http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247If you punch yourself in the face and you think it hurts, are you weak or strong?heCopyright 2019 fullmetalheart. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14961051<div align="right" dir="rtl">מכירים את זה שאתם מקנאים במישהו שלא ראה איזה סדרה או סרט, כי אתם יודעים כבר מה הולך לקרות? יש חדווה מסוימת בלא לדעת מה יקרה, וככל שאני נהיית גדולה יותר - ככה אני יודעת יותר ונהנית מזה פחות. ומצד שני, בא לי כבר להיות במצב שאני אוכל להסתכל איתו על כל החיים שלנו לאחור. נשב במרפסת בבית שלנו בתל אביב ביום שישי בצהריים, נסתכל על ההולכים ושבים. נחבוש כובע כי כאלה אנחנו, מצחיקים. אחרי כזה 20 דקות נעשה שנ"צ של שישי אחרי שנשתה תה בלי סוכר, כי עד אז אני כבר אלמד אותך לאהוב את כל הדברים הטריוויאלים שאתה לא אוהב, כמו תה, שוקולד ופופקורן. ואז בערב יגיעו אלינו כל המשפחה שיצרנו, ואני אכין את המוסקה המשפחתית שאני עד אז אלמד לבשל. בשבת נלך לים ביחד, נסבול ביחד את המים המטונפים של תל אביב, אבל אם תישאר עם הזקן המצחיק שלך עד אז, זה יהיה ממש מצחיק כי כל הזוהמה של הים תידבק לשם. אני לא יכולה לחכות שנזדקן ביחד. </div>Fri, 27 Jul 2018 12:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14961051http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14961051http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14954639<div align="right" dir="rtl">איזה צחוקים! לא זכרתי שכתבתי את ההתלבטות בפוסט הקודם...אנחנו עדיין נפגשים. כבר פחות מתלבטת. פעם אחת אפילו הסתכלנו אחד על השנייה כמה זמן בלי להגיד כלום ואז פתאום חשבתי לעצמי "פאק יש מצב שזה האבא של הילדים העתידיים שלי?". ראינו ביחד דדפול 2 והיה שם באחד מהקטעים המצחיקים את השיר של אנני, שפתאום נזכרתי שכשהייתי קטנה מה זה אהבתי אותו. הייתי שומעת אותו בלופים לפני השינה. עכשיו חזרתי לפעמים לשמוע אותו בלופים כשאני מדוכדכת. ופתאום שמתי לב שמצד אחד זה יכול להיות השיר הכי אופטימי בעולם, ומצד שני השיר הכי עצוב בעולם. באופן שטוח, זה שיר אופטימי כי לא משנה מה יהיה היום, תמיד יש את מחר שיבוא ויציל אותנו מהצרות של היום. אבל השורה "You're always a day away" יכולה להתפרש גם כ"המחר הזה אף פעם לא בא, הוא תמיד במרחק של יום מכאן". קיצר פתאום כל האופטימיות של השיר נהרסה לי וזה הפך להיות השיר ממש עצוב בשבילי. מתי המחר שלי בא חברס? </div>Mon, 04 Jun 2018 21:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14954639http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14954639http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14949177<div align="right" dir="rtl">אם אתם יוצאים עם מישהו או מישהי, והוא/היא נחמד/ה מאוד ויש לכם די הרבה דברים במשותף, אבל אין לכם את ה-urge לשלוח לו/לה הודעה... מה אתם הייתם עושים? אני אסביר: הסיפור הוא שהתחלתי לצאת עם מישהו מהלימודים, והיו שני דייטים די נחמדים ובשני גם התמזמזנו. אבל אין לי מין מחשבות על מה איתו עכשיו ולחץ של מתי הוא ישלח לי הודעה, ואין לי רצון לשלוח לו הודעה סתמית של 'מה קורה' רק כדי שנדבר... הוא ממש נחמד ומצחיק, והוא לא יותר נמוך ממני (שזה בונוס אבל גם חשוב), ובאמת מרגיש לי כמו בחור לחתונה. הדבר היחיד שאני לא סגורה עליו הוא המשיכה, כי שוב - אני לא תוהה מה איתו אם הוא לא שולח לי הודעה, אני לא בעננים מאוהבת בו עד השמיים ואם הוא ידחה אותי אז אני לא אקח את זה קשה כל כך. להמשיך לצאת איתו או שזה פשוט לא זה? האם ה-fireworks של האהבה יפעלו בשלב מאוחר יותר, אם עד עכשיו הם לא פעלו? כשאנשים מתחילים להיכנס לקשר רציני, ה-fireworks פועלים במלוא המרץ? איך אנשים עושים את זה? אני יודעת שרק היו שני דייטים, אבל הקטע הוא שלמרות שהיו דייטים נחמדים, אני לא מרגישה כלפיו משהו מיוחד. אני תוהה אם זה אומר</div>Sat, 21 Apr 2018 14:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14949177http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14949177http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14943701<div align="right" dir="rtl">יש לי הסכם עם עצמי שאם אני לא אגיע לחיים שאני רוצה בגיל 27 אז אני אהרוג את עצמי, בעדיפות בתאריך 22.02.22, סתם כי זה תאריך יפה (כנראה יהיו בו גם הרבה חתונות אז זה קצת בעייתי לתכנן התאבדות ביום הזה). וב"חיים שאני רוצה" הכוונה היא לא להיות כבר אחרי כל החרא ולצאת לפנסיה, אלא לפחות שבגיל הזה אני כבר אחווה זוגיות ולא אהיה בודדה. well, אני עדיין לא בטוחה שאני לא אעשה את זה. לא באתי מרקע קשה ולא חוויתי טראומה משמעותית (אלא אם מורידים את המקרה שבו אחד מהמורים בכיתה ג' ממש השפיל אותי מול כל הכיתה). הקטע הוא שפשוט לא מצאתי משמעות לחיים שלי. בעיקרון אין להם משמעות, ואני חושבת שלכל בן אדם יש בחירה חופשית עם מה שאפשר לעשות בנידון - או לחיות בכל זאת או להחליט שזה לא מתאים ולהתאבד. אני אוהבת את כולם באופן כללי, אבל וואלה, אני לא מוצאת הרבה טעם להשאיר את החיים שלי כאן אם אני לא נהנית מהם ואם אני לבד בעולם. הייתי בהרבה מקומות בעולם, ואני יכולה לומר שראיתי הרבה ממנו. אין הרבה מה להציע עבורי בגזרה הזו. בסך הכל יוצא שאין לי מה לעשות כאן באופן כללי, וב"כאן" אני מתכוונת לעולם. ולפעמים יש לי תקווה קטנ</div>Wed, 28 Feb 2018 20:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14943701http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14943701http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14940330<div align="right" dir="rtl">שונאת להיות מהאנשים האלה שלא יודעים להעביר דברים לידם, והכל מרגיש להם כמו סכין בלב. כל דבר קטן ידקור לי. אני פשוט רוצה לחזור כמה שנים אחורה, כשהייתה לי הרגשה של שליטה במשהו בחיים שלי. בא לי לכבות את הכל ולחזור לתחילת החיים שלי. ברור לי שאני לא מרבה לומר הרבה דברים שאני באמת יכולה לעשות. לומר דברים מעשיים זה לא הצד החזק שלי. התחלתי CBT ואובחנתי עם חרדה חברתית. מעולם לא חשבתי שאני טפוס חרדתי, ואני לא תופסת את עצמי ככזה, אבל... איך זה שאף פעם לא העליתי את זה על הדעת... לאט לאט אני מרגישה שהחברות שלי מנתקות איתי קשר. לא ממשהו אישי, אלא בגלל החיים. וגם אני מנתקת את הקשר איתן קצת. לא מרגיש לי שחסר לי. וכנראה שגם להן לא. אני צריכה להתחיל לקרוא איזה ספר ולהיכנס לתוכו. חשבתי לקרוא את "קפקא על החוף". קראתי את ההתחלה שלו אבל נאלצתי להחזיר את הספר לספרייה. אני חושבת על לקנות אותו ולקרוא אותו בצורה מחויבת יותר. _____________________________________________________________________ דרוש סטודנט שלמד באחת מהאוניברסיטאות אחד שיודע הכל איך להדפיס עץ בינארי בכל הדרכים הנכונות ואיך</div>Sat, 27 Jan 2018 23:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14940330http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14940330http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14937284<div align="right" dir="rtl">היי. לפני עשרה ימים חזרתי מיפן. לנסוע ליפן היה אחד החלומות הגדולים שלי, או למעשה החלום היחיד שהיה לי. אני לא מאמינה שאני אחרי כל המסע הזה, שאפילו לא היה ארוך כל כך... אבל אני אחריו. אין לי מושג, שמץ של מושג, מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. הלוואי שידעתי. הבן של חברה של אמא שלי ידע מגיל 5 שהוא רוצה להיות ארכיטקט, והנה הוא לומד ארכיטקטורה. זה אפילו לא נשמע כזה מגניב, אבל זה מה שהוא רוצה לעשות. כמה קל זה יכול היה להיות... והנה אני, סטודנטית שנה ג' למדעי המחשב. סתם מקצוע של ברירת מחדל מבחינתי כרגע. שולחת קו"ח למפלצות תאגידיות כמו פייסבוק. אצטרך לשקר שאני מאמינה שהם בונים עתיד טוב יותר. ארכוש ניסיון וידע עד שאוכל לבנות משהו שבאמת יעשה עתיד טוב יותר, אני מקווה. אולי אהיה האישה הראשונה שתבנה חברה מפלצתית ומצליחה. זו כנראה המטרה הבאה שלי האמת... זה לא משהו שאני יודעת שאני רוצה לעשות, אבל זה הדבר הכי קרוב למשהו שאני באמת רוצה לעשות. וזאת התחלה... אני לא יודעת אם עוד חצי שעה ישרא ייסגר. לצערי זה אומר שפרק אחד של החיים שלי נסגר ביחד איתו. אני אסירת תודה שיצא לי להכיר את האתר</div>Sat, 30 Dec 2017 23:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14937284http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14937284http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14934122<div align="right" dir="rtl">היי. אני כותבת את זה מיפן. התחלתי לכתוב בבלוג הזה בחודש מרץ 2012, באמצע כיתה י"ב. חשבתי בהתחלה שזה לא יהיה משהו שאני אתחזק יותר מדי. סתם פתחתי בלוג משעמום. אני מאוד אוהבת לכתוב, אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי כ"כותבת בלוג". ישרא בלוג בשבילי הוא מקום שאני יכולה לכתוב בו את המחשבות שלי, להישאר אנונימית ובכל זאת להרגיש שמישהו קורא אותי, גם אם הקהילה הזו קטנה. וזה היופי בישרא בלוג. זה לא יהיה ככה במקומות אחרים. אני גאה בעובדה שהייתי חלק, קטן ככל שיהיה, בקהילה הזו. זה היה הבית שמבקרים בו כשמרגישים לא טוב, ותמיד איכשהו יצאתי מעודדת. בנימה אישית, אני מאמינה בסימנים. לפעמים כשמשהו קורה לי אני מנסה להבין מה אני צריכה לקחת מזה. סוג של אמונה תפלה. תקופה באמת הסתיימה לה. החודש אני אחזור ליפן אחרי כמעט חודשיים. זה לא נשמע הרבה, אני יודעת, אבל... זה מרגיש כמו נצח. התקופה של הבלוג הזה הייתה תקופה קצת מסריחה מבחינתי, בעיקר תקופת הצבא, אבל זו התקופה שהתבגרתי בה... הכל הכל הכל הכל הכל נמצא כאן. לפעמים נראה לי שהקושי בתקופה הזו הוא מה שהפריח את הבלוג. אולי זה סימן לזה שהתקופה הזו הסתיימה ביחד עם</div>Thu, 07 Dec 2017 17:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14934122http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14934122http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14930762<div align="right" dir="rtl">היי אז... החיים לאט לאט הולכים להם, והנה אני איפה שבמשך כמה שנים רציתי להיות. אין לי מושג למה כל כך נתפסתי על יפן, אבל מגיל צעיר אהבתי את כל מה שקשור ליפן... כנראה יש דברים שלא אתה בוחר אלא הדברים בוחרים אותך. המקום שאני נמצאת בו היה לי במשך הרבה זמן למטאפורה לחיים מאושרים. חשבתי שברגע שאני אגיע לכאן, הכל יהיה לי פתאום ברור ואחרי זה הכל ייפתר ואני אחיה fulfilled life. רציתי לא להרגיש שהכל מובן מאליו, לחיות במקום שונה לגמרי ולהיות אמיצה ופשוט לעשות את מה שאני רוצה לעשות... בשבועיים האחרונים יש ימים שאני קמה בבוקר ואני חושבת לעצמי במידה של גאווה "פאק, אני קמה בבוקר ואני אשכרה עושה את מה שאני הכי רוצה לעשות". אבל מה אני אמורה לעשות עכשיו אחרי שהגשמתי חלום וזה לא גורם לי לאושר אמיתי? כשאני מסתכלת על התמונה הגדולה, הכל מרגיש לי... רגיל. אולי בעצם אין תמונה גדולה ואין כזה דבר אושר... כי אם יש אושר בעולם, אני לא יודעת מה הוא - הרי הייתי אמורה להיות מאושרת עכשיו. עד לפעם הבאה, fullmetal heart החולה והמצוננת </div>Sat, 18 Nov 2017 18:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14930762http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14930762http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14925166<div align="right" dir="rtl">הרבה זמן לא הרגשתי עצבות, מהסוג הזה שכביכול מכלה את כל המטרה לחיות, אבל בעצם הופכת להיות המטרה הזו בעצמה. היו שנים רצופות שבהן הייתי לא מרוצה. היומן שלי היה מתמלא ברשימות, רישומים, סיפורים ובכל הנפש שלי. אם לא הייתי זוכרת שזה קרה, לא הייתי יכולה לנחש שפעם הייתי כזו. אני קצת מתגעגעת לזה. משהו הניע אותי בזמנים ההם- התקווה שהזמן יעבור, שאני אמצא שיר חדש שאני אוכל לבכות אליו, שאני אצייר משהו שיביע את עצמי... הייתי שומעת Nirvana, והכעס שבוקע במוזיקה של הלהקה הזו כל כך סימן את התקופה הזו. מצד שני, במוזיקה הזו עדיין יש מלודיות פופיות. הייתה לי עדיין חדוות חיים, אבל כי החיים שלי לא היו כל כך טובים באותה תקופה. כעסתי ולפעמים אפילו הצלחתי לתעל את זה ליצירה - וזה היה הכי כיף בעולם. הייתי בשיא של היצירה שלי, ויעידו על כך המחברות שמילאתי בשנת 2014. אני יודעת כמעט כל שיר של נירוונה בכל פה. פעם נהניתי לשמוע את השירים של נירוונה כל כך. כל שיר היה כמו ילד שלי, לכל אחד היה זמן להתנגן... ועכשיו... עכשיו אני שומעת את השירים האלה בהרגשת נוסטלגיה. אני פשוט לא יכולה לכעוס סתם ככה. אני פשוט רגועה</div>Mon, 16 Oct 2017 02:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14925166http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14925166http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14925163<div align="right" dir="rtl">אם אני אזדקן אני לא אוותר אבל אם אני כן תזכירי לי את זה תזכירי לי את זה שפעם הייתי חופשי שפעם הייתי מגניב שפעם הייתי אני ואם אתיישב ואשלב ידיים תחזיקי אותי עד לשיר הזה תכי אותי עד שאתעלף תרסקי את המוח שלי אם אני אתיישב על הכיסא ואתחיל לדבר שטויות אם אני אזדקן תזכירי לי את זה הלילה ההוא שהתנשקנו ובאמת התכוונתי לזה מה שלא יקרה אם אנחנו עדיין נדבר הרימי את הטלפון ונגני לי את השיר הזה </div>Mon, 16 Oct 2017 02:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (fullmetalheart)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=791247&blogcode=14925163http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=791247&blog=14925163