http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245"בדיוק כך! לא הבחנת, אף על פי שעיניך ראו הכל. וזו בדיוק הטענה שלי. אני, למשל, יודע שישנן שבע-עשרה מדרגות, כיוון שגם ראיתי אותן וגם הבחנתי בהן." -שרלוק הולמס; שערורייה בבוהמיהheCopyright 2026 אשף הסודות גמביט. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/45/72/81/817245/misc/27597618.pnghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14706341<div align="right" dir="rtl">במושב הנגדי יושבת בחורה יפה. ללא נעלים, עם גרביים לכפות רגלייה, רוכנת מעל למחברתה כשמשקפייה על קצה אפה. אוזניות אוטמות אוזנייה בעוד שיערה הזהוב מסתירן חלקית. יושבת ומעיפה מבט חטוף לנוף, ומיד ממשיכה לכתוב, שמא שמץ המחשבה והרעיון יעלמו באוויר. מראה מלבב של כתיבה בלב הרכבת. היא בעולמה, בנוחות שלה, מתעדת מחשבות, ממציאה עולמות, יכול להיות שהיא מציירת דיוקן של הרים וגבעות? נטמעת היא בין כיסאות הקרון, כאילו זוהי סביבתה הטבעית; בנונשלנטיות היא פרוסה על מושבה, בבגדיה הכחולים שמתמזגים עם המושבים הכחולים. ממשיכה לשקוד היא על חודו של עט. הופכת דף וקוראת את אשר תמללה מראשה העייף לדף הצחור. ואני? יושב מנגד ומצייר דיוקן משל עצמי על הבחורה מהמושב הנגדי. להישיר מבט מהמושב הנגדי // דיוקן של חיבהבמושב הנגדי יושבת בחורה יפה.ללא נעלים, עם גרביים לכפות רגלייה, רוכנת מעל למחברתה כשמשקפייה על קצה אפה.אוזניות אוטמות אוזנייה בעוד שיערה הזהוב מסתירן חלקית.יושבת ומעיפה מבט חטוף לנוף, ומיד ממשיכה לכתוב, שמא שמץ המחשבה והרעיון יעלמו באוויר.מראה מלבב של כתיבה בלב הרכבת.היא בעולמה, בנוחות שלה, מתעדת מחשבו</div>Wed, 09 Mar 2016 17:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14706341http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14706341http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14507324<div align="right" dir="rtl">מה זה, אשר אני רואה? מה זה, אשר אני חווה? בבקשה, תקראו, תכבידו על עצמיכם. תיקחו כמה דקות יקרות מבילוי מוצ"ש שלכם, מהסגירה שלכם, מההתארגנות לצבא, לעבודה, מלחשב כמה שעות שינה תצליחו לגנוב טרם עלות השחר. אני מבטיח ששורה אחת לפחות תצליח לגעת בכם. אני לא יודע כמה עצבים תקדישו כדי לייחס את השורות האלו אליכם או לכל הפחות לקרוא את הכתוב. .. התחלות חדשות, אתם יודעים? אתם יודעים כמה חסרי ודאות הם בטח. כשאני מתאר את עצמי לפני 4 שנים, אני מתאר ילדון בכיתה י"א שמנסה להגשים את שחשק ליבו. אהבה אמיתית, אתם יודעים. כשאני מתאר את עצמי לפני 3 שנים, אני מתאר ילדון בכיתה י"ב שמנסה להתגבר על שחשק ליבו. עצבות תהומית, אתם יודעים. כשאני מתאר את עצמי לפני שנתיים, אני מתאר חייל פעור שהאי-ודאות הכי גדולה שהייתה לו זה אם הוא יתגייס בכלל וכעת? עלה על מדים עם פס צעירות על החולצה המכופתרת ועל המכנס, מלא תהיות ובכללי מחפש להגשים את עצמו. כשאני מתאר את עצמי לפני שנה, אני מתאר חייל עם מעט פז"מ, שמבקר את סבא שלו בטיפול נמרץ (ברוך השם הוא בריא כעת!) וקורא בעיתון על חיסול מיוחס לישראל של איז</div>Sat, 09 Jan 2016 22:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14507324http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14507324http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14498983<div align="right" dir="rtl">הזעקה כבת קול נישאה על מרבדי הרוח.נישאה באוויר, כמו קריאת תיגר על המצב המתהווה.קולות חנוקים מצער וכאב הרעידו את אמות הסיפים,החדירו חיל ורעד בכל עלה שנפל בכבדות על השביל הארור.למה, למען השם, הסבל הוא מנת חלקנו?איך, השם ירחם, חג נפתח ונסגר למשמע דיווחים אלה, ושבת המלכה נכנסת ויוצאת לקול ענות חלושה שכזה?לא! לא תשקוט נפשי עד שהעולם ישוב על כנו. לא תנוח מחשבתי עד שאחוש ביטחון ושבני ארצי יחושו ביטחון.אומרים שאיפוק היא מעלה חשובה מאיןכמותה, אך כשאופפת אותה עילגות, מה זה אומר עלינו? </div>Wed, 06 Jan 2016 13:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14498983http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14498983http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14348794<div align="right" dir="rtl">קשה לי לרשום מילים אלה. ניסחתי אותן אינספור פעמים בראש הקודח ולא צלחתי אפעם את מעמד הרישום והכתיבה. הכאב הוא רב. הבדידות האשלייתית מעפילה על ההוויה המציאותית בהחלט. אני יוצר קשרים, מעמיק מערכות יחסים. משפר מעמדי בקרב חבריי, מקרב לבבי הרגיש לאלה של סובביי. האם אני ראוי? אני מרוחק כעת מכל חבריי בצורה הפיזית הכי ברורה: עזבתי את הבסיס שלי. המשכתי בדרך חדשה. להתקדם הלאה? תמיד מנסה. תמיד אראה נכונות. אבל מה יעשה בחור מצולק כמותי שסוחב מימי בית-ספרו ניכור-מה מחבריו? לא חלילה שהייתי בודד, אלא שהייתי מוקף ברבים ובחביבים אינספור וחשתי בדידות. להיות בודד ולחוש בדידות אין זה בהכרח אנלוגיה מושלמת. האם אני ראוי? הכרתי רבים בתקופה המשמעותית בחיים. תקופה קשה, תקופה מאתגרת ותקופה כה עמוסה. אבל זה היופי בחממה האנושית הזו. אני מצאתי נחמה בקרבת שכל ישר ולב אוהב. תוכי הינו מלתעות אימתניות. הן בולעות כל מה שנמצא בקרבתם. אני משמיד את עצמי כשאני חובר לאחרים. אני נקשר יותר מידי, רגשן מידי, מוחצן מידי, לוחץ מידי, מעיק יתר-על-המידה. אני יצור שנשמתו באפו ופעימתו בליבו ואלה מושכים אותי לאותם רעי-נפש.</div>Fri, 03 Jul 2015 11:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14348794http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14348794http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14341275<div align="right" dir="rtl">מה רבו המפלטים הטכנולוגיים מקיפים אותנו בכזו עוינות. כשכולם מסביב זועמים ושואגים אל המקום המוכר אנו שבים בכניעות. בעת צרה הצמד ישלף יהווה חוצץ בין האדם לסביבתו. מתוך דחף עז שאת שכבותיו אף אדם לא יקלף את קשבו הוא נועל מכל מבקשי טובתו. לא רבים הרגעים בהם הבדידות מנצחת על ההחלטה- העיניים ננעלות על גבעה מרוחקת באופק. נפשך גועשת והסביבה נאלמת ושקטה ואתה עם עצבותך נסחף עד לתהומות העומק. </div>Tue, 16 Jun 2015 08:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14341275http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14341275http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14305654<div align="right" dir="rtl">אנשים רבים תהו על אשר הולך עם חייהם. להם ולכל שאר התושבים בארץ ששמה נשכח היה כל מה שרצו: ממון, הצלחה, בתים מפוארים, תענוגות גשמיים, אושר עילאי. היה להם הכל וכלום בו זמנית. אנשים נהגו במכוניות מפוארות, השתכנו בבתים שנמתחו עד האופק עם משרתים ורבי משרתים ורב רבי משרתים, השתכשכו בכסף מבוקר עד ליל, חלקו את הבקרים והערבים יחד עם מושאי ליבם, לא רדפו אחרי האושר כי הוא נח בכף ידם אבל כל זה היה צפוי. כל זה היה "רגיל" בעבורם. כל היופי עמד בפתח דלתם, כל האושר התגורר בקרבם, כל אשר חשבו - מציאות הפך. הם שגו בארץ החלומות. לא היה אתגר. לא היה ניסיון. לא הייתה הערכה. פשוט - לא היה. אנשים אכלו ונשארו רזים; אנשים בזבזו ונשארו עשירים; אנשים פגעו ונשארו לא חייבים. לילותיהם היו נטולי חלומות כי כל מה שרצו היה מונח מלפניהם; אנשים שכחו שמיים מהם כי לא שאפו לגעת בעננים; אנשים נטשו את דרכי בני האדם כי חדל מלהתקיים הצורך בלהיות אחראים וקשובים לצורכי האחר. אנשים השתעשעו במחשבות מרובות רבדים בעולם חד מימדי. לא האופי שלהם היה רדוד כי הצליחו להגשים הכל; רדידות היה שם נרדף למאוויהם, כינוי גנאי ל</div>Fri, 03 Apr 2015 12:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14305654http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14305654http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14257236<div align="right" dir="rtl">למה זה לא יכול להיות פשוט יותר? למה החיים כבדים וקשים? סוביקטיביות לשמה וחוסר פרופורציות משווע מצידי. אבל אני בסה"כ אחד. אחד בעולם. אחד ולבד. כל-כך קשה.. שבת שלום.. <</div>Fri, 26 Dec 2014 15:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14257236http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14257236http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14256938<div align="right" dir="rtl">"היי, הכל בסדר?" היא שאלה אותי בתמימות מוחלטת. "כן. הכל בסדר, אפילו מצוין!" מי היה מאמין שאדע להתנסח כל-כך יפה תחת מעטה השקר שאני מספר כלפי חוץ. לא. לא הכל בסדר. נהפוך הוא- המצב על הפנים. יש את התשובה המחושבת ויש את התשובה התמציתית והמזוקקת. התשובה התכליתית היא שאת האוויר שלי לנשימה. החיים שלי- רק במובן האמיתי והפשוטו כמשמעו של הביטוי. כל מה שהכרתי לפני שפגשתי אותך היה בעיניי התנסות ומה שנקרא בלטינית "קרפה דיים", אז יישמתי את הביטוי על משמעותו בצורה מוחלטת-כמעט בלי להשאיר כמעט זכר לעבר. את התשובה המחושבת אוכל להציג יפה במספר נקודות דיי חזקות: הראשונה- בתקופה שלפני, הייתי תלמיד תיכון. דיי נבון, שקדן ואוהב ללמוד. יש חברים, יש אהדה מסויימת ומעגל מצומצם יותר של אנשים שאני נהנה בחברתם, משתף אותם בדברים ויוצאים לבלות. לגיטימי עד כה. אחרי שסיימתי את הלימודים, יכולתי להרגיש במידה מה של ריחוק מכל מה שהכרתי. הסיבה הברורה והגלויה היא שכנראה הקשרים האלה לא היו בשבילי בעלי משמעות מיוחדת או שלא השאירו עלי חותם. לכן, לא התאמצתי לתחזק את הקשרים האלה. בדיעבד, יכול להיות ששורש הבעיה ה</div>Thu, 25 Dec 2014 22:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14256938http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14256938http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14254493<div align="right" dir="rtl">אתה לא יודע מה עובר לה בראש. אתה לא יודע אם זה משחק או אמיתי: קשה להשגה או סתם לא רוצה. אתה מרגיש שאולי כדאי לעזוב את העסק ולהוריד את הוילון על ההצגה הזו, או שלא הצגה; להסית הוילון מעל המראֵה המקומם ומרעיד הלבבות הזה, כי הקושי שנלווה לכך...כבד בכל קנה מידה. תנסה לדמיין איך יראו חייך בלי המרדף הכמעט בלתי פוסק הזה סביבה: קל יותר, חופשי יותר, פחות מחייב, קלילות על ההדק, להרשות לעצמך לחשוב על עצמך. הרי, מה שווה כל הכרכור הזה. מה שווה כל המחשבה הטורדנית הזו בראשך הקדתחני, שהרי כבר הובהר לך בעבר שאין מקום לך ולה באותו עולם. נאמר במפורשות? עכשיו זה סתם משחק על מילים. "היא כן אמרה או לא אמרה?" החיים הם לפעמים כן שחור או לבן. כשנאמר "לא" זה דיי הרמטי וחד-חד-ערכי. אבל... זה יותר מזה. זה הרבה יותר מזה. זה פחות מה שנאמר, זה מה שלא נאמר. אותה תחושה מעורפלת שאולי יש לך מקום בלב שלה. מקום משלך להשריש את רגשותיך ולהשריש את אהבתך הנצחית בלבה. כל האכזבות הקטנות או ה"כמעט נגעתי בשמיים, אבל כמעט לא נחשב" מתגמדים כשאתה רואה את הניצוץ בעינייה- במכוון או לא במכוון; <span style</div>Sun, 21 Dec 2014 02:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14254493http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14254493http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14214616<div align="right" dir="rtl">איך כל סיפורי האהבה, מתחילים מתחילים בסיפור שמימי על מקום עם תפאורה מושלמת: היערות צבועים בירוק של חיים וחום של גשמיות; הטירות נשאות אל-על לשמיים, מלטפות ברכות את העננים נפוחי החשיבות שרוכנים מעל זרמי הרוחות; הקלילות של החיות המקפצות, מעץ לעץ; ההזדנבות של צעירי השבט אחר האב הדגול שבראשם; ההתחפרות של החיות במחילותיהם למען מחסה או באדמה למען מזונם. הזמן אף פעם לא קורה עכשיו, אלא לפני שנים רבות. הכל מסופר בדיעבד: תשימו לב לאיך שהאהובה אובדת עצות, נמצאת במקום שלא יאה לנפשה האצילה; הסכיתו אוזניכם למשמע האדונית המרשעת בחדר הסמוך; אל תשימו לב לצעיר עלום-השם בקהל, כי הוא לא רלוונטי. הוא לא רלוונטי. החלום תמיד מרוחק, העלילה אף פעם לא נוגעת בחיינו באמת. הכל שמה מסותת כמו באבן- הכל עומד במקומו, וחלילה שיסטה ימין או שמאל. האהוב ימצא את האהובה, החלום יתממש גם אם אף אחד מהצדדים לא נשא קולו כמו תן לירח בלילות חשוכים, ללא מרגוע לראש שמגע אהבה ערפל אותו. תמיד הכל עומד במקומו, על תילו, מחכה שהעלילה תקרב הלבבות ותסיע את בת-קולם למרחקים, למען כולם יחלקו לבבם עם המאורע הנוגה. מ</div>Fri, 10 Oct 2014 18:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (אשף הסודות גמביט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=817245&blogcode=14214616http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=817245&blog=14214616