http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811439ברוכים הבאים לבלוג שבו בעיקר ארשום קטעים ומחשבות מספר חדש שעליו אני עובדת...וכן פילוסופיות ותיאוריות אישיות על החיים שמתוכן אני שואבת את רוב התוכן.אשמח לביקורת מכל סוג שהוא:)heCopyright 2026 סופרת הצללים. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811439http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/39/14/81/811439/misc/25600228.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811439&blogcode=13429721<div align="right" dir="rtl"><p>מה לא בסדר איתי...אני מרגישה שאני לא יכולה להתרכז בכלום מסביבי יותר.אני לא יכולה לבצע את התיפקודים הבסיסיים ביותר.אני מרגישה שהיכולת שלי להסתיר את מה שאני, הולכת ופוחתת כיוון שאני לא יכולה לפרוק...מאז שהרגתי אותו גיליתי שרק הפגיעה המוחלטת וההרסנית באחר מקלה עליי ורק אז אני משוחררת.אני חייבת לראות לשמוע ולחוש את הסבל-אחרת אני לא יכולה להמשיך להיות רגועה חביבה ומחושבת כלפי חוץ.ואני לא יכולה להרוג אנשים...אני בטוח אתפס ואלך לכלא-זו מדינה קטנה שאי אפשר להיטמע בה נגיד כמו בארה"ב.אבל אני מרגישה שמשהו חייב להיעשות.כל מילה שנזרקת לעברי אפילו שלא בכוונה תחילה-גורמת לי לחמת זעם ותאוות רצח אני מפחדת מאוד שבקרוב מאוד אני לא אשלוט במעשיי..וגם הכלא יראה לי מפתה בהשוואה למה שאני עוברת עכשיו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>(כל הכתוב למעלה בדיוני לחלוטין וכל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט).</p></div>Thu, 23 Aug 2012 00:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (סופרת הצללים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811439&blogcode=13429721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811439&blog=13429721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811439&blogcode=13337140<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-family: arial; font-size: x-large;"><strong><em>סיפורה של שמנה כרונית :)</em></strong></span></p> <p><span style="font-size: medium;"><em>טוב אז מאיפה להתחיל?...אני בחורה בת 25,כבר לא כל כך ילדה,והאמת היא שבהתחלה היה לי קצת קשה לפתוח את הבלוג ולהיכנס לכל העניין הזה-גם בשל העובדה שזה נראה לי קצת ילדותי ולא כל כך מתאים לגילי.אבל אחרי עיון קצר ואקראי בעוד כמה בלוגים שמתפרסמים פה, קיבלתי קצת אומץ והבנתי שלא כל הבלוגרים והבלוגריות הם 18 מינוס ומקסימום-גם אם זה מטופש זה במילא אנונימי ואף אחד לא יגיד לי את זה אחר כך פנים מול פנים.</em></span></p> <p><span style="font-size: medium;"><em>אני מאוד גבוהה,180-ותמיד הייתי ילדה מאוד שמנה ונערה שמנה,ותמיד התבלטתי עקב הגובה הרב.כל עלייה במשקל הייתה בלתי ניתנת להסתרה כיוון שזה הדבר הראשון שרואים אצלי, ואני מודה שלא הכל היה רע כיוון שהרבה מזה תרם לחישול האופי שלי לטובה ולרעה.כיום אני די גדולה,(עדיין) ומגלה די הרבה עניין באנה-ומנסה להיעזר בה כדי להגיע למשקל היעד שלי שהוא 65.(לבנתיים)</em></span></p> <p><span style="font-size: medium;"><em>אני חושבת שאני דווקא באה ממקום שהוא קצת יותר בוגר ולא מחוסר מודעות לכאורה ל"נזקים" שאנה כביכול גורמת לכל מי שמאמץ אותה. אבל לי יש את האומץ ( או הטיפשות) להכריז ולהכיר בקול ביחס הצבוע של החברה כלפי כל האנות אי שם,כיוון שאני כן חוויתי מה זה להיות שמנה.אני כן חוויתי מה זה להיות דחויה וללמוד לנטרל רגשות ולא לאהוב,ולהבין שבתכלס שמה שקובע אצלך זה לא מידת האינטלגנציה או אפילו האופי שלך,שלא משנה כמה תנסי לשנות ולהתאים את עצמך או גם לפעמים פשוט להיות עצמך-אלא גודל הטוסיק שלך והאם יש לך בטן שטוחה או לא.לא שאני אומרת שאנשים לא מחשיבים את כל התכונות הנ"ל-אבל רק אחרי שהגודל הכללי שלך עובר את המבחן בהצלחה :)שורה תחתונה-לא משנה מה תהיי או מה תלמדי או לאן תתפתחי-אם אם לא רזה את לא קיימת נקודה! שלא לדבר על כל הדלתות שנסגרות בפנייך עוד לפני שהספיקו בכלל להיפתח...רק בגלל השומנים.ואני לא אומרת זאת ממקום של נערת תיכון דחויה חברתית כי בתיכון דווקא היו לי הרבה חברים בלי קשר למשקל אבל כשזה היה מגיע לקשרים רומנטיים או משיכה-פשוט...לא הייתי קיימת לא מבחינתי ולא מבחינת אף אחד אחר.גם עכשיו בעולם של המבוגרים אני יכולה לראות עולם שלם של צביעות כשאלה המטיפים מוסר לאחרים שאפשר להיות גם שמן וגם מאושר או אפילו במשקל בריא-ומצד שני מסתכלים בגועל על כל בחורה שיש לה אפילו 100 גרם מיותרים-הכל מדבר בעד עצמו. יש שיגידו שהכל עניין של איזון-אבל אני מסוג האנשים שהולכים על הכל או כלום ואני מעדיפה להיות כעת בקיצוניות השנייה-עם החיבוק של אנה.אני רוצה לציין שאני לא סתם וונאבי והייתי שם לפני 4 שנים בערך כששקלתי 40 קילו פחות ממשקלי הנוכחי וזאת הייתה אחת התקופות היפות והמאושרות בחיי.אגב אם אפשר לחסוך ממני את כל התגובות של: פשוט צריך לאכול בריא ונכון ובלה בלה בלה והשטויות האלה" כי בלי המשמעת של אנה כלום לא עוזר ואני יודעת מנסיון שישנם אנשים כמוני שמצליחים רק בעזרתה-כי היא מספקת לי את המשענת והמורה הקשוחה,והיא זאת שתומכת ברגעים הקשים באמת שאף אחד אחר לא.אז אנא מי שלא מסוגל להבין שלא יגיב!חבל על השורות....&nbsp;</em></span></p> <p><span style="font-size: medium;"><em>השמנה :)</em></span></p></div>Wed, 27 Jun 2012 19:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (סופרת הצללים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811439&blogcode=13337140http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811439&blog=13337140http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811439&blogcode=13324175<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: large;"><em>הדבר הראשון שדנה יכלה להרגיש כשהתעוררה,היה תחושת מחנק בלתי מוסברת,כאילו היא לכודה במקום מאוד צר וקטן מימדים.לתחושה זו לא היה גיבוי מעיניה,כיוון שהן ראו רק שחור. למעשה,כלל לא הייתה בטוחה שהיו פקוחות וכי היא אכן ערה.</em></span></p> <p><span style="font-size: large;"><em>ההרגשה הראשונית שלה דמתה קצת לשיתוק שינה,שבו במקום לאבד את היכולת לזוז מאבדים את היכולת לראות ולהתמצא בסביבתך הקרובה.לתחושת המחנק ההולכת וגוברת תרמו הריחות שהחלה להריח מסביבה,ככל שהזמן עבר(היא לא יכלה לומר אם היו אלה דקות,שניות,או אפילו שעה,נדמה שגם חוש הזמן שלה לא פעל כרגע בנוסף לחוסר היכולת לראות),ריחות של אבק מצטבר וטחב ישן,מהסוג שהיית עשוי למצוא במרתף ישן או עליית גג מוזנחת.בשלב זה הפחד הקלאוסטרופובי החל להשתלט עליה,גורם לה לזרוק בפראות את ידיה ורגליה לכל עבר באוויר הדחוס והטחוב.</em></span></p> <p><span style="font-size: large;"><em>קלאק!</em></span></p> <p><span style="font-size: large;"><em>כמעט מיידית ידה הימנית פגעה בקיר הסמוך אליה,פגיעה שגורמת לדנה הרגשה של הפתעה והלם יותר מאשר כאב,תוך כדי שרגלה השמאלית,כמעט אחריה,פוגעת במעופה הכמעט בלתי-רצוני במשהו קשה בצד השני.עוד קיר.</em></span></p> <p><span style="font-size: large;"><em>גופה מאט את מחולו הפראי והמהיר כמעט בין רגע ונודם כמעט לגמרי. הפחד והתחושה שאמרה לה כי היא לכודה בחלל צר ודחוס מתחילה להתברר כנכונה,אם לשפוט לפי המרחק שרגליה וידיה הצליחו להתנועע באוויר לפני שפגעו בקירות.מקץ שניות אחדות היא פשטה את ידיה לצדדים,בזהירות עכשיו,וגילתה שהן נוגעות בקירות מצדדיה עוד לפני שהצליחה למתוח אותן ליותר מחצי מאורכן.היא ניסתה לחזור על כך הפעם כלפי מעלה,מגלה קיר נוסף סנטימטרים ספורים מעל ראשה.כעת,תחושת הפאניקה מתגברת וגורמת לה לעשות את הדבר הכי טבעי והכי נפוץ שאנשים עושים במצבים כאלה בדרך כלל-מבלי להקדיש מחשבה(כרגע) לעובדה שהיא כלל לא בטוחה שיש אנשים סביבה שיכולים לשמוע אותה-דנה פשוט צורחת במלוא הגרון: "הצילו! תעזרו לי! אני תקועה כאן למטה! מישהווווווו?! בבקשה!..." ובנקודה זו היא שמה לב לפתע לשני דברים בו זמנית-האחד כנראה יותר משמעותי מהשני. הראשון הוא,שלמרות שהיא משקיעה את כל מאמציה בזעקות השבר לעזרה,היא מבינה כי היא כלל לא שומעת את עצמה צועקת.למעשה,היא גם לא שומעת שום דבר אחר,כולל את נשימותיה היא. בעצם היא מבינה כעת (בבהלה) שלא יכלה לשמוע אותן גם קודם,ופשוט לא שמה לב לזה בגלל הפאניקה שהיא שרויה בה.לאחר שהיא מנסה לצעוק עוד כמה פעמים(והיא בטוחה שהיא צועקת,כי היא יכולה להרגיש את השפתיים שלה זזות ומיתרי הקול שלה רוטטים תוך כדי שהיא מנסה)ונכשלת,היא מבינה ששפתיה מבטאות כמה וכמה פעמים את המילים "כאן למטה" ושלמעשה היא כלל לא בטוחה מה זה למעלה ומה זה למטה-ואיפה בכלל היא נמצאת,או איך היא בכלל הגיעה לשם לכל הרוחות.</em></span></p></div>Wed, 20 Jun 2012 09:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (סופרת הצללים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=811439&blogcode=13324175http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=811439&blog=13324175