http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025רוקיסט ששואף להיות אימו יום אחדheCopyright 2026 wannabe emo. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/86/17/77/771786/misc/24073774.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12968188<div align="right" dir="rtl">אתמול היה לי עוד התקף דיכאון, אחד חמור. כבר התחלתי לעלות על הגג, עד שנזכרתי שאני בית מדורג. ואחרי זה, הייתי כל כך חלש. לא עניתי לטלפון, בקושי הצלחתי להקליד. למזלי, שתי ילדות עודדו אותי, עד הסוף. דיברו איתי, וגרמו לי להרגיש שפוי, או לפחות אשם. גרמתי לשתיהן סבל. אני מצטער על זה, כל כך מצטער על זה. אני.. אני יודע שלהתאבד זה אנוכי. ואני.. אני אנוכי, אני פחדן, וותרן, מה שתרצו. כל התכונות הרעות. בסוף.. חתכתי. היה לי חיוך של פסיכופט. הדם זרם בלי בעיה. זה שרף, כל כך שרף. כל כך כאב. ואני? אני חייכתי, אני שמחתי. ועכשיו שוב. קמתי, עדיין כבד, חלש. אין לי טעם לחיים. אבל אני לא יכול להתאבד. יש לי תכונית ב', אבל בגלל שילדים מהכיתה שלי קוראים את הבלוג, אסור לי לפרסם אותן, והנה שוב "נגנב" לי הבלוג. כי עם כל הכבוד לזה שאני לא שם זין, עדיין אם הם ידווחו למישהו מבוגר על התוכניות שלי אני גמור, ולא, לא גמור מבחינה של מת אלא גמור מבחינה של הרבה עונשים. הרבה מאוד עונשים. אז... עד לכאן הפוסט הזה, מקווה שכולנו נחייה עד מחר.</div>Sat, 31 Dec 2011 11:07:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12968188http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12968188http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12962774<div align="right" dir="rtl">you labeld me, i'll label you. אוי מטאליקה. שירים, ומשפטים כ'כ נכונים. מחוברים למציאות.</div>Wed, 28 Dec 2011 20:06:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12962774http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12962774http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12957545<div align="right" dir="rtl">אז היי... עוד שנה שאני חי. ייאי. ביקשתי מהפסיכאטרית לחזור לכדורים. כרגע אני עוד לא יכול, בגלל תופעות הלוואי הארורות והבר מצווה שלי. ושם, הבנתי כמה ההורים שלי לא מכירים אותי. לא מבינים אותי. הם... כל כך אאוטסיידרים לי. לא מוכרים, זרים. הם כמעט לא ההורים שלי. הם אנשים שאיתם אני חי באותו הבית. ואני לא יכול ככה. אני לא יכול לחיות איפה שלא מבינים אותי. רציתי לנטוש, ללכת לכמה ימים לבית זמני ואז לטוס לחו"ל או משו. אבל יש לי 300 שקל. היו לי הרבה יותר, בזבתי אתמול... אוזניות, חולצה+תיק של מטאליקה ועגיל מגניב. דברים חומריים. חסרי טעם. אבל אני חומרי, אני חסר טעם. למעשה, אנשים הם חומריים. הייתי כותב על זה פוסט, אבל בעקבות איך שמתייחסים לאנשים בגילי.. אני יחסוך מעצמי. (כן, אנשים. לא ילדים, אנשים.) אז... אותו בית. אותה שיגרה. אותו מקום. אני לא יכול יותר. פשוט לא יכול יותר. אם הייתה לי דרך לקפוץ, הייתי עושה את זה עכשיו. בחצות. היום שבו נולדתי הוא גם היום בו מתתי. סגירת מעגל. נשמע קסום. בישרתי היום לאמא שלי שאני לא נורמלי. שבבצפר אני חושב על דרכים איך להתאבד. שאני לא מתרכז בשגרה. היא הופתעה</div>Sun, 25 Dec 2011 23:54:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12957545http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12957545http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12952517<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לסמוך על חברה כלשהי. חברה כוללת, שאני לא יצטרך לחפש בינה כל מיני אנשים יחידים יוצאי דופן. אז, התחלתי עם חברים. כי עם המשפחה זה יותר מסובך. החברים בגדו, תקעו סכינים, ריכלו. החברים עזבו, החברים.. לא ניתן לסמוך עליהם. חברים קרובים, זה כן. אבל אני רואה אותם פעם בשנה. זה כלום. אני צריך דמות ממשית. אז המשכתי למשפחה. היה בסדר. ההורים... לא קיבלו את זה רע. אבל אז, התיסכול שלהם הביא לעצבים. עצבים גוררים עצבים. ואחותי. אוי אחותי. קוראת לי מגעיל, דפוק, לא בסדר. וכל זה, כי אני לא מאמין באלוהים. לא משם ציפיתי שזה יבוא. ממש לא משם. ו...עם מה נשארים? כלום. אף אחד. אף אחד לסמוך עליו, להיות בטוח שאני יכול לספר לו הכול. ושוב, כשאני אומר את זה אני מתכוון לאף אחד, חוץ מהחברים הקרובים. אבל.. אני צריך לראות את הבנאדם. את התגובות שלו, הפרצופים. ההתנהגות הכללית. לא... את מה שהוא כותב בפייסבוק. כי עם כמה שזה מנחם, זה לא... מספק לבד. אז... זהו זה. ככה אני נשאר, לבד בעולם. העולם הנראה כמובן. זה מזכיר לי שורה, כ"כ נכונה מהשיר sad but true של Metalica: they, the'll batray. ככה המרגש. כולם בו</div>Fri, 23 Dec 2011 16:40:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12952517http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12952517http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12948373<div align="right" dir="rtl"> היי כולם!! אז.. אומנם יש את תחושת הבדידות בבצפר, וכל מיני דברים שכאלה. אבל... אני מרגיש טוב. הייתי 4 שעות בחווה. זה אחד הימים היותר טובים שהיו לי בחיי. שני שיעורים של רכיבה, צפיתי בעוד אחת ואיכפתי סוסים. אני פשוט מאושר. והיום חוגגים יומולדת עם המשפחה... יומיים נהדרים! </div>Wed, 21 Dec 2011 15:42:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12948373http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12948373http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12940156<div align="right" dir="rtl">אז היי לכולם. כן, אני יודע שנפרדתי, וכבר עברתי איזה שהוא תהליך פנימי של פרידה אבל.... דנה סיפרה לי על המושג הנקרא העברת בלוג... אז... אחרי כמה ימים של שינוי כתובת והכול, אני כאן!!!! D: באמת שהתגעגתי לכולכם D: ו.... למעשה, חזרתי לבצפר, והרגשתי שם בדד עד מאוד. מסתבר שכלום לא השתנה... &gt;&lt;</div>Fri, 16 Dec 2011 21:10:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12940156http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12940156http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12922809<div align="right" dir="rtl">אז מסתבר שכל הכיתה שלי עכשיו יודעת על הבלוג הזה, אז אני צריך לעזוב אותו. כ'כ נמאס לי שכל דבר טוב שיש לי, לוקחים. הטלפון אצל חאותי, אין אפשרות להתקשר לאף אחד. יושב בחדר ומאזין לslayer בפול ווליום כנראה העידכון האחרון שלי פה. היה שלום, כל הבלוגרים האדירים שתמכו בי כ'כ.</div>Thu, 08 Dec 2011 16:53:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12922809http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12922809http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12913604<div align="right" dir="rtl">אז... אני לא "מורשה" לספר ממש מה קרה אצל הפסיכאטרית, כי אמא שלי החליטה שאינטרנט זה מקור כל הרע, ואמרה לי להפסיק לעדכן בבלוג על כל דבר שקורה אז... אני לא ייספר הכול, רק בקצרה (; הייתי אצל פסיכאטרית, כפי שאתם יודעים. היא כמובן, נבהלה ממני לגמרי, נתנה לי כדורים ורצתה לאשפז אותי, ההורים שלי הוציאו אותי מזה, ועכשיו אני לא מאושפז, אני מעדכן מהבית שלי בשלווה ובכיף. הבעיה היחידה, היא שההורים שלי הוציאו אותי מדעתי. הם עקבו אחריי לכל מקום, לא נתנו לי לעלות לקומה שלי לבד, לא נתנו לי לעשות כלום בלי השגחה שלהם. כן, אני יודע שהם דואגים, וכן, אני יודע שהם לא יודעים מה לעשות, אבל דאמט, תנו קצת מרחב נשימה!! היו בעיות עם הכדור החדש, והפסיכאטרית הייתה בלתי זמינה בעליל, אז אתמול הלכנו לאחת חדשה, שגם היא נתנה כדור אחר, קבעה טיפול פעם בשבוע ובעצם.. אותו דבר כמו הקודמת. אז עכשיו.. אני מפוטם בכדורים, שלוש ביום... תאחלו לי בהצלחה! </div>Mon, 05 Dec 2011 15:18:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12913604http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12913604http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12899984<div align="right" dir="rtl">אז היום היה שיעור כתיבה- השיעור האהוב עליי. פעם בשבוע, נותנים לנו משימה, לכתוב משהו. פעם על התמונה, פעם על משפט. מאוד כיף. אבל אני תמיד מפחד, כל כך מפחד להקריא את הסיפורים שלי. כתבתי היום סיפור מאוד דרמטי, מאוד. על בן אדם, שרוצה לשתות כד רעל. הוא נזכר בכל הדברים שקרו בחייו. והא נזכר בזה שאשתו מתה מתאונה כמה ימים לפני היומולדת שלהם. הוא נזכר איך ההורים שלי תמיד לא התייחסו אליו, גרמו לו להרגיש עלוב. הוא רוצה להתאבד בחנוכה, ביום הולדת שלו. (אירוניה, תקראו לזה, נולדתי בחנוכה.) את האמת? חלק לא קטן נלקח מהחיים שלי, ומהפנטזיות שלי. הקטע עם ההורים שיורדים עליו, גורמים לו להרגיש לא שווה-בדיוק אבא שלי. ואני.. אני לא יכול, לא יכול להקריא את זה בכיתה שלי, ליד מורה, תלמידים וכו'. בסדר, אני ייתן רק לאחד לקרוא, בשמחה. אבל להקריא, זה אני לא יכול. אני כל כך פחדן! למה?! והנה. הדמעות זולגות.. אבא בא, ביקש שאני יילך לישון. אמרתי לו עוד כמה דקות. הוא בא וצעק. ו.. אני לא יכול יותר, אני לא יכול יותר. אני בוכה, ובוכה. אין לי על מה לבכות, אבל אני בוכה. כמו איזה תינוק, אני בוכה. למה אני לא יכול ללכת לי</div>Mon, 28 Nov 2011 23:48:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12899984http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12899984http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12896095<div align="right" dir="rtl">אז... לפני כמה ימים, חתכתי. ואז שוב, ואז שוב. לא משהו רציני מדי.. בטח לא תקראו לזה לחתוך. חוד מחדד, כמה טיפות דם, שריטות שמחזיקות כמה ימים אבל זה כאב. וזה שורף. וכל פעם שאני נוגע שזה זה מזכיר לי, את כל הטעויות שעשיתי, שאני עושה, ואת אלה שבוודאי אני יעשה. אם זה היה תלוי בי, היו לי על היד שריטות על גבי שריטות. אבל.. מזל שיש את מאי. שכחתי להזכיר אותה בפוסט פתיחה. היא ממש מעודדת. תמיד. ורק בשבילה.. בגללה.. בזכותה.. לא חתכתי כבר כמה ימים. אבל החוד ההוא, עדיין אצלי בכיס. הוא גורם לי להרגיש חזק, כאילו שאני אחראי על עצמי. הוא גורם לי להרגיש.. טוב. זה ממכר, אתם יודעים? יש לך את הרצון ההוא לחתוך, להרגיש את הכאב. בפעם השנייה, הייתי בשירותים בעבודה של אמא שלי, רק שם הייתי יכול להיות בטוח שאף אחד לא ייכנס פתאום באמצע. במקרה הייתה שם מראה. החיוך ההוא, שחייכתי, הפחיד אפילו אותי, כל כך הפחיד. זה היה חיוך פסיכוטי. של אדם פסיכופת, לא של ילד בן 12. ואיך לא, זה קורה שבוע לפני שהולכים לפסיכיאטרית. YAY ME!</div>Sat, 26 Nov 2011 22:14:00 +0200nirmarcusohn@gmail.com (wannabe emo)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779025&blogcode=12896095http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779025&blog=12896095