http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071?You jump I jump, RememberheCopyright 2026 You jump I jump, Remember?. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=14246034<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לקום בבוקר עם ציפייה למחר. רוצה ששם באופק יצפה לי משהו, ינצנץ לי מרחוק ויגרום לי לרצות להגיע אליו. אני רוצה לחיות מאירוע לאירוע, לא משבת לשבת ובשבתות להתאכזב שהן עומדות להסתיים. אני רוצה להט בחיים... דבר מסעיר, מיוחד וסוחף, כזה שייתן לי כוח ויקסים אותי. אני רוצה להתלהב ממה שקורה לי ושיקרה משהו ששווה לי להתלהב ממנו. אני רוצה אהבה, משהו טוב באמת. כזאת שתשכיח ממני הכל ותגרום לי לשקוע בתוכה עד עמקיי נשמתי. אני רוצה חברות נפש. כזאת שבה האחר ידע בלי שאגיד, כזאת שאתגעגעלאחר וארצה לחלוק איתו הכל. אני רוצה להתקדם. לבצע צעד אחרי צעד לעבר מטרה מסויימת אפילו אם האדמה תלהט או תפצע אותי. כרגע אני חיה ללא מטרה, ללא משהו באופק. אני כבר לא מתלהבת משום דבר, לא מתרגשת מהמחר מתוך ידיעה שהוא לא יהיה שונה בהרבה מהיום. והיום? לא שונה בהרבה מאתמול. אפור, קודר וחסר משמעות. רק שיקרה כבר משהו... משהו שיגרום לי ללכת לישון בציפייה ולהיות מאושרת ממה שמחכה לי מחר!</div>Fri, 05 Dec 2014 16:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=14246034http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=14246034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=14239316<div align="right" dir="rtl">כבר 4 שנים שאתה במחשבות שלי, בחלומות שלי, בלב שלי. איך מצליחים לשכוח? ניסיתי הכל. כבר התייאשתי.</div>Sun, 23 Nov 2014 10:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=14239316http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=14239316http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=14213721<div align="right" dir="rtl">פתאום נזכרתי בבלוג הזה וכמה אהבתי לכתוב בו. שוקלת לחזור לכתוב פה באופן קבוע, זה חסר לי מאוד, אין כמו בלוג בשביל לפרוק את מה שיושב על הלב. אבל עד אז... חג סוכות שמח! תהנו ותבלו עם האנשים היקרים לליבכם. </div>Thu, 09 Oct 2014 10:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=14213721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=14213721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=14113621<div align="right" dir="rtl">"והיא ישבה שם, מהדקת את צעיפה הירוק אל צאוורה, מתחת לכובע צמר המכסה את אוזניה הקופאות, יושבת, מחכה, מחכה לו שיבוא ויחמם אותה במעילו הגדול ויעטוף אותה בזרועותיו ברכות. והיא חיכתה, חיכתה ולרגע לא חשבה לעזוב. ודמותו לא נראתה באופק, אף אדם לא עבר ברחובות השוממים, רחובות מכוסים בעלי שלכת זהובים ויבשים מהעצים הגבוהים. שעת השקיעה צבעה את השמיים בשלל גוונים, השקיעה שרצתה לחלוק איתו, והוא איננו, והוא לא שם, איתה, כפי שרצתה. הרוח העיפה את שערותיה הארוכות והשחורות שהתנופפו וחשפו את פניה שהסתתרו, את פניה הצחורות, עיניה השחורות הדומעות, גופה שרעד מתחת לסוודר לא מנע ממנה לוותר, והיא המשיכה לשבת שם, לשבת שם עד שיופיע. הלילה ירד, פנסי הרחוב מאירים את הבניינים הישנים, את הנדנדות החורקות בגן השעשועים הסמוך שהתרוקן מילדים והפך חסר חיים, חסר שמחה וצבע כמו באור יום. היא כמעט חשבה לוותר כשגשם טיפטף על לחייה ושטף את הדמעות, אך היא חשבה עליו, האמינה שאסור לה לוותר על ההזדמנות האחרונה שהוענקה לה. "אל תחששי" היא לחשה לעצמה בלב, מחממת את גופה בכפות ידיה העטופות בכפפות עבות וצמריריות ושלפה את המטריה שעד מהרה נסחפ</div>Sat, 17 May 2014 09:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=14113621http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=14113621http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13748455<div align="right" dir="rtl">אני חייבת להזיז את עצמי, דווקא ברגע מכריע זה הפחד אוחז בידיי בחוזקה ולא רוצה לעזוב. הפחד מחבק אותי חזק ומלטף לי את הפנים כשאני מבקשת ממנו בנימוס לעזוב, "אני חייבת להתחיל עכשיו, זה חשוב לי".אני יודעת שהוא עדיין פה בסביבה ובקרוב הוא ירוץ אליי ויתחנן שאחבק אותו בחזרה, אבל אני לא אתן לו, אסור לי. הפחד הזה מטלטל אותי,משתק אותי. ממה אני כ"כ מפחדת? עבודה לא תבוא לי משמיים, והפחד לא יעזוב אותי אם אני לא אגרום לו לעזוב. חייבת להאמין בעצמי, חייבת. לפני שיהיה מאוחר. לעזאזל, איפה קונים ביטחון עצמי?</div>Thu, 18 Apr 2013 10:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13748455http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=13748455http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13745907<div align="right" dir="rtl">שונאת לקבוע תוכניות, לצפות ושבסוף זה מתבטל. מרפי אני שונאת אותך. אז היום יום העצמאות ואני? יושבת בבית. מאכזב, זאת המילה. אז שיהיה לכם חג עצמאות שמח ומהנה... תעשו חיים (גם בשבילי), ומזל טובלמדינתנו היקרה, אוהבת המון</div>Tue, 16 Apr 2013 12:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13745907http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=13745907http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13714455<div align="right" dir="rtl">המצב מתחיל להשתפר, מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה... להכניס לעצמי לראש- אופטימיות, אופטימיות, אופטימיות! יהיה בסדר, אני מאמינה בזה. תודה לכל מי שעודד ותמך, שבת שלום עם המון חיוכים לכולנו!</div>Fri, 22 Mar 2013 15:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13714455http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=13714455http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13713147<div align="right" dir="rtl">תחושת הלבד הזו לא נותנת מנוח, אני מתגעגעת לחיבוק, חיבוק אמיתי. אני רוצה חיבוק שיוציא ממני את כל הכאב החוצה, חיבוק שיגרום לי לפרוץ בבכי ושלאחר מכן כל מה שארגיש הוא רק הקלה עצומה. מרגישה שאבן יושבת לי על הלב, ומסרבת לצאת לעולם. אני רוצה גשם, גשם שישטוף את הכל, ואותי, גשם שימחוק את הזכרונות הרעים, את התחושה המעיקה הזאת שמציפה אותי. אני נחנקת, נגמר לי האוויר. רוצה שהגשם ישטוף ממני את כל הרגשות. שאהפוך למשהו אחר, למישהו אחר. שישטוף את הלחצים, שישטוף את הכאב, אלוהים את הכאב הזה. ימלא את החורים שנפערו בי. אני מרגישה חנוקה ומותשת, חיה ברגשות אשם שאולי הכל באמת באשמתי, שאולי אני גרמתי לחיים שלי להראות ככה. אני כל הזמן מנסה לעזור לאנשים ולעודד אנשים בזמן שאני על הקרשים, מחייכת חיוך מזוייף בזמן שהלב שורף מבפנים. מרגישה שחצי ממני מת, והחצי השני משותק. אף אחד לא באמת יודע מה עובר עליי שם בפנים, וכנראה שאת אף אחד זה לא באמת מעניין. מתי ההרגשה הנוראית הזו תחלוף כבר? רוצה כבר לכתוב פוסט אחד שמח לשם שינוי.</div>Thu, 21 Mar 2013 12:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13713147http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=13713147http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13710140<div align="right" dir="rtl">יושבת על הכיסא שלי, מכינה את אצבעות הידיים לעוד רבע שעה של הקלדה בלתי פוסקת. נעצרת. מתחולל שם משהו בפנים, רגשות בלתי ברורים, שאינם מחודדים. איני מצליחה לתאר במילים מה עובר עליי, מפני שלמעשה, לא קורה דבר. הייתי רוצה לטוס לארץ רחוקה, להתרחק מכולם לזמן מה.חבל רקשזה לא כל כך מציאותי.</div>Mon, 18 Mar 2013 19:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13710140http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=13710140http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13708465<div align="right" dir="rtl">הימים האחרונים שעברתי לא היו כ"כ קלים... אם זה המצב בבית, הפטירה של סבתא שלי לפני כ-3 שבועות ששברה אותי טוטאלית, ותחושת הבדידות הזאת שעוטפת אותי כל הזמן... האופטימיות ושמחת החיים שנהגה לעטוף אותי ואת חיי, נעלמה. ומי שמכיר אותי יודע כמה בן אדם מלא שמחת חיים אני, ובכל הזדמנות שהיא אני מחייכת, מספרת איזה בדיחה מצחיקה ונותנת הרגשה שהכל בסדר, אבל זה נעלם, הפסקתי לחייך, אני כל היום רק יושבת ובוכה למה נולדתי למשפחה הזו וכמה הייתי רוצה להיוולד לאבא שבאמת יעריך אותי ויאהב אותי, ולא יתעלם ויהיה אדיש כלפיי. באיזשהו שלב כבר איבדתי את עצמי לגמרי, השגרה הזו שמלווה אותי לא מוסיפה למצב ורק הופכת את הכל לגרוע יותר, ושחור יותר. אני מרגישה שאני לא מוצאת את מקומי בעולם הזה... אם זה מבחינת זוגיות, ואם זה מבחינה חברתית. פשוט לא מצליחה להבין למה בן אדם שמשתדל תמיד לעשות רק טוב, בן אדם שתמיד שם להקשיב כשצריכים אותו ושתמיד אכפת לו מהסביבה, בסוף תמיד רע לו? וכשדווקא כשהוא צריך תמיכה וכתף תומכת אף אחד לא נמצא שם בשבילו? כנראה שזו שאלה שתלווה אותי תמיד, או שפשוט העולם שלנו בנוי ככה... שבן אדם יכיר אותך</div>Sun, 17 Mar 2013 10:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (You jump I jump, Remember?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=810071&blogcode=13708465http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=810071&blog=13708465