http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070heCopyright 2026 שגעון זמני- סיפור בהמשכים.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13548713<div align="right" dir="rtl"><p><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span style="font-size: small;"><strong>"שגעון זמני" - פרק חמישי.<br /></strong></span></span></span></span></span></p> <p><br />מעולם לא אהבתי דרמות. מעולם. תיעבתי אותן כל-כך, הן תמיד הזכירו לי קיטש זול מאופרות הסבון הטיפשיות של סבתא. ובאותו הזמן, הדבר שעוד יותר שנאתי הייתה העובדה שעכשיו אני בעצמי נקלעתי אל תוך סיטואציה כזו.<br />פניה של ג'ואנה הסמיקו ממבוכה או מבושה, האיפור שכמה שעות לפני כן ביקשה שאמרח על פניה התמוגג כמעט לחלוטין עקב הדמעות הבלתי פוסקות שלה, ועיניה בפרט שידרו כעס. היא הביטה בי באכזבה, והדבר הראשון שרציתי לעשות היה להסביר לה את המצב, לגרום לה להבין שזו סך הכל אי הבנה מטופשת ותו לא; קיוויתי כל-כך שהיא תבין שאני דוברת אמת, וכולנו נצחק על כך.<br />"ג'ואנה, תקשיבי לי," צ'רלי התהלך בכל רחבי החדר הלוך ושוב, עיניו רותקו לרצפה ומשהו במבטו היה כואב. זה עשה לי רע. "אני לא מבין למה את בוכה, קודם כל, אנחנו רק-"<br />היא מיהרה לקטוע אותו בחדות. "ידידים? אני יודעת, אתה צודק. אנחנו באמת רק ידידים, ויודע מה? אני לא מתכוונת להמשיך בזה, צ'רלי, מגיע לי יותר מזה. ואם אתה לא מבין שאני-"<br />הוא מיהר לקטוע את שטף דיבוריה בכך שהניח את ידו על שפתיה. הוא לחש לה משהו שלא הצלחתי לשמוע, והיא רק הביטה בי וצחקקה. הם בהו זה בזו במשך כמה שניות, עד שהוא התקרב אל פניה ונשק לשפתיה, שהזמינו את שפתיו אליהן במשך זמן כה רב. שפתיהם נעו בתיאום מושלם, מעולם לא ראיתי אהבה כל-כך אמיתית ומוחשית. זה היה הרגע הקסום בחיי, על אף שהוא לא היה שלי, עדיין חשתי בצמרמורת כבדה שעטפה את כולי. רציתי גם להרגיש כמוהם, להיסחף לאהבה כזו, לאהבה שחלקתי עם נייט, אהבה שלא אצליח לממש עוד לעולם.<br />הם התנתקו, והביטו אחד בשנייה כשחיוכים מלאי אושר היו שרועים על פניהם. "אני אוהב אותך, ג'ואנה."<br />היא חייכה חיוך מתוק. "גם אני אותך, צ'רלי."<br />לרגע היה נראה כאילו הם שכחו שאני בכלל נמצאת שם ממש לידם, ובוהה בכל המתרחש כמעין צופה מהצד; ולכן, החלטתי פשוט להניח להם להיות יחד, בעודי מחייכת חיוך מנצח, מתקדמת אל עבר חדרי ומיטתי החמימה, נשכבת בתוכה ועוצמת את עיניי בתקווה שאצליח להירדם מהר.<br /> <hr /> "קומי, ג'סי, נו!" קולה של ג'ואנה קרא לי וגרם לי להתעורר משנתי; פקחתי את עיניי בקושי רב, בעוד שג'ואנה הביטה כשחיוך רחב התמוסס על פניה, היא נראתה שמחה מתמיד. כשראתה שאיני מתכוונת לזוז ממיטתי, היא משכה את שמיכתי, פעולה שגרמה לקור לחדור אל עורי ולהקפיאו. נאנחתי והתרוממתי ממקומי, בעוד שג'ואנה רק צחקקה.<br />"זה לא מצחיק," פלטתי לעברה בכעס. החיוך ירד מפניה לכמה שניות, ואז חזר שוב. <br />צ'רלי הצטרף גם הוא וצץ משום מקום. הוא הניח את ידו על כתפיה של ג'ואנה, שנראתה נינוחה לגמרי ממגעו, ונשקה לשפתיו נשיקה עדינה. </p> <p>הבטתי בהם בהשתאות. "אני שמחה שהכל הסתדר."<br />"והכל בזכותך, ג'סי, צ'רלי סיפר לי הכל! אני כל-כך מצטערת!" ג'ואנה אמרה בקול מתנצל, בעודה מביטה בי בתחינה. חייכתי לעברה ופלטתי צחקוק. הם הביטו אחד בשנייה, בעוד שידו של צ'רלי שיחקה בשיערה של ג'ואנה.<br />עזבתי את החדר והתרחקתי מהם כמעט לגמרי. "כל-כך הרבה קיטש על הבוקר," הפטרתי בגיחוך. התקדמתי אל עבר המסדרון, בעוד שלפתע רגליי כשלו ומצאתי את עצמי מועדת על הרצפה.<br />צחקוק נשמע לפתע. "צריכה עזרה?"<br />זיהיתי ישר את קולו המחוספס והגס, והנהנתי לעברו. הוא הושיט לעברי את ידו והתרוממתי ממקומי בעזרתה. פניו היו כה קרובות לשלי באותם הרגעים, וכשהבטתי בעיניו הכחולות, הרגשתי איך משהו בליבי מתמוסס; מעין חומה שלא חשבתי שתתפוגג שוב. זה הרגיש לי כמו נצח שלא רציתי שייגמר. פניו הנאות ומגעו הרך עשו לי משהו בגוף, מן משהו לא מוסבר שלא הצלחתי לתאר.<br />אך כמו כל דבר בחיים, גם הרגע הנצחי הזה חלף כשראס הגיח משום מקום. סאם שחרר את ידי כמעט בקושי, וזרק לעברי מבט נוסף לפני שהותיר אותי ואת ראס לבדנו, לא לפני שאמר, "תשתדלי לא למעוד בפעם הבאה."<br />ראס הביט בי בחרדה. "מה הלך פה עכשיו?"<br />"שום דבר, בסך הכל מעדתי וסאם עזר לי לקום."<br />אך מבטו שידר שאינו מאמין לי. "אני יודע מה ראיתי עכשיו. היה קשה לפספס את המבטים האלו ביניכם, הכימיה והכל... זה היה ממש כמו בסרטים הזולים האלו שכל הבנות אוהבות."<br />דבריו גרמו לי לצחוק בלתי נשלט. "קוראים לזה ניצוצות, ראס," אמרתי לו ושילבתי את ידיי. ומיד אחר-כך הצטערתי כשקלטתי מה אמרתי לו. "וזה ממש לא מה שהלך בינינו!"<br />הוא נאנח בייאוש. "אם את אומרת."<br />תליתי בו מבט תוהה ונתתי מכה רכה לכתפיו. "ראית את צ'רלי וג'ואנה?" ניסיתי להעביר נושא, וכנראה שהוא הבין זאת, כי הוא רק חייך ונד בראשו לחיוב.<br />"באמת היה אפשר לפספס את כל הפוצי מוצי הזה על הבוקר?" הוא אמר לבסוף, בעודו מתקדם אל עבר שולחן האוכל העצום שניצב בסלון, ולקח תפוח אדמדם שנראה עסיסי למדי בין ידיו. "ותני לי לנחש <span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; בטח יש לך קשר לכל פרץ האהבה הזו, ותקני אותי אם אני טועה."<br /> "רק עשיתי את מה שהיה צריך לקרות כבר מזמן," אמרתי לו. הוא לקח ביס מהתפוח והיה נראה כאילו התפוח האומלל היה כל עולמו. "העיקר שהם מאושרים."<br />"כן, הם נראים מאוד מאושרים. איך עשית את זה בכלל?" הוא שאל, בעודו לוקח ביס אחרון מן התפוח העסיסי ומשליך אותו אל הפח.<br /></span></span></span></span></p> <p><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">"רק גרמתי לצ'רלי להבין שהוא אוהב את ג'ואנה, וכל השאר כבר הסטוריה, אני מניחה."<br />"את מניחה?"<br />"כן."<br />וכך נשארנו לפטפט, רק אני וראס, במשך כמה שעות שחלפו במהירות הבזק. כל-כך אהבתי את השיחות איתו. הרגשתי כאילו אני מכירה אותו מזה שנים, ולא רק שבוע. הוא היה כמו אח בשבילי, אח מדריך ותומך, מישהו שאני אוכל לסמוך עליו תמיד, וכשאצטרך אותו באמת </span></span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; הוא יהיה שם לצידי. <br />ואהבתי את ההרגשה הזו.<br />"אני צריך לספר לך משהו," הוא פלט לפתע. עיניו נמנעו מלהביט בי, ואם לפני כמה רגעים שיחתנו הייתה קלילה וכיפית </span></span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; עכשיו היא נהפכה למסתורית ומוזרה. <br />תליתי בו מבט שואל. הוא בלע את רוקו, זרק לעברי מבט מבוייש וקם ממקומו. "אני באמת לא יודע איך לספר לך את זה. זאת אומרת, זה לא משהו כזה רציני, פשוט משהו שלא סיפרתי לאף אחד מהחברים כאן."<br />הסתקרנתי אפילו יותר כשאמרת את זה. "תן לי לנחש, אתה מאוהב בי!" יריתי לעברו בציניות. הוא חייך חיוך עצוב שגרם למשהו להיצבט בתוך תוכי.<br />"אני לא מאוהב בך, ואני גם לא אוכל להיות אף פעם." משהו בקולו היה מתנצל מעט.<br />"זה בסדר, אני מבינה למה אתה לא נמשך אליי-"<br />"-זה בכלל לא קשור אלייך! זה משהו בי! את מבינה, אני לא אוכל להיות מאוהב בך, וגם לא באף בת אחרת, כי אני-"<br />ידעתי מה הוא רוצה להגיד, וראיתי שהוא מתקשה להגיד זאת, אז החלטתי לנסות לעזור לו ופשוט העמדתי פני תמימה שלא מבינה לאן הוא חותר. "אתה מה, ראס?"<br />"אני הומו."<br />חייכתי לעברו וקמתי אליו. הוא בכה, לא ידעתי אם אלו דמעות של עצב או אושר, אבל גם לא היה לי אכפת. כל מה שרציתי לעשות היה לחבק אותו. וזה מה שעשיתי. התחבקנו ככה במשך הרבה זמן, לא עניין אותנו בדיוק כמה זמן זה נמשך, כל עוד היה לנו אחד את השנייה. התנתקתי ממנו ונשקתי למצחו. הוא חייך בהקלה. "באמת תודה, ג'ס."<br />"תמיד רציתי חבר הומו!" הודיתי.<br /> הוא מחה דמעה נוספת, בעוד שהפעם הייתי משוכנעת שהיא דמעת אושר, ופלט נחרת צחוק. "זה הכי מעודד שלך? 'תמיד רציתי חבר הומו'?" הוא חיקה את נימת קולי והביט בי בשעשוע.<br />משכתי בכתפיי. "אין לך סיבה להתעודד כי לא עשית שום דבר רע. אתה מי שאתה </span></span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"></span></span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; ואני אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה."<br />"ושוב, קיטש וסרטי בנות." הוא העביר את ידו בשיערו וצחק. <br />"להתנצל על זה שאני בת?"<br />הוא חייך. "לא. אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת, בת קיטשית וחובבת רומנטיקה מושבעת."<br /><br /></span></span></span></span><img class="image" src="http://24.media.tumblr.com/tumblr_lh17n2fUQT1qe82k9o1_500.gif" alt="" width="500" height="256" /><br /><br />אני באמת מצטערת על העיכוב, יש לי יותר מדי עומס בלימודים וזה מקשה עליי להעלות פרקים. אני מבטיחה לפצות, מבטיחה! (:<br />ואגב, איך הפרק? השתדלתי להעלות פרק ארוך הפעם, באמת מקווה שהצלחתי בזה.<br />אז בלי חפירות מיותרות, אסיים את זה בכמה משפטים אחרונים <span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; יש כאן מישהו שרואה איך פגשתי את אמא?<br /><span style="font-size: medium;"><strong>אוהבת, קרין &hearts;</strong></span></span></span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"> </span></span></span></span></p></div>Sun, 11 Nov 2012 23:36:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13548713http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13548713http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13522309<div align="right" dir="rtl"><p><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span style="font-size: small;"><strong>"שגעון זמני" - פרק רביעי.</strong></span></span></span></span><br /><br />עיניים כחולות ועמוקות חודרות אל תוך עיניי הירוקות, ואני מרגישה כיצד ראייתי מתערפלת והכל הופך למטושטש, חוץ מהעיניים האלו. הצבע הכחול משתלט על שדה ראייתי, וכל מה שנותר בו הוא הכחול.<br />כחול.<em> רק </em>כחול. הכחול הזה ננעץ בי כרגע, ולא נראה כי הוא עומד להסב את מבטו ממני; נדמה לי לפתע כאילו העולם נבלע תחת האדמה, ורק אנחנו נותרנו כאן, לגמרי לבדנו.<br />עיניו החודרות מביטות בשפתיי בתאווה. אני משתדלת שלא להסמיק, אך זה חזק ממני <span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; הוא גורם לכל-כך הרבה רגשות להציף אותי בבת אחת, והרגשה נוראית של חוסר אונים תוקפת אותי.<br />"את יודעת," הוא פולט לפתע, עיניו המהפנטות עדיין נעוצות בי, אך הפעם עולות מעלה, לכיוון עיניי. "יש לך עיניים מדהימות."<br />אני נתקפת צחוק פתטי לחלוטין, בעוד שהבעת פניו נעשית המומה. גבותיו מתכווצות ומצחו מתקמט. "מה כל-כך מצחיק? אמרתי משהו לא בסדר?"<br />אני מאלצת את עצמי להפסיק לצחוק, אף על פי שזה היה לא קל, ומסננת לעברו, "אתה מדבר על עיניים יפות? אני כבר אולי יותר משעה בוהה בעיניים המהפנטות האלו שלך, ואתה מתלהב משלי?"<br />הוא פולט נחרת בוז. "מסתבר שאת גם טיפשה. ירוק הוא אחד הצבעים הכי מדהימים לעיניים."<br />אני מחליטה שאין טעם להתווכח איתו, ולכן רק נאנחת ומושכת בכתפיי. הוא פולט צחקוק ומפנה את מבטו אל עבר הסערה שמתחוללת בחוץ למסעדה בה אנחנו יושבים, בדייט הראשון שלנו, שבאותו הרגע כל-כך קיוויתי שלא יהיה האחרון. לא רציתי שהרגע הזה ייגמר לעולם. מעולם לא הרגשתי כה בטוחה בזרועות מישהו שהיה זר לגמרי, מישהו שאני בכלל לא מכירה, לכן, באותם הרגעים </span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; רק הודיתי לניילי בליבי על שסידרה לי את הדייט הזה, וגם לעצמי, אף על פי שהתעקשתי לפני כן שדייטים מיותרים לגמרי, שכן תמיד טענתי ששידוכים הם הדבר הכי מיותר וטיפשי שקיים; אנשים צריכים להתאהב בדרך הגורל, ולא כי סידרו להם פגישה עיוורת וטיפשית שסביר להניח שרק תגרום להם לטראומה.<br />אבל היה בו משהו שונה. העיניים שלו גרמו לי לבטוח בו.<br />"חתיכת סערה יש שם, אה?" הוא ירה לעברי תוך כדי גיחוך.<br />אני מהנהנת לעברו ומשתדלת שלא לנעוץ את מבטי בעיניו בשנית, בידיעה שאם אעשה זאת לעולם לא אצא מזה בזול. <br /></span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&nbsp;</span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">"איך בכלל הגענו לכאן?" השאלה הזאת נפלטה פתאום. <br />"אני באמת לא יודעת. רגע אחד ניילי ואני דיברנו בטלפון, בעוד שהיא ניסתה לשכנע אותי במשך שעה לצאת לדייט הזה, וברגע האחר מצאתי את עצמי במסעדה עם בחור זר לגמרי."<br />הוא הביט בי בשעשוע. "והבחור הזר הזה, היית אומרת שהוא נחמד?"<br />"הוא בסדר."</span></span></span></p> <p><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">הבעת פניו הפכה למזועזעת. "רק בסדר?"<br />"מישהו כאן רגיל לקבל רק מחמאות, אה?" הפטרתי לעברו בעוקצנות. <br />פניו הרצינו והוא שילב את ידיו ברוגז. "אולי."<br />שתיקה השתררה למשך כמה דקות, בעוד שאני רק חיפשתי את המילים הנכונות לומר, אך כמובן שנכשלתי ולכן החלטתי שאשתוק. עיניי נדדו אל עבר הסערה שהתחוללה מחוץ למסעדה בה ישבנו, ואני רק חשבתי עד כמה חסר לי הגשם הזה, התחושה של החורף. כאן, בקליפורניה, לא התחוללה סופה חורפית כזו כבר הרבה מאוד זמן.<br />"אני כל-כך אוהבת חורף!" אמרתי בהתלהבות יתרה שהזכירה ילדה קטנה וטיפשה.<br />"גם אני," הוא סינן באדישות שהרגיזה אותי. "חורף הוא העונה האהובה עליי."<br />"גם עליי." החזרתי לו באותו הטון האדיש והקריר.<br />רוח קרירה התחמקה אל תוך המסעדה ובידרה את שיערי לכל עבר; מיהרתי לתפוס את שיערי בין ידיי ולסדר אותו, אך הרוח הזו הייתה חזקה ממני. <br />הוא הביט בי בשעשוע ופלט צחקוק שכל-כך אהבתי לשמוע. "את בחורה מיוחדת, את יודעת?"<br />"אולי." השבתי לו ומיהרתי להסתיר את החיוך שעלה על פניי.<br /> </span></span></span></p> <hr /> אני מתעוררת בבהלה, כשזיעה קרה ניגרת על פניי; ראייתי הייתה עדיין מעורפלת במעט, ולכן כשניסיתי להתרומם מן מיטתי החמימה והנעימה, הרגשתי שרגליי כשלו ויציבתי נעשתה כמעט אפסית. ידיי תפסו במעקה הצר שהיה ממוקם בקצה המיטה, ונאחזתי בו בכל כוחי בעודי מתרוממת בשנית<span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"> &ndash; אך הפעם בהצלחה.<br />זו הפעם הראשונה שאני חולמת עליו מאז שהוא מת, הפעם הראשונה בה זכרונות נושנים עולים בי בעזרת החלומות. החלום הזה הנציח בראשי את הדייט הראשון שלנו, אותה הפגישה איתו שלעולם לא אשכח. החלום הזה מילא אותי בגעגועים עזים אליו ואל עיניו החודרות, העיניים הראשונות וגם האחרונות שיחדרו אל נשמתי.<br />"ג'ס, את בסדר?" קולו העמוק של צ'רלי נשמע, אך אני לא מיהרתי להסתובב לעברו ונשארתי במקומי, בעוד שהחושך והאפילה מילאו באותם הרגעים את המסדרון, אליו הגעתי בלי שבכלל שמתי לב לכך.<br />הנהנתי ומחיתי דמעה בוגדנית שירדה מעיניי. באותם הרגעים רק הודיתי לאל שהיה חושך, לא רציתי שאיש יראה אותי במצב הפגיע בו הייתי. לא רציתי לתת לאיש להסיר מעליי את החומה שהצבתי מעליי במותו של נייט, שהיה האדם היחידי שבאמת הרשיתי לעצמי להיפתח מולו. נייט היה האדם היחידי שראה אותי בדיוק כפי שאני</span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"> &ndash; ללא מסכות ושאר תפאורה. בנוכחות נייט, הייתי פשוט אני, ג'סמין.<br />"שמעתי צעקות מהחדר שלך, ואחר כך גם כמה דברים נפלו. את בטוחה שאת בסדר?" הוא אמר ברצינות, קולו היה רך ודואג </span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; מכשהגעתי לכאן, מעולם לא שמעתי את צ'רלי כל-כך אכפתי ודואג. הוא תמיד היה כל-כך ציני וחסר חמלה לחלוטין.<br />"אני בסדר, צ'רלי. באמת בסדר. אתה יכול לחזור לישון," הפטרתי לעברו והתקדמתי אל עבר הכניסה, בעודי מדליקה את האור. נשמתי לרווחה כשראייתי חזרה לעצמה. צ'רלי התקרב אליי בצעדים מהוססים, שיערו השטני היה פרוע למדי ועיניו הירוקות-חומות הביטו בי בשובבות. הוא לבש גופייה לבנה שלא הסתירה כלל את שרירי הידיים שלו. לא יכולתי להתכחש לעובדה שמראהו עשה לי משהו </span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash;</span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"> הוא היה בהחלט נאה.<br />"מה?" פלטתי במבוכה כשנוכחתי לעובדה שהוא לוטש בי מבטים. <br />הוא פלט צחקוק שהזכיר לי נשכחות. "כלום, כלום. את פשוט...-"<br />"-פשוט מה?"<br />הוא הרצין ושלח לעברי מבט שלא הצלחתי לפענח. "כל-כך יפה."<br />הרגשתי את האודם מתפלס ללחיי, אך לא רציתי להשתתף במשחק המגוחך שלו. ידעתי בדיוק על מה הוא חושב </span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; זה צ'רלי, רודף השמלות המושבע, שמנסה את מזלו גם איתי. "אין לך גבולות, הא?"<br />הוא הביט בי כלא מבין, ואני רק מיהרתי להסביר את עצמי, "אני מבינה מה אתה מנסה לעשות, צ'רלי. אני מכירה בחורים כמוך ואת משחקי המאצ'ו האלו, עליי זה לא יעבוד. אז פשוט תחסוך את זה ממני, אוקיי?"<br />משהו בעיניו השתנה, והניצוץ שהיה בהן מקודם התמוגג כמעט לגמרי. הוא היה נראה עצבני למדי. "משחקי מאצ'ו? על מה לעזאזל את מדברת? בסך הכל החמאתי לך, תירגעי!"<br />"אז אולי במקום להחמיא לי, תחמיא למי שאתה באמת אוהב?" אזרתי כל-כך הרבה ביטחון כדי לומר לו את זה </span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; אך מצאתי לעצמי למטרה לגרום לצ'רלי וג'ואנה להיות יחד, ולא התכוונתי לנוח עד שאצליח במשימתי.<br />הוא רקע ברגליו בעצבים, לא היה קשה לראות את הלחץ שהוא היה שרוי בו. "אוהב? על מה את מדברת, לעזאזל? אני לא אוהב אף אחת!"<br />חייכתי חיוך מתוק. "אתה יודע בדיוק על מי אני מדברת."<br />"לא, אני לא. אז כדאי שתסבירי לי כדי שאני אדע."<br />"ג'ואנה."<br />ההבנה התפלסה אט-אט אל פניו והוא חייך. "ג'ואנה שלחה אותך לדבר איתי?"<br />"לא, ממש לא! אני פשוט חושבת שאתם צריכים להיות יחד, זה הכל. רואים שאתה אוהב אותה."<br />"והיא... אוהבת אותי?" <br />ובינגו, הוא שאל את מה שקיוויתי שישאל </span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; את השאלה שהבטיחה לי שהוא באמת אוהב את ג'ואנה. שמחה מהולה בהקלה הציפה אותי באותם הרגעים, שמחתי כל-כך על הידיעה שצ'רלי באמת אוהב אותה. "אני חושבת שאת זה כדאי שתשאל אותה בעצמך."<br />הוא פתח את זרועותיו החסונות לעברי כנותן לי רשות להיכנס אליהן ולחיבוקו הרחב, ואני לא היססתי לרגע, ותוך שניה מצאתי את עצמי מחובקת עם צ'רלי, שהייתי משוכנעת בעובדה שחיוך מנצח התפרס על פניו, וזאת למרות שלא יכולתי לראות את פניו באותם הרגעים. התנתקנו לאחר מספר דקות, כשיבבה נשמעה לפתע.<br />מיהרנו להסתובב אל מקורה, ולהפתעתנו, ג'ואנה עמדה שם, כשמטר של דמעות כיסה את פניה העדינות. היא מיהרה להסתלק משם בעודה מוחה את דמעותיה, כשצ'רלי ההמום רץ ישר אחריה וקרא בשמה.<br />הייתי כל-כך המומה באותם הרגעים שלא יכולתי אפילו להגיב לאור הסיטואציה שקרתה כאן עכשיו; רגע אחד אני עוזרת לזוג נאהבים להיות ביחד סוף כל סוף, וברגע השני אני נוכחת לרגע דרמטי למדי שמזכיר במעט סצנה מגוחכת באופרות הסבון שסבתא נהגה לראות?<br />ההבנה חלחלה אליי ומיהרתי לרוץ אחרי צ'רלי וג'ואנה, בעודי מכינה את עצמי לדרמה שהולכת להתחולל כאן ממש עכשיו.<br /></span></span></span><br /><img class="decoded" src="http://s1.favim.com/orig/19/boy-cute-girl-hair-hug-Favim.com-200233.jpg" alt="http://s1.favim.com/orig/19/boy-cute-girl-hair-hug-Favim.com-200233.jpg" /><br /><br />לא מצאתי תמונה שתתאר את הסיטואציה בדרך יותר טובה (ז"א, חיבוק חברי ולא רומנטי), אז זה מה שיש! (:<br />בכל מקרה, מה אתם חושבים על הפרק? אהבתם? ממש שנאתם? כעסתם על צ'רלי? כל הערה תתקבל בברכה, אני כאן כדי לשמוע אתכם ואת הביקורות שלכם!<br />נ.ב. הלחץ בלימודים נחלש קצת לתקופה ממש מוגבלת, לכן יכול להיות שפרק נוסף יעלה מוקדם מן הרגיל <span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit">&ndash; ובקיצור, יש למה לחכות!<br /><span style="font-size: medium;"><strong>אוהבת המון, קרין &hearts;</strong></span></span></span></span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"> </span></span></span></div>Tue, 23 Oct 2012 16:46:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13522309http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13522309http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13510244<div align="right" dir="rtl"><span class="postedit"><span class="postedit"><span style="font-size: small;"><strong>"שגעון זמני" - פרק שלישי.</strong></span></span></span><br /><br />שבוע חלף מאז בואי אל המקום, והחבורה נעשתה לחבריי הקרובים ביותר; הרגשתי איתם חופשייה כל-כך, הרגשתי שיכולתי לספר להם הכל, משהו שלא קרה לי מעולם עם חבריי האחרים. מעולם לא חשתי בכזאת פתיחות עם אף אחד, בייחוד לא עם אנשים שאני מכירה זמן כה מועט. אבל הם גרמו לי להרגיש באמת שייכת, ולראשונה בחיי, מאז נייט, הרגשתי רצויה. וההרגשה הזו מילאה אותי בעילאות עצומה.<br />האדם אליו הכי התחברתי היה כריס, שהצליח לשעשע אותי בכל פעם שזכרונות מנייט הבזיקו בי ופניי נהפכו לעצובים. הוא לא שאל למה, או ניסה לדלות ממני פרטים כמה ואיך, הוא פשוט היה שם בשבילי וחיזק אותי.<br />ובאותו הזמן, זה כל מה שהייתי צריכה. חיזוק.<br />מאז התקרית העגומה עם סאם לא החלפנו מילה, ואם מקודם הוא נחבא אל הכלים, עכשיו לגמרי התמעטו הפעמים בהם ראיתי אותו. וגם כשפגשתי בו הוא התעלם ממני לחלוטין, כאילו הייתי רוח רפאים. ובעצם, למה ציפיתי? אמרתי לו משהו שכנראה חלחל אליו ופגע בגבריות שלו, איכשהו, ונוסף לכך אנחנו בכלל לא מכירים.<br />פלטתי אנחה והתיישבתי במיטתי שסודרה בקפידה על-ידי העוזרת לפני מספר דקות; עבר שבוע, ועדיין לא הפסקתי להתפעל בקשר למקום העצום הזה - הכל כאן נראה כמו מן אחוזת פאר כזו, אחת שמראים רק בסרטים, בה אנשי האצולה חיים באחוזות יפהפיות ונהנים מחיי פאר ושפע; אבל כאן, בניגוד לחייהם של אנשי האצולה מהמאה ה-17, היה עומק ושפע פנימי ולא רק חיצוני, המקום הזה היה מואר גם מבפנים. ולמרות ששנאתי את העובדה שאני לכאורה מאושפזת בבית משוגעים, משהו במקום הזה באמת הרגיע אותי. <br />"ג'סמין, את מוכנה להסביר לאידיוט הזה שבחורות הן לא פאקינג בובה, צעצוע או כלי משחק?!" ג'ואנה פנתה אליי כשעל פניה הבעת כעס, בעודה מצביעה על צ'רלי, כשהוא מצידו רק הביט בשתינו בשעשוע רב.<br />החנקתי גיחוך. "מה עוללת הפעם, צ'רלי?" פניתי אליו ושילבתי את ידיי. הוא בלע את רוקו וחייך חיוך מקסים ושובה, קלטתי מזווית עיני איך ג'ואנה נעשתה לחוצה לפתע, וניחשתי שזה בעקבות נוכחותו ומראהו שיכל להמיס כל בחורה בשניות ספורות. <em>צמד חמד, חשבתי.</em><br />מבטה של ג'ואנה התקשח ופניה נעשו רציניות לפתע, כאילו ניסתה להסתיר את ההבעה החולמנית שהייתה על פניה קודם לכן. <br />"אמרתי לה שאני יכול להשיג כל בחורה שארצה, מתי שארצה ואיך שארצה. והיא פשוט התלהטה והתחילה לצרוח. תגידי לי את ג'סמין, בתור בחורה, לא היית נכנסת איתי לחדר השינה?" הוא פלט בציניות כשעל פניו מרוח חיוך שופע בביטחון עצמי וכריזמה.<br />"האמת," יריתי לעברו וחייכתי אל עבר ג'ואנה, שלא נראתה מרוצה ממילותיו של צ'רלי. "שלא צ'רלי, אני לא מהבחורות האלו. מצטערת."<br />חיוכה של ג'ואנה שב לפניה והתרחב עוד יותר כשהבחינה בהבעת פניו המזועזעת של צ'רלי, היא פלטה נחרת בוז קולנית במיוחד וצחקקה בקולי קולות, הוא מצידו רק נאנח ומלמל מספר קללות אל האוויר.<br />"אתן לא מבינות כלום מהחיים שלכן." הפטיר בזעם וטרק בחוזקה את דלת החדר. אני וג'ואנה רק הבטנו אחת בשנייה, המומות ממה שקרה כאן כעת, ופשוט פרצנו בצחוק שנמשך קרוב לעשרים דקות. זה היה הצחוק הכי משחרר ומהנה שחוויתי מאז <strong>נייט</strong>.<br />לאחר ששתינו נרגענו והתקף הצחוק חלף, ג'ואנה התיישבה על מיטתי כשראשה מונח בין שתי רגליי, חפנתי את קצוות שיערה הבלונדיני והחלק בין אצבעותיי ומוללתי אותו. "אז ג'ואנה, מה הסיפור שלך ושל צ'רלי?"<br />מבטה הפך למזועזע במיוחד. "סיפור? לי ולצ'רלי? אני מתעבת אותו. הוא רודף נשים ושוביניסט, שחושב שהוא יכול להשיג כל בחורה בהינף יד. הוא מגוחך."<br />"זה לא נכון, ראיתי את איך שאת מסתכלת עליו. זה ברור שאת דלוקה עליו!" <br />היא פרצה בצחוק בשנית, אך כשקלטה שפניי רציניות, השתתקה. "אני... אני לא יודעת, אני מכירה את צ'רלי כבר שנה. הוא מעולם לא הסתכל עליי בדרך בה הוא מסתכל על כל הבחורות שלו, בשבילו אני סתם חברה. וזה מה שאני, חברה." היא הפטירה בעצב גלוי ועיקמה את פניה. אני כתגובה כרכתי את ידיי סביבה והידקתי אותה חזק אל חיקי.<br />היא השתנקה. "את חונקת אותי!"<br />אבל לי זה לא הפריע, לכן המשכתי לחבק אותה ואף חיזקתי את החיבוק עוד יותר. הייתי צריכה את החיבוק החם הזה כבר הרבה זמן, וג'ואנה הייתה שם כדי לתת לי אותו, ולא ביקשתי ליותר. הבטנו אחת בשנייה במשך זמן רב, אני לא בדיוק יודעת כמה זמן זה נמשך, ופשוט שתקנו. לבסוף החלטתי לקטוע את השתיקה שנוצרה, "אני חושבת שיש לו משהו אלייך, לצ'רלי. אני חושבת שאת צריכה לבדוק את זה, תנסי, מה יש לך להפסיד?"<br />"את הכבוד העצמי שלי אולי?"<br />יישרתי מבט לעברה. "אוי, תעשי לי טובה. באהבה אין אגו."<br />"הוא לא בשבילי, ג'ס. הוא סטוציונר שמכניס למיטה שלו את כל מה שבעל שתי רגליים, חזה, וקנה נשימה. ובקיצור, כל אישה שתסכים להיכנס איתו לשם, שזה אומר כמעט כל אישה נורמלית," קולה היה נשמע כיבבה לפתע, ולכן היא כחכחה בגרונה. "וזה בגלל היותו מקסים, בעל עיניים מהפנטות וחיוך כובש. בכל פעם שאני מביטה בו אני מרגישה איך ליבי מתכווץ. הוא כל-כך מדהים. כשאנחנו נמצאים יחד אני מרגישה כאילו הזמן פשוט נעצר, ורק שנינו לבד בעולם. בכל פעם שאני איתו, ליבי פועם בחוזקה ואני מרגישה שאני עומדת להתמוטט." עיניה החולמניות ומלאות האהבה עשו לי משהו בפנים, ומילאו אותי בזכרונות טובים. זכרונות שלי ושל נייט, יושבים על חוף הים, ראשי מונח בין רגליי כאשר הוא ממולל את שיערי האדמדם והארוך בין אצבעותיו הארוכות. אנחנו יושבים שם כך אולי שעות, הזמן כבר מזמן אבד, בעודנו מדברים וצוחקים כאילו אף אחד לא קיים מלבדנו. אני מחייכת לעצמי בתקווה שג'ואנה לא תבחין בכך, אך כנראה שהיא קולטת את חיוכי ולכן היא שואלת, "מה פשר החיוך?"<br />"סתם, אני... סתם." אני ממהרת לענות לה ושולחת לעברה חיוך מאולץ. <em>אוח, כזאת מזוייפת, קשה להגיד לך את האמת?</em><br />"את בטוחה?"<br />"הכי בטוחה."<br />אך עיניה עדיין נראות חושדות, וכתגובה אני מחייכת אליה בשנית. היא מחייכת אליי גם היא ואנחנו בוהות זו בזו בלא מעש, בעודנו יושבות על מיטתי הענקית.<br />"את יודעת," היא פולטת לפתע ועיניי נודדות אל עבר עיניה הירוקות והסקרניות בתחינה. "אני באמת שמחה שהכרנו אותך. אני יודעת שאנחנו לא מכירות עוד מספיק זמן, אבל יש בך משהו כל-כך טוב. את כמו החברה הכי טובה שאף פעם לא הייתה לי."<br />אני מחייכת אליה ומושכת בכתפיי. "גם אני שמחה שהכרתי אותך."<br />"אנחנו נשמעות כמו שתי זקנות פתטיות מהסרטים האלו שמצהירות על אהבתן, אז בואי נפסיק עם זה, אוקיי?" היא ירתה לעברי בציניות.<br />צחוק ארוך משתחרר מפי. "אוקיי,"<br />"אבל באמת, מאיפה הידע הרב הזה בנושאי האהבה? הלוואי שלי היה הידע שלך, אני כל-כך גרועה בכל עניין הרומנטיקה הזה."<br />אני משתתקת לפתע, ואט-אט אני מרגישה איך עיניי נעצמות וגופי נחלש; מאז מותו של נייט לא דיברתי על כך עם אף אחד, וכך גם רציתי שזה יישאר. הנושא הזה כל-כך כאב לי ולא הרגשתי בשום צורך לשתף אותו, עם אף אחד. לא דיברתי על כך אפילו עם ניילי, חברתי הטובה שבטח תוהה לעצמה מה איתי. זכרונות הציפו את ראשי וגרמו לו להסתחרר.<br />ג'ואנה הביטה בי כמבוהלת, עיניה חיפשו אחר עיניי אך אני לא הבטתי בה. כי כל מה שראיתי היה הכאב והמוות בכבודו בעצמו. הסבל שגרם לי להגיע לכאן מלכתחילה.<br />ולרגע, כל השמחה המזוייפת שחשתי לפני כן, נעלמה שוב כלא הייתה.<br />וכל מה שרציתי כרגע היה להימצא בין זרועותיו החסונות והארוכות של נייט, שימשכו אותי לחיבוק ארוך ומוחץ, וששפתיו רק ילחשו לי שיהיה טוב. שהכל יהיה בסדר.<br />רציתי רק לראות אותו שוב.<br /><br /><img class="decoded" src="http://images1.wikia.nocookie.net/__cb20120503170133/vampirediaries/images/2/27/Damon-and-elena_74865_1.jpg" alt="http://images1.wikia.nocookie.net/__cb20120503170133/vampirediaries/images/2/27/Damon-and-elena_74865_1.jpg" width="486" height="273" /><br /><br />אוקיי, אז פרק די קצר אבל ממש ממש חיוני להמשך הסיפור, אמנם זה לא נראה ככה עכשיו, אבל תאמינו לי שהוא כן. מפרק לפרק נחשפים עוד דברים, ואני חושבת שיצא פרק סביר P:<br />אני כ"כ מודה ומעריכה את כל התגובות שלכם, אתם מדהימים! (;<br />ודבר נוסף- מן הודעה קצרצרה: יכול להיות שבזמן הקרוב הפרקים יתעכבו, אני בכיתה י"א ויש לי עומס לא נורמלי בלימודים, כמעט כל שבוע יש לי לפחות שלושה מבחנים לא כולל בחנים, עבודות הגשה, ובקיצור- המון המון עומס!<br />אבל אל דאגה! אני מבטיחה לא להזניח :)<br /><span style="font-size: medium;"><strong>אוהבת המון ומעריכה אתכם הכי שיש, קרין &hearts;</strong></span></div>Sun, 14 Oct 2012 22:57:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13510244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13510244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13495348<div align="right" dir="rtl"><p><span class="postedit"><span style="font-size: small;"><strong>"שגעון זמני" - פרק שני.</strong></span></span><br /><br />עבר עוד שבוע מאז ההספד שנערך לנייט, וכדי להתמודד עם האובדן הקשה החלטתי לנקוט בשיטת ההסתגרות. <br />וכך קרה שבמשך כל אותו הזמן הסתגרתי בבית, כשביתי שעד לא מזמן היה גם ביתו של נייט, נראה כמו מאורת עכברים מחרידה למדי. התפטרתי מעבודתי שכה אהבתי, לא יצרתי קשר עם אף אחד מחבריי, למרות שהם ניסו להשיג אותי פעמים רבות, אך אני רק רציתי שיניחו לי. לא היה לי עניין לשוחח עם אף אחד.<br />רציתי שקט.<br />אבל בעיקר, רציתי שנייט יחזור. שיהיה כאן איתי, שיעודד אותי, שיגיד לי שהכל יהיה בסדר. אילו רק יכולתי לראות אותו פעם אחת, לנשוק לשפתיו המדהימות ולשמוע את קולו המחוספס שאומר לי שהכל יהיה בסדר. ובעצם, על מי אני עובדת? פעם אחת לא תספיק לי. פעם אחת שאראה אותו לא תאחה את שברון הלב שנגרם לי כתוצאה ממותו. אילו היה לי את האומץ הנדרש, אני מניחה שכבר מזמן הייתי משליכה את עצמי מהחלון. אין לי טעם לחיות בלעדיו.<br />לכן החלטתי לעשות מעשה, וניגשתי בפזיזות רבה אל עבר המטבח, בעודי מפלחת את קופסת הכדורים הרבה שבתוכה.<br />לקחתי את הכדורים בין ידיי, יחד עם כוס מים מלאה לגמרי, והתחלתי בעבודה <span class="postedit"><span class="postedit">&ndash;</span></span> כדור אחד כבר פילח את דרכו לבטני. ועוד כדור. ועוד כדור. וכך זה נמשך במשך כמעט עשר דקות, לאחר שסיימתי כמעט שתי חפיסות כדורים שלמות.<br />תחושת הכבדות בגופי לא החלה מיד לאחר מכן, אלא לקח לזה זמן, אך הכאבים החזקים בבטני לא התעכבו מלהגיע. הרגשתי כאילו יש סכינים בתוך בטני, ננעצים בתוכי ומפלחים את קיבתי.<br />לפתע, כאב ראש תקף אותי ואיתו באה גם סחרחורת נוראית. הרגשתי כיצד אני מאבדת את יציבותי ואחיזתי בקרקע נעשתה כמעט אפסית, ותוך שניות ספורות מצאתי עצמי מפרפרת על הרצפה המזוהמת, בעודי מתחננת לאלוהים שייקח אותי אל אהובי.<br /> <hr /> חושך. זה כל מה שאני מצליחה לראות. אני מאמצת את עיניי עוד קצת, בתקווה שסוף סוף אצליח לראות משהו, אך ללא הצלחה. <br />"איפה אני?"<br />לחשושים משונים נשמעים מכל עבר, וחרדה תקפה את כל כולי. ולפתע, הבחנתי בעובדה שכולי משותקת לגמרי, וברגע שאני מנסה להזיז את גופי אני נזרקת לאחור. אני משתנקת מפחד וצועקת שוב ושוב, אך ללא הואיל. דבר לא נשמע.<br />"אני בגן עדן או משהו?! כי אם כן, אז עשו לי טובה ותפסיקו עם הקטע של ההצגות שלפני <span class="postedit"><span class="postedit">&ndash;</span></span> בהן אני כבכיכול מבולבלת כולי, מגיעה אל מקום לבן ומוזר, ואז מלאך נגלה אליי ואומר לי שאני במעבר בין החיים למוות. זה מגוחך וטיפשי, אז עדיף שפשוט תחסכו את זה ממני, בסדר?" אני כמעט וצועקת את המילים. אך שום צליל עוד לא נשמע, הכל כל-כך שקט. שקט מעיק ומצמרר שאני רק מייחלת שייגמר כבר.<br />קולות של תזוזה נשמעים לפתע, ואני נתקפת חרדה בשנית. אני מרגישה בנגיעה רכה בכתפיי, אך אני לא זעה ממקומי בעקבות הצמרמורות שעוברות בי באותם הרגעים.<br />"השימוש שלך בסרקזם בזמן כזה משעשע." אותו המלמול המחוספס מגיע לאוזניי ואני נתקפת חרדה מהולה בכעס; הסרקסטיות שלי הייתה תמיד חברת אמת עבורי, היא חיפתה עליי כשהזדקקתי לה וגרמה לי להרגיש טוב עם עצמי כשהרגשתי שהעולם מתמוטט מעל רגליי.<br />"תסלח לי?" אני זורקת לעבר הקול הלא מוכר.<br />כחכוח בגרון נשמע. "את לא בגן עדן, את מאושפזת במרכז לטיפול בשגעון זמני שבלוס אנג'לס." אותו הקול נשמע בשנית.<br />לוקח לי קצת זמן לעכל את מה ששמעתי כרגע, לכן אני רק בולעת את רוקי בכבדות ופולטת אנחה אל האוויר שרק עכשיו אני נוכחת לעובדה שהוא כה קר ומקפיא. אני מנסה להתרומם ממקומי על אף העובדה שאינני מצליחה לראות דבר, בעודי נאחזת בדבר הראשון שידי משגת אליו, כשלפתע האורות כולם נדלקים בזה אחר זה, ואני רק מתבוננת בבהלה בכל הפרצופים הלא מוכרים שבוהים בי כאילו הייתי איזו מטורפת.<br />אני פוערת את עיניי לרווחה בעוד ששוק קל מכסה את כולי. "מרכז לטיפול בשגעון זמני? לוס אנג'לס? מה לעזאזל הולך כאן? זאת טעות, לעזאזל! אני לא שייכת לכאן, אני לא משוגעת! אני הבנאדם הכי שפוי בכל הפלנטה הארורה!" אני מוחה בתוקף ומשלבת את ידיי ברוגז. מבטיהם של אותם האנשים הלא מוכרים מצטלבים, ואז מופנים אליי שוב. חלקם מביטים בי בשנאה וכעס, והשאר רק המומים.<br />את עיני תפס בחור צעיר שישב בצידי החדר, שרק עכשיו אני שמה לב לגודלו וליופיו של אותו החדר השומם, מה שמפתיע אותי כי מעולם לא דמיינתי שבית משוגעים יכול להיראות כך. אותו הבחור לא התמקד במתרחש סביבו והיה אדיש לחלוטין, הוא קרא ספר שכרגע לא הצלחתי לראות את שמו ושידר ניתוק מוחלט מהסביבה.<br />"אנחנו לא משוגעים, קודם כל. כמו שכבר ציין כריס, הבחור שדיבר איתך מקודם, זהו מרכז לשגעון זמני. כמעט כל אדם מגיע לכאן לפחות פעם אחת בחייו. זה לגיטמי לגמרי," אחד מהאנשים, בחור כהה עור ובעל קול קצת גבוה מדי, הסביר לי כשעל פניו מבט חמוץ למדי. לא היה נראה כי הוא מחבב אותי.<br />הרגשתי שפגעתי ברגשותיהם ויסורי מצפון תקפו אותי מיד, ולכן מיהרתי להתנצל, "אוקיי, אני מצטערת שתקפתי אתכם. אני ג'סמין, אבל אתם מוזמנים לקרוא לי ג'ס."<br />מבטיהם של חלק מן האנשים התרככו ואותו הבחור כהה העור מיהר להשיב לי, "זה בסדר, הכל מובן. אני ראס."<br />לאחר מכן, ראס מיהר להציג בפניי את כל שאר האנשים, שהתגלו כאנשים חביבים למדי <span class="postedit"><span class="postedit">&ndash;</span></span> כריס היה הבחור התימהוני שבחבורה, אמילי הייתה הנלהבת, ג'ואנה הייתה השקטה והנחבאת אל הכלים, ריימונד היה הבחור הסובלני והאכפתי, וצ'רלי היה הרומנטי אך עם זאת הפלרטטן ורודף השמלות המושבע. ראס היה המצחיק והבדרן שבחבורה.<br />תהיתי לגבי אותו הבחור המסתורי שישב לגמרי לבדו בפינת החדר הענק, עיניו רושפות זעם ומבטו בפרט משדר ריחוק וכעס. אך למרות כל הכעס והריקנות שניסה לשדר, זיהיתי בעיניו ניצוץ, שאמנם היה חבוי היטב וסביר להניח שאף איש לא הבחין בו, אך הוא היה שם, משתוקק להתפרץ סוף-סוף. "לבחור המרוחק שם קוראים סאם. לאף אחד מאיתנו לא יצא מעולם להחליף איתו יותר ממילה אחת, הוא די מרוחק כמו ששמת לב." ראס הקדים אותי בפרטים שעליהם בדיוק עמדתי לשאול. <br />החבורה החלה להתרחק מן החדר במטרה להראות לי את המקום כולו, על-מנת שאכיר אותו טוב יותר, ואני נעצתי מבט נוסף בבחור המסתורי, שמסתבר ששמו הוא סאם, והלכתי אחריהם. <br />הרמתי את גבותיי בפליאה כשנוכחתי למימדיו הענקיים של המקום הזה, לא האמנתי עד כמה בית משוגעים יכול להיות כה גדול ומושקע, או בשמו הרשמי של המקום "המרכז לטיפול בשגעון זמני".<br /></p> <hr /> החבורה שהתגלתה כחביבה ושפוייה למדי ערכו לי סיור בכל רחבי המקום, ובכל איזור אליו הגענו הופתעתי מחדש; המקום היה כה מרהיב, מדהים ונפלא עד ששכחתי לרגע למה בכלל הגעתי לכאן. לרגע זה כלל לא עניין אותי, וכל מה שהתעסקתי בו היה המקום המופלא הזה.<br />לבסוף מצאנו עצמנו בתוך חדר גדול יותר מקודמיו, קירותיו צבועים בזהב ונחושת, ועל פניו משתרעים ציורים ושלל דברי אומנות רבים; התפעלתי כל-כך מן החדר, שלו כפי שראס הסביר לי קוראים 'חדר האומנות', מה שהזכיר לי במעט את בית הספר היסודי. חיוך חמק לשפתיי כשנזכרתי איך אני ונייט נהגנו לצייר יחד, ותוך כדי לפזר המוני צבעים אחד על השנייה בעודנו מצחקקים בקולי קולות. <em>הו, נייט...</em><br />טיילתי בכל רחבי החדר, בעודי מתבוננת בשקיקה בכל אחד ואחד מדברי האומנות שבו <span class="postedit"><span class="postedit">&ndash;</span></span> הרגשתי ברצון להישאר שם לעד, לא רציתי לעזוב. כשהחבורה הבינה שאני לא מתכוונת לעזוב, לפחות לא בזמן הקרוב, הם הניחו לי והשאירו אותי לבדי. אני רק הודיתי להם בליבי. רציתי את השקט הנפשי הזה, בייחוד עכשיו.<br />"מתפעלת מהנוף?" קול גברי ועמוק נשמע. גופי כולו קיפץ מרוב בהלה, כששאלה אחת הבזיקה למחשבותיי <span class="postedit"><span class="postedit">&ndash;</span></span> כל הגברים כאן נהנים להתגנב מאחורי גבי ולהבהיל אותי?<br />החלטתי להתגבר על הבהלה כששמעתי צעדים מאחוריי ופלטתי, "האמת שכן, מעולם לא ראיתי יצירות כל-כך-"<br />האיש הזר קטע אותי. "כנות? אמיתיות? גם אני. זו הסיבה שאני נוהג לבוא לכאן בכל פעם שמזדמן לי,"<br />הוא נעמד ממש לידי, עיניו בוחנות אותי אך ארשת פניו אדישה לגמרי; קפאתי כאשר גיליתי שזה הבחור המסתורי ההוא, סאם.<br />"בדיוק, כנות," השבתי לו והשתדלתי שלא ליצור עמו קשר עין, ולכן עיניי התמקדו רק בציורים המרהיבים. משהו בנוכחתו הרתיע אותי ומילא אותי בפחד שלא הרגשתי לפני כן מעולם. "יש בציורים האלו קסם ואמת, למשל בציור של האישה ועשרת הילדים בבקתה <span class="postedit"><span class="postedit">&ndash;</span></span> אמנם האם חד הורית ודלת אמצעים, אך אהבה יש שם בשפע. רואים כמה היא אוהבת את ילדיה, היא מטפחת אותם ומשקיעה בהם את כל מאמציה <span class="postedit"><span class="postedit">&ndash;</span></span> ובעיניי, זוהי המשמעות של האהבה."<br />הוא פלט נחרת בוז. "עכשיו אני בטוח בהיותך אישה."<br />התמלאתי בהלם מתגובתו מלאת הבוז, ולא היססתי לרגע בתגובתי. "ובכן, עדיף להיות אישה רגשנית מאשר אתה." <br />"להיות אני? את בכלל לא מכירה אותי, מיס." הזעם שבקולו הורגש היטב.<br />"חוששני שגם לא ארצה להכיר, ואל תקרא לי מיס. אנחנו לא במאה ה-17." יריתי לעברו בסרקסטיות מוגזמת.<br />הוא גיחך, מה שגרם לכעס נוסף להזדחל לעצמותיי ולהציף את כולי. השיחה איתו ארכה כשתי דקות, ובכל זאת גרמה לי לעצבים שלא חשתי לפני כן מעולם. כל סקרנות שהייתה לי לגביו לפני כן נעלמה עכשיו כלא הייתה.<br />"מורדת מלידה, אה?"<br />"אתה הבחור הכי ציניקן, מרגיז וחסר כל רגש שפגשתי אי פעם!" זעפתי. הסתובבתי לעברו תוך כדי הכעס שהציף אותי ועיניי פגשו בעיניו האפורות. הרגשתי שאני טובעת בהן, וכשרציתי להסב את מבטי מהן<span class="postedit"><span class="postedit"> &ndash;</span></span> נכשלתי.<br />הוא פער את פיו כעומד להגיד משהו, בעודו מניף את אצבעו לעברי, אך כעבור שניה נאנח ופשוט הסתלק מן המקום.<br />ואני נותרתי שם, מלאה במחשבות שלא הותירו לי מקום למנוח.<br /><br /><img class="decoded" src="http://4.bp.blogspot.com/-yJpdQ_SuLu4/TVgq9RkII4I/AAAAAAAACtU/1VX9hLmqtvo/s1600/Frye%2BArt%2BMuseum%2B-%2BTete%2Ba%2BTete2.jpg" alt="http://4.bp.blogspot.com/-yJpdQ_SuLu4/TVgq9RkII4I/AAAAAAAACtU/1VX9hLmqtvo/s1600/Frye%2BArt%2BMuseum%2B-%2BTete%2Ba%2BTete2.jpg" width="505" height="305" /><br /><br />אז... פרק חדש! (:<br />אני באופן אישי די אוהבת את הפרק הזה, מקווה שגם אתם :D<br />תודה רבה אגב על התגובות מהפרק הקודם, שימחתם אותי כ"כ! אין דבר שיותר משמח מהידיעה שאוהבים את הסיפור שלי, אז תודה רבה לכם על כך, באמת!<br /><strong><span style="font-size: medium;">אוהבת הכי שיש, קרין &hearts;</span></strong></div>Fri, 05 Oct 2012 19:04:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13495348http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13495348http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13488869<div align="right" dir="rtl"><span style="font-size: small;"><strong>"שגעון זמני" - פרק ראשון.</strong></span><br /><br />בוקר, ועוד בוקר, ועוד בוקר חולפים על פניי מבלי שאני אפילו שמה לב; השעות הקטנות, הדקות המתמשכות שלעיתים נראות כמו נצח, חולפות עכשיו כל-כך מהר. הזמן ממהר, כאילו הוא רץ לאיזשהו מקום, ואני נשארת תלויה מאחור.<br />אני כבר לא מצליחה להעלות במוחי מתי הייתה הפעם האחרונה בחודש האחרון שהרגשתי באמת אושר מהו, מתי חייכתי באמת כי רציתי לחייך, ולא כי הוכרחתי לעשות זאת. מתי הייתי באמת מאושרת. אני מניחה שהתשובה נמצאת בעברי שנראה רחוק, אבל הוא לא כל-כך רחוק, אלא במרחק של שלוש שנים מההווה. ביום בו הכרתי אותו לראשונה, את היחידי שהצליח לפתוח את ליבי בצרור האהבה ולהיכנס בזרועות פתוחות אליו. ועם כמה שזה נשמע קיטשי, טיפשי ומגוחך <span class="postedit">&ndash;</span> זוהי האמת לאמיתה.<br />ועכשיו, הוא כבר לא כאן. הוא כבר לא כאן איתי. והוא גם לעולם לא יהיה.<br />"ג'סי'," ניילי מנערת אותי בחוזקה ונועצת בי את עיני השוקולד שלה. אני כתגובה ממשיכה לנעוץ מבט אטום בקיר, בעוד שהמחשבות לא עוזבות אותי לרגע. "מה עובר עלייך? את באותה התנוחה כבר אולי שעה."<br />היא ממשיכה למלמל דברים שראשי לא מצליח לקלוט, כי כל מה שנמצא במחשבותיי כרגע הוא לא אחר מהזיכרון. הזיכרון המר, הכואב והנוסטלגי.<br />"אלוהים אדירים, ג'סמין, אולי תגיבי כבר?! לפחות תמצמצי, שאני אדע שאת לא נמצאת באיזושהי הזיה, הפנוט או ששד נכנס בך!"<br />אני שולחת לעברה מבט מאולץ ומלא בזעם, ובאופן מיידי היא נרתעת. כעבור שניה היא מתעשתת, כורכת את ידיה הארוכות סביבי ומנשקת קלות במצחי. אני נותרת אדישה, כאשר ידיי לא זעות ממקומן וכך גם שאר גופי, ומבטי נודד עכשיו לטרנינג הכחול אותו ניילי לובשת <span class="postedit">&ndash;</span> הרי שהוא הדבר היחידי שניצב אל מול עיניי כרגע.<br />שניות ספורות לאחר מכן, כשניילי קולטת שאני לא מגיבה או זעה ממקומי, היא נוקטת בפעולות הניעור, כשהיא מנערת את גופי בחוזקה ומטלטלת אותו תוך כדי שהיא צועקת עליי שאגיב. אך זה לא עוזר.<br />הזיכרונות חזקים ממנים. הם משתלטים עליי כרגע, ואני חשה כאילו איני נמצאת בגופי שלי. אני מרגישה כאילו מישהו תפס את מקומי, ואני רק מביטה מלמעלה בדמותי הקפואה והדוממת, דמותי אשר נבלעת בין כל הצללים.<br />אני שומעת קולות, הרבה קולות, ומגלה לרוב הפתעתי שהמוני דמויות ניצבות עכשיו סביבי, יש שמביטות בי בחמלה ובדאגה, ויש שמביטות בי כאילו הייתי מפלצת שנשלחה מכוכב אחר אל כדור הארץ. אני מנערת את ראשי וממהרת לתפוס בו, על-מנת לעצור את כאב הראש שהתחיל כרגע, אך זה לא עוזר.<br />הדמויות שמסביבי לא מפסיקות לפטפט ולו לרגע אחד, וראשי מסתחרר מרגע לרגע עד שאני חשה בזעם עצום.<br />"שקט! לעזאזל איתכם, אי אפשר לקבל קצת שקט במקום המחורבן הזה?!" אני תוהה לעצמי אם המילים האלו באמת יצאו מפי כרגע, כי אני עדיין חשה כאילו איני נמצאת בגופי שלי, אלא שמישהו שולט בו ובי ואיני מצליחה להשתלט עליו בחזרה.<br />שקט. זה כל מה שאני שומעת כרגע. שקט, דממה, כל הדברים להם קיוויתי כבר מספר דקות. מבטים המומים, זועמים ולא מזמינים כלל נשלחים אליי ברגעים הללו, אך אני מתעלמת מהם ופשוט קמה ממקומי. <br />וברגע שאני קמה, זה חוזר אליי כמו פצצה <span class="postedit">&ndash;</span> הזיכרון ממנו הכי נמלטתי; הריח שלו, המגע שלו, הקול המחוספס והעבה שכה אהבתי, העיניים הכחולות והחודרניות שהפנטו אותי בכל פעם שרק הבטתי בהן, הזרועות החסונות והגוף המדהים שגרם לי להתגאות כל פעם מחדש בזה שמישהו כמוהו נמצא איתי בכלל, ופעמים ספורות נהגתי לשאול אותו מה הוא בכלל עושה איתי, החיוך השובה והחיבוק המזמין, קופצות כרגע אל מוחי.<br />כל הזיכרונות מהם ניסיתי להימלט. <br />התמונות שלו תלויות בכל רחבי הבית, הנרות מלאי הכאב מאירים את כל הבית הקודר, אך אני לא מצליחה להיפטר מהמחשבה שהריח שלו נמצא בכל מקום ברחבי הבית. לכל חדר או פינה אליה אני מגיעה מסתנן לאפי ריחו, שכל-כך משגע אותי כרגע. אני שולחת מבט אל עבר המראה, כשלמולי מתגלה דמותי שלי <span class="postedit">&ndash;</span> נערה שנראית כאילו חזרה מן המתים<span class="postedit"> &ndash;</span> עם שיער סבוך שנראה כאילו לא חפפה מזה שנים, עיניים אדומות מבכי, ופנים כל-כך חיוורות עד שלרגע חשבתי שאני מסתכלת על ערפדית. אני מסננת קללה אל האוויר הקר, משחררת ומכניסה אוויר אל גופי בכבדות, ויוצאת חזרה אל עבר האורחים, שסך הכל באו להשתתף ביגוני. <br />וברגע שרגלי דורכת בסלון, הרעש שנשמע קודם לכן מופר תוך שניות ספורות, והמוני מבטים ננעצים בי; שנאתי את כל הממולה הזאת סביבי. הם באו בשביל נייט, לא בשבילי, וכל מה שרציתי כרגע הוא שיניחו לי.<br />לא עוברות שניות רבות וניילי כבר מחבקת אותי בין זרועותיה, גוררת אותי אל עבר כל ההמולה שמסביב, כשלפתע אני מרגישה בעשרות זרועות מחזיקות בי ומנסות לנחם אותי. מבטים מלאי צער שכרגע נראים לי די צבועים שרויים על פניהם של כל האותם האנשים, שנכון לעכשיו אני מתייחסת אליהם כאל זרים מוחלטים, אך הם בעצם חבריי הקרובים והתומכים, ומילים מלאות בצער אך חסרות משמעות יוצאות משפתיהם.<br />אני רק מהנהנת לעברם ועושה עצמי מקשיבה לעשרות המילים שהם אומרים, אך אני לא באמת מקשיבה, כי הדבר היחידי שבאמת מעסיק אותי הוא נייט. הגופה הקרה שלו שאיבדה כל חום אפשרי, השפתיים שמזמינות אליה רק זבובים ושאר קרציות, העיניים הכחולות והמדהימות שלעולם לא יחדרו עוד אל נשמתי, הצחוק המתגלגל שלעולם לא אשמע יותר, החיבוק החם שלעולם לא ארגיש יותר, והחיוך השובה ההוא שלא אזכה לראות שוב.<br />כי כל מה שנותר ממנו הוא אפר; מיליוני חולות שנמצאים כולם בתוך כד אחד, שכרגע אני כל-כך רוצה להשליך ולנפץ.<br />אני צועדת אל מרכז הסלון, במטרה לנאום את הנאום ולסכם את ה"פגישה" אליה בעצם התכנסנו כולנו. מה שגורם לעשרות מבטים להישלח לעברי.<br />אני מכחכחת בגרוני ומתחילה בנאום, "שלום לכל חבריי היקרים והנפלאים שבאו על-מנת לתמוך בי ביום זה, היום בו אנו נפרדים לשלום מאדם נפלא, הלא הוא ניית'ן כריסטופר גורדון, שתיעב את שמו עד כדי עד שהצהיר ששמו הוא נייט," עשרות חיוכים מתנוססים עכשיו על פניהם של חבריי, ואני ממהרת בלהשיב להם אחד משל עצמי, "אדם שתרם את כל חייו על-מנת לעזור לכל <span class="postedit">&ndash;</span> ולמרות שביקש שאחסוך כל בולשיט אפשרי בהלוויתו, והצהיר בפניי שהוא לא מעוניין בכל שטות שאומרת עד כמה בנאדם נפלא ועוזר הוא היה, אני באמת לא יכולה להימנע מכך. וגם למרות שביקש ממני. כי זה יהיה שקר אכזר מצידי אם לא אשתף בכל מעשיו של הבחור המדהים הזה, שלא הפסיק לתרום ולעזור ולו לרגע אחד. החל מתרומתו לחבריו, שתמיד היה עבורם לאוזן קשבת, וגם בבתי המחסה אליהם תרם את כל כספו, ונהג להופיע בהם רבות ולעזור לילדים במצוקה, והמשך אל הקריירה שאותה כה אהב <span class="postedit">&ndash;</span> הרפואה והמדע. הוא לא הפסיק לעשות ניסויים ומחקרים על מחלת הסרטן, על-מנת שסוף-סוף תימצא למחלה הנוראית הזו איזשהי תרופה, ואת אותם הניסויים, נייט שלי, הנפלא והמדהים, ביצע על לא אחר מאשר הוא עצמו. וכך הוא מצא את עצמו חולה מתמיד, והגבר החסון והחזק אותו הכרתי, החל להיעלם מיום ליום, ובמקומו נותר רק גבר שברירי וחסר כל כוח, אך למרות כל זה, מעולם לא הפסקתי לאהוב אותו. וגם לא אפסיק. כי נייט שלי שינה את חיי, מהזבל בו שהיתי הוא הפך את חיי בשניות ספורות והפך אותי למה שאני היום. הוא גרם לי להפוך למה שהייתי באמת. כי עם נייט לא הייתי זקוקה למסכות, הוא קרא אותי כמו ספר פתוח. עם נייט הייתי פשוט אני, ג'סמין אליזבת' רונדסון."<br />מוזיקה עצובה אך עם זאת מלאת נחמה כלשהי מתנגנת עכשיו, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב. אני רק רוצה לזכור.<br />כי גם אם ארצה לשכוח, איכשל. לעולם לא אצליח לשכוח את המקור היחידי שהסב לי אושר בחיי הארורים מלבד נייט, אהוב ליבי שלעולם לא אשכח.<br /><br /><img class="decoded" src="http://www.flixray.com/movie_stills/55200/ps_i_love_you_movie_reviews.jpg" alt="http://www.flixray.com/movie_stills/55200/ps_i_love_you_movie_reviews.jpg" width="460" height="258" /><br /><br />אני חושבת שבתור פרק ראשון יצא לי פרק די ארוך! אני מודעת לזה שהוא משעמם ולא כ"כ מעניין, אבל זה רק הולך ומשתפר! <br />ויש לי מן הקדמה קצרצרה על הסיפור - זה הולך להיות הסיפור הכי מורכב שכתבתי אי-פעם, הרגע סיימתי את הפרק השני שלו ואני באמת מתכוונת להתמיד בו ולא להקפיא אותו באמצע, בדומה לסיפורים קודמים שלי.<br />אני מאוד מקווה שתאהבו, ושתגיבו, התגובות שלכם רק מעודדות להמשיך!<br /><span style="font-size: medium;"><strong>בהרבה אהבה, קרין (:</strong></span><br /></div>Mon, 01 Oct 2012 20:17:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13488869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13488869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13453764<div align="right" dir="rtl">אז אחרי תקופה של חוסר עדכונים מטורף כאן בבלוג, אני חוזרת - אבל בסיפור חדש! הסיפור הקודם לא הצליח בכלל, ואני מודה שמאוד התאכזבתי מכמות התגובות הכל-כך מעטה. שתי תגובות לפרק? באמת?<br />בכל מקרה, שבה לי המוזה והתחלתי לכתוב סיפור חדש, קוראים לו "בין הצללים".<br />ההקדמה תעלה עוד היום!<br />אוהבת הכי שיש, ומצטערת על חוסר העדכונים וההזנחה, מבטיחה להשתדל לעדכן באופן סדיר (:<br />אוהבת אתכם! <img title="חיבוק" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-hug.gif" border="0" alt="חיבוק" /></div>Sat, 08 Sep 2012 13:29:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13453764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13453764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13443030<div align="right" dir="rtl">עוד דמעה זולגת, והאחרת מאיימת גם היא להתפרץ<br>לומר אמת את כבר לא זוכרת, והשקר מתנפץ<br>זה חזק ממך, זה חזק ממני<br>הכל במילא ייגמר בסוף<br><br>זה כמו סופה שלא נגמרת, כמו אמא שלא מפסיקה לחשוש<br>זה כמו לצפות באיזה סרט, שהסוף כבר ידוע מראש<br>זה כמו לשיר ללא קהל, לכתוב בלי להרגיש<br>ואת עמוק יודעת, שזה לא מזיז, לאיש<br><br>עוד שיחה כושלת, מילים ללא כוונה<br>בתוך מערכת שלמה אובדת, מיליון הבטחות על הרצפה<br>זה מושך אותי, כולא ושובר<br>זה הורג אותי מבפנים, ושום דבר כבר לא עוזר<br><br>זה כמו מירוץ אבוד מראש, כמו רוח שאיבדה כיוון <br>זה כמו להתאבל על בן צעיר, כמו חיים ללא איזון<br>זה כמו לרקוד בלי במה, לצייר בלי עפרונות<br>ואת עמוק מודעת, לכל החסרונות.<br><br>אני יותר מדי אמוציונלית לאחרונה...<br></div>Fri, 31 Aug 2012 19:43:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13443030http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13443030http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13418471<div align="right" dir="rtl"><p>שירים בצבעים<br />פותחים עולמות<br />ירוקים וסגולים<br />משתנים בין הדקות<br /><br />וכך עוברות השנים, בלי שנרגיש<br />חומקות מבין אצבעותינו <br />ואנחנו הטיפשים, לא נתנו לאיש<br />להרגיש את סבלינו<br /><br />שירים בצבעים<br />דלתות נסגרות<br />נהפכים לשחורים</p> <p>והדקות אינן זעות<br /><br />ולא עשינו כלום כדי לשנות, רק נתנו לזמן לעשות את שלו<br />כי קיווינו שאולי, יום אחד, נרגיש יותר טוב<br />והזמן רק חלף ולא היסס לברוח, והכוחות היחידים עזבו איתו<br />ואת כל מה שנשאר מהזמן, כבר לא נוכל אפילו לעלות באוב<br /><br />שירים בצבעים<br />רגשות שנעלמו<br />כבר מזמן ריקניים<br />אילו רק ידעו<br /><br />סתם כי הייתי חייבת לפרוק. סתם.<br /></p></div>Thu, 16 Aug 2012 02:49:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13418471http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13418471http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13359810<div align="right" dir="rtl"><p><span style="text-decoration: underline;"><strong>פרק שני.</strong></span><br /><br />הידיעה שאני חולה גרמה לגופי להשתקק לגמרי, ולפתע הרגשתי שאיני מסוגלת לשלוט בו עוד; כוח חזק ממני בהרבה השתלט על כל גופי, ושיתק אותו לגמרי. ואותו הכוח הוא לא אחר מאשר הפחד עצמו.<br />הפחד שפעפע בי מהשניה הראשונה בה אמר הזקן את המילים ההן, המילים שחדרו לתוכי וגרמו לי להשתגע, <em>"את חולה, אליזבת'."</em><br />האיש הזקן ניסה לנער אותי במשך מספר דקות, אך אני הייתי כה שקועה במחשבות עד שלא שמתי לב לכלום, הדבר היחידי שעניין אותי כרגע הוא אמא. רציתי כל-כך לראות אותה, לשמוע את קולה המנחם ולחבק אותה בכל כוחי, ולהתרפק על כתפיה בבכי.<br />רציתי רק לראות אותה, את אמא שלי.<br />"את תראי אותה בקרוב, אל דאגה יקירה. בקרוב הכל יסתיים." זרק לעברי האיש הזקן, כאילו קרא שוב את מחשבותיי, כשמבטו נח על שעון עתיק שרק עכשיו שמתי לב לקיומו.<br />"זה כי רק עכשיו הוא הגיע לכאן," קרא את מחשבותיי בפעם המי יודע כמה. החנקתי גיחוך. "את יודעת מה השעון הזה מסמל?"<br />כיווצתי את גבותיי והרהרתי לרגע. "מה שכל שעון מסמל, את הזמן."<br />"זה נכון, אבל אם לא שמת לב- לשעון הזה אין זמן."<br />פערתי את פי בתדהמה. "איך זה יכול להיות?"<br />הוא כחכח בגרונו וקם ממקומו. "במקום בו אנחנו נמצאים עכשיו, המקום שלפני המוות, אין זמן מוגדר. הזמן כאן הוא בעצם הנצח, וזה כולל גם את גן העדן והגיהנום."<br />"זאת אומרת, שכשאדם מת או גוסס, כמוני, הוא ממשיך להתקיים לנצח, בלי זמן מוגדר?"<br />הוא משך בזקנו הלבן והארוך והנהן. "בדיוק."<br />המחשבות על היותי חולה חזרו אליי בשנית. לא עיכלתי את הידיעה שאני חולה, את הידיעה שאני עלולה לא להתעורר יום אחד. אם יש משהו אחד שפחדתי ממנו כל חיי, הוא המוות בכבודו ובעצמו. תהיתי לעצמי איך לעזאזל זה אפשרי שאני חולה- הרי אני עושה שומרת כל כושר בקביעות, אוכלת בצורה הבריאה ביותר ונמנעת מסכנות. אז איך חליתי לעזאזל?!<br />"לסרטן לפעמים אין סיבה." האיש הזקן פלט לעברי, והבחנתי שארשת פניו הייתה קפואה לגמרי, אך משהו בה גרם לי לראות את הרוך והרגש הגדולים ביותר שאי-פעם ראיתי. לפתע נגלה לפניי כל עברו הכואב, עבר של מוות וסבל. ודאי לא קל להיות במקומו, אדם אשר מנחה אנשים בעודם פוסעים אל עבר מותם.<br />"אתה באמת נראה ככה? זאת אומרת, זה המראה הקבוע שלך או שזה משתנה מפעם לפעם?"<br />הוא גיחך ופלט נחרת בוז. "את שואלת הרבה שאלות, את יודעת?"<br />"ילדה סקרנית זהו שמי." אמרתי תוך כדי צחוק. <br />שתיקה מביכה שררה באוויר למשך כמה דקות, עמדתי לקטוע אותה אך האיש הזקן השיג אותי, "זה משתנה. פעם אני נראה מבוגר, פעם צעיר. פעם ילד קטן ותמים, פעם זקן שנראה כאילו חייו עומדים להסתיים," זעתי ממקומי כאשר רוח סוערת בידרה את שיערי אחורנית. "אבל את יודעת, לכל הדמויות האלו יש משמעות. הם אמיתיים. היו קיימים פעם."<br />מבט מלא הלם התפרש על פניי. "באמת?"<br />הוא הנהן ונעץ בי מבט חודר. "למעשה, אני יכול להפוך לכל מי שארצה להיות. כמובן שהוא חייב להיות מת, אבל משנה לשנה מספר המתים גדל וגדל ככה שיש מבחר." הוא אמר בסרקסטיות מוחלטת אך אני פענחתי את העצב והכאב שבה. זה לא היה צחוק בשבילו, זו הייתה האמת. האמת הכואבת והקשה מנשוא.<br />"טוב, הגיע הזמן." הוא הפטיר ביובש וקם ממקומו. קמתי ממקומי גם אני.<br />הוא התהלך בכל רחבי החדר, והקיש בידו בקיר, דבר שגרם לי לצחקק בקולי קולות. הוא היה נראה די מטופש כשעשה זאת. מבטו היה מחושב ורציני, וגבותיו הורמו מעלה בכל פעם שהקיש בקיר.<br />לפתע החדר בו שהינו זה עתה נעלם לגמרי, ובמקומו מצאנו את עצמנו במקום בו היינו קודם לפני כן, המקום הלבן והשומם אליו לא רציתי לחזור. משהו בו הרתיע אותי. <br />"אני מניח שזה הזמן להיפרד. דעי לך שאני שונא פרידות, אז אל תבני על איזה חיבוק או משהו כזה."</p> <p>ואני רק התמלאתי בהלם. "להיפרד? לא אמרת שאני עומדת למות?"<br />מבטו הפך לזועף וחסר סבלנות. "אמרתי שאת חולה, אין זה אומר שאת עומדת למות. בכל מקרה הוחלט שיש לך עוד זמן, אבל אל דאגה יקירה, אנו עוד ניפגש ביום מן הימים. כרגע זה פשוט לא הזמן שלך."<br />החדר הלבן החל להיעלם גם הוא, והדבר היחידי שנותר ממנו היה הזקן שמלמל לעצמו מילים לא ברורות. הרגשתי צורך גדול לשאול לשמו, שאדע עם מי בכלל ביליתי את כל זמני בזמן הלא מוגדר שהיה.<br />"אני גבריאל," הוא זרק לעברי וחייך את החיוך הכי טוב, כנה ומלא רוך שאי-פעם ראיתי. "המלאך גבריאל."<br />ובכך מצאתי את עצמי מתעוררת משנתי במיטתי המוכרת, כשזיעה קרה ניגרת על מצחי וזעקת כאב נפלטת מפי.<br /><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/50/80/805070/posts/25785976.jpg" border="0" alt="" width="501" height="316" /><br />[זו התמונה הכי מתאימה שמצאתי, אם למישהו יש רעיונות אחרים- שיציע בכיף!]<br /><br />אז אני מצטערת על העיכוב הענק של הפרקים, ושכל פעם יש לי תירוץ חדש... אבל אני פשוט משתדלת ליהנות מהחופש הזה כמה שאפשר, למצות אותו כמה שיותר וכל זה. אבל אני באמת באמת מבטיחה להשתדל להעלות פרקים בתדירות יותר גבוהה, אני באמת אוהבת לכתוב וזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות.<br />אז אני אפסיק לחפור עכשיו, אגיד שאני מאוד אוהבת אתכם ומודה לכם על התגובות המחממות שלכם, ואפרד מכם עד ל... פרק הבא? (:<br />אוהבת,<br />קרין 3&gt;<br /><br />נ.ב. פרק חדש יעלה שבוע הבא, תהיו פה! :)<br /></p></div>Wed, 11 Jul 2012 00:41:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13359810http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13359810http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13327654<div align="right" dir="rtl"><p><span style="text-decoration: underline;"><strong>פרק ראשון:</strong></span><br /> <br /> </p> <p>"אליזבת'," קולה הרך והענוג של אמא נשמע בכל רחבי הבית. תיעבתי את הפעמים בהן קראה לי בשמי המלא, ותמיד נהגתי להתלונן בפניה על כך, אך לה זה לא הזיז. "צאי מהחדר, את שם כבר שעות!"<br />מבטי נדד אל עבר חדרי המבולגן, ואנחה נפלטה מבין שפתיי; היה זה יום חם בקליפורניה, וזיעה נטפה ממצחי וגרמה לי להשתגע. היה לי כל-כך חם עד שהרגשתי כמעין חפיסת שוקולד שנחשפה לשמש.<br />התרוממתי מן הכיסא בעוד שרגליי כשלו וגופי צנח אל הרצפה. זעקה נפלטה מבין שפתיי בעוד שהרגשתי כיצד אני מאבדת את הכרתי, ועיניי החלו להיסגר אט-אט.<br />התעוררתי במקום שנראה לי תחילה כמן גן עדן, וזאת משום שכולו היה לבן. לא יכולתי לראות דבר. קולות של רחש הגלים הגיעו אל אוזניי והרגיעו אותי לגמרי. <br />הרגשתי בנגיעה בכתפיי, ומתוך איסטינקט פתאומי צווחתי. "מי זה? איפה אני לעזאזל?! זה איזשהו תעלול של האחים הנרי? כי אם כן, זה פשוט לא מצחיק."<br />אך ידעתי שאין לזה שום קשר לאחים הנרי, התאומים מהבניין שממול, שהטרידו אותי בכל עת שהזדמנה להם. זה פשוט לא הגיוני. עיניי חיפשו אחר מקור ליציאה, איזשהו סימן שייתן לי הסבר כלשהו למקום בו אני נמצאת, אך לא מצאתי דבר. <br />פלטתי אנחה וכשלתי אל הרצפה הלבנה. "איפה אני, לעזאזל?" <br />"את במקום שלפני המוות, יקירה." קול מחוספס נשמע לפתע. נרתעתי לאחור כשלמולי נגלה איש מבוגר בעל זקן לבנבן ארוך, עיניו כחולות כים ושיערו לבנבן גם הוא. הוא היה לבוש במן סמרטוטים לבנים שגרמו לי לתהות מתי בפעם האחרונה התעדכן באופנה העכשווית.<br />"מה?" זה כל מה שהצלחתי לפלוט מבין שפתיי. הלם כבד כיסה את כל כולי. הרגשתי כיצד אני מאבדת את שפיותי. מחשבות על כך שאני נמצאת במן חלום הרגיעו אותי, וגרמו לי לחשוב שאני סתם מדמיינת. ששום דבר מזה לא אמיתי.<br />"זה לא חלום, תהיי בטוחה בזה. רוצה שאצבוט אותך כדי שתאמיני?"<br />פערתי את פי בהפתעה. "איך... איך אתה יודע על מה חשבתי?"<br />"נחשי." ירה לעברי בציניות.<br />"אתה סוג של... מלאך?" זה היה נשמע כל-כך לא משכנע, עד שאפילו אני לא האמנתי בדבריי.<br />"בדיוק, יקירה. בדיוק."<br />"זה איזשהו תעלול מפגר או בדיחה לתוכנית ריאלטי מטופשת?!" עכשיו כבר רתחתי מזעם. <br />הוא צמצם את עיניו ופלט אנחה. "תגידי, את חירשת? כבר אמרתי לך- הכל כאן אמיתי! אם את לא רוצה להאמין, אל תאמיני, אבל את מבזבזת זמן יקר."<br />"זמן יקר?"<br />"כן, זמן יקר. ככל שאנחנו יושבים ומפטפטים פה יותר זמן, כך הסיכוי שלך למות גדל. עכשיו את קולטת?"<br />"אני-"<br />הוא נאנח בשנית. "בואי איתי."<br />הוא הושיט לי את ידו, מה שגרם לי להסס לעוד כמה שניות ולבסוף להושיט לו את ידי שלי. הוא הוביל אותי אל מעלית מפוארת, שנראתה לי בהתחלה כמעין מעלית זמן.<br />"זו באמת מעלית זמן." הוא פלט לפתע, כאילו קרא בשנית את מחשבותיי, מה שגרם לחששות לכרסם בי.<br />"איך אתה עושה את זה?"<br />אך הוא רק שתק לגמרי והתעלם מדבריי. הוא לחץ על קומה שעליה היה רשום מספר שלא הצלחתי לפענח, באיזו שפה כלשהי שלא הכרתי, והמעלית שוגרה במהירות עצומה מעלה. המהירות הייתה כה גדולה עד שהרגשתי איך ליבי צונח מטה.<br /> באותן השניות ששהינו במעלית המהירה, ניסיתי לקלוט את סדר ההתרחשויות שעברו עליי היום, לא הפנמתי את כל המתרחש ובעיקר את עצם העובדה שהכל קרה כל-כך מהר.<br />"אני באמת עומדת למות?" שאלתי לאחר מספר דקות של שתיקה.<br /> הוא הנהן בחדות ומלמל, "אבל לא עכשיו. זה עדיין לא הזמן שלך."<br /> "למה?"<br /> "כי את עדיין לא צריכה למות, ככה הוחלט."<br /> "לא, למה שאני אמות? אני בריאה לגמרי. אין לי מושג איך בכלל הגעתי לכאן, אני בטוחה שזו טעות ושהתבלבלתם בילדה, אין מצב שזו אני."<br /> "בקרוב תגלי הכל, ילדה. רק תהיי סבלנית."<br /> דלת המעלית נפתחה כשלמולי נגלתה דמותי שלי, שוכבת בבית חולים בעוד שאמא מחזיקה בידי ומתרפקת על גופי בבכי. אותו המראה חלחל לתוכי, ועשה לי הרגשה רעה. חשתי ברע כשצפיתי באמא חסרת אונים.<br /> הושטתי לעברה את ידי במטרה לעודד אותה, אך נתקלתי במחסום שקוף שמנע ממני מלעבור דרכו. "מה הולך פה?"<br /> "את לא יכולה לעבור מהעולם שלפני המוות לעולם האמיתי, זה בלתי אפשרי." זרק לעברי האיש הזקן. זרקתי לעברו מבט מהוסס ובלעתי את רוקי בכבדות.<br /> "אני רוצה להיות איתה, אני רוצה להיות עם אמא שלי!" ייבבתי בעוד שדמעה מלוחה כיסתה את פניי. מחיתי אותה והמשכתי להביט באמא חסרת האונים.<br /> האיש הזקן רק נאנח ופלט משפט שלא הצלחתי לפענח. התיישבתי על הרצפה המזוהמת ונעצתי את מבטי באמא, שלא הפסיקה לבכות לרגע, ולרגע גרמה לי כמעט ולבכות יחד איתה. פחדתי כל-כך. הכל קרה מהר מדי- לרגע התעלפתי ורגע לאחר מכן אני כאן, במקום המוזר הזה, שבו אני פוגשת איש זקן ומעצבן שאומר לי שאני עומדת למות.<br /> זה יותר מדי בשבילי. יותר מדי לעכל. התקווה שכל זה חלום ותו לא עדיין פעפעה בי.<br /> "את רוצה לדעת למה את כאן, אליזבת'?" האיש הזקן יישר את מבטו לעברי, ורק עכשיו הבחנתי עד כמה עיניו כחולות, כחולות כמו האוקיינוס ואף יותר ממנו.<br /> הנהנתי בהיסוס ובלעתי את רוקי. <br /> "את חולה, אליזבת'." הפיל עליי את הפצצה. נשימתי נעתקה וליבי דהר במהירות עצומה, כאילו רק עכשיו חזרתי מאיזה ספורט ממריץ.<br /> וכל מה שעשיתי היה רק לשתוק, ונכנסתי בשנית אל תוך עולם המחשבות, בו ניסיתי לעכל הכל.<br /> לעכל את גורלי המר.<br /><br /><img style="width: 448px; height: 314px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/70/50/80/805070/posts/25617744.jpg" border="0" alt="" /><br /> <br /> קודם כל- אני רוצה לציין שאני יודעת שהעלילה עוברת מהר מדי, אבל יש לזה סיבה פשוטה והיא שזה לא חלק מהסיפור או מהעלילה. העלילה תתחיל לגמרי רק בעוד מספר פרקים, מצידי תקראו לזה ההקדמה שלפני הסיפור. כשהעלילה באמת תתחיל, הסיפור יאט את הקצב שלו ושום דבר כבר לא יעבור במהירות כזו.<br /> מקווה שאהבתם, אני יודעת שזה די משעמם... אבל זו רק ההתחלה :\<br /> <br /> אוהבת המון ומודה לכם על התגובות המחממות שלכם, מוזמנים לבקר בתגובות ולומר את דעתכם!<br /> קרין 3&gt; (שכרגע היא חסרת חתימה לגמרי.)<br /></p></div>Fri, 22 Jun 2012 12:49:00 +0200karin480@walla.com (שגעון זמני- סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=805070&blogcode=13327654http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=805070&blog=13327654