אלטרואיסטיות כמו הסיבות לאי הבאתם. הדעה שלי לא השתנתה גם אחרי שהתחתנתי. להפך: הרגשתי שיש לי חיים טובים עם זוגיות, חברים, זמן בלי סוף לעצמי. למה להכניס לזה סיבוכים? היום, כשיש לי בן, אני מבין יותר. אני עדיין לא מבין עד הסוף למה לעשות אותם, כלומר לפני שיודעים מה זה ואיך זה. לא מזמן פגשתי חברה מהתיכון, אמא לשתי בנות, שידעתי (או לא? לא זוכר) שאנחנו בדעה דומה בעניין, ודיברנו על זה. סיפרתי לה שלפעמים מתגנבת תחושת כישלון מסוימת - איך ויתרתי ולא הלכתי עם האמת ש</div>Tue, 01 Apr 2014 19:47:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14078194http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=14078194http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14017982<div align="right" dir="rtl">הייתי בהופעה בבארבי שבוע שעבר. ההופעה הייתה של להקת "אור כשדים", שתחילת דרכה בסוף שנות ה-80. שמעתי עליהם בתקופת התיכון, קצת אחרי שיא פעילותם בשנות ה-90, שיר פה ושיר שם באוספים שניסו לתפוס בתוכם את הרוק של אותם שנים. היו שם הרבה להקות שאהבנו והכרנו, מי יותר מי פחות. את "אור כשדים" היכרתי פחות. שיר אחד ממש ועוד אחד או שניים. הלכתי להופעה לזכר אותו שיר, קצת לכבוד הנוסטלגיה, ובעיקר בעקבות תחושה חזקה שתהיה הופעת רוק גיטרות טובה. מתכון מעולה לשיפור השבוע הגרוע שעבר עלי. העובדה שזה מופע השקה לתקליט חדש הוסיפה חגיגיות וגם אורחים נוספים בהופעה. המועדון היה מלא בזמן שהחלה ההופעה. מלא אבל לא צפוף או דחוס. היה מספיק מקום לזוז או לעבור בקלות ממקום למקום, או לעמוד ליד הבמה בלי להפריע לגרופיס. המקום המרווח נתן לי את השקט שרציתי כדי להקשיב למילים ולמוסיקה, נותן מענה לסקרנות שלי להכיר את החדש לי. לא טעיתי בתחושה, וההופעה ענתה על הציפיות ואף יותר. החבורה יודעת לנגן ורונן בן-טל, הסולן, יודע לכתוב. באופן השירה שלו יש נטיה לתיאטרליות המתבטאת בעמידות מיוחדות ומחוות ידיים. </div>Wed, 15 Jan 2014 17:13:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14017982http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=14017982http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14007094<div align="right" dir="rtl">שבוע שעבר במסגרת העבודה ישבתי עם בחור צעיר עם כיפה שחורה השם והקטיפה מסגירים תת מגזר שס אני לא ממסגר חלילה וחס אני מפרט את העניין בגלל השיחה שהתגלגלה עם הבחור דנן "יש ערמה של חברה על הדשא" התנגןוהבחור - חד וחריף:"יש ערמה של חברה על הדשא?" הוא שינן אני לא מכיר את השיר אמר והוסיף עכשיו ראיתי בכביש שלט ואני השלמתי: של גולסטאר, פרסומת. לעצמי חשבתי: לא מכיר את השיר?מוזר אבל בגדר האפשר ואריק איינשטיין, זה ששר? שמעתי עליו רק כשנפטר... שקט של הלם ירד לדקה, דממה אתה ממש חי בבועה? מאחורי חומה.. והוא מסכים: בני ברק, העיר הצנועההבועה של הבועה על פניו חיוך וקצת גאווה אתה יודע שהוא היה הזמר הלאומי, של "ארץ ישראל הישנה והטובה"?שדורות גדלו על ועם שיריוורבים רבים ראו את סרטיוהשיר ששמענו ועוד רבים רביםמסאלח שבתי ועד מציצים וכבליםוהוא משתומם: באמת? לא שמעתים ולא ראיתים דווקא אני עובד עם חילוניםוגם הם אותו לא ממש מכירים, לא מזכירים הוא עדיין מושמע ברדיו? בתוכניות? האם גם היום הוא פופולרי בין הבריות? זה לא אייל גולן וחבריו שתופרים חליפה? כן, אני משיב, עכשיו הים תיכוני שולט</div>Thu, 02 Jan 2014 15:28:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=14007094http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=14007094http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=13981244<div align="right" dir="rtl">בקיץ 2008 טיילתי בשבדיה ונורבגיה. הדבר העיקרי שהניע אותי לקצה מרוחק זה של העולם היה האטרקציה הקרויה "שמש חצות". כידוע, בחלק זה של העולם, יש שעות אור מרובות במשך הקיץ. אם מצפינים באמת אפשר לראות את השמש לא שוקעת. כך יצא שנסעתי וחציתי את קו רוחב 64 צפונה, והגעתי לשרשרת האיים לופוטן בנורבגיה. האיים הם בעצם פסגות הרים חדים המבצבצים מהים. הישובים עצמם ממוקמים בצד הדרומי, שהוא מוגן יחסית מהרוח. זאת אומרת שבשביל לראות את מה שבאתי לראות, לא מספיק לשבת בתוך בית, אלא צריך לקום ולעבור לצד השני של האי.וכך היה. עליתי על סירה שלקחה אותי לאן שלקחה אותי, ואחרי הליכה קצרה עמדתי בחוף לבן ויפה מול הים הצפוני.ישבתי והסתכלתי על השמש יורדת באמצע הלילה, מתאמצת להגיע לים ולהתכסות בו, ללא הצלחה ואז שבה ועולה. האור הוא אור חזק, הקור - קור של לילה וכאמור עם רוחות חזקות. והשעה 12:00 בלילה. מחזה הזוי.ואחרי הרושם הוויזואלי, מגיעות המחשבות וההרהורים. כיהודי המחשבות נדדו גם אל עבר המצוות, בעיקר היומיומיות, התלויות בזמן: איך מתפללים מנחה, שלא לומר ערבית, במקום כזה. ושבת? היא יכולה להיכנס בכלל</div>Tue, 03 Dec 2013 12:21:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=13981244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=13981244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=13953491<div align="right" dir="rtl">1.לפני זמן מה הלכתי לנחם אבלים. הנפטר, בשנות ה-60 לחייו, היה מהקבועים והאהובים במשחק הכדורגל של יום שישי עד שחלה בסרטן, וגם ילדיו משחקים. המשפחה, ממבני עדות המזרח, גרה ביישוב סמוך למקום מגורי. אנשים שהיו שם יום לפני המליצו לי לבוא אחרי שמונה בערב, שכן בשעה הזאת פחות או יותר נגמרת הסעודה ודברי התורה שבעקבותיה ואז אפשר לדבר עם האבלים. כך עשיתי ובהתחלה היה נראה שעשיתי נכון. התיישבתי ליד הבן הגדול. ליידו ישב אדם במראה ש"ס ודיבר איתו. לא הפרעתי וחיכיתי בסבלנות. לפתע הגיע מישהו עם מיקרופון וביקש מאותו אדם שהפך לרב לדבר "כמה מילים" דברי תורה. טוב כמה מילים... אפשר לחכות. הרב התחיל לדבר את ה"כמה מילים" שלו והם נגמרו לו בערך אחרי 40 דקות. כנראה כשלא מתכוננים - לא מצליחים להתמקד.ולא זה מה שהפריע לי באותו ערב, אלא דבריו. הרב שייט בדבריו אסוציאטיבית בין שבחים לנפטר (שאותו לא הכיר), סיפורי מעשיות, תורה ומדע בגרוש, הרב עובדיה (שזו זכות, כך מתברר, למות באותו שבוע איתו) וכמובן הטפות עטופות היטב לחזרה בתשובה - אבל לאט לאט, מצווה מצווה, שלא ימאס חו"ח. על פניו ארשת מזוייפת השמורה לאלה המצליחים לעלות מעל</div>Thu, 31 Oct 2013 20:42:00 +0200va.vag.v@gmail.com (איתי וגשל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=818095&blogcode=13953491http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=818095&blog=13953491