http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289סיפור בהמשכיםheCopyright 2026 Smiley_Face. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13495851<div align="right" dir="rtl"><p><strong><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">עץ הזהב \ עדי</span></span></strong></p> <span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"> </span></span> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></p> <span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"> </span></span> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">הכל קרה מהר, כל כך מהר. בקושי הספקתי לצאת מביתי ולעצור את מה שקרה. אבל הוא כבר נעלם.<br />הוא היה חברי הטוב ביותר, מאז שאני זוכרת שהגעתי לעיירה הזאת, הקטנה והכמעט ונטושה.<br />הכרתי הרבה ילדים בבית הספר, כולם היו נחמדים, אבל משום מה, הוא היה מיוחד, שונה. אהבתי אותו<br />כמו שלא אהבתי דבר בעולם. היו רגעים שצחקנו בלי להפסיק, צחקנו עד שהדמעות יצאו מעינינו ללא<br />שליטה.&nbsp;היו רגעים שכעסנו על אותם הדברים, אותם העניינים והמעשים שגרמו לנו לאבד את העשתונות.<br />היינו דומים,&nbsp;אני לא יכולה להכחיש את זה, בעלי פזיזות וחוש הומור, שהטעם המתוק עושה לנו כיף יותר<br />מכל דבר.&nbsp;שנינו ידענו להבדיל בין הטוב לרע, לכן ידעתי גם שלהתחבר איתו יהיה הדבר הטוב ביותר.<br />כמובן שצדקתי.&nbsp;הוא היה הכל בשבילי. כל יום אחרי בית הספר היינו הולכים לשדרה שבדרך לשכונה,<br />שלאורכה צמחו עצים&nbsp;גבוהים,&nbsp;ירוקים ושופעים בפרחים ופירות. לפעמים יצא לנו לראות כמה ציפורים<br />מקננות שם, יוצרות משפחה.&nbsp;החופש שלהן הקסים אותו, עד כדי כך שהוא טיפס על העץ ללא פחד, רק<br />כדי לראות איך זה להיות גבוה&nbsp;מעל כולם,&nbsp;ללא כל פחד או חשש. אבל אחרי מבט חטוף אחד בפניי הוא<br />ראה שאני מודאגת לשלומו.&nbsp;"אני אהיה בסדר. אל תדאגי" הוא אמר לי, "אני כבר יורד. רק אומר שלום<br />לציפור." והושיט אלייה יד אבל היא&nbsp;התעופפה לה.&nbsp;הוא הציע לי לבוא אליו, הוא אמר שיש לו מתנה<br />בשבילי. לרוב אני הייתי נותנת לו מתנות,&nbsp;שכללו פרחים שנקלעו&nbsp;בדרכי או ציורים שציירתי.<br />המתנות היחידות שהביא לי היו ביום&nbsp;ההולדת&nbsp;וצמיד החברות שלנו&nbsp;שהוא הכין מכמה חוטים שמצא מתחת<br />למיטתו. "תגלה לי מה זה ?" שאלתי&nbsp;אותו בפליאה&nbsp;ובחיוך.&nbsp;"זאת הפתעה." הוא אמר, מותח אותי מעט.<br />ראיתי הבזק של נצנוץ בעיניו. התחלתי&nbsp;לחשוב מה זה.&nbsp;קיוויתי שזה משהו&nbsp;מוחשי, דומם, ולא הפתעה<br />שתיוצג בנשיקה. אומנם אהבתי אותו, אבל לא&nbsp;יותר מהחבר הכי&nbsp;טוב. צדקתי. זה אכן&nbsp;היה דבר מוחשי.<br />דבר שלא מקבלים בכל יום, אלא אם בכל יום אתם&nbsp;עוברים דירה. זה היה&nbsp;עץ. גודלו היה בינוני,&nbsp;בתוך<br />אדנית גדולה ומלאה בחול מעט לח. "חשבתי אולי תשתלי&nbsp;את זה בחצר שלך, ובכל&nbsp;יום נשקה אותו ביחד."<br />"עד מתי נשקה אותו ? לכמה זמן ?" שאלתי בחשש, ידעתי&nbsp;שהוא אמור לעזוב, בכל רגע&nbsp;נתון, ללא התראה<br />מוקדמת.&nbsp;"אני לא יודע. תבטיחי לי שאם אני יעזור תשמרי&nbsp;עליו."&nbsp;ידעתי שזה המעשה הנכון.&nbsp;זה יהיה הסמל<br />שלנו, עץ בעלי ענפים&nbsp;שעליו צמחו עלים בצבעי&nbsp;צהוב-ירקרק&nbsp;שבאור השמש נראים כמו עלי זהב.&nbsp;"הוא<br />ייגדל וייפרח, כמו החברות שלנו" אמרתי&nbsp;לו בחיוך&nbsp;וסימנתי לו שיעזור&nbsp;לי להרים את האדנית הכבדה.<br />העץ נשתל בחצר ביתי. בכל יום השקנו אותו. אחרי השקייה&nbsp;ישבנו לידו ושתינו&nbsp;מיץ תפוזים. עבר חודש,<br />חצי&nbsp;שנה, שנה. העץ גדל לגובה של 5 מטרים, הענפים שלו ארכו&nbsp;ונמלאו עלים&nbsp;שנראו&nbsp;זהובים לאור השמש.<br />"עץ הזהב שלנו גדל יפה" הוא אמר לי יום אחד. הוא לא ידע כמה&nbsp;זמן אני מבלה ליד&nbsp;העץ,&nbsp;יושבת בצלו,<br />קוראת,&nbsp;אוכלת, חושבת, מתפללת. מתפללת שחברי הטוב ביותר לא&nbsp;ילך, שלא יעזוב.&nbsp;העץ הפך לחלק מחיי,<br />חלק משגרה&nbsp;יומיומית מחייבת שאין אפשרות לעקוף אותה, חלק&nbsp;מנשמתי, חלק מליבי.&nbsp;לא עבר זמן רב.<br />התחילה שנה חדשה.&nbsp;ישבתי מול החלון, הסתכלתי על הציפורים&nbsp;שעפות ונודדות למקום&nbsp;מרוחק,&nbsp;מראה<br />יפהפה&nbsp;למדי. אבל מה שתפס&nbsp;את עייני לא היה. הוא עזב. ללא הודעה&nbsp;מוקדמת. למרות שהכנתי&nbsp;את<br />עצמי נפשית לזה, כי&nbsp;ידעתי&nbsp;על המחלה שלו, שלמרות שהוא נראה מחוייך&nbsp;ובריא, מבפנים הוא סובל,<br />סבל כואב&nbsp;וחודר. הדמעות החלו לרדת.&nbsp;ירדתי במהירות&nbsp;למטה, התקרבתי לכיוון&nbsp;האמבולנס מחוץ לביתו.<br />"מה את עושה&nbsp;כאן ? חזרי הביתה !" אביו צעק עליי.&nbsp;ראיתי עד&nbsp;כמה הוא שבור.&nbsp;אובדן כבד עובר עליו.<br />גם אשתו, ואימו של ג'וני,&nbsp;נפטרה מאותה המחלה.&nbsp;"כשתחזור, תשקה איתי&nbsp;את עץ&nbsp;הזהב שלנו ?"<br />שאלתי את אביו&nbsp;שנכנס לאמבולנס. הוא&nbsp;הנהן מעט בראשו וסגר את הדלת.<br />מאז לא ראיתי את ג'וני או את אביו, אבל עץ הזהב שלנו צמח פלאים, כמו החברות שלנו.</span></span></p></div>Sat, 06 Oct 2012 00:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smiley_Face)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13495851http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=816289&blog=13495851http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13425426<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">רק עוד חצי שעה מתחיל יום הלימודים. בינתיים אני מתמקדמת בחדר הריק. יש שתי מיטות קומותיים,<br />שולחן אחד גדול וארון גדול בעל 4 דלתות שונות שבכל אחת מהן אפשרות לתלייה וכמה מדפים.<br />אני מניחה את המזוודות שלי על המיטה התחתונה שצמודה לקיר השמאלי של החדר, רחוק מהדלת.<br />את התיק לימודים אני מניחה על אחד מהכיסאות הצמודים לשולחן הכתיבה. אני מניחה את ראשי על הכרית<br />שעל מיטתי, בעלת ציפית בצבע תכלת, ועוצמת את עיניי לכמה דקות. רעש נשמע במסדרון ואני מבינה שכל<br />הילדים שלומדים איתי ביחד בפנימייה קיבלו את החדרים ומתחילים להתמקם. הרעש מפריע לי לחשוב ואני מחליטה</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">לסדר מעט את הבגדים בארון, הארון הפנימי ביותר שצמוד לקיר השמאלי. מקום התלייה נורא קטן,<br />דבר שמאוד רע בשבילי. לא, אין לי הרבה דברים לתלות, אבל מעצם המחשבה שהבנות שיהיו איתי</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">בחדר יכולות להיות מלאות בשמלות, אני אצטרך לחלוק איתן בארון. זה אחד הדברים שאני שונאת,<br />לחלוק בדברים שלי.&nbsp;אין לי בעיה לחלוק בבמבה או אקססוריז למיניהם, אבל העובדה ש"ייתפלשו"<br />דברים של אחרות למקום&nbsp;הספציפי שהוקצא לי, מעצבנת אותי. במיוחד אם אלו בנות או אנשים<br />שאני לא מכירה.&nbsp;השעה כמעט 8, החדר שלי עדיין ריק מלבדי.<br /><br />אני פותחת את דלת הכיתה הסגורה למחצה ונכנסת. כולם מדברים ביניהם וצוחקים.<br />יש כבר כמה חבורות שמתיישבות כל אחת בפינה אחרת של הכיתה שמסודרת בצורה האופיינית ח'.<br />יש ילדים בודדים פה ושם שמשחקים באייפוד, אבל אחרי כמה שניות הם מוצאים את חבריהם<br />שנכנסו זה עתה&nbsp;לכיתה. אני מתיישבת על השולחן יחסית בכניסה לכיתה ומשעינה את גבי על הקיר<br />בעוד רגליי נוגעות במשענת אחד הכיסאות הצמודים לשולחן.<br />אין לי פה פלאפון או אייפוד להתעסק איתו, ככה שמה שיש לי לעשות זה לבחון את חבריי לכיתה.<br />חבורת של כמה בנים, שניים מהם עם משקפיים, לפי מה שאני חושבת, אם עיניי וחוש קריאת השפתיים<br />שלי לא מטעים אותי, הם מדברים על השנה החדשה, ואז על משחק באקס-בוקס.<br />חבורה אחרת, כמה בנים, כמה בנות, יושבים בקצה המרוחק מהם. נעליי הנייק שלהם בולטות בצבעים<br />הורוודים, הצהובים והירוקים הזוהרים שלהם, הבנות בעלות מחליק שנעשה כנראה לפני כמה דקות,<br />והבנים לבושים בצורה רגילה ושיערם מעט פרוע. הם מזכירים לי במקצת את חבריי בכפר סבא.<br />האייפונים בעלי הכיסויים הצבעוניים בולטים מכיסי המכנסיים שלהם, למרות שביקשו<br />לא להביא אותם לכיתות. הם צוחקים, מחייכים. כנראה הם פה כבר הרבה זמן והם התרגלו<br />למקום הזה. קבוצה אחרת של כמה בנות, מעט רחוקות מקבוצת "האייפונים". יושבות בדיוק<br />כמוני, בלבוש יפה שמתאים ליום לימודים ולא למסיבה. על כל אחת שרשרת אחרת מיוחדת.<br />התסרוקת הפשוטה אבל היפה של אחת הילדות שם, שגבה מופנה אליי, מושך את תשומת ליבי.<br />שתי צמות נחש מכל צד שמחוברות מאחורה. השיער המעט נפוח שלה באופן טבעי גורם לתסרוקת<br />להיראות יפה יותר, אפילו עם הפשטות שבה.<br />אני קולטת את מבטה של אחת הנערות עליי. היא בוחנת אותי לשנייה, כך גם אני אותה.<br />אני מחייכת אלייה חיוך קטן, כך גם היא משיבה לי.<br />"רוני על מה את מסתכלת ?" אני שומעת את חברתה אומרת לה ואני מסיטה את מבטי ממנה.<br />"סתם .." היא עונה, ומפה אני מפסיקה להקשיב.<br /><br />המפגש לא ארך הרבה זמן. כולם כבר הכירו אחד את השני, הרי הם באותה הכיתה כבר חמש שנים,<br />זאת השנה השישית. המורה לדעתי לא ממש שמה לב שאני תלמידה חדשה, יותר טוב.<br />המורות האלו שמציגות בפני כולם את התלמידים החדשים, בסוף סתם מביכות אותם וגורמות להם<br />לחוסר נעימות מול הכיתה. עשינו פעילות קטנה שקשורה לסמים ואלכוהול, משהו בשביל לחדד<br />את הנושא במיוחד אחרי החופש הארוך הזה, שמי יודע מה קרה בו לכל אחד שקשור לנושא הזה.<br />כשחזרתי לחדר לא התפלאתי שהוא נשאר כמו שיצאתי. פתחתי את הארונות ליתר ביטחון<br />כדי לבדוק עד כמה הם ריקים. הם היו ריקים יותר ממקודם והרגשתי שעוד שנייה הוואקום מהם<br />שואב אותי פנימה. חשבתי שיהיה לי יותר קל, אבל ככה אני תמיד חושבת.<br />אני תמיד חושבת שאני אהיה מסוגלת, שיהיה לי קל, שזה שטויות לעשות דברים שונים מידי פעם,<br />אבל בכל פעם שמגיע הרגע לפעול, הרגע לעשות מה שתכננתי, הכל יורד לטימיון.<br />אני לא יודעת אם זה בגלל פחד וביישנות או שאני פשוט שונאת שינויים ולעשות דברים מביכים.<br />זה משהו שאני צריכה לפתור, אבל אני לא יודעת איך.<br /><br />"היי...קומי...יש ארוחת צהריים עכשיו" אני מתעוררת ילדה בערך בגילי אוחזת בכתפי ומנערת אותה.<br />"יופי התעוררת" היא אומרת בחיוך. "קדימה בואי לאכול לפני שייגמר הכל." היא אומרת ומושכת את<br />השמיכה שלי מעליי. לרגע הרגשתי שזאת אמא שלי, אבל לפי הקול הצעיר והשיער הבלונדיני המתולתל,<br />ידעתי שזאת לא היא. הנחתי את רגליי על הרצפה והתרוממתי לכדי ישיבה.<br />"אני השותפה שלך פה בחדר. כנראה שאנחנו היחידות כי אין פה עוד תיקים." היא אומרת ושולחת<br />אליי את ידה. אני לוחצת אותה בעדינות שמלאה בכבדות עייפה. "מדליין" היא אומרת. "ז'קלין".<br />אני קמה מהמיטה והולכת לכיוון המראה שנמצאת על דלת אחד הארונות. הצמה הסינית שלי<br />קצת התפרעה יותר מידי אז אני מחליטה לפרק אותה.<br />"את חדשה פה נכון? גם אני חדשה." היא אומרת. "באיזה כיתה את?" "י"ב 5 לפי מה שמזכירה אמרה,<br />אבל פספסתי את הפגישה" "את בכיתה שלי" אני אומרת לה ומחייכת. הינה, קצה חוט להתחלה חדשה.<br />היא נראת נחמדה. מעט גבוהה ממני, צבע עור בהיר כמעט כמו שלי, הרבה נמשים על הפרצוף, וכמובן<br />השיער הבלונדיני המתולתל שמעט מסתיר את העיניים הירוקות שלה.<br />"קדימה בואי" היא אומרת ומושכת אותי בידה מחוץ לחדר אל כיוון הקפיטרייה.<br />&nbsp;<br />"יש לך מעט מבטא...צרפתי לא?" אני שואלת את מדליין. "כן. נולדתי שם והיגרנו לישראל לפני<br />עשר שנים. המבטא עדיין נשאר. אחד הדברים שאני אוהבת בי. מה איתך? גם לך יש שם צרפתי"<br />היא אומרת לי ומכניסה לפייה חתיכת שניצל. "נולדתי פה, אבל ההורים שלי הכירו בצרפת, הם חיו<br />שם. אבל הם העדיפו לעבור לפה בגלל השורשים היהודיים, לפני שאני אוולד. בכל זאת הם השאירו<br />בי מעט תרבות צרפתית, כמו השם. מעולם לא למדתי צרפתית, זה לא עניין אותי כשהייתי קטנה.<br />אני חושבת שאני קצת מצטערת על זה עכשיו." "אני יכולה ללמד אותך. זה דווקא מאוד קל."<br />"אני רק יודעת שזה דומה לספרדית ואנגלית והמילים היחידות שאני יודעת זה באגט או קרואסון"<br />אני אומרת לה ומגחחת בעודי מכניסה מעט קוסקוס לפי. היא מגחחת גם ומשיבה לי חיוך בפה סגור.<br />"הכרת כבר מישהו מהכיתה?" היא שואלת בפה מעט מלא. "אני זוכרת חלק מהשמות, אבל חוץ מזה<br />לא ניסיתי ממש להתחבר. זה היה מפגש קצר, להיכרות ולהראות איפה כל דבר בפנימייה. הרוב שם<br />נראים נורא נחמדים, חוץ מאלו שישבתי לידם והיה להם קצת ריח של עישון והם כל הזמן דיברו<br />ביניהם על כל אחד מהתלמידים, אני חושבת שאפילו עליי. הם חשבו שלא שומעים, למזלי השמיעה<br />שלי יותר טובה מהראייה." אני עונה לה ומסדרת את משקפיי שאיימו לגלוש מטה על אפי.<br />"שיגידו מה שבא להם. הם לא מכירים אותך אפילו, ולפי ההיכרות שלי איתך, אפילו אם זה רק שעה,<br />את נחמדה וחברה טובה" היא אומרת בחיוך. "תודה" אני מודה לה, "גם את."&nbsp;</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">אני בטוחה שבגלל שעכשיו הסיפור התקדם לפנימייה, חלקכם יגידו שהסיפור מתקדם לכיוון קיטשי<br />ושטותי כמו הסיפורים הדפוקים בפייסבוק. אני מבטיחה שאני אשתדל עד כמה שאפשר שלא<br />יהיו את הרגעים האלו עם המקובלים והחנונים והמריבות הטיפשיות ו"הכוסית של השכבה" או וואט אבר.<br />אז אני מקווה שאהבתם את הפרק (:<br />תגיבו, תביעו דעה, לטובה ולרעה, הכל מתקבל באהבה &hearts;</span></span></p> <div><strong><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">שלכם, Smiley Face [:</span></span></strong></div></div>Mon, 20 Aug 2012 13:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smiley_Face)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13425426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=816289&blog=13425426http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13417512<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">אני עומדת מול הארון שלי. כל המדפים ריקים, כך גם מגירת ההלבשה התחתונה והמדף התחתון של<br />הנעליים. זהו, אני עומדת לעשות את זה מחר בבוקר. הכל כבר ארוז ומוכן להתחלה החדשה, ליום הלימודים<br />הראשון שלי בפנימייה. לא סיפרתי על זה לחברים שלי. הם לא ממש דיברו איתי בכל החופש הזה.<br />ההתנתקות מהם הושלמה. למרות שאם אני לא אצליח בפנימייה, כנראה אני אתחנן אליהם שיקבלו אותי<br />בחזרה, דבר שלא ייקרה. הם לא יירצו לשים את האגו שלהם בצד. אבל ככה הם.<br />לראשונה אני מסתכלת עליהם כאל חבורת ערסים, אחת כזאת שאמרתי שאני בחיים לא אתחבר אליהם.<br />דווקא התחברתי אליהם בהתחלה, אבל בגלל התחושות שלי בזמן האחרון, ידעתי שזה היה מעשה מטופש.<br /><br />כשאמא שלי התקשרה אל הפנימייה, כדי לברר אם יש אפשרות שאני אכנס, אפילו לניסיון של שבוע,<br />המנהל קיבל את הבקשה בשמחה. למרות שהוא אמר שאופן הלמידה יהיה לי יותר קשה, כי אני מתחילה מגמה<br />אחרת, שונה מזאת שהייתה לי בתיכון הקודם שלי. אני מתחילה מגמת מוזיקה, בשביל ההנאה, ולא ממשיכה<br />במנהל עסקים, בשביל קריירה. אני בכלל לא רוצה לעבוד בהייטק. לא בשבילי לשבת כל היום מול המחשב,<br />לעשות כל מיני דברים באנגלית שאני בכלל לא מבינה איך הם תורמים, ולגרום לגוף שלי להתנפח עוד קצת<br />בגלל חוסר פעילות משוועת מלבד הליכה במסדרון בשביל לצלם דפים ובחזרה.<br />אני צריכה משהו רוחני יותר, משהו שתורם לידע בכל פעם מחדש, משהו שיכול לתרום באמת לאנשים,<br />לסביבה שאנחנו חיים בה, לתרום מעט תרבות למוחות האווילים של הדור החדש, המודרני, המתקדם,<br />שללא גוגל לא יכלו לעשות כלום. כי הוא עושה להם את שיעורי הבית. במיוחד עכשיו אנשים נהיים טיפשים<br />יותר ויותר מרגע לרגע, עם התוכניות המטופשות בטלוויזיה שהן ללא פואנטה או מעבירות תכנים שלא<br />מתאימים לילדים ונוער, כבר מגיל 10. כמו הפייסבוק, שלמרות שגם לי יש אחד כזה, אני חושבת שהוא מטופש.<br />למה אי אפשר פשוט להיפגש, לטייל, לנשום אוויר צח, לראות פרפר שואף מפרח צוף, לדבר, להקשיב<br />באמת ולא רק לכתוב כאילו אתה מקשיב ? זה כי כולם תקועים על המחשב, על האייפונים והאייפודים שלהם.<br />כן, אז הם מעבירים את השעמום כי יש בהם אפליקציות של משחקים, צילום, הקלטת שירים ועוד,<br />אבל כמה אפשר להיות תקועים על זה ? כמה ?<br />גם אני טיפשה, אני מודה בזה. גם אני תקועה בעולם המודרני המשוכלל הזה, ואין מה לעשות.<br />זה העולם שנולדתי אליו, עולם עשיר בטכנולוגיה וידע בלחיצת כפתור, ואין לי ידע איך לצאת ממנו,<br />מפני שכמעט כל דבר עכשיו מתבסס עליו.<br /><br />השעה עכשיו היא חמש וחצי לפנות בוקר. זהו בוקר לא שגרתי, בוקר שונה, בוקר חדש.<br />יש לי חצי שעה עד שאני ואבי יוצאים לדרך, לכיוון הפנימייה אלייה נרשמתי שנמצאת בצפון.<br />שמחתי לשמוע שהפנימייה נותנת אפשרות ללמוד מגמות של אומנות, מוסיקה, מקצועות הומניים,<br />וכמובן גם המקצועות המדעיים יותר, ובנוסף גם מאפשרת לתלמידי הפנימייה, ללמוד בחוגים<br />בכל תחומי הספורט ובמקצועות המגמה, גם לאלו שלא לומדים במגמה.<br />שמחתי עוד יותר לשמוע שגם בפנימייה, כמו ברוב בתי הספר בארץ, יש תלבושת אחידה.<br />אישית, תמיד אהבתי תלבושת אחידה. ככה היה לי בכל בוקר יותר זמן לאכול ולארגן את ההיגיינה שלי,<br />מאשר לעמוד מול הארון ולא לדעת מה ללבוש, או ללבוש את כל הבגדים היפים לבית הספר<br />ושאחר הצהריים שאני רוצה ללכת למקומות כמו קניון, או מסיבות, למרות שזה לא קורה לרוב,<br />לא יהיה לי מה ללבוש כי הכל הופך לפשוט.<br />על הכיסא שלי מונח כבר תיק מוכן, שבתוכו קלסר עם דפדפות עברית וחשבון, וקלמר.<br />על המשענת יש חולצת בית ספר סגולה ומכנס שחור, כמו בשיעורי ספורט, ועל הרצפה ליד<br />הכיסא מונחות הסניקרס הגבוהות והשחורות שלי.&nbsp;הצמידים שלי מונחים על השולחן ליד<br />שרשרת הסמיילי שלי וטבעת השפם שקניתי מאיביי.&nbsp;אני מסדרת את השיער בצורה הרגילה,<br />צמה סינית, כשהיא מונחת על כתפי ומשתלשלת מטה&nbsp;עד הבטן שלי. פשוט ויפה, לא יותר<br />מידי מוגזם, הרי בסך הכל זה בית ספר, לא חתונה.<br />אני בטוחה שיהיו שם בנות שיתיפיפו כאילו זאת תצוגת אופנה, אבל בשביל מה ?<br />סתם לעשות רושם חיצוני טוב. עד עכשיו בכלל לא שפטו אותי על החיצוניות שלי.<br />על הגובה הנמוך, המשקפיים, העור הבהיר כמעט כמו ערפד, הנמשים על הפרצוף, הגבות<br />הבלונדיוניות הטבעיות שכמעט ולא נראות ועל הכתם לידה המעט גדול שעל רגלי השמאלית.<br />זה מה שמתאר אותי כעיקרון, זאת אני, ואף פעם לא שפטו אותי על זה. וגם אם שפטו מאחורי<br />גבי, זה לא מעניין אותי במיוחד. הם סתם מחפשים תשומת לב.<br />העיניים בחומות-דבש שלי נראות לי שמחות כשאני מסתכלת<br />עליהן בתשומת לב רבה במראה. השיער החום-שחור שלי נראה מעט פרוע, אפילו עם הצמה,<br />בדיוק באופן ובצורה שאני אוהבת.<br /><br />הרבה ילדים עומדים מחוץ לשער. רובם נראים בכיתה ז'-ח', כאלו שמתחילים את הפנימייה<br />ונרגשים מאוד בגלל זה. אני רואה כמה שנראים בגילי או קטנים ממני בשנה, אבל אני לא מעוניינת<br />עכשיו להתחיל לפתוח איתם שיחה. כדאי לי לראות קודם מי בכיתה שלי, מי איתי בחדר,<br />ורק אז להתחבר, לאלו שבאמת יהיו קרובים אליי ביומיום ובאורך החיים החדש.<br />שעריי בית הספר נפתחים ואני נכנסת עם הילקוט שלי על הגב, מזוודה גדולה בצידי הימיני,<br />ועוד מזוודה קטנה בצידי השמאלי.<br />שלטים עם חצים מובילים אותי למזכירות כדי לקבל את מספר החדר שלי. למזלי הגעתי<br />ראשונה, לפני שכל הבלאגן מתחיל.<br />"סליחה ?" אני שואלת בנימוס את המזכירה שיושבת בשולחנה. "קוראים לי ז'קלין נדב,"<br />"התלמידה החדשה בשכבת י"ב. נעים להכיר." היא קוטעת אותי ושולחת לעברי את ידה.<br />אני שולחת את ידי גם ולוחצת את ידה בעדינות. ארשת פנים טובה וחביבה על פנייה,<br />מה שגורם לי לחייך. היא משיבה לי גם חיוך עם גומות חן שמחמיאות לה.<br />"בואי נראה. לפי הרשימות את נמצאת בכיתה י"ב 5 ואת בחדר 235." היא אומרת בחיוך<br />ונותנת לי מפתח לחדר. "תודה רבה. יום טוב." אני אומרת ומתקדמת החוצה.<br />נחמד לראות שהמזכירה נחמדה ולא עם אישיות כמו של מכשפה, כמו בבית הספר הקודם.<br />'בוקר טוב פנימיית אלון, נעים להכיר !' אני רושמת את זה במוחי, על הדף החדש שפתחתי.&nbsp;</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -</span></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">אני מקווה שאהבתם את הפרק (:<br />תגיבו, תביעו דעה, לטובה ולרעה, הכל מתקבל באהבה &hearts;</span></span></span></p> <div><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><strong>שלכם, Smiley Face [:</strong><br /><br />נ.ב. פנימיית אלון בצפון לא אמיתית לפי דעתי. גם אם כן הסיפור לא ^^&nbsp;</span></span></span></div></div>Wed, 15 Aug 2012 15:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smiley_Face)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13417512http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=816289&blog=13417512http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13414207<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">השעה כבר די מאוחרת יחסית. אולי הכי מאוחרת שקמתי בה בכל החופש הארוך הזה.<br />אני מסתובבת על גבי ומשפשפת את עיניי בחוזקה ופותחת אותן באיטיות. אור רב נכנס דרך חלוני.<br />אני נושמת בקלילות ומתהפכת על בטני, מנסה להירדם רק לעוד מעט זמן, אך ללא הצלחה.<br />צלצול רועם של הטלפון בבית נשמע לאוזניי, ואין לי בררה, אני חייבת לקום מהמיטה ולענות.<br />על הצג של הטלפון אני רואה את מספר הטלפון של אמא שלי. כל צהריים היא מתקשרת לוודא שאני<br />אכלתי, שהתקדמתי בשיעורים לחופש במתמטיקה ושהאכלתי את הדגים, מה שעדיין לא קרה.<br />"הלו?", אני עונה בקול עייף. היא נושפת החוצה אוויר באנחה. "מה אמא?" אני משיבה לה קצת בכעס.<br />"אני יודעת שאת צריכה להתקדם עם השיעורים, אבל מה עם החברים שלך? את כל היום לבד בבית,<br />זה כבר לא בריא," "אבל אני לא רוצה להיפגש איתם יותר," אני עונה בעצבנות רבה יותר ממקודם.<br />"למה?" היא שואלת אותי, "כי אני לא רוצה, בסדר?" אני צועקת לתוך הטלפון ומנתקת לה בפרצוף.<br />זה דבר שקורה הרבה לאחרונה. בדרך כלל אני מנתקת לה ולאבא שלי את הטלפון. הם תמיד, אבל תמיד,<br />מתקשרים באמצע שאני משהו, או רק כשקמתי, או שאני סתם מתעצלת. זה בכל פעם מחדש מעצבן.<br />הם לא מבינים שאני לא צריכה שהם יידאגו לי כי אני כבר בת שבע-עשרה. אני נערה בוגרת מספיק<br />בשביל להכין לעצמי אוכל מזין, להכין את השיעורים במתמטיקה ולזכור להאכיל את הדגים.<br />למרות שכל זה לא קרה בשבוע האחרון. אני חוטפת לי במבה ואת השיעורים במתמטיקה אני דוחה,<br />ורק אתמול מתו לי שני דגים מתוך שלושה.<br />אני חוטפת במהירות מהמדף שליד האקווריום הקטן והחסר חיים, מלבד הדג בעל צבעי כחול וצהוב<br />שנראה כמו דוגי מ"מוצאים את נמו", את הקופסה הקטנה של האוכל ושופכת לו חופן קטן שיספיק לו<br />עד עוד כמה שעות.<br />מה עוד נשאר לי לעשות ? שיעורים במתמטיקה ולאכול. כמו תמיד אני אומרת לעצמי "את תוכלי לעשות<br />אותם אחר כך זה לא דחוף", למרות שזה כן כי מחר יש לי מורה פרטי, וישר הולכת לארון הממתקים<br />ומוציאה במבה ואפילו קצת בייגלה ושוקעת על הספה מול הטלוויזיה.<br />ככה עובר יום נורמאלי, רגיל. לא אכפת לי לראות טלוויזיה וקצת להשמין. זה חופש. חיכיתי לו הרבה<br />בשביל להתבטל ולעשות רק את זה. אבל עדיין יש את הבדידות הזאת באוויר.<br />בזמן שכולם נהנים, מצטלמים ומעלים את זה לפייסבוק בשביל לעורר בי קנאה, אני תקועה בבית,<br />כשזבוב שעוד מעט חייו ייגמרו מפנטז על החטיפים המשמינים שלי.<br />לצאת החוצה בשעות הצהריים אני לא אוהבת, במיוחד איפה שאני גרה. בתחילת החופש עברתי דירה<br />לשכונה חדשה שכל היום בונים בה. קרה שיצאתי כמה פעמים בצהריים כדי לשאוף אוויר.<br />לבשתי, כרגיל לעונת הקיץ, מכנס קצר, גופייה חלקה ואת הכפכפים האפורות שלי שהן חיקוי של<br />מותג ברזילאי או משהו כזה. הפועלים היו בדיוק בהפסקה. הם דיברו ביניהם וכשעברתי הם שתקו<br />והתבוננו בי כאילו אני תרנגולת שמנה והם הזאבים הטורפים והם עוד שנייה מתנפלים עליי.<br />הם הפחידו אותי נורא, במיוחד בגלל העובדה שהם ערבים ולא מדברים את שפתי ואני לא מבינה<br />מה הם רוצים או על מה הם מדברים וזה נשמע לי כאילו הם מדברים עלי, על הגוף שלי, השיער.<br />לא שאני גזענית, או רוצה להיות אחת כזאת, אבל בשביל בנות, במיוחד חשדניות ופרנואידיות כמוני,<br />זה עניין מסובך ומפחיד שגורם ללחץ. הדבר היחידי שאפשר לעשות נגד זה הוא פשוט ללכת מהר,<br />לא להסתכל עליהם ולהיות עם פרצוף עויין כדי שידעו שלא כדאי להם להתעסק איתי, למרות שזה<br />לא ניראלי מזיז להם.<br />והינה, נגמרה לה עוד תוכנית בטלוויזיה, התוכנית השלישית בינתיים מאז שפתחתי את הטלוויזיה.<br />סיבוב המפתח נשמע בדלת. הדלת נפתחת וכל הבית מתמלא ברעש שהאחים שלי עושים.<br />"תהיו בשקט," אני אומרת להם ומכניסה לפי עוד כמה במבות, "אני מנסה לראות טלוויזיה."<br />"אני רעב," יובל, אח שלי בן השמונה אומר. "גם אני," אומר איתן, אחי השני, שבמקרה גם הוא<br />בן שמונה, תאומים. "טוב. עשרים דקות זה מוכן." אני עונה להם בעצלנות וקמה לכיוון המטבח<br />בזמן שהם רצים לחדר המשותף שלהם ומשחקים בשטויות של בנים.<br /><br />"את באמת רוצה לעשות את זה?" אימי שואלת אותי. "כן. אני חושבת שאני צריכה את זה. אם<br />לפחות לא עוברים דירה לעיר אחרת, אני צריכה להיות בבית ספר אחר. זה לא בשבילי כפר סבא,<br />או בכלל כל עיר אחרת פה. אולי כדאי לי ללמוד בחו"ל." אני עונה.<br />"בשביל השנה האחרונה שלך בבית ספר ללמוד בחו"ל?" היא שואלת אותי ברטוריות ברורה.<br />"אני חושבת שאולי עדיף לך פנימייה או בית ספר מיוחד כמו בית ספר לדרמה, מחול, אומנות, ספורט."<br />"בית ספר מיוחד כזה...היו כבר אודישנים אליהם מזמן. לא מקבלים כל אחד שיודע לצייר פרפר,<br />או לרקוד ריקוד מקליפ, או לשחק כאילו הוא מת. זה רציני. אני לא יודעת לעשות דברים כאלו." אני נאנחת.<br />יש בינינו שקט למשך כמה דקות, אבל על פנייה מתנוסס הפרצוף החושב שלה שאני מכירה היטב.<br />"מה אם בית ספר לאומנויות המוזיקה? את יודעת לנגן יפה בפסנתר וגם את יודעת לשיר מהר<br />כמו הזמרת עם השיער הורוד." "ניקי?" אני שואלת. "אני לא בטוחה שזה יספיק" "למה שזה לא?"<br />"כי יש יותר כישרוניים ממני, עם ציונים מעולים והתנהגות טובה יותר ורציניים יותר בקשר לזה. אני<br />לא מחפשת בזה קריירה, אני רק מחפשת מקום להשתלב בו." אני משיבה לה.<br />"אז אולי פנימייה עם מגמה כזאת. יש כמה כאלו בארץ." היא עונה לי בחיוך קטן.<br />"אולי."<br />היא קמה מהמיטה שלי ופורעת בין אצבעותייה את שיערי, דבר שהיא תמיד עושה בשביל לפזר את<br />המתח אחרי שיחה רצינית ומשמעותית. זה מעלה לי חיוך קל על הפנים, והיא יוצאת מחדרי.<br />'הינה עוד יום עבר' המחשבה קופצת בראשי. 'הינה עוד יום מבוזבז.'&nbsp;</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -</span></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">אני מקווה שאהבתם את הפרק (:<br />תגיבו, תביעו דעה, לטובה ולרעה, הכל מתקבל באהבה &hearts;</span></span></span></p> <div><strong><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">שלכם, Smiley Face [:</span></span></span></strong></div></div>Mon, 13 Aug 2012 14:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smiley_Face)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13414207http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=816289&blog=13414207http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13412589<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">הבדידות הנוראה בזמן האחרון. בדידות שנגרמת גם בגלל דבר שנקרא פייסבוק, אבל גם מהעובדה<br />שאני והחברים שלי שונים כמעט כמו פיל ועכבר, אפילו שיש לנו דברים גופניים ואישיים דומים.<br />אני לא יודעת כבר מה לעשות בחברתם. לפעמים אני שותקת ולא מדברת כי אין לי איך להגיב לעניין<br />עליו הם משוחחים כי הוא פשוט לא מעניין אותי.<br />רוב הזמן בבית ספר אני איתם, אחרי הצהריים אני לבד בבית, וכשמגיע הערב אני בודדה.<br />ככה זה כבר כמה חודשים. המרחב הענק שהם נותנים לי גורם לי להרגיש כמו זרה, מישהי שלא מסתכלים<br />עלייה, שלא ניסו להכיר אותה. מישהי שונה, בודדה בעולם גדול כל כך שנקרא כדור הארץ.<br />כבר חשבתי להתאבד, חשבתי לחתוך את עצמי. הבנתי שזה לא שווה את זה.<br />זה שאני בודדה זאת אשמתי שלי, כי אני לא מנסה לשנות את העובדה הזאת, אני לא מנסה לפתוח<br />דף חדש, אני לא מנסה להשתלב עם החברים שלי.<br />אותם הכרתי כבר מאז היסודי. עוד שניים הצטרפו אלינו בחטיבה. הם השתלבו יותר טוב ובפחות<br />זמן מאשר לקח לי. הם תמיד אמרו לי שאני מעט ביישנית ושלקח לי "טונה של זמן" להבין שהם כבר קיבלו<br />אותי ושאין ממה להתבייש כי אנחנו חברים. באמת לקח לי זמן. תמיד לוקח לי זמן.<br />גם לאלו שהצטרפו אלינו בחטיבת הביניים לא נפתחתי בקלות רבה, לקח לי זמן.<br />אני חושבת שאלו המילים שמתארות אותי הכי טוב. ולא, אני לא מאחרת למקומות. האמת שאני תמיד<br />מקדימה או מגיעה על הדקה. זה דבר שאני דווקא מעריכה באישיות שלי. אישיות של נערה בת 17<br />שלא מוצאת את מקומה בין חברייה, למרות שהיא אוהבת אותם והם אוהבים אותה באותה המידה.<br />החופש הגדול שלי בינתיים עובר מזעזע כי אני מנסה לנתק איתם קשר, מה שגורם לי להיות לבד<br />במשך רוב הבוקר והצהריים, עד שהאחים שלי חוזרים הביתה, אבל אנחנו לא ממש מתקשרים כי הם<br />רצים למחשב והטלוויזיה, ועד שההורים שלי חוזרים בערב, שגם איתם אני לא הכי מתקשרת כי פשוט<br />אין לנו על מה לדבר. כבר סיפרתי להם, או ליתר דיוק לאמא שלי, שאני מרגישה לבד.<br />היא אמרה לי לשאול את שלי, נועה, איתי, עמית, מילי ועומר אם הם רוצים לצאת, אבל עניתי לה<br />שהם גורמים לי להיות בודדה. היא הציעה לי להתרחק ולמצוא חברים חדשים.<br />אז כן, להתרחק זאת לא בעיה, כי גם ככה רוב היום הם יוצאים למקומות של ערסים ושומעים<br />מזרחית, או יוצאים לסרטים ולבאולינג, דברים שאני לא מוכנה לשלם עליהם, ובמקרה של באולינג,<br />לקבל מכה בראש מהכדור, מה שרוב הפעמים קורה לי בדרך משונה שאני לא יודעת להסביר.<br />אז התרחקתי. מטרה אחת הושגה לה במשך החופש הזה. אבל מה ייקרה עוד שבועיים, שנחזור ללמוד?<br />אני לא בטוחה אם אני יחזור להיות איתם, או שאני אתעלם מהם ואנסה להתחבר עם אחרים.<br />הבעיה פה בישראל שלא בכל יום רואים בכפר סבא אנשים שמעריצים את ניקי מינאז', אוהבים<br />סגנון קצת פריקי עם נגיעות של נשיות, ולא עישנו או שתו בכלל בכל ימי חייהם.<br />אלו דברים שאני לא חושבת שאפשר בכלל למצוא בישראל.<br />מרוב שאני כל יום בבית שלי, הוא כבר נמאס עליי. אני צריכה גיוון, אני צריכה משהו חדש.<br />ביקשתי מההורים שלי לחשוב על האפשרות לעבור עיר, אבל הם ענו לי בשלילה.<br />הם הציעו לי אולי לעבור לבית ספר אחר. הבעיה שבכל התיכונים בכפר סבא, שנמצאים גם<br />על אותו הרחוב וזה הדבר המשונה ביותר שראיתי בחיי, יש כאלו שאני בטוחה שאני לא אתחבר אליהם.<br />אני מכירה כבר את כולם, כלומר בשמות שלהם. את כל שכבת י"א, שעולה ל-י"ב, מכל התיכונים<br />בכפר סבא, יש לי בפייסבוק המקולל. כמובן שאני לא יכולה לשפוט אף אחד, אבל הבנות שעושות<br />כל היום "דאק-פייס" למצלמה עם אודם זוהר ולבוש מינימלי, או את הבנים שצובעים בפורים את<br />השיער בצבעים מחרידים וחושבים שזה יפה או משהו כזה ובל"ג בעומר כותבים כסטטוס<br />"אללה ל"ג בעומר עם האחים ! תראו את השלל שלנו" ועם תמונה של מלא אלכוהול, סיגריות,<br />טבק, נרגילות ואולי אפילו סמים, אני שופטת כבר עכשיו ואומרת שבעיניי הם מטומטמים חסרי חיים.<br />אז כן, אני עוף זר, זאב בודד, צבע לא מוגדר.<br />אני שונה, אני מודה בזה, אני גאה בזה, ואני מחפשת את אלו שאני יוכל להיות שונה בחברתם<br />אבל ארגיש שייכת יותר מתמיד. אפילו השם שלי שונה, המראה החיצוני שלי, התחביבים והתחומי<br />עניין הרבים שלי. אני שונה באופיי, אני מישהי אחרת. אני לא חושבת שיש עוד מישהו כמוני,<br />אבל אני אנסה למצוא אותו, אותה, אותם.<br />אז להתראות לעבר, שלום להווה, ובהצלחה בעתיד שלי, כי אני מתכוונת ברגע זה לפתוח דף<br />חדש עם העולם כולו, לקוות לטוב, ולשכוח מהבדידות שלי כי אני לא לבד, ואף פעם לא אהיה לבד.<br />קוראים לי ז'קלין, ואני מוכנה להתחיל במסע הזה למציאת שמו של הצבע המורכב שלי.</span></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -</span></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">אני מקווה שאהבתם את הפרק (:<br />תגיבו, תביעו דעה, לטובה ולרעה, הכל מתקבל באהבה &hearts;</span></span></span></p> <div><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><strong>שלכם, Smiley Face [:</strong></span></span></div> <p>&nbsp;</p></div>Sun, 12 Aug 2012 14:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smiley_Face)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13412589http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=816289&blog=13412589http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13411819<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">ההרגשה הזאת של להיות לבד. ההרגשה הזאת שאתה כמו זאב בודד. ההרגשה הזאת שכולם צבע אחד,</span></span></p><BR><p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">אבל אתה שונה, לא מוגדר, לא ידוע, לא קיים.<br>הרבה אנשים סובבים סביבי ביומיום. עם רובם אני לא מתקשרת, אני לא מנסה לתקשר, אני לא צריכה לתקשר.</span></span></p><BR><p><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">יש את המשפחה, החברים הקרובים, המורים שצריך לזכור, ידידות מחוגים ואת הבוס והחברים לעבודה.<br>משהו כמו בערך 60 איש, אולי קצת יותר, קצת פחות. ככה שעם 5 מיליארד ומשהו איש הנותרים&nbsp;בעולם אני לא<br>בקשר, למרות שאני רואה בכל יום ויום עוד 1000 מהם שאני יודעת את שמותיהם, אבל לא מתקשרת איתם,<br>אלא במקרה הצורך, מה שלא קורה 4063 ימים מהשנה .. כלומר אף פעם.<br>המשפחה שלי רגילה. ריבים עם ההורים, האחים, דאגות מיותרות ותמיד אותה השאלה: "מתי תסדרי כבר את החדר?".<br>עם החברים והחברות שלי אני בעיקר נפגשת בבית ספר. הם שונים ממני, לא בהרבה, אבל שונים.<br>הם אוהבים ללכת לבאולינג, ללכת לקניון סתם ככה, לראות סרטים, לשמוע מזרחית. לא שיש לי בעיה עם זה, בגלל<br>זה ובגלל עוד הרבה דברים אני אוהבת אותם והם חברים שלי. אבל אני לא כזאת.<br>אם אני לא צריכה לקנות בגדים, אני לא באה לקניון.&nbsp;סרטים אני רואה שבוע אחרי שהם יצאו לקולנוע, עם תרגום ובחינם.<br>מבאולינג יש לי טראומה. כל פעם שאני משחקת אני מקבלת מכה, אז אני מעדיפה לא לפצוע את עצמי.<br>ומזרחית, סגנון המוזיקה אולי הכי שנוא עליי בעולם. הכיוון שלי הוא יותר ראפ, כמו ניקי מינאז'.<br>לכן הם לא מזמינים אותי לקניון, או לראות סרט, או לשחק איתם באולינג, או לבוא למסיבה.<br>אני דווקא שמחה שהם עושים את זה, נותנים לי את המרחב שלי. אבל בזמן האחרון אני מרגישה שהמרחב הזה<br>גדול מידי בשביל נערה בת 17. מרוב המרחב נותר לי זמן פנוי אחרי שאני מתכוננת למבחנים למיניהם, או מכינה עבודות,<br>שיעורים, שומרת על אחיי התאומים, הולכת למכולת, תולה כביסה, מסדרת קצת את הבית.<br>אני כבר לא יודעת אם אני קיימת בעינייהם בגלל השוני הרב.<br>אם היה אפשר להגדיר אותם לצבעים, כולם היו צבעים מוכרים כמו למשל כחול, אדום, סגול, ירוק וכדומה.<br>אבל הצבע שלי ? לא מוגדר, לא ידוע ... לי לפחות.<br>אני לא רוצה להרגיש כל כך שונה מהם, ועם זאת אני לא רוצה לשנות את מי שאני.<br>אולי כדאי לסגור את היחסים בינינו ולהתחיל מסע אחר, מסע חדש, מסע אל מציאת הצבע המוגדר ?&nbsp;</span></span></p></div>Sun, 12 Aug 2012 00:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smiley_Face)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13411819http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=816289&blog=13411819http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13411766<div align="right" dir="rtl"><p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><strong>לא.<br /></strong></span></span><span style="font-family: Tahoma; font-size: small;">זה אומנם סיפור בהמשכים אבל לא, זה לא עוד סיפור פתטי.</span></p> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">לא עוד סיפור מטומטם על מישהי שמאוהבת במישהו והיא כ"כ לא מקובלת ואז פתאום הוא שם אלייה לב.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">לא עוד סיפור שבו יש דמות פאקצה שמשפילה את אותה הדמות הראשית.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">ולא, לא עוד סיפור, שההתחלה שלו קצת שונה כי הדמות היא עשירה להחריד ויש לה כל מה שהיא רוצה עד</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">שהחבר שלה בוגד בה אבל היא "משחקת אותה" כאילו לא אכפת לה ושהיא קשה להשגה והיא כל היום בקניון.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">לכל אלו שכן כותבות סיפורים כאלו - אין להם פואנטה והם לא מעניינים בשיט.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">לכל הבנות שקוראות סיפורים כאלו - תנסו לקרוא משהו יותר מעניין מסיפור של ילדות בנות 10 בפייס.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><strong><br /></strong></span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><strong>כן.</strong></span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">זה סיפור המשכים אמיתי ולא פתטי, לפי דעתי.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">אני כותבת כבר הרבה זמן, 6 שנים לפחות. מהניסיון שלי בכתיבה אני כבר יודעת איך לבטא את עצמי</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">ברמה מספיקה בשביל נערה בת 15 שכותבת סיפור, ולא נערה בת 15 שכותבת כמו ילדה בת 10</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">על חיים שהכל בהם טוב ויפה, כי החיים במציאות ? לא כאלו יפים.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">בסיפור הזה אני מתכוונת לרשום על המציאות מכל הכיוונים.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><br /></span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;">מקווה שתקראו את הסיפור, תגיבו לטובה ולרעה ובעיקר תהנו ממנו.</span></span></div> <div style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><span style="font-family: Tahoma;"><strong>שלכם, Smiley Face [:</strong></span></span></div> <p>&nbsp;</p></div>Sun, 12 Aug 2012 00:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smiley_Face)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=816289&blogcode=13411766http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=816289&blog=13411766