http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917heCopyright 2019 אמא של ניני. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=14156592<div align="right" dir="rtl">מלחיצים הטילים האלה. האזעקה הראשונה היתה בערב יום רביעי - ירדנו למדרגות הבניין. הקטנה ייללה שהיא רוצה הביתה, אמרתי לה שיצאנו למדרגות כדי לדבר עם השכנה ועוד מעט נחזור. ממש כמו לפני שנה וחצי, נפגשות עם השכנים במדרגות.את האזעקה בלילה בכלל לא שמענו, הצופרים לא פעלו.אתמול בבוקר שוב אזעקה, כשהיא היתה כבר בגן. לא היתה איתי. איזה לחץ. גן ללא ממד, אבל עם חצי קומת מרתף כזאת. קשה לתאר את מסכת הרגשות ברגעים האלה - דאגה וחוסר אונים ורגשות אשם. אמנם זה חדר חצי מרתף כזה אבל מה אם הן לא יספיקו להביא לשם את כל הילדים בזמן? ומה אם הסייעות לחוצות ולא מתפקדות? ומה אם, ומה אם.ולמה נטשתי אותה בגן בכלל. רגשות אשם.היום שוב אזעקה. אז מתברר שהגננת והסייעות רגועות, וכל הילדים היו בחדר בזמן. ועדיין. מלחיץ. זה בכל זאת לא ממד.ולא פשוט - האם לקחת חופש ולהישאר בבית עם הקטנה? גם בבית אין ממד. לסוע להורים שלי? או להמשיך עם השיגרה ככל הניתן? לא יודעת. אוף.<SPAN style="FONT-F</div>Thu, 10 Jul 2014 09:48:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=14156592http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=14156592http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=14072082<div align="right" dir="rtl"> הזמן טס. ניני הקטנה בת שנתיים. אני עדיין מסתכלת עליה בפליאה ולא ממש מבינה מאיפה היא באה ואיך זה שהיא גדלה וגדלה. והיא כמובן מקסימה ומתוקה נורא. כמו כל הילדים, לא? :) זה מדהים שהיא בת שנתיים. כבר ממש ילדה. מדברת שוטף, ועכשיו גם התחילה לשיר. ולרקוד. השבוע במקום לישון היא החליטה לשיר ולרקוד את ההוקי פוקי באמצע המיטה. ואתמול שרה את כל העוגה עוגה - מהתחלה ועד הסוף. והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, וזה מתוק נורא. חוץ מזה - הכל כרגיל. אותם קשיים.. הם כנראה לא ייעלמו לשום מקום.. וסליחה שאני לא מגיבה פה, ממש חבל שאין לישרא אפליקציה ראויה בטלפון הנייד. כי את המחשב אני כבר כמעט לא פותחת :/ אבל עכשיו אני פה. אז הנה תמונה. </div>Mon, 24 Mar 2014 15:01:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=14072082http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=14072082http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13932681<div align="right" dir="rtl"> התחלתי לכתוב לעצמי יומן. ממש יומן שמתעד את היום יום. במשפטים קצרים של איפה היינו ומה עשינו ולפעמים קצת יותר מזה. מקווה להתמיד, במיוחד כי אני כותבת בפתקים בטלפון אותם קל מאוד לכתוב בכל מקום ולשמור. אז מקווה, למרות שאני מניחה שלא אצליח בכך :) אז היום כתבתי שהבאתי את הקטנה לגן והיא לא בכתה אפילו שניה, שזה נחמד כי בימים האחרונים היא היתה בוכה קצת בבוקר ובאחד מהם היא ממש בכתה חזק. זה מרגיש רע, וזה לא משנה שהיא נרגעת תוך כמה שניות כשאני הולכת (וזה באמת כמה שניות. אני יוצאת ואז מציצה עליה מהחלון שבחצר). אז למה זה מרגיש רע? כי אני מרגישה שנטשתי אותה. אני שמה אותה בגן ואנשים זרים מטפלים בה. זה עדיין קשה. והפסיכולוגית שלי, נדמה לי שקראתי לה פה מירב, שאלה אם אני באמת חושבת שזה עושה לה נזק. אז לא. זה לא שאני חושבת שזה עושה לה נזק. אולי זה קצת מקשה עליה, שהיא עם זרים. אבל זה לא סוף העולם. במיוחד שיש גם המון כיף בגן. ולומדים הרבה בגן. והגננות הן לא אנשים זרים סך הכל (למרות שזה לא כמו הורים ומשפחה, עדיין).לא סוף העולם. אז למה אני עדיין מרגישה רע?חלק מזה זה בגלל שלי עצוב שאין לי מספיק זמן איתה. ו</div>Tue, 08 Oct 2013 10:52:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13932681http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=13932681http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13919982<div align="right" dir="rtl"> ערב חג. ומחר חג. ואז סופשבוע. זה נחמד, יש להודות. ועוד יותר נחמד שאבא של הקטנה נסע לצפון אז יש לי יותר זמן איתה בחג הזה :) כמובן שאני לא מסוגלת להסתכל על חצי הכוס המלאה, ועל הנחמדות הזאת משתלטת הבאסה מכך שבחודש הבא אין שום חג. רק שבועות עבודה ארוכים. ועוד יותר ימים שהיא תהיה אצל אבא שלה. וגם בחודש שאחרי. וגם אחר כך. עד חנוכה, שאולי נזכה לאיזה יום חופש. אויש. איזו תכונה איומה, לראות את החצי הריק. אבל בכלל לא באתי לקטר אלא באתי לכתוב על מאורעותינו בגינת המשחקים, הידועה בכינוייה - הגינה. אז לפני כמה ימים היינו בגינה עם חברה ובנה המתוק, נקרא לו ליאוראור. וישבתי איתם על הרצפה שם והפרחתי להם בועות סבון ותוך כמה דקות הוקפתי בעוד כמה ילדים מתוקים שרצו להצטרף. הקטנה שלי חברותית להפליא ותקשורתית באופן מדהים אז היא הזמינה אותם לשבת לידה ואז הפרחתי אני את הבועות לשמחת כל החבורה, ואז גם הם בתורות הפריחו ורדפו אחרי הבועות וככה העסקתי חמישה ילדים בערך למשך חצי שעה או יותר ובעלות של שני שקלים :)) זה היה ממש כיף :))בין הילדים המתוקים ששיחקו איתנו היו שני ילדים שחורים שבאו לגינה עם שני אבות לבני</div>Wed, 25 Sep 2013 15:28:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13919982http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=13919982http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13909322<div align="right" dir="rtl"> ימים מוזרים כאלה. לא שמחים אבל גם לא שיא הדיכאון. בינתיים. אוף. אבל לא על זה באתי לכתוב. כיפור תשע״ד. הייתי בים עם הקטנה. אני לא חובבת ים בגלל שחם שם מידי לטעמי ובגלל שאחר כך הבית מלאאא חול, אבל זה כלום מול הרצון לשעשע את הקטנה כמה שיותר :)) אז היינו כמה פעמים בים בקיץ הזה אבל בפעם האחרונה היא החליטה שזה מעניין להכניס צדפים לפה, וזה עוד יותר מעניין להכניס אותם כשאמא לא מסכימה לזה. אז לא לקחתי אותה בשבועות האחרונים, כי ממש לא מתאים שהיא תבלע איזה צדף חד, ואתמול אמרתי שננסה שוב, אז הלכנו. היינו מוקדם בבוקר, באיזו פיסת חוף עם צל. גם במים היה צל (!). והיה ממש נחמד :) כזאת מתוקה, צעדה בשמחה מהארמונות שבנינו בחול אל המים, ושוב לחול. ושוב למים. ובמים - אספה צדפים משפת הים וזרקה למים. וכשהתקרבה למים - נבהלה מהגלים הקטנים וחזרה לחול. ואחר כך ניסתה שוב להתקרב, ושוב נבהלה, אבל פחות. וחוזר חלילה. עד שהגלים הקטנים כבר לא הזיזו לה. והכל במין רצינות נוכח המשימה (לאסוף ולזרוק לים) מעורבת בשמחה מהחוויה החדשה. כזאת מתוקה, שקשה לתאר. אז זהו. כיפור של ים. כיפור ים. היה נחמד. והכיפור הזה לא ממ</div>Sun, 15 Sep 2013 12:10:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13909322http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=13909322http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13898189<div align="right" dir="rtl">שנה חדשה בפתח. פעם אהבתי לסכם. פעם אהבתי לצפות קדימה. עכשיו אני פחות נלהבת. היתה שנה קשה מאוד, אז לא ממש בא לי לסכם. ואני לא אופטימית לגבי השנה הקרובה. ממש לא אופטימית. ובכל זאת, הקטנה גדלה, כמעט בת שנה וחצי, וזה מדהים. פשוט מדהים. היא ילדונת מקסימה ביותר, מתוקה מאוד מאוד, ושמחה. איזה מדהים זה שהיא שמחה. הלוואי שגם בשנה הבאה תהיה מלא שמחה. שתהיה שמחה מלא פעמים. מלא שמחה. וגם שתהיה מאושרת. ולא רק השנה. הלוואי ותמיד תהיה מלא שמחה. ומאושרת. ויש לה עוד כל מיני תכונות נפלאות - היכולת שלה להסתגל למשל. היא הסתגלה נורא יפה לשינויים שהיא עברה - למשפחתון ואז לגן ואז חופש, ואז קצת עם סבתא וסבא, ושוב תחילת שנה בגן שעברה חלק. והיא הסתגלה גם לשינה אצל אבא שלה. המממ. אם היתה לי את יכולת ההסתגלות שלה, החיים שלי היו הרבה יותר שמחים :) וחוץ מזה שהיא גדלה וגדלה וגדלה, והשינויים האלה של הגן והסדרי הראיה, הכל אותו דבר. לי עדיין מאוד קשה וכמעט תמיד, כשאני לא איתה, אין לי בכלל מצב רוח. ואין לי חשק כמעט לכלום. וכל השאר אותו דבר - אנחנו באותה דירה, אני באותה עבודה, עם אותן חברות, פחות או יותר. קצת יותר חבר</div>Tue, 03 Sep 2013 14:54:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13898189http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=13898189http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13863575<div align="right" dir="rtl">איזה מין דבר מתוק זה, תינוקת בת שנה וארבעה חודשים. היא עדיין תינוקת? לא יודעת :) ילדונת בת שנה וארבעה חודשים. תינוקת ילדונת. מתוקה. אתמול אספתי אותה מהגן, ובסוף היום אני הרבה פעמים מוצאת אותה משוטטת לה שם בחצר באיטיות. רגועה לגמרי. קצת מהרהרת. החצר הומה ילדים, והגננת וחלק מהסייעות גם שם ולפעמים גם חלק מההורים, והיא בשלה. משוטטת, או משחקת באיזה משחק או יושבת על הספסלון, נשענת על הקיר, מהרהרת. עדיין קטנה בשביל ממש לשחק עם אחרים יותר מדקה :) וזה כזה כיף לראות את החיוך שלה כשהיא רואה אותי. חולה עליה :) מתוקונת. וחזרנו הביתה, למרות שבדרך כלל אני משתדלת לעבור בגינה ואם יוצא אז להיפגש עם חברות בכיף, אבל כל כך חם. חם מידי כדי לטייל בחוץ, ובכל מקרה יום לפני לא היינו הרבה בבית אז אולי היא קצת התגעגעה למשחקים שלה :) אז שיחקה יפה בבית, האכילה את כל הבובות (בהבה) בכפית (כה פי)וגם את כלכלב הצעצוע שלה (האו האו), טיפסה על כל מה שיכלה, עברה בין עוד כמה ספרים ומשחקים, בנתה חצי מגדל (דה), קישקשה עוד מלא וזהו. ארוחת ערב (פסטה = טהטה), אמבטיה, הנקה ולישון. היא: נו. נו (בחולם. המילה שלה ללינוק) אני:</div>Mon, 29 Jul 2013 15:50:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13863575http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=13863575http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13862423<div align="right" dir="rtl">הי :) מלא זמן לא כתבתי פה. ובימים האחרונים בא לי לכתוב. המממ. פעם פתחתי בלוג כי רציתי לתעד. וגם כי רציתי לכתוב. וגם כי רציתי את הקשר עם הכותבים האחרים, ולהיות חלק מהבלוגיה. אז פתחתי את הבלוג של רנני, ואחר כך את הבלוג הזה. המממ. ועכשיו שוב בא לי לתעד. וזה יהיה נחמד אם אחזור לבלוגיה כזה. נראה לי. מקווה להתמיד :-/ אז מה בא לי לתעד? דברים שקשורים לקטנה כמובן (כבר לא כל כך קטנה. בת שנה וארבעה חודשים :)) ודברים שקשורים להורות. כמעט שום דבר אחר לא מעניין אותי מאז הלידה. (המממ. אנשים מבקרים אותי על זה כל הזמן. מודה על הדאגה ושיקפצו לי). ובשנה האחרונה גלשתי כמעט רק בסלולרי, ונורא קשה לכתוב בישרא בסלולרי אז פתחתי גם בלוג אחר, ידידותי למשתמש הסלולרי, וכתבתי שם מידי פעם, ורוב הפוסטים שם היו כל כך מבואסים, שבכלל לא פרסמתי אותם. ופה? גם פה אני יכולה לכתוב פוסטים מבואסים, אבל לא. זה לא מה שאני רוצה לתעד. לא את הקושי, אלא את השגרה. את ההורות. את השגרה שבהורות, שמשתנה כל הזמן. וזה מרגיש לי, שאם אני לא אתעד את הקשיים והבאסות וכו׳, שאני קצת אשטה בקוראים. וגם בעצמי ככותבת וכקוראת. המממ. אבל לא. לא א</div>Sun, 28 Jul 2013 14:14:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13862423http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=13862423http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13381637<div align="right" dir="rtl">אתמול שוב הייתי במפגש של האימהות בדיאדה. קבוצת התמיכה :) אתמול היה מפגש אחרון אחרי חודשיים נהדרים שבהם נפגשנו כל שבוע. והיה מפגש סיכום כזה. והמדריכה המקסימה שלנו הראתה לנו ציור עם המון דמויות מסביב לעץ ושאלה - איך אתן רואות את עצמכן לאחר הלידה ואיך עכשיו. והבנות בחרו בכל מיני דמויות - אחת שנופלת נפילה חופשית. אחת שמטפסת על גב של מישהו כדי להגיע לעץ. אחת יושבת על ענף ומשחקת עם פרפר. אחת נחה עצובה. ואני בחרתי - לימים שאחרי הלידה - בדמות שעומדת על ראש העץ, עם ידיים על המותניים, ונראית שולטת בעניינים. וכך אני מרגישה. שלקחתי פיקוד ותיזזתי את כולם שיעזרו לי. והם עזרו לי ברצון. נשמות. איזה נשמות הם היו. המשפחה והחברים. ועכשיו, עכשיו, 4 חודשים אחרי, בחרתי בדמות שמחבקת את העץ. קשורה אליו. כי גם אני נוראאאאא קשורה לניני הקטנה. ורוצה להישאר הכי קשורה והכי קרובה אליה. וקשה לי לשחרר אותה. קשה לי לשחרר אותה שתהיה גם קצת עם אבא שלה לבד, וקשה לי המחשבה שהיא לא תהיה איתי כל היום, אלא תהיה במשפחתון בספטמבר ואני אחזור לעבודה. מאוד קשה. אז בינתיים אני ממש משתדלת להנות ממנה. לנשנש אותה כל היום. לחבק או</div>Tue, 24 Jul 2012 16:07:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13381637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=13381637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13346558<div align="right" dir="rtl"> טוב בתל אביב. עיר לעיתים פלצנית עם דברים פלצניים שאת חלקם אני נורא אוהבת. כמו דיאדה. בית מלידה לאימהות ותינוקות. אשכרה כך. אני וניני הקטנה מבלות שם המון. ובאחת הסדנאות, או יותר נכון לקרוא לה - קבוצת התמיכה - המדריכה שאלה מה התינוקות היו אומרים על החיים שלהם אם יכלו לדבר. ואני אמרתי שניני היתה אומרת שהחיים שלה טובים :) היא אוכלת טוב, ישנה טוב, משחקת כל היום. והכי חשוב - בריאה. טפו טפו. מה רע? :) כפרה עליה, הכי מתוקה בעולם, חייכנית מאוד מאוד ורגועה. ויפה :) וגםאני, בדיוק עכשיו חשבתי, פה בדיאדה בנמל, מטר (מטר!) מהים - טוב לי. הנה אני פה נהנית מהקטנה, נהנית מהים. וגםאת זה אני חייבת לניני הקטנה. גםאת זה - כי כמו שידיד שלי, מאיר הנשמה, אמר לניני בשבת: אמא חייבת לך. בגללך הפסיקה לעשן :) אזזהו. טוב לנו. ובאתי לומר את זה קבל עם ועדה. כי אני הרי דכאונית למדי רוב שנותיי :) ובאתילכתוב את זה כי זה נחמד בתור פוסט, לא? עד עכשיו הפוסטים שהיו לי בראש היו פוסטים של קיטורים. אולי עוד נגיע גם לאלה :) יש לי כמובן הרבה על מה לקטר :))) נשיקותלכולם. </div>Tue, 03 Jul 2012 06:22:00 +0200rannneni@gmail.com (אמא של ניני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=804917&blogcode=13346558http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=804917&blog=13346558