http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538מחשבות ומיליםheCopyright 2026 אלבינקה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=14256726<div align="right" dir="rtl">שנים שלא ביקרתי כאן, כנראה הכל היה אצלי או טוב מידי או רע מידי, או משהו.אני לומדת תואר שני בסיעוד, באוניברסיטת חיפה.אתמול קיבלתי אישור מהמרצה (הראשונה בכיתה) על ליווי בתהליך התזה, יש לי רעיון. נותר רק לבצע אותו.רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולימי כעולם נמלה. מנטרה שגורה בפי ומחשבותיי.יום 1: #התזה הולכת להיות על התמודדות עם טטרלוגיה על שם פאלוט.מחקר איכותני.יש למצוא מתנדבים לראיון, רופאים, הורים ואנשים שחיים עם TOF.מאמרים על ההיבט הרגשי וסוגיות הרות גורל בנוגע לחיים עם המחלה.כתבתי אתמול סטטוס בפייסבוק שאני מחפשת אנשים שיתנדבו למחקר, מכרה הבטיחה לבדוק במכון הטרטולוגי באסף הרופא.חברה אחרת הפנתה אותי לעמותה סידור עבודת הלב.התחברתי לעמותה, כתבתי סטטוס שאני מחפשת אנשים אך לא הצגתי את הבעיה שלי, שיש לי TOF.פנתה אליי אימא בשם אורית, היא בת 33 בהריון, שאלה האם להמשיך את ההריון בחודש שישי כאשר לעובר יש TOF, לא ידעתי מה לענות לה, סיפרתי על עצמי, הפנתי אותה להתקשר לאימא שלי.בטוחה שהייתה שיחה קשה, אימא שלי בעד הפלות, היא מתחרטת על שהביאה אותי לעולם חולה, אך גאה במה שיצא ממני.עמי גרבר מנהל הקבוצה התקשר</div>Thu, 25 Dec 2014 13:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=14256726http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=14256726http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=13565099<div align="right" dir="rtl">זה לא שאני באמת צריכה את הרחמים שלכם. אני גם בחיים לא אודה בלי חצי חיוך שאני מתה מפחד. אני פשוט לא מבינה למה אף אחד לא שואל שאלות, למה לא מתעניינים. לא מתעניינים ב- "איך אני מרגישה" כי אני מרגישה כתמול שלשום, שום דבר מבחינתי לא השתנה. אני רק רוצה לדעת שלמישהו באמת אכפת, ואני באמת מעניינת מישהו. חוץ מלאחל לי "בהצלחה". כשאני כותבת סטטוס של מצוקה בפייסבוק, כזה פיקנטי, שלא באמת אומר ככה וככה אחד שתיים שלוש, אני מצפה שמישהו חוץ מאימא שלי ואחותי יגיבו, והן מגיבות בדרכים של "למה את צריכה אחרים יש לך אותנו". זה שקר גמור. שקר להראות ולנקר לכולם את העיניים. ביקשתי מאימא שלי, כמעט והתחננתי שתבוא לדבר איתי והיא הייתה עייפה מידי. אחותי הבכורה הלכה ליומולדת, וזרקה הערה לבעלה כשחשבה שאני לא שומעת ש"שיגעתי אותה". והבינונית, הגיעה לחדרה ואפילו לא טרחה להודיע לי או לבוא אליי לראות אותי. שמישהו ישאל אם אני מפחדת לעזאזל, שמישהו יגיד חצי מילה! אני כבר משתגעת מהבדידות. מחר הניתוח. שיהיה "בהצלחה".</div>Sat, 24 Nov 2012 15:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=13565099http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=13565099http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=13432747<div align="right" dir="rtl">בוכה.כל לילה. לפעמים גם ביום. לא מספרת להרבה אנשים, בכלל לאף אחד. חברים (אם לקרוא להם ככה, ואם לא לקרוא להם ככה אני דוחה אותם ממני בגלל העצב שלי והם לא מבינים אותי), לא יודעים כלום. קולגות, לא צריכים לדעת. שונאת רחמים. ושוקעת ברחמים עצמיים. אמורה לעבור צנתור בעוד שבוע. בעוד חודש כנראה ניתוח לב. לימודים לתואר. עבודה. כסף כסף כסף, מאיפה? אם לא אעבוד? שכ"ד, ספה, שכ"ל, תיקון לרכב. בודדה. אולי מרצון, אולי מבדידות, כנראה מבלבול וכי אני דוחה את עצמי מכולם. מתרחקת. לא יודעת כלום. צריכה חוויות. צריכה חיבוק. לא צבוע, לא מרחם, אמיתי. קצת קשה לצחוק כשאני עצובה.</div>Fri, 24 Aug 2012 23:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=13432747http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=13432747http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12870026<div align="right" dir="rtl">אז אני אימא. ילדתי את בני אלי ב-27/10/11, לפני שבועיים וחצי. ואני בעצם לא יודעת אפילו למה אני כותבת פה. לא הייתי כותבת פה אם לא בעלי, דניס, שאתמול בלילה ביקש ממני להמשיך, כדי שאלי יגדל וידע כמה אימא ואבא שלו התרגשו לקראת בואו לעולם. אז אתחיל בלספר על הלידה למרות כל ההשערות גיליתי רק בשבוע 34 שהולכים ליילד אותי בדרך הישנה והמוכרת, בזירוז בסוף שבוע 37, ככה שאפילו לא הספקתי לקחת קורס הכנה ללידה ולמען האמת זה לא מה שחָסר לי. בשבוע 37.5 באופן אלקטיבי, הגעתי למחלקת הריון בסיכון בבילינסון ב-9 בבוקר, נעשתה לי קבלה, הוסבר לי על התהליך, על כדור של פרוסטגלנדינים שתפקידו לגרום לצירים מוקדמים שמוחדר לנרתיק, על הצורך בביצוע מוניטור לפני ואחרי כל פעם של פרוסטגלנדינים (וכי ישנה אפשרות לעבור את התהליך יותר מפעם אחת), את האפשרות לקבל טשטוש אם כואב מידי, ושאפידורל נותנים רק בחדר לידה, יימח שמם. את המוניטור הראשון עשו לי בשעה 4 אח"צ (ככה שבזבזתי חצי יום בלטייל בבי"ח) וגילו שיש לי צירים גם בלי הזירוז, ולא רצו לזרז אותי, אז המשכתי לשכב במחלקה ולהשתעמם, לחכות לפרק הפתיחה של העונה השניה של "המירוץ למי</div>Sun, 13 Nov 2011 17:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12870026http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=12870026http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12582898<div align="right" dir="rtl">בעיקר תסכול. מישהו בעבר הרחוק הבטיח לי חיים נורמאליים, בריאות, אושר ואריכות חיים; והנה אני מוצאת עצמי מאושפזת בהריון בסיכון, במה שנחשב לאחת התקופות היפות של חיי. הפעם זה חיינו. אני כועסת על ההורים שלי, שהביאו אותי לא מושלמת לעולם; ולמרות שניסו ככל יכולתם לתקן את הטעות הם לא הצליחו מעולם. אני כועסת על הרופאים שניתחו אותי בגיל 4, שהבטיחו לי חיים נורמאליים, הבטיחו למשפחה שלי שהכל כבר נגמר. כועסת על עצמי שלא נשמרתי יותר, שהייתי חייבת לעבוד כל החיים כ"כ קשה (מגיל 16 בתור מלצרית! ואז בתור אחות להרים ולרחוץ מטופלים!), כועסת על עצמי שחליתי בגיל 19, כ"כ צעירה, בשיא פריחתי, כשכל אפשרויות העולם היו יכולות להיות פתוחות בפניי. אני כועסת על עצמי שהכנסתי לזה אדם נוסף, שאוהב אותי כ"כ שלא יכול לוותר עליי. ולי. אני כועסת על העבודה שלי, שההנהלה לא מתחשבת ומצפה ממני להיות ה"כמו כולם" הזה שמעולם לא הצלחתי. וכשאני שוב כושלת- היאמתייחסת כאילו אני בורחת מאחריות, צעירה, אימפולסיבית, ילדותית, חסרת אחריות ולוקחת הרבה חופשים. כי כמה אפשר כבר לשלם על כלום? ביום חמישי האחרון אושפזתי בהריון בסיכון; ביום בו</div>Sun, 26 Jun 2011 11:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12582898http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=12582898http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12494030<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת אם לחזור ולהישאב לזה שוב, או לעזוב את זה ככה, אם לעשות פתאום את הבלוג פרטי או לכתוב בגלוי על מה שאני חווה בלי שיהיה לי אכפת מה יגידו שונאיי (מילה קשה, אבל כמה מוזר שיש לי כאלה כשאני לא שונאת אף אחד) ומצד שני מה אכפת לי? ואתם יודעים מה? טוב לי עכשיו. קורים לי דברים נהדרים, אני מכירה אנשים מקסימים שגורמים לי לרצות ולהישאר בכל זה, ולפעמים החיים אומרים לי לחזור, כי אני אצטרך עזרה בכל מה שהולך לקרות- ויש דברים שרק אימא יכולה לעזור בהם. ושוב עומדת בפניה הדילמה הקשה- להישאר במרכז הטוב והרגיל לי כ"כ, רחוקה מהמשפחה ומכל עזרה שאצטרך, או לקפל את הזנב ולחזור- לאנשים שאני אוהבת. סיבות להישאר: 1. אני אוהבת את העבודה שלי. 2. אני אתגעגע לחברות ואנשים טובים בעבודה. 3. הקרבה והנגישות של ת"א. 4. העובדה שחנויות ודברים פתוחים פה בשבת. 5. הקרבה של דניס ללימודים ולעבודה. 6. חינוך טוב לילד שיבוא. 7. אוכלוסיה נעימה. 8. אחותי- דיאנה שנשארת פה. 9. יותר קל להיום במעקב בבילינסון. סיבות לחזור לפריפריה: 1. אימא תהיה בייביסיטר טוב. 2. אריקה וג'סיקה יקבלו בייביסיטר מצויין בזמן שאני בחו</div>Sun, 15 May 2011 19:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12494030http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=12494030http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12332662<div align="right" dir="rtl"> זה לא סיפור עתיק יומין, התרחש בסך הכל לפני כשבועיים, בישיבת צוות בה נציגה ממתווה שירות ביקשה מאיתנו לעמוד על שטיח מעופף ולנסות להופכו בעודנו עומדים עליו. ואני שרוח היוזמה בערה בי, החלטתי לקחת את הפעולה לרגליי וראשונה התחלתי להפוך את השטיח, מה שבסופו של דבר הפיל אותי ראשונה ממנו. כמו במשחק, כך גם בחיים, כאשר ניסיתי לחולל מהפכה במרפאה, ולתת טיפול נאות לאישה שאני באמת ובתמים הרגשתי שלא מטופלת כיאות- נפלתי. הוסבר לי שבמוסד שבו אני עובדת אנשים קטנים לא עושים מהפכות, תפקידם הוא לציית להוראות מלמעלה. לכן מעבירים אותי למרפאה אחרת. כרגע אני נקרעת בין שני עולמות ורצונות: האחד אגואיסטי שנהנה מהאפשרות לעבוד קרוב לבית, עם אחות אחראית שאני מאוד מעריכה ואוהבת בתור אחות לדוגמה. ומאידך הקושי בלהיפרד מאנשים שמאוד יקרים לי, פרט להרגשה שתפקידי כאן לא הסתיים ולא סיימתי את כל הנתינה שבי. רציתי רק לאחל לכל הצוות- אל תיתנו לעצמכם ליפול כמוני, אל תתנו ליחידים להילחם במלחמות של כולכם, אל תתנו למטופלים ללחוץ אתכם עם הגב להנהלה ולהיפך. משהו צריך לקרות כאן כדי שאפשר יהיה להגיע בשלווה לעבודה וכך גם ל</div>Sun, 20 Feb 2011 15:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12332662http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=12332662http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12237774<div align="right" dir="rtl">בסה"כ עברו שלוש שבועות מאז העדכון האחרון, למען הדיוק 21 ימים, וזה נראה לי כאילו לא כתבתי יובלות. הרבה מעגלים נסגרו לקראת השנה החדשה, סיימתי את כל המטלות שהכבידו עליי- את הפסיכומטרי בתחילת החודש, את קורס הקשישים והבהלה לאנגלית תחל רק בפברואר, ככה שיש לי איזה חודש הפוגה. מה שאני ממש לא יכולה להגיד על יקירי שנמצא כרגע במירוץ משלו. בבוקר עובד כסבל, עם דוד שלו, עבודה שאני שונאת, והוא גם מתחיל להתרגז ממנה. בערב לומד בשוקי זיקרי מידי יום. ולפעמים סעיף א' מתחצף ופולש לטריטוריה של סעיף ב', ככה שיקירי פספס שיעור אחד ויצטרך להשלים אותו. ונשאלת השאלה- בשביל מה זה היה נחוץ? ולמה שלא יעבוד בת"א באיזה עבודת סטודנטים רגילה כמו כולם? ירוויח את ה-4000 שלו בינתיים שהוא לומד? למה הוא צריך תמיד לחשוב את עצמו לגבר שהוא, ולרצות משכורת יותר גדולה ועם טיפים? המחיר של הלימודים מבחינתי לא שווה את זה. הלימודים גם ככה דורשניים, מידי יום, עד מאוחר ויקרים. מאוד. אבל מבחינתי שווים את החיוך שלו ואת ההנאה שהוא מקבל מהם והידיעה שהוא ירוויח לי מיליונים מתישהו מרגיעה אותי. חיה בסרט משלי ונהנית מהרגעים הקטנים. בשליש</div>Wed, 29 Dec 2010 08:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12237774http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=12237774http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12199503<div align="right" dir="rtl">אני קלולס, אולי אני באמת לא מבינה. אני נמצאת בסביבה של אחיות ותיקות וצעירות ומבתי חולים, ממרפאות ומכל מיני מוסדות גריאטריים, פסיכיאטריים, למוגבלים, ממרכזי יום לקשיש...- עוד בחיי לא שמעתי שנעשה ניסיון להוציא אחת מהאחיות בכל מוסדשהוא מחופשה שנתית לעבודבטענה "אין מי שיעבוד" ועוד קוראים לזה "מצב חירום". אני לא בטוחה שזה בכלל חוקי. אז כשעניתי "לא", או לחלופין לא עניתי לטלפון בכלל, הפכתי לאדם הנוראי עלי אדמות, אחות שלא "באה לקראת המרפאה והצרכים שלה". מבחינת מקצוע האחיות כמובן. מפני שבו ברגע שהנושא הרגיז אותי- נסו אתם לקבל שיחה ראשונה על הבוקרמהאחות הכללית, זה מרגיז לאללה- התקשרתי למנהל מרפאה שלי, שטוען בלעגשאני אצא על 4 לעבודה, כי יש לי אופי חלש, ואפילו פעם שלח אותי הביתה כשבאתי לעבודהעם כאב גב, והתייעצתי איתו אם זה הגיוני? אם זה נכון? הוא אמר לי לכבות ת'פלאפון וללכת לישון. ביקש אפילושאני אצטט אותו מהבחינה הזאת ושאני צודקת. הוא אדם קשה אבל טוב, אפשר להסתדר איתו. את החופשה לקחתי אגב בכדי ללמוד לפסיכומטרי, היו לי לימודים וסימולציות מידי יום, ככה שידעתי כ-4 חודשים מראש שאני לא אעמוד בנטל</div>Wed, 08 Dec 2010 07:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12199503http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=12199503http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12190294<div align="right" dir="rtl">אנחנו כולנו אזרחים טובים, כולנו רוצים לעזור. אבל אף אחד לא צריך אותנו. ואז איזה מישהו מקריץ לי שהוא רוצה לעזור כי לא בא לו לאונן בבית, ודוחף קטעים אידיאולוגיים על זה שעדיף לסוע לעזור לאנשים במקום לשבת בבית ולעשות מה שהוא עושה. ובמקביל סותר את עצמו בעובדה שהוא התקשר ולא צריכים יותר אנשים. אני אפילו לא יודעת מה עיצבן אותי כ"כ ולמה הייתי צריכה להגיב ככה: "נו אז תיסע לשם! מי קרא לך בעצמך שאלת ואמרו שלא צריכים... תעזור לעצמך ולחברה שלך לא להיות מתוסכלים, תעזור לי כלכלית, תשאיל לי 100 ש"ח עד יום ראשון אם בא לך להיות כ"כ טוב, או אופס שכחתי אתה לא תבוא... רוצה להיות אדם טוב? תהיה טוב לסובבים אותך, אח"כ תחשוב על איפה לדחוף את האף. ושלא תבין אותי לא נכון, הייתי רוצה לעזור, גם רציתי לטוס להאיטי בזמנו, אבל אף אחד לא קורא לך. אלא אם אתה חייל, סוהר, שוטר, מד"א או כבאי ולדעתי לא אני ולא אתה נמנים בין הרשימה" ואז קיבלתי תשובה של "אין כסף- תשכרי דירה יותר זולה, אין כסף- תחזרי להורים, ויש גיוס אנשים, תקראי ב-YNET" "אז למה אתה לא שם?" "כי אני בבית" "ולמה אתה לא קם ונוסע?" "כי אני יושב וקורא.." </div>Fri, 03 Dec 2010 17:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלבינקה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=807538&blogcode=12190294http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=807538&blog=12190294