http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612heCopyright 2026 Alice?. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/86/76/768612/misc/24494494.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=14192151<div align="right" dir="rtl">יש רגעים בחיים שאני מרגישה כאילו היקום בוחן אותי. אני בטוחה שאתם יודעים על מה אני מדברת... מי לא מרגיש ככה לפעמים? מצאת עבודה טובה ובדיוק אתה מקבל עשרות פניות ממעסיקים ששלחת להם קורות חיים מצאת דירה נחמדה שמתאימה בדיוק לצרכים שלך ואז חבר מפרסם דירה להשכרה במיקום שתמיד רצית. מצאת פרטנר אידיאלי לחיים טובים ופתאום אנשים מהעבר חוזרים לחייך. יכולנו להיות זרים באוטובוס, אבל היקום החליט לבחון אותי- לבחון את הרגשות שלי כלפי בן הזוג שלי יכולתי לא לקבל עכשיו את הסמס הלא קשור (בעליל) לחיים שלי בזמן שאני מחפשת דירה חדשה לגור בה עם הבן זוג שלי אבל זה בכל זאת קרה אחרי שנתיים ומשהו שלא דיברתי עם הבחור הזה- יום אחד פשוט נעלמתי לו... אולי זו ההזדמנות שלי להתנצל, לקבל מחילה. יכולתי לא לקבל את הודעה הודעה בפייסבוק אחת לכמה חודשים מאותו בחור שכל כך רציתי תקופה אבל חיפש משהו אחר ממני אבל מהרגע שהתחלתי לצאת עם הבן זוג שלי הוא מנסה אחת לכמה חודשים לבדוק אם יש לו עוד סיכוי. היקום בוחן אותי וזה בסדר... אני שלמה עם מי שאני ועם מה שיש לי בחיים. </div>Mon, 01 Sep 2014 20:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=14192151http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=14192151http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=14182593<div align="right" dir="rtl">לרגע לא שכחתי את רשימת 100 הדברים שאני רוצה לעשות בחיים, גם לא הייתי פה המון זמן... עכשיו יש עוד פריט שאפשר להוריד מהרשימה (עברה כמעט שנה מאז אבל שיהיה...) לפני כמעט שנה קרה הדבר הכי מאושר בחיים שלי (ואני לא מגזימה)- אימצתי כלבה!! כל החיים שלי רציתי כלב ואמא שלי תמיד אמרה לי: "שתעברי לבית משלך תביאי כמה כלבים שאת רוצה" אז ככה עשיתי :) היה ברור לי שאני הולכת לאמץ כלב ולא לקנות, בכל זאת- פעילה למען בעלי החיים. חיפשתי פיטבול, כן, כן- פיטבול! הכלב ה"מסוכן" הזה... אחרי חיפושים מרובים- מצאתי אותה!! הפיטבולית המושלמת, כלבה יפהפיה, בת 3 (כבר בוגרת ולא גורה). הלכנו לפגוש אותה וישר התאהבתי, ידעתי שזהו זה- אותה אני רוצה! פשוט נועדנו, אין מה להגיד. האזניים שלה והזנב לא קצוצים, היא מאומצת, בדיוק בצבע הכסוף שרציתי. חלום שמתגשם. מאז אי אפשר להפריד אותנו :) ברור לכולם שהיא אוהבת אותי יותר מאשר את בן הזוג שלי. אנחנו ישנות יחד, אוכלות יחד, אני מגנה עליה- והיא עלי. אהובה שלי! &hearts; בתמונה: אני ונלה בפגישה הראשונה שלנו. נלה כיום- אחרי כמעט שנה. כמה אושר בתמו</div>Sun, 17 Aug 2014 15:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=14182593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=14182593http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=14165931<div align="right" dir="rtl">בטח זו הכותרת הכי נפוצה פה... נראה לי ששנה לא הייתי פה, אבל משהו בתוכי הבין שאת מה שאני רוצה לכתוב, אוכל לעשות רק פה. כמעט שבוע עבר מאז הכניסה הקרקעית לעזה, זה היה טוב ויפה עד הרגע שהחליטו להכינס רגלית, לא? חייל הים והאוויר תוקפים, הסיכוי שיפגעו בהם קלוש כל כך וכיפת ברזל מגנה עלינו בעורף... אח שלי היקר, הפוסט הזה הוא בגללך ובשבילך. כבר קרוב לשלושה שבועות שלא ראינו אותך, כבר כמה ימים שלא שמענו ממך... נחלוואי שלנו. מי יודע איפה אתה, מה עובר עליך ואילו מראות ראיתה. אתה חזק, אנחנו יודעים את זה... לפני כמה שנים, שהתגייסת, הצבא הכין אותך לרגע הזה כמה באמת "זוכים" ליישם את מה שלמדו בטירונות? אתמול בערב פתחנו חדשות, (את האמת שאני כבר לא מסוגלת לשמוע חדשות יותר) מח"ט נח"ל דיבר. הוא סיפר איזו עבודה טובה אתם עושים ואני בלב נשברתי. רציתי לקום ולכבות את הטלוויזיה- רק לא לשמוע על הנח"ל. בכל יום אני מקבלת הודעות מהחברים שלך, אלה שכל כך אוהבים אותך אלה שמתפללים שתחזור הביתה בריא ושלם אלה שדואגים לך. לפעמים זה מחזק אותי לראות כמה אנשים אוהבים אותך לפעמים זה ממוטט- מחזיר</div>Wed, 23 Jul 2014 11:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=14165931http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=14165931http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13826842<div align="right" dir="rtl">מס' 85- להתנדב. התחלתי להתנדב בעמותה מדהימה, "גג לחיות" בחולון. מידי יום שלישי אני הולכת למספר שעות, מנקה את הכלובים, משחקת עם החתולים המדהימים והכלבים המדהימים עוד יותר. כמות האהבה שמקבלים במקום כזה היא בלתי נדלת. כל שבוע מחדש אני פוגשת כלבים מדהימים, גורים לקקנים, את רוקי ושלומי (שני הכלבים שאני הכי אוהבת באופן אישי) ומהם אני מקבלת חיבוקים בקפיצות וליקוקים אין סופיים. רוקי: עכשיו מתחיל החופש הגדול, רוב האנשים פה הם תלמידי תיכון- אז אני פונה אליכם, אם אתם מחפשים עשייה משמעותית לחופשת הקיץ, משהו עם סיפוק, כיף ושבאותה מידה יחזירו לכם משהו- אני ממליצה בחום ללכת להתנדב בכלביה. אפילו רק בשביל לטייל עם הכלבים. אם יש מהו שהם צריכים שם זה חום ואהבה אנושית... מידי שנה מומתים כ- 100 אלף כלבים בכלביות העירוניות מחוסר מקום (פיתרון פשוט), הרבה מאוד מהעמותות הפעילות למען בעלי החיים מצילות את הכלבים האלה ממוות, אבל עם זאת אנשים מעדיפים להוציא אלפי שקלים על לקנות כלב גזעי (שבינינו אין שום משמעות לעובדה שהוא גזעי). ובכלל- למה לקנות כלב? הכלבים הכי מדהימים הם מעורבים ומוצעים לאימוץ. </div>Tue, 25 Jun 2013 08:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13826842http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=13826842http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13676259<div align="right" dir="rtl">כל כך מתסכל שמדליקים אותך אחרי משהו ואז בבת אחת הורסים את זה במשפט הכי קטן. כמו נר שדולק בהתלהבות עד שמגיע ילד קטן ומכבה אותו בבת אחת. אז למה לטרוח?</div>Sun, 17 Feb 2013 17:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13676259http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=13676259http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13551305<div align="right" dir="rtl">ואוו! אני לא מאמינה שכבר עברה שנה. שנה מאז שהקמתי את הבלוג הזה... שנה מאז שהכל התחיל- הגילוי, הביופסיה, הדיכאון, האולטרסאונד, הכאב, הבדידות, הניתוח. אני מסתכלת על הגוף שלי ותוהה איך זה קרה לי? למה אני מכולן? אני לא מאמינה שזה מאחורי! אל תבינו אותי לא נכון, לרגע אני לא מתלוננת (את זה עשתי מספיק באותו הזמן). בסופו של דבר, זה חלק ממי שאני, זה הפך אותי להיות מי שאני היום. חיזק אותי. אני מסתכלת על הגוף ונזכרת בהכל, בלי לפספס שום פרט... בינתיים הצלקת מהניתוח עוד קיימת הם הבטיחו לי שהיא תיעלם. יותר מקיומה של הצלקת מהניתוח- קיימת הצלקת מהביופסיה. נקודה קטנה, זעירה כל כך שאף אחד, חוץ ממני כמובן, לא מבחין בקיומה... אבל היא השאירה לי צלקת גדולה בנפש. כזו, שאני לא יכולה להיות בטוחה שתיעלם. איך כבר עברה שנה? Alice.</div>Tue, 13 Nov 2012 23:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13551305http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=13551305http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13543354<div align="right" dir="rtl">אני חיה מרביעי לרביעי, מחכה לזה בקוצר רוח מהשנייה שאני יוצאת משם! רוצים לחבק, להתקרב, שיתייחסו אליהם.... הם הפכו להיות חלק מהנוף שלי (ואני כל כך שמחה על זה). שוב אני נפעמת בכניסה, פנים מוכרות מחייכות, אומרות שלום. הם כבר זוכרים אותנו. שיעור ראשון שעובר, עובד יפה. העבודה עם הילד מספקת כל כך, הוא לומד ומבין, כותב, מתקן, מתקשר ובעיקר מקשיב. בלי לשים לב השיעור נגמר ובחיוך גדול. השיעור השני מתחיל, שמו של התלמיד זהה לשלי, "אנחנו א' בן וא' בת" (אני שומרת על אנונימיות עבור התלמיד) שנשאל אם הוא בן או בת הוא עונה: "אני בת!" ומחייך, קשה לו להסתכל בצורה מפוקסת, ככה זה נראה בכל אופן, הוא רוצה לחבק ולנשק... אבל רגע! מתעשתת ומציבה את הגבול, למרות הקושי. מנסה לגרום לו להבדיל, בן או בת אנחנו גולשים! אבל צריך לעבוד איתם על הכל. אחרי שחזרנו לנסות לתפקד כחלק מהשיעור. השיעור הסתיים והגיע הרגע שלי להישבר, תחושת אכזבה קלה שעברה בי. "אל תתרגשי" אומרת לי המורה המאמנת, תומכת, עוזרת ובעיקר מבינה... אם לא יהיה לנו קושי, מה הטעם בכל זה? ממש כמו רכבת הרים.</div>Thu, 08 Nov 2012 10:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13543354http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=13543354http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13538855<div align="right" dir="rtl">שוב אני מגיעה לבית הספר. אותם "ילדים" מגיל 6 ועד גיל 21 מתנהגים אותו דבר. כמה תמימות, הם כאלה יפים מבפנים. שוב באים ומחבקים ואני מנסה להבין- פעם נוספת- למה אנחנו מתייחסים אליהם ככה?? "קדימה יורדים לטקס"... אומרת המורה, כולם קמים ובודקים שאף אחד לא חסר יורדים בצורה מסודרת ומתיישבים יפה באולם. 17 שנה מאז הרצח של רבין, חלקם אפילו לא מצליחים להבין (שלא לדבר על הקטנים שביניהם). מדהים- הם יודעים שאסור למחוא כפיים "זה עצוב", הם אומרים, "אסור למחוא כפיים". אחרי שכולם כבר תפסו כיסא מתחיל הטקס, אחרי כמה קטעי קריאה קצרים של המנהלת ואחרי שמדליקים נר נשמה מתחילים לעבור דפים בין ה"ילדים". מבלי לשים לב, אחד התלמידים (דווקא זה מהכיתה שאיתה אני עובדת) קם, רץ אל הנר, ונושף... "שנזכה לשנה הבאה!" הוא שר. מצד אחד הצוות כולו צוחק, אבל לרגע נופל לי האסימון, נשבר לי הלב עליו. מקסים כל כך, שקט, נפש טהורה שלא יודעת מה קורה בעולם שאנחנו חיים בו. שוב מחשבות על ההורים... איזו עבודה קשה! אחרי שכולם נרגעים וה"ילד" מתיישב חזרה במקומו, מתחיל להתנגן שיר "נולדתי לשלום". הם שרים, כולם שרי</div>Sun, 04 Nov 2012 18:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13538855http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=13538855http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13525491<div align="right" dir="rtl">אני מחפשת את המילים ומתקשה למצוא אותן. רוצה להגיד שמפגר זו לא קללה, זו לקות, זה אורח חיים. יש אלפי אנשים שמתמודדים עם קשיים יומיומיים. אלפי משפחות שמתמודדות עם המבטים, הליחשושים, הזלזול, הרגשת הרחמים ויותר מהכל... מהדחייה של הסביבה. אתמול היה לי מפגש ראשוני עם אוכלוסיית הצרכים המיוחדים. "ילדים" בגילאי 6-21 (שמתוכם אני עובדת עם גילאי 17-21), איתם אני אתראה מידי שבוע במהלך השנה. מדהימים! לא קיימת שום מילה אחרת לתאר אותם. הם מכירים רק לרגע, מסתקרנים, מתביישים, מתקרבים. חלקם מדברים, שואלים, מתעניינים ובעיקר... מחבקים. הם אוהבים לחבק. אוהבים להעניק אהבה. לרגע, אני שוכחת איפה אני נמצאת ועל חלקם- לא הייתי מזהה שמדובר בפיגור. הם חלק מאיתנו, ואנחנו בתור חברה שוכחים (או שבעצם מתכחשים??). הם מכירים אותי פחות מחצי שעה ואני יוצאת. עוד שעה ויוצאים להפסקה. ובמקום כזה- זקוקים להפסקה. "אני אוהבת אותך" אומרת לי אחת התלמידות מהכיתה ואיתה עוד 3 בנות, מצהירות שגם הן.... רציתי להישאר עוד. והשיעורים.... כן, השיעורים. אין לכם מושג כמה זה מרתק!! אני זוכרת, שהייתי בחטיבת הביניים, שסמוכה</div>Thu, 25 Oct 2012 23:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13525491http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=13525491http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13460216<div align="right" dir="rtl">בכל פעם שאני נכנסת לבלוג אני מסתכלת על רשימת 100 הדברים שאני רוצה לעשות בחיים. האמת, שבדרך כלל אני פה רק בגללה. בחודש האחרון קרו הרבה דברים, החלטתי שאני מספיקה לדבר ולחשוב לעצמי כמה הייתי רוצה ובמקום זה להתחיל לפעול בנושא- "לוקחת את עצמי בידיים". והנה, בתקופה קצרה של חודש עשיתי קעקוע, צנחתי ממטוס, ראיתי את אחת הלהקות הגדולות ביותר שיש בהופעה חיה (אגב, למי שלא הבין, מדובר כמובן ברד הוט צ'ילי פפרז), קניתי כרטיס טיסה לאמריקה ככה שגם את מספרים 4 ו-84 אני יוכל למחוק ממש בקרוב ואפילו עוררתי השראה באנשים סביבי. אין לי מילים לתאר כמה זה כיף לדעת שאני עושה את הדברים שאני רוצה ואוהבת. בחיי שהרשימה הזו, שהתחילה קצת ממקום של שיעמום, היא אחד הדברים הכי טובים שעשיתי אי פעם. איתה אני יודעת שלעולם אני לא אהיה משועממת או לא "אמצא את עצמי". תמיד תהיה לי מטרה או חלום קטן להגשים. היא הופכת אותי למי שאני. אם זה לא מספיק, פעם בכמה זמן אני מגלה שאני משנה אנשים סביבי, לא במודע ולא כל כך בכוונה. אני אסביר: אני מאוד אוהבת בעלי חיים, אני תורמת לעמותות ועוזרת למצוא בית חם לחיות עזובות שניצלו ממ</div>Thu, 13 Sep 2012 10:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alice?)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768612&blogcode=13460216http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768612&blog=13460216