http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033מאוד פשוט - עצמו עינייים והרגעו. לידכם יופיע ענן. עלו עליו ותפגשו את השומר, הסנאי. כן, הם יודעים לדבר. תהיו נחמדים! אחר כך זה פשוט ריחוף מהיר למעלה, והנה אתם עומדים בשער. הגן שלי, ברוכים הבאים.heCopyright 2026 מיט. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=13047382<div align="right" dir="rtl">היו כמה ימים מה זה מוצלחים. יצאתי מהבית בשש בערב. נסעתי לפגוש חברה בתל אביב. ללכת ברחובות בשעת ערב מאוחרת שכזאת זה דבר מאוד מיוחד. לחולים. יצאתי כבר מהבית. לבית חולים, באירועים מיוחדים, לצבא. אבל סתם ככה, סתם להסתובב בעיר בערב?הרגשה כאילונסעתי לחו"ל ופתאום התחברתי חזרה לעורק החיים. כמויות שלאנשים. זורמים ברחובות. דוכנים, צעקות. חנויות פתוחות שמנסות לפתות. פריקים בכיכר, בחור הזוי צועק אלי "מה שלומך? ט"ו בשבט שמח!", כמה צדיקים בתהליכי סגירה של הדוכן שלהם - כבר חושך ולא מניחים תפילין.יש לגיטימציה בתל אביב. בתיכון חברה שלי אמרה לי אתזה וזאת הייתה נדמית לי אמירה פרובינציאלית להחריד. אבל אחרי החופשה הארוכה שהייתה לי מהעיר הזאת - כמה חודשים- פתאום הרגשתי את זה גם אני. הלגיטימציה להיות מוזר, להתלבש אחרת. להצטרף לחלק מהמגוון הסואן שרוחש ברחובות. קצב תחושה אורות. באו אלי כולם. ואני חששתי. מה זה חששתי. לחץ בבטן ומעברים חוזרים ונשנים על הכל בראש. למהאניעושהאתזהלעצמי מהאםזהלאילךאיאפשרכברלבטלאתזה. ואז הם הגיעו. ובהתחלה היה מביך. מה זה מביך? שכולם עטים על האוכל כמוצאי שלל רב. כן אנחנו לא מדברי</div>Thu, 09 Feb 2012 19:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=13047382http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771033&blog=13047382http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=13020703<div align="right" dir="rtl">עליות וירידות. כבר חזרתי לעבודה, אמנם לא לכל הזמן, אבל יחסית לעצמי להמון. והנה היום הייתה נפילה. הלכתי לעשות משהו בעצמי. משהו שכבר ידעתי שאני יכולה לעשות, שבשלבים מוקדמים יותר במחלה הצלחתי לעשות בלי בעיה. והנה היום זה לא הלך. לא קמתי טוב והיה לי כאב ראש נוראי על הבוקר. התעקשתי לעשות את זה והנה נפלתי. וזה קשה. הכי אני שונאת כשאני מגיעה למצב לא טוב וזה מול אנשים זרים. תמיד הם דאוגים וקופצים להביא מים ולסייע. אבל ה- המבטים האלה. תראו איזו מסכנה. בחורה כזו צעירה. מה בעצם לא בסדר איתה?? עם השיפור שחל בזמן האחרון מזמן לא יצא לי לראות אותם. שכחתי כמה שזה קשה. אז מסתבר שאני משתחררת בקרוב. הייתה שאלה של קבע, אבל למרות שהמצב הבריאותי במגמת שיפור תמידית, הרי שהצבא לא יכול להסתכן. אני ודאי מבינה. אבל תודה רבה על שירות החובה המלא. אני לא אומרת שאני עצובה או משהו כזה. הייתי אומרת שהלם, שוק, סערת רגשות, הן מילים שמתארות את המצב טוב יותר. הכרתי בעובדה שאפשרות כזו קיימת, אבל לא חשבתי שההכרעה תיפול עליי ככה אאוט אוף דה בלו. סתם יום רגיל וקוראים לי לסא"ל והוא מודיע לי את החלטתו. כבר היו לי תכניות</div>Fri, 27 Jan 2012 15:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=13020703http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771033&blog=13020703http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12972593<div align="right" dir="rtl">מוזר, דווקא החזרה לשגרה מדגישה לי איזו דרך ארוכה אני עוד צריכה לעבור. לשבת חזרה מול המחשב, להיות בחברת אנשים, ולזכור איך ממש לפני כמה חודשים הייתי אחרת. קורעת את התחת, נשארת עוד שעות. לא בקטע מתנשא, הייתה עבודה שהיה צריך לגמור בזמן, ואני נכנסתי בה. בכל הכח, ואז בקצת יותר כח. ועכשיו - יש כלכך הרבה שצריך לעשות, כל כך הרבה שאני צריכה להשלים ולחזור. להתעדכן ולהתרשם. ובמקום להכנס בדברים אני מוצאת את עצמי באפיסת כוחות הרבה יותר מדי מוקדם. אז נכון, לפני חודשיים גם את זה לא הייתי מסוגלת לעשות. אבל לפני חודשים הצתמחתי בבית, ולא עשיתי כלום. ממש שום דבר. ולא הבנתי כמה נפלתי, וכמה צריך עוד לטפס. עוד דבר מוזר שקורה לי עכשיו - לא נעים לי לא לעשות כלום כשאני בבית. זה לא שיש לי כח או יכולת לעשות משהו יותר פרודוקטיבי מלקרוא או לראות סרטים. אבל זה קשה לי נורא לעשות את זה. במקום שאני ארגיש את הלגיטימציה של להיות חולה, אני מרגישה את כל הדברים היצרניים שאני יכולה לעשות באותו הזמן. חברה שלי אמרה שאולי התחלתי את החזרה מוקדם מדי. אולי הייתי צריכה עוד כמה שבועות בבית, להתחזק עוד יותר. אבל אני אומרת - אם אני</div>Mon, 02 Jan 2012 14:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12972593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771033&blog=12972593http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12919706<div align="right" dir="rtl">בכמה ימים האחרונים נדבק לי השיר הזה ואני לא מצליחה להפסיק לזמזם אותו. כשאני קמה בבוקר, גם אם כואב לי הראש. כשאני מבואסת, כשבא לי לשמוע משהו יפה. אני מרגישה שהוא מדבר עליי. אי אפשר למצוא התאמה מושלמת בין המילים והעלילה של השיר לבין מה שקורה לי, אבל בכל זאת - משהו באווירה שהוא מתאר. המסע, האווירה המלנכולית משהו, הערכה מחודשת לדברים. אני מרגישה שמשהו בו פשוט נכון לגביי כרגע. והמילים. רק בשביל המילים שווה לשמוע את השיר הזה עוד פעם ועוד פעם. "צמרת גשומת עפעפיים" - אני מרגישה את הלב שלי מתרחב. איזה תיאור יפייפה ומדויק. אני יכולה ממש להרגיש את זה. הצמרת הרטובה מגשם. "עפעפיה". זה כל כך יפה. "מצפים עוד לך עובר אורח". אני מרגישה שהוא מדבר ישירותאליי. עוד לא קרה לי דבר כזה אףפעם. שחרשתיעל שיר. ממש שמעתי אותו עוד פעם ועוד פעם כל הזמן. דיברתי עם בת דודה שלי היום. לא דיברתי איתה הרבה מאוד זמן, כמה חודשים. החיים, אתם יודעים. בכל מקרה היא עוברת קטע קשה עכשיו עם הבן שלה. כל מיניי בעיות בריאותיות. משהו בחוויה שלנו מאוד דומה. המפגש הראשון הזה עם אוזלת היד של המוסד הרפואי. חוסר האו</div>Wed, 07 Dec 2011 15:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12919706http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771033&blog=12919706http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12890486<div align="right" dir="rtl">אז כשאני כותבת בלוג. אני כותבת לעצמי או לקורא? אני חושבת שיש בלוגים בישרא שבהם העניין ברור. בלוגי ההמלצות למיניהם, מתכונים, דעות, לא חסר. שלא להזכיר את הבלוגים הסתומים בהם הכותב פשוט כותב מילים לעצמו, בלי לטרוח להסביר לקורא במה מדובר. באותה מידה הוא היה יכול לכתוב את המילים במחברת ולהחביא אותה במגירה. אבלאני חושבת שמרבית הבלוגים הם לא כאלה. הםיותר שילוב של שני הדברים. סיפוק של יצר אנושי. לא יצר ההצצה, אלא הרצון שיציצו עלינו. שיקראו אותי. שמישהו ישמע את המחשבות שלי, ושזה יעניין אותו. הכל בישרא נמדד לפי קריטריונים כאלו. כמה כניסות? כמה תגובות? רשימות של "אנשים שקוראים פה" בצד, ושל אלו ש"אני קורא אצלהם". ובעצם, מה שאני מנסה להבין זה מה אני עושה פה? קרה משהו ביום שבת האחרון. יצירת אמנות שלי נהרסה. לא בכוונה תחילה, ממש לא במזיד, זו הייתה תקלה ואנחנו אפילו לא יודעים של מי. העניין... כאב. זה לא משהו שאפשר לשחזר. עבודה שאני מאוד גאה בה (כבר דבר נדיר) שנעשתה לפני כארבע שנים. אני הייתי במקום אחר לגמרי, הייתי משופשפת בצורת המחשבה ובראייה הדרושות ליצירה. (לא שאני אומרת שזה נעלם, אבל שנתיים ב</div>Thu, 24 Nov 2011 14:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12890486http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771033&blog=12890486http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12865192<div align="right" dir="rtl">לאחרונה אני חושבת הרבה על העתיד. קודם ידעתי שנשארה לי עוד שנה בצבא. המון זמן. באמת שאין מה לחשוב קדימה כשיש עוד כל כך הרבה לפניי. עכשיו כשכבר עבר יותר מחודש, ובמצב הזה שבו כל החברות שלי נמצאות/מתכננות את החיים אחרי, ואני בבית כל כך הרבה זמן, המחשבות מגיעות בעקשנות גדולה מתמיד. בניגוד למה שפעם היה קורה &ndash; הייתי חושבת על העתיד באושר מעורפל וחסר כל פרקטיות, כיום המחשבות מתמלאות בשיקולים יותר רציונליים. אז נתחיל מזה שאני רוצה לגור בארץ. זה טבוע בי כל כך עמוק שקשה לי לקלף את זה למרכיבים, אבל אני יודעת את זה בודאות שורשית ועמוקה. משהו מאוד קיצוני צריך לקרות כדי שאני אסכים לגור במקום אחר. אין לי ארץ אחרת וכל זה? אני באמת מאמינה בזה, עד כמה מוזר שזה יכול להיות לאנשים שסביבי. אבל אין ספק שזה מגביל אותי מבחינת הקריירה. הביצה פה קטנה, ובחו"ל הדברים מפותחים יותר. ישנם תחומים בהם אין מה להשוות בין הפיתוח האדיר בחו"ל של הדברים לבין הרמה שלהם בארץ. ועוד מגבלה &ndash; ילדים. לא עכשיו, אבל בעתיד. מקצוע שעובדים בו עד אמצע הלילה? ממש לא בשבילי. אני לא רוצה לפספס את הילדות שלהם, אני לא רוצה שתהיה</div>Fri, 11 Nov 2011 13:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12865192http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771033&blog=12865192http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12860944<div align="right" dir="rtl">הלכתי ברחוב ופשוט הרגשתי את זה בעצמות. קור שמחלחל, אף שקצת קופא לו, החשק לשתייה חמה ואולי גם איזו שמיכה נחמדה. אז יש לי נעלי בית עם דוגמא של כלבים מקדימה, וכשאני הולכת זה נראה כאילו שהם מציצים מתחת למכנסיים שלי. סגרתי את התריסים, והשלב הבא הוא ללא ספק תה.השנה עושה רושם שנקבל אותו כמו שצריך. כבר בשלב זה כבר היו קצת גשמים, וקצת סופות. שלוליות פה ושם. כאילו השנה הוא לא רוצה להתעכב. הוא מרגיש את הלחץ. להרוות את כולם במים. אחר כך אני אמצא סווטשירט נוח וחורפי, ואהנה מהאפשרות להיות קלישאה מהלכת. אם כבר חולה, אז לגמרי. כשהמחלה התחילה היה חם בחוץ והזיעה לא הייתה בגדר אפשרות, אלא פשוט דרך חיים. עשרות בדיקות אחרי זה, והנה אני פה. עדיין חולה. והמזג אוויר זועק לי את כל הדברים שאני מפספסת. את הזכות המופלאה של להיות אדם בריא, שיוצא ובא. רוקד ועובד ועסוק-באמת שאין לי זמן להפגש!-ומועיל ורב וצועק ועומד באתגרים, או לא. לא שאני אומרת ש... לא, ברור שלא. אני מעריכה, באמת שאני מעריכה. ויש לי פרופורציות, באמת שיש לי. אבל אין מה לעשות - אין כמו נסיון חיים כדרך של העולם להעמיד אותך במקומך ולצחוק עליך קצת.</div>Wed, 09 Nov 2011 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=771033&blogcode=12860944http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=771033&blog=12860944