http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771670heCopyright 2026 StoryWhisper. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771670http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771670&blogcode=12908017<div align="right" dir="rtl">הבוקר עלה, התארגנות מהירה. זריקת חפצים לכל עבר. כל הספרים תוך שניה בילקוט, הבגדים מוכנים ומתותקים ללכת. השעה הייתה סבירה, עגולה ומדוייקת. אך השעון היה קפוא ועצר מלכת. אין פלא שזאת השעה, הוא נתקע, שוב. כמו תמיד. שהנפת יד מהירה, לקחתי את הילקוט ביד אחת, בשניה את האוכל רצתי אל מחוץ לבית בקריאה מעומעמת- ביי אמא.. ונעלמתי. המעלית נפתחה, האוכל לתיק, הדברים מסודרים יפה. החלום הזה, החלום המוזר הזה, המוכר. התחלתי ללכת, בצעדים מדויקים, המשכתי, בדרך הרגילה. האנשים הרגילים בדרך, הנוף הרגיל. הכל, כל כך רגיל. נמאס מהשיגרה הזאת. המבטים שננעצים כל פעם מחדש כמחטים קטנות וזעירות. החלטתי, אני רוצה לשנות את השגרה הזאת. בפניה הראשונה פניתי, לא זכרתי כבר לאן זה מוביל. המשכתי לפי אינסטינקטים, הלכתי בעקבות עצמי, לחפש את עצמי. דמיינתי את הסמטאות כמבוך אחד גדול, חיפשתי את הפיתרון את היציאה, את הפתח ללב. המשכתי לכיוונו, פניתי, והמשכתי ישר, ושיניתי כיוון. ניסיתי הכל. תוך 5 דקות קלטתי שחזרתי לשגרה, לשגרה הרגילה כל כך. השגרה שניסיתי לברוח ממנה כל כך הרבה. המשכתי בשביל, נכנעתי. הצלצול נשמע ברק</div>Sat, 03 Dec 2011 01:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (StoryWhisper)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771670&blogcode=12908017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771670&blog=12908017http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771670&blogcode=12863846<div align="right" dir="rtl">היא הסתובבה שם, לבד. בחולות. היא הסתובבה סביב עצמה בלי לדעת למה. היא פשוט הלכה לה.היה נדמה לרגע, שאולי סהרורית היא. היה נדמה, אבל לא בטוח.היא המשיכה ללכת ככה, בעליות ובמורדות, כשהשמש קופחת ממעלה.המרחב הפתוח, שנראה אינסופי, נדמה רק כצלע קטנה.אך היא, היא עוד שם, מסתובבת סביב עצמה. המבט האבוד בעיניים המסתכלות לכיוונים שונים,המבטים שממשיכים להיחשף עוד ועוד. אל מול האור המוחלט הזה, שמסנוור את כל המסתכל.העיניים, העיניים שהתגלו כך מאחור, עוד זוג, ועוד זוג. הן לא נגמרו, הן המשיכו למצמץ להן בהפתעה.ולפתע כל האזור נחשך, העיניים הסתירו את האור, וההסתובבות בחולות נפסקה.עכשיו, עכשיו היא הלכה לאיבוד בחלל. במרחב העיניים היא אבודה, והמבט שלה? לא נראה כה שונה משאר העיניים.אך היא? היא שונה, היא אדם. היא לא סתם זוג עיניים נוסף. היא עם אישיות, היא עם תוכן. היא לא עוד סלע חלול.ככה היא נראתה, ככה היא נראתה בחלומי.כל כך אבודה, כל כך מיוחדת.הרגשתי את הפחד שלה, הרגשתי את הלחץ והרגשתי גם את התסכול.וידעתי שאני מכירה את הכל, ידעתי שזה מוכר לי.לא הבנתי מאיפה, גם לא הבנתי למה.אבל ידעתי שזה מוכר, כל ההרגשה.גם היא, הי</div>Thu, 10 Nov 2011 23:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (StoryWhisper)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771670&blogcode=12863846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771670&blog=12863846