http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096סקס, סמים ורוק, טפי.heCopyright 2026 Karma|To infinity and beyond. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/96/80/77/778096/misc/24236430.pnghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14347802<div align="right" dir="rtl">במחשבותיי על מעבר הדירה גיליתי למה זה כואב לי. זה כואב לי כי כאן, החצר הזו, המרפסת הזו, החדר הזה, כל אלו הם שטחי ההפקר שלי וה קסומים עבורי, וחשובים לי. אלו שטחי הפקר, ועל שטחי הפקר קשה לוותר, כי שם אני חשופה, ועומדת בגאווה, שם זה אני מול בחירותיי, ואני איתנה מולן, וטוב לי עם כושר השיפוט שלי, גם ברגעים הלא סאחים שלי. כי זו אני. </div>Wed, 01 Jul 2015 01:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14347802http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14347802http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14341248<div align="right" dir="rtl">נוכח היעדר הרגשות התעורר החשק ובהתעוררות החשק התעורר המין ובהתעוררות המין התעורר הטמטום. וכך בטמטום של בני עשרה, במיטה שבה שכבו אחד לצד השנייה אמת ושקר, הזיה ומציאות, ואם להיות כנה במיטה אחת שכבו אני והוא, שבתוכנו הרבה אמת ומעלינו שמיכת שקרים, שבעיננו הרבה הזיות ובעפעפינו המתנמנמים המציאות, והוא מתסכל לי בלבנונית העפעפיים ואומר: מה זו כל המציאות הזו שבעינייך? כמבקש לתלוש, לעקור. מסתכל עלי ובחיוך בטוח מושיט לי אחר כבוד סיגריה יפה ומגולגלת, ואני אוחזת בה ומוצצת-שואפת, עשן מתוק, נעורים יפים, אל תוך ראותי נכנסת, לוקחת ולוקחת, כלא יודעת, שלמחר יש זמן שבו צפוי הוא להגיע. אך למה לי להתעסק בכל השוליות הזו של עולם נורמלי שנבדלתי בהיותי לא נורמלית? רק מייחלת אני שכולם יבחרו כמוני בחוסר הנורמליות, ועד אז ישארו התענוגים למתבגרים, כבלילה של טעויות, תועים היינו במיטה אחת. </div>Tue, 16 Jun 2015 04:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14341248http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14341248http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14334003<div align="right" dir="rtl">שקט. עכשיו לא מדברים יותר. בין כל השיחות יש אמת רועדת, ואולי היא מחכה להחשף, אולי היא פשוט נמצאת שם. מתחת לפני הקרקע מצאתי לי פנים, פנים שמסמלות לי משהו גדול יותר על החיים. ובין כל המכשולים שידעת שיבואו, היית לי מגדלאור, היית לי דרך. לא דרך סלולה, כי אם דרך שמחכה להסלל, ולא משנה לאן אלך- זה בסדר. אמרתי לך היום שזה נראה כאילו גידלת אותי להיות מה שאני היום, הנערה הספציפית הזו, ילדת הטבע, ילדה אמיתית שרוצה בשלום. אמרת לי בחיוך ובהומור שלך שרצית שאהיה משהו יותר טוב, כל אבא אחר שהיה אומר את זה הייתי מזדעזעת, אבל אתה לימדת אותי לצחוק, לא משנה מה- הכל מצחיק. בעיקר הדברים הכי קשים. וכל צעד שאני עושה במסע שלי אני יודעת שאתה מחכה לי בסוף, מוחא לי כפיים, גאה בי על מה שאני, גם אם הבחירות שלי שונות מהבן אדם שאתה. ובראשי אני עדיין הילדה הזו שלומדת ללכת, הילדה הזו שלא יודעת לשחות ואתה קורא לי לבוא אלייך בשחייה, וכל פעם כשאני מגיעה- אתה מתרחק, כדי שאלמד לבד. נתת לי את כל הכלים אבא, והכל נמצא על השולחן, ואתה רוצה שאשתמש בזה, שאשתמש בך להיות לי מורה דרך. אבל גידלת אותי כל כך טוב שאני</div>Sat, 30 May 2015 23:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14334003http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14334003http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14332414<div align="right" dir="rtl">פתיחות, גם ברמה הפיזית אבל בעיקר בנפשית. משהו משוחרר, בלי הסבר.נשיקה כזו שנוגעת.ונגיעה, גם ברמה הפיזית אבל בעיקר בריגשית.השתחררות, מכל המוכר והידוע, מכל השקרים, מהעבר, מהמוסכמות החברתיות.שקט רועש.לעצום עיניים ולהרגע.אני צריכה להגיד לך תודה...תודה שבמשך חודש הפכת להיות חלק ממני, ותודה שעוד לא יצאת ממני, עדיין יש לי משהו ממך אצלי בלב, בהתנהגות, בביטחון.אני רוצה להגיד לך שלמרות שאת חלק ממני את שונה ואני מקבלת אותך עם כל הפגמים שלך, אני אוהבת את הפתיחות שלך ואימצתי אותה אלי.אני רוצה לשקוע אלייך בלי לאבד הכרה.ואתה, אתה סוד כשכולו פרוש אלי ואני מלקטת רמזים וצועדת בשקט אלייך, נוגעת לא נוגעת.נכנסת אל הדלת הזו שנקראת העולם שלך, טורקת אותה, אבל בלי לאבד שליטה.וגם אם אפול יש לי קרקע, וגם אם יתעוררו נקיפות מצפון, אין בי פחד.התעוררות בזמן שאני עוצמת עיניית ומתמכרת לרגשות שבמשיכה.אני צריכה לאחוז בזה, כל עוד אפשר ועם זאת לשחרר.איזה מוזר.איזה יופי.</div>Wed, 27 May 2015 17:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14332414http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14332414http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14328456<div align="right" dir="rtl">אני נוהגת לומר לכל מי ששואל אותי בדבר התיאטרון את הדברים הבאים: מילדותי, זוכרת אני את עצמי שואפת להיות שם, על הבמה, כשמילים שנכתבו ביזע ודמעות יוצאות מפי כאילו נולדו עתה בראשי. תמיד חלמתי על כך. נולדתי ילדה קטנה עם חלום. כשגדלתי קצת התחלתי לתהות: איך זה שיש אנשם שמסתובבים ככה סתם, בלי תחושת יעוד, בלי רצון מוביל, בלי חלום? ובכאבי, כואבת אני את כל אלו שדרכם סלולה בעל כורחם, כל אלו שנולדו אל מסגרות- בית ספר, בגרות, צבא, פסיכומטרי, לימודים, תואר. מסתכלת אני על אותם אנשים וחושבת בליבי: "ראי אותם, באיזה יאוש גדול הם חיים". ולאן הם דוהרים כל אלו? ומזו הדרך שכבר סלולה להם ומהי סופה? אני תמיד הרגשתי נבדלת. תמיד ידעתי מה הדרך וגם מה סופה. בבגרותי החלו ספקות, לא מתוכי אלא מתוך המסגרות שאלו למען הסיפור: "הדרכים הסלולות", כל האנשים האלו שדוהרים אל הלא נודע כבטוחים שהם יודעים מה יש בלא נודע. זכורה לי בעיקר שיחה שהתנהלה בחדרה של הרכזת שכבה שלי בנוכחות אמי, המחנכת שלי, רכזת השכבה ואני (שלמרות שנושא השיחה היה אני וציוניי, הייתי חלק מזערי בשיחה וחלק אפסי בהחלטותיה). השיחה הזו זכורה לי מכיוון</div>Mon, 18 May 2015 22:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14328456http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14328456http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14309134<div align="right" dir="rtl">לאן פניי מועדות? והאם זה משנה בכלל? אותו חלום ישן, להיות על הבמה, עם טקסטים שיגרמו לכולם לחשוב, לשבות את תקרות הזכוכית, את ההשפלה. אותו חלום ישן, רק שעכשיו נמצאת גם מחשבה, אותה ילדה עזובה עם הפרעות אכילה, אותו כאב, אותה משאלה, שכולם ישמעו ויחשבו בפעם הראשונה. הפחד הוא לברוח ובכל זאת יש תקווה, להקים איזה בית על גבעה רחוקה, להגיד "די לרעש" ולברוח אל אמא טבע הגדולה, כי בכל זאת זו האמא היחידה שהייתה שם מתחילתה ועד סופה של המלחמה. והכניעה היא מכרסמת, אוכלת לי את המוח, מה זה נקרא להלחם ומה זה נקרא לברוח? האם העולם הזה עוד ראוי להצלה? ו"מי שמך", ילדה, על כל החברה הגדולה? וגם אני נמצאת במלחמה קטנה, בעולם שלי זו המלחמה שתקבע, איזה בן אדם אני ומה אני רוצה, בגרות, השכלה, אמא- הכל זה אותו חרא. שנים באותו בית מוציאות ממני את המיץ, גומרות לי את הכוחות, איך אפשר כך להמשיך? אולי בסופו של דבר אברח אל השקט, הטבע הטהור. אך אני לא רוצה כך לוותר ולהשאיר פה חור. אז לאן פניי מועדות? והאם זה משנה? שוב אותה ילדה עם ידיעה מתמדת- העולם ישתנה. אז עברתי לא מעט, ואני לא מקטרת, בכל זאת</div>Fri, 10 Apr 2015 16:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14309134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14309134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14304079<div align="right" dir="rtl">בטיפשותי החילותי לחפש לי בית, מקום לגור בו. היה זה לאחר שנגלה אלי הדבר: אמי מבקשת לסלקני. יש בי פליאה, ואני מופתעת מעצמי שיש בי פליאה, הרי מה ניתן לצפות מאשה שכזאת? אך האמנתי שלא כך הדבר, האמנתי שיש בה יותר מידי מכדי לוותר עלי כאילו הייתי עלה נידף ברוח. להשליך אותי כאילו אומרת:"אין לי זמן לטפל בזה", כאילו הייתי נייר שמועד לגריסה. בטיפשותי החילותי חושבת, ובמחשבותי לא נגלה אלי דבר אלא הבדידות. בטיפשותי החילותי כואבת, ובכאבי הלב כנמס למראה העצבות. בטיפשותי, החילותי כותבת, ובכותבי, אין דבר חדש תחת השמש.</div>Mon, 30 Mar 2015 20:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14304079http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14304079http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14285089<div align="right" dir="rtl">אוקיי, אז בואו נדבר על החיים רגע. קודם כל, למה את מצביעה? הייתי ממליצה לכן להצביע מרצ, אני מאמינה שזו הבחירה הנכונה לכל אחת פה גם בקהל, כן, גם אתה. דבר שני, מה את רוצה להיות בחיים? אני חושבת שלכל בן אדם צריכה להיות מטרה, אפילו אם היא הכי קטנה, משהו שמכוון. כיוון, לי יש אחלה כיוון אם אתה יודעים למה אני מתכוונת. הכיוון שלי מדהים. וזמין כל הזמן. טוב, אז עכשיו משהו פואטי הכניסיני, תחת כנפף והיי לי אם ואחות והיי חיכך מקלט ראשי קן תפילותיי המתנשאות ובאין רחמים בין השמשות שחי ואגל לך סוד יסוריי אומרים אהבה יש בעולם מה זאת אהבה? אומרים אהבה יש בעולם מה זאת אהבה? *אם באמת הצלחתי לזכור אני פאקינג מלכה* לא שלי, של חבר (; טוב בואו נמשיך רגע קר לי אני סוגרת את החלון ................... התקשץי לסגור את החלון מאוד חשבתם פעם כמה פעולות היום יום הן קשות? זה מטורף. פאקינג להצליח ללכת זה קשה העניין הזה גם לחשוב, באמת לחשוב, מחשבות עמוקות זה גם קשה. לא הרבה אנשים מצליחים, אלו שמצליחים הם ספורטאים בעיניי. צריך להיות אולימפיאדה של מחשבות אני כרגע מנסה</div>Wed, 18 Feb 2015 19:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14285089http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14285089http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14274303<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני כותבת מוזיקה, ולפעמים המוזיקה כותבת אותי, כך בשיר פשוט, כל מה שגר לי בלב נשפך ממני, ככה בשנייה כל מה שכואב מתגלה, בצורה הכי חשופה ועירומה הכל עולה. לפעמים אני בוכה דמעות, ולפעמים הדמעות בוכות אותי, ככה יוצאות בלי סיבה מוגדרת, מראות לי שמשהו במצב הקיים לא הגיוני, גורמות לי לחשוב למה הן כאן, מה עליי לעשות, גורמות לי להבין מה עליי לשנות. לפעמים אני מציירת ציור, ולפעמים הציור מצייר אותי, כל האישיות שלי קורנת על דף צבעוני, מיוחד, מרגש, ככה, בדיוק כמוני, לפעמים כשאני לא מצליחה לבטא היצירתיות שלי מבטאת אותי יותר טוב ממני. </div>Tue, 27 Jan 2015 22:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14274303http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14274303http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14273156<div align="right" dir="rtl">למה אני בכלל שומרת אותם, 16 שנים, מה יצא לי מלשמור אותם? כבוד עצמי? זו סתם מוסכמה חברתית. הרי סקס זה משחק, זה יכול להיות מקסים ומאהבה, וזה יכול להיות משחק שכיף לשחק, אז למה אני עוד שומרת אותם, כדי להיות עוד אחת מהבנות שהפעם הראשונה שלהן היא עם החבר? כי אני מפחדת שהחברה שסביבי תדע? כי אנשים ישפטו? ואולי, אולי אני מפחדת כי אני אשפוט?</div>Sun, 25 Jan 2015 16:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Karma|To infinity and beyond)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=778096&blogcode=14273156http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=778096&blog=14273156