http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246heCopyright 2026 DreamingLady. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/46/52/78/785246/misc/24565048.pnghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13681151<div align="right" dir="rtl">אני מתחילה להצטער על זה שלא התגייסתי. אני לא יכולה להיות כבר בבית, לראות את אותן התוכניות שאין להן סוף, לשטוף את אותם כלים מסריחים ולחשוב את אותן מחשבות הרסניות על הרזיה ומה יקרה אם כשאני ירזה כמו שאני רוצה אז אמא תתחיל לתת לי מכות ולצרוח עלי ולגרש אותי מהבית כמו שהיא גירשה ולהגיד עד כמה היא קוללה שיש לה בת כזאת. נמאס לי שמאיימים עליי על כל גרם שאני יורדת וחושבים שאני ״אנורקסית שוב״ ולחיות בפחד. נמאס.אני מרגישה שחונקים אותי, אני מרגישה שאני חיה בלחץ. ואני כותבת את כל זה בדמעות. אז נכון, לא כיף שמשפילים אותך ומפקדים שמזלזלים בך, אך לפחות את מקבלת חופש, עצמאות, ולאף לא איכפת אם את מרזה או לא. עדיף מאשר להיות בבית. אז נכון, מצאתי עבודה ונחמד לי שם ואני מעבירה את הזמן אבל אני לא יכולה לראות יותר את הבית. לא יכולה. העובדה הזאת, שיש לי אחות גדולה שכל כך מקנאה שאני יותר רזה ממנה וכשהיא רואה שאני מתחילה להרזות היא ישר מאיימת ומנסה לדחוף לי אוכל ורצה לספר לאמא ואמא ישר מתעצבנת ומאיימת ועוקבים אחרי המשקל שלי ואחרי כל פירור שאני מכניסה לוודא שאני לא מרזה הורגת אותי מבפנים. וזה אחת הסיבות העיקריות</div>Fri, 22 Feb 2013 00:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13681151http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13681151http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13665663<div align="right" dir="rtl">חתך אחרי חתך... התחושה הנוראית שאחרי בולמוס מובילה לכעס, עצב, כישלון אבל הדם שזורם והכאב הנעים גורם לי להרגיש טוב. גם אחרי שהכנסתי מיליארדי שומנים שהולכים לחגוג בגוף השמן והמכוער שלי לא מנצחים את הסכין שאני לוקחת אחריו, מנסה לחתוך ומנסה ומנסה והנה הדם סוף סוף יצא והחתך האדום כל יפה והכאב איתו כל כך נעים. זה מה שאני יקבל אחרי בולמוס! זה מה שמגיע לשומנים שלי!! אם הם מנצחים אותי החתכים האדומים והיפים לא ינצחו אותו בחיים! אף בולמוס שומני ודוחה לא ינצח חתך אדום ויפה עם כאב מתוק. אני מרגישה הכי חזקה בחיים שלי אחרי זה.</div>Fri, 08 Feb 2013 23:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13665663http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13665663http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13580905<div align="right" dir="rtl">אני הרי יודעת שהחיים ישארו חרא גם כשאני ירזה, אני הרי יודעת ששום דבר לא יהיה מושלם גם אם יהיה לי גוף מושלם! אז למה למה למה לעזאזל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה?!?!?! כל החיים אני שקועה בחרא המסריח הזה, אני רואה אלפי נשים שעושות ספורט ואוכלות מסודר ומשיגות את הגוף הזה, אז שמישהו יסביר לי בבקשה.... למה זה כל כך קשה???? לא מפסיקה לתפוס את השומנים בבטן ולרצות לבכות... למרות שאני יודעעעעעת שיש אנשים עם באמת בעיות בחיים, מחלות קשות, עוני, אונס, בדידות אבל מה נסגר איתי? אני פאקינג מגיל 11 בחרא הזה (8 שנים!!!) ועדיין לא השגתי את מה שאני משתוקקת אליו. הלוואי שאני ימות ולאפחד לא יהיה איכפת!!!!</div>Thu, 06 Dec 2012 14:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13580905http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13580905http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13487095<div align="right" dir="rtl"> חיי הדיכאוניים ממשיכים..לפחות התחלתי לעשות ספורט (ספינינג ואירובי) אבל השומנים לא הולכים לרדת בקרוב. חזרתי לראות את האוכל המשמין כאויב ואני לא נוגעת בזה יותר ואתם יודעים מה? אין לי בעיה להגיד לאנשים שאני לא רוצה כי זה משמין ומעניין את התחת מה הם יחשבו ואיך הם יסתכלו עליי. גם ככה אני לא צריכה להוסיף שומנים ל100% שומן בגוף שלי. וממש כיף לי להגיד את זה, במיוחד ליד אנשים כי אני יודעת שזה גורם להם להרגיש רע וטוב לי עם זה. שירגישו הכי רע שאפשר. דרך אגב-מישהי פה מכירה את דוגמנית העל ג׳מה וורד? מעור ועצמות שמתנשאת לגובה 1.80 מ' היא הפכה לפרה ענקית עם פרצוף מתוק: לא ייאמן פשוט..הייתי בטוחה שהבנות האלה לעולם לא יעלו לא משנה כמה ומה יאכלו. לפחות זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי לדעת שמקל לא אנושי כמוה יכול להפוך לפרה כזאת...</div>Sun, 30 Sep 2012 16:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13487095http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13487095http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13470887<div align="right" dir="rtl">הלוואי שאף פעם לא הייתי מגיעה לעולם הזה הלוואי שהייתה מישהי אחרת במקומי שהייתה חיה את החיים שלי הלוואי שאי פעם אדע להעריך את מה שיש לי הלוואי שהייתי יכולה למות מבלי לגרום שום כאב לאנשים שאני חשובה להם הלוואי שהייתי מפסיקה לבכות כל הזמן כמו מטומטמת הלוואי שהייתי יכולה להתמודד עם העולם האכזר הזה הלוואי שמישהו רק יבוא ויירה בי. בקשה גדולה מדי?</div>Thu, 20 Sep 2012 12:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13470887http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13470887http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13461327<div align="right" dir="rtl">עברו חודשיים וקצת מאז סיום הבית ספר ו...כמו תמיד, אני לא מאושרת פשוט רגועה יותר, טוב לי יותר. הורדתי מעט ממשקלי אך עדיין, כמובן, הצמיגים מתנוססים בכל פינה. אני נמצאת כרגע בתקופה לא פשוטה של גמילה מדיכאון..אבל זה קשה להתמודד עם הדחף הבלתי נשלט הזה לשמוע שירים עצובים, להיזכר בדברים כואבים (במקרה שלי כל מה שקשור להפרעות אכילה ודיכאונות). קשה גם כי כל הזמן נמצאת אצלי בראש המוטיבציה מספר אחת שלי, הזאת שיותר טובה ממני, בעלת הגוף המושלם, עשירה וברת מזל בעיקר...דוגמנית וכוכבת. בקיצור, כל מה שרציתי שיהיה לי. כל פעם שאני רואה אותה בא לי לבכות מרוב קנאה והמחשבה הנדושה:"זה לא הוגן" קוראים לה קנדל ג׳נר, היא מוכרת מהסדרה של משפחת קרדשיאן למי שלא מכיר. הנה היא : לצערי הצלחתי לעלות רק שתי תמונות שלה (כי זה קצת קשה מהאייפון). מה אתן חושבות עליה? לדעתי היא מושלמת, גבוהה ורזה, פנים מלאכיות ועדינות, כסף יש לה המון...שום דבר לא חסר לה. יש לה את הגוף שאני שנים נלחמת להשיגו ומה לא עשיתי בשביל זה.. אם אתן מעוניינות לראות עוד תמונות שלה תרשמו בגוגל את שמה באנגלית -Kendall Jenner. אשמח לדעת מה אתן</div>Fri, 14 Sep 2012 02:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13461327http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13461327http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13379991<div align="right" dir="rtl">לא פעם אני נתקפת ברצונות לזלול את כל הבא ליד. קשה לעמוד בפיתוי, ולראות מולי קערה שלמה של פסטה עם רוטב טעים ולא לבלוס את כולה. קשה לראות מגש פיצה ולא לרצות לבלוס את כולו. ככל שאני מתמלאה ביותר אוכל, כך אני ריקה יותר. הריקנות נובעת מכניעה לדחפים הבסיסיים והאנושיים. אנשים מסוגלים לעשות את המעשים הנוראיים ביותר על מנת לספק לעצמם את הסיפוקים האישיים שלהם. כמו למשל גבר שאונס בחורה, היה חייב לספק את הצורך שלו, גם זה אומר להרוס חיים שלמים של אדם ולהותיר אותו עם טראומה ורצון להתאבד. לא מדובר כבר על הרצון להיות רזה, מדובר על שליטה ביצרים אנושיים. אך ה' (או מה שזה לא יהיה) לא ברא אותנו כדי שנשתלט על היצרים שלנו, בימי התנ"ך להיות זונה או להיאנס ולאנוס זה לא "סיפור גדול" (כמו שהתקשורת או האנשים מכנים אותו) לעומת הזמנים הנוכחים. אנשים בגדו, קיימו יחסי מין בשביל כסף, או סתם בשביל הנאה, אכלו לרווחה ללא שום רגשות אשם, וזה היה נורא מקובל בתקופה ההיא. או שאולי בעצם העובדה שאנחנו לא נכנעים ליצרים הבסיסיים שלנו אמורה להפוך אותנו לבני אדם נעלים ומוערכים יותר. אני בטוחה שהרבה אנשים מרגישים ריקנות כשהם נכנעים</div>Mon, 23 Jul 2012 16:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13379991http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13379991http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13368516<div align="right" dir="rtl">נמאס לי בחום הכבד הזה שאני יכולה להפוך לעוף צלוי לא ללכת עם גופיות ושורטים רק בגלל השומנים העודפים שלי. נמאס לי לראות בנות פי 2 ממני עם מלאאאא צלוליטיס ושומן הולכות כמעט ערומות. נמאס לי להיות כ"כ חסרת ביטחון ולרדוף אחרי משהו שאין לי. נמאס לי רק לחלום, לחלום ולחלום עד שאני יגשים את החלומות שלי ובמיוחד את החלום הכי גדול שלי. נמאס לי לתעב כ"כ את הגוף שלי. נמאס לי להתסכל כל שנייה, בכל ערוץ טלוויזיה ובכל קליפ לראות בנות חטובות עם גוף מושלם שאני לא מפסיקה לחלום עליו. נמאס לי לפחד לקנות אוכל\לאכול דברים רק בגלל כמות הקלוריות שלהם. נמאס לי לפחד לעלות על המשקל כשאני חושבת שעברתי את הכמות המוקצבת לי. נמאס לי להתאבס אם לא עשיתי מספיק ספורט. נמאס לי לשנוא את השומן ואת העור המדובלל שלי.. נמאס לי מהכל! למה אני לא יכולה לקבל את עצמי כמו שאני? אני יצטרך לחיות ככה כל חיי? נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!</div>Mon, 16 Jul 2012 13:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13368516http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13368516http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13306809<div align="right" dir="rtl">1. הצעד הראשון זה לקום בבוקר ולרוץ למשקל אחרי השירותים. אם יש יעד-תחרטי אותו במוחך ותעשי כל מה שנדרש כדי לרדת כמה שיותר מהר-ככל שזה יותר מהר, כך תגיעי לשלמות הנשגבת במהירות הבזק שאת יכולה. 900, 800, 700, אם את יכולה 300 או 100. עוד יותר טוב. 2. אחרי שנשקלת לכי למראה ובדקי שהכל בסדר בפנייך. אם יש משהו שאת צריכה לנקות, לתקן או לשפץ-קני את כל החומרים והמוצרים המתאימים. אם יש צורך בשיפוץ אל תהססי לעשות ניתוח פלסטי, תזכרי שבעזרת ניתוח אחד או יותר-את הדוגמנית העל הבאה! 3. תנסי להתאמן כמה שיותר; ריצות, אירובי, תרגילים לחטוב, מה לא...תזכרי שחלק משלמות חייב להיות גוף מושלם, אם לא יהיה לך את זה, לא תגיעי ליעד הסופי. 7 ימים בשבוע, כל יום לפחות שעתיים. 4. תפסיקי לאכול ג'אנק ומתוקים. כל פעם שבא לך מתוק תצבטי את עצמך והאמני לי, תמיד תמצאי את החלק הארור הזה שפוגע ומפחית מהשלמות שלך. זכרי-דקה בשפתיים לנצח ביריכיים. עוד פתרון, כל פעם שבא לך משהו משמין, רוצי להשקל ותביני כמה רק תוסיפי לנזק. אני בספק אם החשק לא יעבור לך. 5. השקיעי המון בלימודייך, שלמות זה לא רק יופי במראה החיצוני, זה גם חוכמה והישגים</div>Sat, 09 Jun 2012 22:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13306809http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13306809http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13275989<div align="right" dir="rtl">זה התחיל עוד כשהייתי בגן. יותר נכון מאז שאני זוכרת את עצמי אני כזאת. נלחצת מכל דבר, דואגת מכל שטות וחיה בפחד וחרדות שאנשים מרכלים עליי, רוצים להרוג אותי ושונאים אותי. כל מילה קטנה אחת לא במקום שאומרים לי אני מפרשת כשנאה חסרת מעצורים וחושבת לעצמי למה? למה נולדתי ככה? מה יקרה בשאר החיים שלי (שהם עוד ארוכים)? איך אני ישרוד בהם? הרצון והתשוקה לרזות גם נובעים מכך. יש פווול בנות הרבה יותר מלאות ממני, אבל לא משנה לאן אני הולכת כשאני יוצאת מהבית, או גם בבית אפילו, אני תמיד חושבת שיגידו וירכלו עד כמה השמנתי ואיזו פרה נהייתי. אני מוצאת את עצמי בוכה לילות וימים שלמים, במשך שעות, בגלל שנאה של אנשים אחרים כלפיי, על ה"חרא" חיים שיש לי, או יותר נכון שהמצאתי לעצמי. זה בדר"כ קורה כשאני לבד, אבל היו לא מעט מקרים שזה קרה כשהייתי עם אנשים. כאילו יש משהו במוחי שמסרב להניח לי ואומר ללא הפסקה:"כולם שונאים אותך, כולם חושבים שאת זונה, פרה, מטומטמת וטיפשה.." הקול הזה שמהדהד בראשי "כולם שונאים אותך, שונאים אותך, שונאים אותך אז תחסכי להם את העבודה ותמותי" הבכי שנמשך יובלות לא הפסיק עד ששרירי העיניים מתו מכאבים. ל</div>Wed, 23 May 2012 08:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (DreamingLady)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=785246&blogcode=13275989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=785246&blog=13275989