http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021מקום לאחסן את הרגעים הקטנים של האנונימיות...heCopyright 2026 *Scarlet*. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14898254<div align="right" dir="rtl">מה הולך פה? מתי איבדתי אותן? אני לא מצליחה להבין. מה קרה? אני שונאת את ההרגשה שמשהו קרה ואני לא יודעת מה. אני עשיתי משהו? למה לא להגיד? וזה מוזר, לא? לשאול, משהו קרה? למה את לא מדברת איתי יותר? לעשות עניין ממשהו שכנראה חסר חשיבות. והחסר חשיבות הוא האישור לגודל החשיבות שאני נותנת לעניין. אבל מה שמוזר פה, זה ששתיהן נעלמו. בבת אחת. ואני לא מצליחה להבין למה. למה לא לענות? תני תירוץ מטומטם. זה גם היה יכול לספק אותי. אבל לא לענות בכלל? אני משתתקת. התנועות שלי נהיות כבדות יותר, אני מודעת פתאום לכובד של הגוף שלי ונזכרת שאני חייבת לחזור לעצמי, כי ככה עצמי לא נראית. חוסר ביטחון מטורף משתלט עליי, ואם מישהו פונה אליי ומדבר, אני לא מבינה למה. הרי כנראה עשיתי משהו שגרם להן להיעלם, ונראה שכולם בסוד הדבר , חוץ ממני. וכמו מנטרה אני חוזרת להגיד לעצמי משפטים ממלאים, הוא קיים והוא אוהב, הם שלך ומתוקים, את לא קטנה, אפילו די גדולה, ואם מישהו לא רוצה להיות לידך, שיילך להזדיין. באמת, לא אכפת לי. שיילכו להזדיין, אני רק צריכה לדעת למה. אני לא מבינה למה. </div>Thu, 01 Jun 2017 09:06:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14898254http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14898254http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14896719<div align="right" dir="rtl">מרגיש כמו הזיוף הכי אמיתי שקיים. חסר משהו אבל הכל במקום. מה שאני קוראת מביך אותי. ואני זזה באי נוחות בכיסא. זה נשמע כל כך חסר מודעות, ילדותי ודרמטי. מצחיק אותי אבל לא באמת. קצת גורם לי להרהר במה היה פה, למה זה קרה ומה יצא מזה. אני מרגישה כאילו ירדתי מהמתקן הזה שמסתחרר בפארק השעשועים ועכשיו לוקח לי קצת זמן לחזור וללכת רגיל. אולי אני מתגעגעת לדו שיח כזה בלי מילים, שהכל מובן. אולי משם זה התחיל? מהגעגוע? מעניין אם זה משהו שאני זוכרת בתור נערה צעירה או שזה היה קורה איתה גם היום. יש לי תחושה שזה היה קורה איתה גם היום. מזל שאני לא יכולה לבדוק את זה. </div>Thu, 25 May 2017 12:18:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14896719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14896719http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14896244<div align="right" dir="rtl">"בן נותן נשיקה לבת, בת נותנת נשיקה לבן, אין קומבינות!" ככה הוא אמר, בחיי. כמה צחקתי. והאהוב שלי מסתכל עליי, משועשע בטירוף ואומר: "הבנת ממי? את קומבינה." ונותן לי נשיקה. </div>Tue, 23 May 2017 09:26:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14896244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14896244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14895715<div align="right" dir="rtl">מוזר שככה זה נגמר. אולי לא מוזר, אולי ככה זה אמור להיגמר. טירוף איך זה משרה עליי שלווה מטורפת ובו זמנית משהו מציק לי. כמו איזה זבוב טורדני שעף לעברי, מזמזם לי מעל הראש ואני מנסה להעיף בכח עם נפנופי ידיים. בפעם הראשונה מזה כמעט שלוש שנים, אני נזכרת בי. במה שרציתי, בהגיון של הפעולות שלי. במחשבות הבהירות שלי. בלי הבלאגן. אני מרגישה שאני צריכה לכתוב שזה מכאיב לי ושזה גומר אותי. אני מסתכלת על כל מה שכתבתי פה בעבר, איך הזמן המשוגע הזה שיחרר אצלי אחת מטורפת, לא יציבה. תיאור של מאבק בכל רגע כמעט, איך אני ממש מנסה להיאבק בזה ובסוף פשוט נכנעת ומרפה. נותנת לגל ההרגשה הזה לשטוף אותי, פורשת ידיים לצדדים ופשוט צפה, נעה עם התנועה של הים, קצת למטה וקצת למעלה. שבורה. מותחת את הידיים לצדדים חזק, מרימה את הראש מעל המים, רק כדי לא לטבוע ולהמשיך לצוף. וחיה ככה. עוד יום ועוד יום ועוד חודש ועוד חודש. ולאט לאט, החיים האלה נהיים חלק ממני. ואני מתחזקת. יותר קל לי לנשום. מחזיקה יותר זמן בתנוחה הזאת. ומשהו קורה. החיים קורים. הטירוף נהפך לרגוע, הבלאגן הופך להיות מסודר יותר ומחשבות אחרות</div>Sun, 21 May 2017 07:41:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14895715http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14895715http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14883049<div align="right" dir="rtl">אז מה האמת? האמת היא שנפגעתי. כל כך , כל כך נפגעתי. מעשה קטן וטיפשי שלה, בלי הרבה מחשבה מאחורי זה ואני שבורה. נגמרתי. התפרקתי, כל כך נפגעתי וכל כך התעצבתי שרק המחשבה על זה שוב גורמת לי להשתתק. וזה שהיא החזירה את זה בשניה, כאילו מחקה את מה שהיא עשתה , לא שינה לי. המעשה נעשה. ואני לא יכולה להשתחרר מהכאב הצורם שזורם לי בין האצבעות כשאני נזכרת בזה. מישהי שמיררה לי את החיים לתקופה, ששיקרה, לעגה, הטיחה בי האשמות כאילו הייתי בובת סמרטוט... והכי גרוע שלא היה לי את הקול לענות לה. הייתי יושבת שם וסופגת את זה, מתפללת שזה ייגמר והיא תלך כבר. חייכתי, לא הזזתי אצבע מולה, נשמתי סדיר וניסיתי לא להסיט את המבט. אבל בפנים הלב שלי דהר במהירות מטורפת, זיעה קרה התפשטה לי בין האצבעות, ידעתי שאני צריכה לשבת כשהיא מתקרבת לעברי כי אם לא אשען על משהו, כנראה שאפול. והמוח שלי עבר למצב "מחיקה". הוא עושה את זה לפעמים עם דברים קשים. לפעמים אני אפילו מודעת לתהליך בזמן שזה קורה. עובר על כל נקודת כאב, מזהה אותה ומנסה להשמיד. לפעמים מצליח להשמיד ושום זיכרון לא נשאר, לפעמים רק מכווץ אותה ונשאר כאב עמ</div>Sun, 26 Mar 2017 08:23:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14883049http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14883049http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14882100<div align="right" dir="rtl">לאט לאט הבנתי שאולי היא לא מבינה. אז סיפרתי לה. סיפרתי לה כי קצת נבהלתי. כי היא אמרה משהו שהעמיד אותי באי נוחות. אי נוחות כזאת שמזמן נמאס לי להרגיש. אי נוחות כזאת שבדרך כלל לא מפריעה לי יותר מדי כי לא יוצא לי להתחבר להרבה אנשים חדשים ולכן משפטים כאלה לא יגררו ממני תגובה. אבל איתה הצלחתי להתחבר. והשיחות איתה מתרחבות להמון היבטים בחיי ובחייה. פתאום ההבנה שאולי היא לא מבינה , הפריעה לי. והאי נוחות שחשתי איתה גרמה לי להרגיש צבועה שוב כמו לפני שנים. אז סיפרתי לה. התגובה שלה נעה בין תדהמה מוחלטת לחוסר אמון. דבר שגרר ברברת מטורפת מצידה, צחוק מתפרץ ולא מובן ושניות של שתיקה מוזרה שהרגישו כאילו נמשכו יותר. ואז היא עברה נושא. ואני נותרתי קצת המומה. לרגע נבהלתי ממה שעשיתי. נבהלתי ממה ששיתפתי. ובאותו הרגע זה היכה בי. היא חושבת שאני מתחילה איתה? היא נבהלת כי קבענו את החופשה הזאת מראש והדירה עם מיטה אחת (מטעמים של חיסכון)? היא חושבת שאני מעוניינת? היא נגעלת ופתאום אני כבר לא חברה שחולקת איתה דירה לכמה ימים של חופש אלא מישהי שמנסה? והלב שלי דפק מהר כי מצאתי את עצמי סותמת בכח את</div>Tue, 21 Mar 2017 20:27:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14882100http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14882100http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14874793<div align="right" dir="rtl">למה להתעסק בזה, אם אפשר לא לחשוב על זה? אם אפשר להמשיך לחיות כי יש כל כך הרבה דברים טובים בחיים. כל כך הרבה דברים יותר חשובים, יותר משמעותיים. ויש דברים יותר גרועים מזה. הרבה יותר. כל כך הרבה יותר שזה נשמע מוזר כשמקדישים לזה מחשבה נוספת. כי מה כבר קרה? בן אדם אחד הפחיד אותך וגרם לך להשתתק. כמו שכיתה שלמה החליטה לרדוף אחרייך ונשתלת במקום בלי יכולת לזוז כשקלטת שחבורה שלמה מהם שועטת לעברך. בן אדם אחד טיפש שכנראה אפילו לא מודע למה שהוא גרם, אחרת אי אפשר להסביר כזה דבר. וכיתה שלמה של ילדים. ילדים. שכנראה גדלו וחלקם מתחרט ומצטער. ומה יותר הימם וכאב? בעיטות פיזיות מתחת לשולחן כשהמורה לא רואה? או הטחת מילים שמרגישות כמו בעיטות לפרצוף? ומה יותר כאב? ההבנה שהתגובה שלך בתור אדם מבוגר , לא השתנתה ונשארה אותו דבר כמו לפני יותר מ-20 שנה? העובדה, שמישהו יכול לשתק אותך ורק מחשבה אחת עוברת לך בראש, שמישהו יפסיק את זה כבר. אז למה להתעסק בזה? עדיף לעזוב, לשכוח ולחשוב על דברים אחרים. הרי זה יישכח. והחלק הזה יהפוך להיות קשה יותר, עמיד יותר. העובדה שאני מצליחה לשכוח , היא כל כך טובה בעי</div>Sun, 19 Feb 2017 07:17:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14874793http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14874793http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14340936<div align="right" dir="rtl">היא חיה בי, המישהי האחרת. זאת שנזכרת מדי פעם במגע של הגוף שלה כנגדי. זאת שהלשון שלה, זוכרת את הטעם שלה, והגוף שלה מצטמרר מעונג ומאפשרויות לעוד. אני משתיקה אותה. מהסה אותה. מנסה להרדים אותה לאט לאט, ומצליחה לרוב. אבל מדי פעם, כשיש לי רגע לבד, להיזכר, בה. כל הגוף שלי משתגע. המחוגים שלי מאבדים כיוון, ואני שומעת אותה בראש שלי, מריחה את הריח שלה שוב, ומרגישה את העור שלה עליי. אני חייבת להגיע לפיצוץ רציני, לשיא מטורף, ורק אז אני נרגעת. רק ככה אני יכולה לחזור לשלווה הזאת, שלווה זמנית. שמאפשרת לי לחיות. ומאפשרת לי להחזיק מישהי אחרת.</div>Mon, 15 Jun 2015 14:46:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14340936http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14340936http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14327025<div align="right" dir="rtl">בימים שאני מתגעגעת יותר, כשאני מרגישה שהנה זה לא עבר, ויש תמיד אופציה לעוד משהו. בימים שאני מוצאת את עצמי נודדת במחשבות, יותר מהרגיל. בימים שכל מילה וכל חיוך וכל נקודה, מחזיקה בתוכה אפשרויות רבות, של פרשנות עבורי. בימים שאני שוכחת, איך חייתי בלעדיה, לפניה. בימים האלה, אני חוזרת למה שהיא כתבה. וקוראת שוב. ונזכרת. מקבלת מכה קטנה על הראש, ידיים אוחזות אותי ומורידות אותי למטה, שומרות שהרגליים לא יתנתקו מהאדמה. לוקחת נשימה עמוקה, ומשתתקת. זיכרון הכאב שלה, מכאיב לי הרבה יותר, כמו נצרב לי בעור ומסרב לשחרר. זה כמעט תחושה של קריעה. משהו נשבר, מתפרק, מתמוסס ונקרע אצלי. ולרגע, קטן מאוד, הכל נעלם. הכל.</div>Fri, 15 May 2015 22:31:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14327025http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14327025http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14326121<div align="right" dir="rtl">דברים שמזכירים לי שזה רק במחשבות שלי. משפטים שמזכירים לי שזה לא מה שקורה. חיבוקים שמחזירים אותי למקום שבו אני נמצאת. חיוכים קלים, שמסבירים לי מה המקום שלי. תחושות שלא יכולות לחיות ביחד אף פעם. עדיפויות שמשתנות מדקה לדקה. ריח, טעם ומגע שנשכח. ואז עוד חצי חיוך עם מסר נחמד שמסבירים לי מה אני צריכה לשכוח. ככה זה. יום יום. לפעמים זה חזק יותר. לפעמים פחות. והדבר שהכי מפחיד אותי, הוא לא כמה זמן יעבור עד שזה ישתנה, אלא כמה זמן ייקח לי להתרגל לזה...</div>Wed, 13 May 2015 22:13:00 +0200rose.scarlet44@gmail.com (*Scarlet*)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=779021&blogcode=14326121http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=779021&blog=14326121