http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248heCopyright 2026 ציפורים-מנייר // סיפור. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=14113034<div align="right" dir="rtl">בפי אנשים מסוימים אנחנו נקראים חצי-מכונות. בפי אחרים - נשמות טהורות שתעו בדרכן. יש כאלה הטוענים שאנחנו כלל לא אנושיים. נועדנו למען מטרה אחת ומקודשת - יצירת עתיד טוב בעולמנו. עתיד ללא מלחמות, ללא רצח וללא רעב. עתיד של שלווה ותו לא. גופות על גבי גופות נערמו בחדר הניסוי. כל אחת מהן נפחה את חייה, אך זכתה בהזדמנות פז לנשום שוב לרווחה את אוויר הארץ. אנחנו חיים בגוף לא לנו. לא שייך לנו. פעם היה חי בו אדם אמיתי. עם רגשות, ומחשבות. היום, אלו אנחנו. אנשים מתעקשים שאנחנו לא אמיתיים. מיתוס. אבל ההבנה לא מנכרת בי - אנחנו חשים, בוכים, שמחים ומצטערים. אנחנו הכול חוץ מבדיוניים. יש לנו לב, אנחנו העתק מושלם. אז אם אמיתיים היא לא הגדרתנו הרשמית - מה אנחנו בעצם? וואו. האמת היא - אני רוצה להיות כנה איתכם. שנים אם לא יובלות שלא פקדתי את הבלוג הנטוש והאומלל הנ"ל. ואני מצטערת. מי מכם שהיה נוכח בחודשיו הראשונים - לפני שנה, אם לא יותר - בוודאי יודע שניהלתי כאן אכן סיפור בשם ציפורים מניירוכי החלום הגדול ביותר שלי היה להפוך אותו לסרט. נחשו מה? הסרט מצטלם החופש! בחודשי יולי-אוגוסט. בחרנו את החודשי</div>Fri, 16 May 2014 15:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (ציפורים-מנייר // סיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=14113034http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817248&blog=14113034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=14069572<div align="right" dir="rtl"> Mama, cold hearted child, tell me how you feel Just a blade in the grass, spoke unto the wheel Mama, cold hearted child, tell me where it's all gone The luster of your bones, those arms that held you strong I've been worryin' that my time is a little unclear I've been worryin' that I'm losing the one's I hold dear I've been worryin' that we all live our lives in the confines of fear Mama, cold hearted child, tell me how you feel Just a grain in the morning air, dark shadow on the hill Mama, cold hearted child, tell me where it all falls Oh the apathy you feel will make a fool of us all I've been worryin' that my time is a little unclear I've been worryin' that I'm losing the one's I hold dear I've been worryin' that we all live our lives in the confines of fear Oh I will become what I deserve I've been worryin', I've been worryin', I will become what I deserve <p style="text-a</div>Fri, 21 Mar 2014 13:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (ציפורים-מנייר // סיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=14069572http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817248&blog=14069572http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13951244<div align="right" dir="rtl"> "זה רעיון נורא," הוא אומר, מתנשף ממאמץ. "אני לא מסכימה," היא אומרת. היא פוגשת את עיניו ומחייכת. "איפה החוש הגריפינדורי שלך להרפתקאות, אה?" הוא מגלגל את עיניו, אבל ללא תגובה. לבסוף, אחרי כמה שניות, הוא מביט לעברה שוב. "איזה רעיון מבריק?" היא מעיפה מבט מעבר לפינה שהיו מוגנים מאחוריה. "נקלל ונרוץ?", היא משיבה. "את חושבת שלעורר אותך עוד יותר זה הפיתרון?" "מעולם לא אמרתי שזה הפיתרון," היא עונה. "אבל זה בהחלט מכעיס אותם, ואני לא מצליחה לראות איך זה לא דבר טוב." "זה גורם לנו להיהרג, זה איך," עונה רמוס. "אם כך, אנחנו יכולים לומר שחיינו זמן רב ומלא," היא משיבה. "יש לך תשובה לכול דבר, מה?" הוא אומר, אבל עדיין נלחם בחיוך. זה משהו שג'יימס או סיריוס היו מציעים - זאת כנראה הסיבה לכך שהוא נאבק לומר לא. "אם אנחנו הולכים לעשות את זה," הוא אומר, "אנחנו צריכים להיות מדויקים. אסור לנו לפספס. ואנחנו צריכים להמשיך אחר כך." "תודה לך על אמירת המובן מאליו," היא נושפת. "מוכן?" "בשלוש -", הוא מתחיל. "עכשיו!" הוא מקלל מתחת לאפו, אבל עוקב ומבצע את אותו הדבר. הוא שולחת הקפאת רגליים לעברם, נועלת א</div>Mon, 28 Oct 2013 22:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (ציפורים-מנייר // סיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13951244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817248&blog=13951244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13933084<div align="right" dir="rtl">שם: בנים של קיץ שיפ: רמוס/סיריוס דירוג: PG13 תקופה: סוף המלחמה אורך: 2,608 תווים תרגמה: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=806165&amp;blogcode=12578244 - - - החוף לא השתנה הרבה במשך עשרים וחמש השנים מאז שהם ביקרו שם. הוא היה קטן יותר עכשיו, המים היו קרובים יותר מפעם, אבל בכול זאת זה היה החוף שלהם. רמוס ישב על החול, כתפיו שקועות, פניו היו עייפות ושחוקות.הוא נראה בעשר שנים (לפחות) מבוגר יות</div>Tue, 08 Oct 2013 19:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (ציפורים-מנייר // סיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13933084http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817248&blog=13933084http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13932285<div align="right" dir="rtl">שם: הבטחות דירוג: PG13 תקופה: קונדסאים, סיום הלימודים וקצת אחרי זה. אורך: 3,622 תווים כתבה: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=806165&amp;blogcode=12575830 טיזר: כשרמוס מתעורר בפתח יום חדש, הוא פוקח את עיניו ומביט בסיריוס ומחייך. ואז כשהוא רואה את הקירות המתקלפים ואת הסדינים המלוכלכים ושומע את רעש הרחוב, החיוך נמוג והוא נשבע יותר לא להאמין להבטחות. - - - I don't wanna run away, baby your'e the one I need tonight No promises Baby, now I need to hold you tight, I just wanna die in your arms here tonight סיריוס מבטיח לרמוס המון דברים. הוא מבטיח לו שהם ילכו לטייל בלונדון יד ביד אחרי סיום הלימודים, לבושים בבגדים מוגלגיים כשהרוח הלונדונית הקרירה והמעורפלת פורעת את שיערם. הוא גם מבטיח לו שהם יגורו ביחד בדירה יפהפיה בפרבר בלונדון, בבית שכולו קירות לבנים ונקיים וגינה ירוקה ומטופחת וילדים קטנים שמתרוצצים בחוץ</div>Mon, 07 Oct 2013 20:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (ציפורים-מנייר // סיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13932285http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817248&blog=13932285http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13917256<div align="right" dir="rtl">היי חברים, רק רציתי לעדכן שאני עדיין כאן, ובטח כמו ששמתם לב, לא סגורה על הבלוג. מי מכם שוותיק מספיק בטח זוכר את ציפורים מנייר. נחשו מה? הסיפור קיבל תפנית מפתיעה והפך להיות שונה. ממש שונה. הדמויות כולן אכן נשארו, אבל נוספו גם הרבה אחרות, והעלילה נהייתה הרבה יותר עמוסה. אני לא מתלוננת. מה שכן, כמו שפרסמתי בהתחלה של הבלוג הלא יציב הזה- הסיפור מיועד להפוך לתסריט לסדרה שבבוא היום תצולם. אם לא ע"י חברת הפקה, על ידי, במצלמה מקצועית כמובן ותועלה ליוטיוב. אבל עד אז יש לפחות שנה, אם אני אהיה מהירה מספיק. רציתי לדעת אם יש כאן קוראים שמעוניינים לקרוא בכל זאת סיפור כלשהו שאולי אתחיל לכתוב במקביל? יש סיכוי שזה יהיה אכן פיק (ספרות מעריצים). יש דמות מסוימת שיש לי חשק מטורף לכתוב עליה וגם קראתי לאחת הדמויות שלי על שמו. הממ מעניין מי זה...:) מי כאן זוכר אותי בכלל? די התגעגתי לכתוב וזה נחמד לחזור קצת. אני עכשיו בכיתה י"א, מגמות תיאטרון ופסיכולוגיה-סוציולוגיה. הלחץ כבר מורגש. יהיה טוב. יהיה טוב.... והנה מנגינה שתכניס אתכם לאווירת הסיפור שלא תזכו להכיר, לפחות לא עד שהתסריט יהיה מוכן! מרגש למרות שזאת</div>Sun, 22 Sep 2013 20:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (ציפורים-מנייר // סיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13917256http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817248&blog=13917256http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13844223<div align="right" dir="rtl">~ היום היה יום גדוש בחזרות. מהבוקר עד הלילה שהינו בסטודיו, בדיוק כמו שאני אוהבת. זאת אוירה של משהו חדש שרוקם עור וגידים, שמתפתח מתחת לאפינו בלי שאנחנו שמים לב. משהו שקורה בכולנו, ואין יוצא מהכלל שלא שותף בעשייה. ההתרגשות כבר מגיעה לשיא חדש. לא יכולה לחכות עד שהחבר'ה יראו את התוצר שלנו. מקווה שיאהבו. אני קצת חוששת שהתוכן יהיה כבד מדי בשבילם, שלא יבינו. אבל מה זה משנה? העיקר שינסו. כיאה לסיר הלחץ הרותח שנקרא בשמו השני גם חזרות, שורר מתח בין אנשים. היום היתה כבר התפרצות אחת. צפוי, קורה, לא נורא בעליל. אנשים עושים עניין מדברים כל כך קטנים לפעמים, במקום להבליג ולהתעמק במה שבאמת חשוב. בקרוב זה קורה, עוד 12 ימים, נכון לעכשיו (12 בלילה, מישהו? חמישי מעולה שיהיה). אמאלה?</div>Wed, 10 Jul 2013 23:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (ציפורים-מנייר // סיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13844223http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817248&blog=13844223http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13830801<div align="right" dir="rtl"> "כואב לי." היא לחשה. זה לא היה כאב ממשי. לא כאב גופני. הוא נבע עמוק מתוך צלעותיה, קודח בהן חורים מעוגלים בצורה מושלמת. בכל יום שעבר, עוד עצם נסדקה, עוד היקף נוסף. היא רצתה שזה ייפסק, ייעלם, יחלוף כמו שבא. היא פחדה. ידיה חיבקו בחוזקה את בטנה, כמנסות להאט את התהליך הבלתי נמנע. הלילות היו הכי קשים. היא שאפה ונשפה בקצב סדיר. הנשיפות הוטחו החוצה אל אויר העולם רועדות, לא יציבות. גופה התקשח במקום משכבה, מחכה למגע המוכר והמנחם. אך זה לא הגיע. כמה מפתיע. כמה מאמלל. הוא לא ישוב.קול קטן במעמקי ראשה העמום מכאב הגיח. אור באפלה, או אולי האפלה שנפלה על האור בחייה? בכל יום היא ניסתה להרגיל את עצמה לעובדה הזאת. בכל יום היתה מזכירה לעצמה, בכל פעם שמחשבותיה ריחפו אליו. זה היה קשה, היא חשבה עליו ללא הרף. לחבוט ראש בקיר לא הועיל, כמעט והגיעה למצב של שיגעון. אבל הזכירה לעצמה שעליה להיות השפויה. היציבה. ראש על הכתפיים. אם בכלל יש לה ראש. גיחוך מר נפלט מבין שפתיה. ההומור שלה הושפע רבות מזה שלו. ההומור השחור הזה שאף אחד לא הבין, חוץ ממנה. ההומור המוזר של הזוג המשונה. היא התגעגעה לבדיחות והעקיצות חסרות</div>Sat, 29 Jun 2013 01:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (ציפורים-מנייר // סיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817248&blogcode=13830801http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817248&blog=13830801