http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682heCopyright 2026 חד תאית. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13310545<div align="right" dir="rtl">אני לא גאה. ואני צריכה להתבייש בזה שאני מעזה לקרוא לעצמי חלק מהקהילה הגאה. מצעד הגאווה נראה כיף, ובעיקר משחרר. משחרר סודות ולחצים ומוציא אותם החוצה רק ליום אחד. פיניתי את יום שישי, היום שבו התרחש מצעד הגאווה בתל אביב. הודעתי לארגון שאני מתנדבת בו שאני לא יכולה לבוא ואמרתי להורים שאני לא באה למנגל אצל החברים שלנו בחיפה. הכל היה מוכן ותכננתי ללכת עם חברה טובה (היחידה שיודעת עליי) למצעד. תכננו רכבות ואוטובוסים ושאני אשן אצלה ובבוקר נלך ביחד למצעד.כשצליל השעון המעורר העיר רק אותי, וידעתי שהייתי אמורה להעיר גם אותה, (שאף פעם לא מתעוררת לבד עם שעון מעורר) חטפתי רגליים קרות. זה התחיל כבר אתמול, אבל עכשיו נחרדתי יותר מקודם שבטח יהיו שם ילדים מהאיזור, אחים של ילדים מהבית ספר, ילדים מהבית ספר וכו'. הרצתי לעצמי סרטים בראש של מה שילך בבית ספר ובאיזור פה בכלל אחר כך ושאם כולם יידעו עליי, אני לגמרי אתרסק חברתית,ובטח צדקתי. כי אם כולם היו יודעים הייתימתרסקת חברתית. (זה עדיין רץ לי בראש) אז החלטתי לחזור לישון ולא הערתי אותה. כמובן שלא הצלחתי לישון, אז הלכתי להתקלח ולמחשב (היינו לבד בבית) והשתעממ</div>Tue, 12 Jun 2012 08:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13310545http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13310545http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13280520<div align="right" dir="rtl">"זה מעליב אותי שכשאני מדברת איתך את קוראת מיילים באייפון." "אז אם זה כל כך מעליב אותך, למה את נדבקת אלי?? קרצייה" כשאני שומעת את המילה אמא, לא כל כך עולה לי דמות חמה שליוותה אותי בכל שנותיי במסירות ואהבה והייתה שם בשבילי כשקשה כדי לדרבן אותי להמשיך. כשאני שומעת את המילה אמא עולות לי בעיקר הופעות בלט בלי אף אם שבאה לצפות, להתרגש ולצלם. עולה לי בכי מר של ילדה בת 4 האוחזת ברגל אמה כדי שלא תרוץ לעבודה כי היא יודעת שאמא תחזור אחרי שהיא כבר תלך לישון. עולים לי סיפורים לפני השינה מקוצרים כדי לחסוך בזמן. לילות מלאי סיוטים בלי אף אחד לחלוק איתו את הפחד מהמוצץ הגדול שבא להרוג אותי. עולה לי היום ההוא בכיתה ז' שהדם גלש לכל התחתונים אבל את כל החרדות אין עם מי לחלוק או עם מי להתייעץ. עולים לי החיבוקים החד צדיים. כשנורא רציתי לחבק את אמא וכל מה שהיא עשתה זה להדוף אותי ולהגיד "מצטערת מותק, אין לי זמן לזה עכשיו." ובסך הכל, כשאני שומעת את המילה אמא?לא עולה בי כמעט רגש. וזה מה שהכי עצוב.</div>Fri, 25 May 2012 22:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13280520http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13280520http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13248068<div align="right" dir="rtl">אני רוצה ששוב תקראי לי נסיכה. אני רוצה שוב להרגיש כמו נסיכה. לך תזדיין, לב מטומטם</div>Sun, 06 May 2012 15:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13248068http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13248068http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13245326<div align="right" dir="rtl">"אין טעם לטפל באנשים אם הבעיות שלהם נכנסות לך ללב,כי אז אולי טיפלת בנפש של מישהו אחד, אבל קילקלת של אחר. האחר היא את." "אז מה אני אמורה לעשות? לראות את האנשים שהכי קרובים אליי במצוקה ולא לעזור?" "מה פתאום. תעזרי. אבל אל תשכחי לעזור גם לעצמך ואולי לקבל מהם קצת עזרה. את נוטה לחשוב שאת יכולה להתמודד עם הכל לבד. שהכל יכול להיות על הכתפיים שלך ותתמודדי עם הבעיות האישיות שלך בכוחות עצמך." "כי אני יכולה להתמודד בכוחות עצמי! עובדה-" "תאמיני לי שלא. אף אחד לא יכול." רציתי להגיד לה שאני לא יודעת אפילו איך להתחיל לבקש עזרה. שאני לא מכירה הרבה מלקבל עזרה נפשית. רציתי להגיד שאני מפחדת להתקרב יותר מדי לאנשים ולהתאכזב מהם. ושבעצם בזמן האחרון כבר קצת נמאס לי להחזיק את הבעיות של כולם על הלב ולהתמודד איתן כי יש לי הרבה בעיות משל עצמי גם ככה. רציתי לספר לה שאני מרגישה שאין כבר מקום אפילו לסיכה אחת בלב שלי לעוד סיפורים והתייעצויות ושיחות נפש בהפסקה ושאם אני אשמע על עוד תסכול אחד של בן אדם אני אתפוצץ לרסיסים. אבל אף אחד לא יראה שאני מתפוצצת. כי אני אהנהן, אחייך ואמצא לו פתרון והוא לא יראה את ה</div>Fri, 04 May 2012 21:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13245326http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13245326http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13238439<div align="right" dir="rtl">מצחיק. היום בשיעור כימיה פתחתי את היומן וגיליתי שבדיוק מחר לפני חודשיים זה נגמר.מחר לפני חודשיים הייתי אמורה להתחיל בתהליך הוצאת הפרצוף שלה מהמחשבות שלי, בתהליך מעבר הלאה החלטי ואני אפילו זוכרת שהכנתי לעצמי רשימה מה לא לעשות. לא להתקשר, לא חשוב, לא לחלום, לא להכנס לקיר שלה בפייסבוק ובמיוחד לא לבכות. נכנסתי לתקופה שקיוויתי להתגבר בה כמו גדולה על מה שהיה ולא לחשוב על זה. לשכוח. לפחות עד כמה שאפשר. קיוויתי שלא אהבתי אותה באמת ולכן זה יהיה לי קל. נתתי לעצמי שבוע להתעשת ולחזור לשגרה ופשוט לשכוח. והיום, לצלילי הסברים חוזרים בפעם המיליון בערך בקול צפצפני ועייף על מבנה האטום, ניסיתי לחשוב על מה השתנה בחודשיים האלה ומה מיממשתי.ופשוט גיליתי שלא עמדתי כמעט בשום ציפייה שלי מעצמי. החברים חושבים שהתגברתי כל כך יפה, שבכלל לא צריך לדבר על הכל. נתתי להם חזות של חזקה. של אחת שיודעת שמה שהיה היה ונותנת לרגשות העצובים לחלוף. הם אפילו העלו את הנושא, אבל בכל שתי הפעמים הבודדות שהם עשו את זה פסלתי את השיחה על הסף. סיכמתי את השיחה במשפט שאמר שהכל בסדר ושהתגברתי ושלא צריך לחפור, מה שהיה היה. אני לא מאשימה</div>Mon, 30 Apr 2012 18:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13238439http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13238439http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13225983<div align="right" dir="rtl">צלצול מעצבן נכנס לחלום. בסופו של דבר זה מעיר אותי. רק עוד שתי דקות, רק שתיים. אז רק חמש, נזדרז ונקצץ באיפור. עשר? כן, שווה את זה. מקסימום נוותר על הקפה. רבע שעה. תשכחי מהקפה. השגרה משעממת אותי. היא מעייפת אותי, ואני מרגישה שאני לא מתקדמת לשום מקום כשהשגרה לא משתנה.אני מבזבזת את הזמן שלי. של החברים שלי, של ההורים שלי, של המורים שלי. כי למה הזמן הזה מגיע לי?מה עשיתי בכלל כדי לזכות בזמן הזה, כשאני מבזבזת אותו על שטויות כמו שיעורי לשון מייגעים, או פייסבוק? הזמן שלי יקר, ובמקום להינות אני מרגישה שאני מבזבזת אותו כל הזמן. אבל גם כשאני נהנית, ההנאה נגמרת בכך שאני מבינה שזה עוד חלק רגיל ונורמלי מהחיים שלי שלא ייקח אותי לשום מקום בעצם. אז מה הטעם בכלל להחזיק בזמן, אם הוא לא מנוצל עד המאה אחוזים שלו? ולמה גם כשאני נותנת את המאה אחוז שלי לזמן, זה עדיין מרגיש כאילו זה לא שווה את זה?</div>Mon, 23 Apr 2012 20:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13225983http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13225983http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13221869<div align="right" dir="rtl">"כולם מתחפשים, כל הזמן. אל תשחקי אותה כאילו שאת לא יודעת." "כן? למה את מתחפשת?" "מה, אני? אני... אני מתחפשת למאושרת." באמת משהו באושר שלה היה נראה לי משונה, לא אמיתי.איך לא ראיתי את זה? איך הייתי כזו עיוורת? זה בהחלט לא מתאים לי, כל ההערצה הזאת למשהו לא אמיתי. קינאתי בה. רציתי להיות היא. רציתי להיות משוחררת וחופשייה כמוה.עכשיו היא הדבר האחרון שאני רוצה להיות, ממתי אני רוצה להיות כלואה בתוך שקר? העצב הוא חלק מהאמת. האמת היא חלק מהאושר.</div>Sat, 21 Apr 2012 16:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13221869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13221869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13217340<div align="right" dir="rtl">אני בוכה. כי זה יום השואה, ואני תמיד בוכה ביום השואה. אני חושבת שההקשבה לזוועות הכי מזוויעות נותנת לי כוח ופרופורציה. אני חושבת שטוב לי עם הבכי, טוב לי לשמוע דברים קשים.אני לא חלשה, אני יכולה לספוג. לפעמים אני מצטערת על זה שאני רוצה לשמוע כל כך, כי אולי זה פוגע בי. אני חושבת שעכשיו, ממש הרגע, הבנתי שאני צריכה את הזוועות האלה באוזניים. בלי להקשיב הייתי נשארת אדישה, אני שמחה שאני מקשיבה ומנסה לחקור את מירב הכיוונים.למרות שלפעמים זה מכביד נפשית עד כדי כך שאני חולמת על זה ובוכה על זה. סבתא אומרת שניקח הפסקה קצרה מהסרט. אני מכבדת את סבתא ואומרת לה שבקצב שלה ואין בעיה, למרות שבא לי להמשיך ולהמשיך עד הבוקר כי דווקא הגענו לנקודה מעניינת. היא מחקבת אותי בחיוך ואומרת תודה. "על מה תודה, סבתא?" "על ההתעניינות שלך, ועל כל הדבר הזה." "לא, תודה לך, סבתא." היא חזרה לקצוץ את הבצל הירוק.</div>Wed, 18 Apr 2012 22:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13217340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13217340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13215409<div align="right" dir="rtl">למה גם כשהכל ממש בסדר, ואין שום סיבה לרע, למה אפילו באביב המקסים הזה, בתקופה הבסדר גמור הזאת ובתקופה שכוחת ה היא-שאני-בכלל-שכחתי-מזמן-את-השם-שלה-למרות-שאני-זוכרת-שהוא-יפה-כל-כך-ובעצם-גם-היא-יפה-כל-כך, עדיין יש לי מר בפה? לא מר טוב, כמו שוקולד מריר.מר מגעיל, כמו של זית שחור שאני כל כך לא אוהבת. מר שיודע שאין לו סיבה להשאר שם, ושתקופתו פגתה מזמן, והרע בכלל עבר. מר שמשום מה לא נספג בלשון. הוא לא נספג אף פעם, תמיד שם. גם ברגעים האלו שאני צוחקת מהבטן עד שהיא כואבת וברגעים האלו שאמא מחקבת אותי ואני שמה עלייה את הראש ובכלל שוכחת מכמה שהיא מגעילה ואגואיסטית ובכלל לא אמא טובה. גם אחרי הרגעים הנדירים האלה והיקרים מפז, שבהם אני קצת שוכחת מהמר והוא מתחלף במתוק, המתוק מיד נספג והמר חוזר. אני באמת לא מבינה למה המר לא מוכן להיספג ולמה לא יכול המתוק להחליף אותו לפעמים בלי סיבה, סתם כי מתוק. המר לא עובר, הוא לא נספג. רק מר לי. למה?</div>Tue, 17 Apr 2012 20:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13215409http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13215409http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13181027<div align="right" dir="rtl">האם המחשוף הזה מספיק גדול בשביל תמונת פרופיל? טוב נו, אני אשים... יוצאת מהפייסבוק. חוזרת. מההה לפני 12 דקות ורק שלושה לייקים?! אני אתייג את עצמי. יוצאת מהפייסבוק. מהההה ארבעים דקות ורק 5 אנשים אוהבים את זה?! מה לעשות?? מעניין אם האקס ראה את זה.. נכנסת לפרופיל של האקס. איזה אפס, רק 4 לייקים על סטטוס. טוב נו מהה? אשתף את התמונה. התראה. לייק. שיט, היא עשתה לייק בשיתוף ולא בתמונה. מה עושים?? הסתבכתי. עצוב שהפרופיל שלנו בפייסבוק הפך לתעודת הזהות שלנו.עצוב שכמה שיותר לייקים שיש לי בתמונת הפרופיל מראה עד כמה מקובלת אני. רוב הזמן שאנחנו מבזבזים על פייסבוק, הוא על הסתכלות בפרופיל שלנו. ואני שואלת את עצמי איך. איך אתר אחד הפך לדבר כל כך חשוב בחיים שלנו. איך זה שכל התדמית שלנו בנוייה על הפרופיל בפייסבוק. פעם ידענו על מערכות יחסים לפי שמועות. בשביל לשתף אחד עם השני תמונות היינו שולחים אותן במייל וכדי לדעת עד כמה מישהו מקובל היה לפי כמה אשכרה חברים יש סביבו, לא כמה מכרים יש לו בפייסבוק או כמה לייקים יש לו על התמונת פרופיל. פייסבוק זה לא רק דבר רע, יש המון דברים נהדרים בפייסבוק. הוא נוח,</div>Thu, 29 Mar 2012 16:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (חד תאית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=787682&blogcode=13181027http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=787682&blog=13181027