http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536Kids, life is a dark road, you never know what's up aheadheCopyright 2026 ילדה וחצי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=14959495<div align="right" dir="rtl">"אני מחפשת מישהו או מישהי שיגרמו לי להרגיש כמו השאיפה הראשונה של הסיגריה שלקחתם לריאות, כשהייתם לבד, עם הסיגריה שלקחתם לאבא או לאח הגדול בלי שהם שמים לב, אחרי שמול החבר'ה התביישתם להשתעל אז רק נשמתם את העשן שטחית. אני לא יודעת כמה מזמן הרגשתם את התחושה הזאת ואם אתם זוכרים אותה, אבל אני זוכרת. רעד ברגליים. ההיי הראשון שהרגשתם בחייכם. אף כמות של בירה או ערק לא הביאה אתכם לרעד הזה כל כך מהר וכל כך בפתאומיות. אבל אותה שאיפה, מעורבבת עם הפחד להיתפס ומתובלת בהפתעה, כי לא חשבתם שזה באמת כיף ושלא עושים את זה כדי להיראות סקסיים, מביאה אתכם מהר למצב שאתם פשוט חייבים להוציא קול מהפה. אני רוצה לייצר שוב את אותו הקול." כך נכתב בתיאור של גילי באתר ההיכרויות הגנרי שהסתכלתי בו באותו ערב חשוך. האור מהמחשב הנייד האיר את פניי, והקריאה עשתה לי חשק לצאת לעשן. אז עשיתי את זה. בינתיים הרהרתי במה שכתבה. כמה תגובות של סוטים היא בטח קיבלה, שמבטיחים לה לחוות אורגזמות שייצרו לה קולות חזקים יותר מהפה. אבל זו בטח דרך טובה לסנן את הסוטים מאלה שלא חושבים רק על סקס. לאיזו קבוצה אני השתייכתי אם זה הדבר שחשבתי עליו ראש</div>Sat, 14 Jul 2018 18:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=14959495http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=14959495http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=14952684<div align="right" dir="rtl">אחרי שאנחנו רבים הוא בדרך כלל לא מדבר איתי. אנחנו נעלבים, נפגעים, רוצים אחד בתשומת הלב של השני, ואז הוא מסתגר בתוך עצמו כמו חילזון בקונכייה, ומתחיל לחשוב. אני יודעת על מה הוא חושב. הוא חושב על כל דבר אחר חוץ מהסיבה של הריב שלנו. אז הפעם אני גם לא מדברת. אנחנו נפרדים לעולמות שונים, הוא בחדר העבודה ואני בחדר השינה, פותחת ספר שעוד לא קראתי ומנסה לא לחשוב, בעוד שהוא בוהה בקיר ומנסה לחשוב. עכשיו כבר עברו כמה ימים מאז שרבנו. אף אחד מאיתנו לא עושה קניות או כלים או כביסה, כל אחד ממשיך להישאר בעולם שלו, לאכול את המינימום האפשרי ולבלות כמה שפחות בחלל המשותף. הוא כל כך שקט שאני יכולה פשוט להתעלם ממנו, והוא מתחיל להיות שקוף ולהשתלב ברקע הכיסא שעליו הוא מבלה את הזמן בבית. אני כנראה משתלבת במיטה מנקודת המבט שלו, גוון עורי הופך לצבע המצעים הבהירים, ושערי מסתבך בתפרי הכרית הימנית במיטה. הספר שאני קוראת עודנו פתוח מול עיני, לפעמים אני קוראת משפט ולפעמים רק מעבירה עליו את עיניי, העלילה בכל זאת מוצאת את דרכה אליי. הצד שלו של המיטה נשאר קפוא ומסודר, חסר ייעוד. אני לבד. כך נמשכים שבועות וחודשים. אנחנו</div>Sun, 20 May 2018 18:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=14952684http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=14952684http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=13264881<div align="right" dir="rtl">עוזבת לתמיד. הבלוג הזה עזר לי לפני כמה חודשים, ובגלל שאני לא צריכה אותו יותר החלטתי לתת סגירה אמיתית. מוזמנים לעקוב אחריי בטמבלר אם אתם רוצים (או שלא) למרות שהוא לא מאוד אישי, הוא די מלא בג'ונלוק ובבנדיקט קאמברבאץ'. נתראה... &hearts;</div>Wed, 16 May 2012 18:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=13264881http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=13264881http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=13017870<div align="right" dir="rtl">ואני וח' כבר 11 חודשים ביחד.וזה עדיין פסול לאבד את הבתולים בגיל 15 וחצי.לא משנה כמה אני אוהבת אותו, וכמה הוא אוהב אותיואם אתם שואלים, אז לא, הוא לא לוחץ עליי.זה דחף שלי. לגמרי שליואני יודעת שאני לא אמורה לשאול את זה,ואני פשוט שונאת אנשים ששואלים את זה,אבל מה יגידו עליי?</div>Wed, 25 Jan 2012 21:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=13017870http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=13017870http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12886150<div align="right" dir="rtl">ואין לאף אחד זמן אליי. ולי אין זמן לעצמי. ואני בטיול חניכים בסופ"ש, איזה כיף. נשארתי רק עם המזלטובים הריקים מתוכן בפייסבוק, והתמונה המעודדת הזאת: נו טוב, יומולדת 15 שמח לי ?</div>Mon, 21 Nov 2011 19:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12886150http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=12886150http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12877015<div align="right" dir="rtl"> skillet - invincibleתמיד הייתי אחת מהבנות האלה שמתגאות בזה שהמחזור שלהן - פשוט לא משפיע עליהן.ולאחרונה הבנתי שאין דבר כזה, לצערי.אז לפני שאתם שומעים את הסיפור על ההתגלות המרעישה שלי, אתם צריכים קצת רקע:אני יושבת בכיתה ליד ילד שתכלס הוא נורא חמוד, אבל הוא רגיש כזה ולפעמים קצת אידיוט.אבל הוא תמיד מחפש להבין אותי, לקלוט מה עובר עליי...בכל מקרה, לפני בערך שבועיים הגעתי לכיתה והייתי פשוט במשבר (סיפור ארוך, זה היה כי החבר האידיוט של אמא שלי עצבן אותי. זה קורה יותר מידי פעמים לאחרונה. לא פייר. לא פייר)וא' שיושב לידי כמובן שם לב וישר החליט שאני במחזור.אז בנימוס הסברתי לו שהמחזור לא משפיע עליי וכו' וכו'. נורא התגאתי בזה.והוא האמין לי. טיפש.וזה נכון, זה לא שאני עצבנית יותר במחזור. אני עצבנית תמיד תמיד בכל מקרה.אבל שלשום קיבלתי ופשוט הייתי מאושרת בבוקר.עבר עליי בוקר טוב והייתי מאושרת בכל רמה.קמתי וחיבקתי אנשים בניגוד לרצונם. הקשבתי לחפירות של החברה הכי טובה בשמחה.ואז מישהו אחד הוריד לי גשם על התהלוכה (אחח שונאת ביטויים) ויצאתי עליו בלי לשים לב.ובחמש שניות הבנתי שמה שקורה לי תמיד, שאני עוברת</div>Wed, 16 Nov 2011 22:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12877015http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=12877015http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12867458<div align="right" dir="rtl">הוא חזר הביתה, והוא לא דיבר יותר משבוע. מאז שהוא היה קטן, הוא היה פטפטן, צחקקן... אפילו כשביקש שאחתום לו על הטופס לשירות הקרבי, הוא לא הפסיק לדבר. דיבר על איך חברים שלו היו צריכים לשכנע את האמהות שלהן, על איך חברה שלו הגיבה כששמעה שהוא מתגייס לקרבי. הוא היה מאושר, הוא תמיד היה מאושר. אני לא זוכרת תקופה שבה הוא שתק. אפילו כשדובי, הכלב הלבן, הנמרץ והאהוב שלו מת מזקנה, בגיל 19, הוא לא הפסיק לדבר לרגע. הוא סיפר סיפורים, שיתף חוויות... הוא היה רק בן 7 והיה לו כל כך הרבה לומר. אני זוכרת שבלילות, אחרי שהשכבנו אותו לישון, הייתי צריכה לשבת לידו לפחות חצי שעה ולהקשיב לקשקושים שלו מהיום החולף, עד ששפתותיו התעייפו והוא נרדם על ירכיי. אם הייתי צופה את העתיד, הייתי מתענגת על כל מילה שיצאה מהפה שלו. הייתי שומרת אותן לתקופה כמו עכשיו. כשהוא חזר משם, אחד מ700 החיילים הפצועים שהוכרחו לחזור הביתה לפני סוף המלחמה ב1970, הוא לא דיבר. בביה"ח הצבאי, הוא לא דיבר. היה לו כל מה שהוא צריך לידו, ליד המיטה שלו. מים, אוכל, משככי כאבים... כל פעם שפתח את פיו, והייתי בטוחה שהוא סוף-סוף ידבר, הוא פרץ</div>Sat, 12 Nov 2011 16:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12867458http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=12867458http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12865038<div align="right" dir="rtl">לא שלחתי לך פרחים כי הם יחווירו לידךלא ציירתי לך ציור כי אין לתפוס את כל יופייךוגם לא כתבתי שיר כי אפספס את מהותך...- מתוך השיר "ואן גוך" של שממל -</div>Fri, 11 Nov 2011 12:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12865038http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=12865038http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12848879<div align="right" dir="rtl">-זה עומד להיות ארוך, זה עומד להיות חופר-ידידיי, אני תקועה. אני במצב עדין מאוד עדין ואין לי מה לעשות. למען האמת, אני יכולה לשרוד - אני ככה כבר כמה חודשים. אבל זה מציק, ואני חושבת על זה הרבה. אז החלטתי לתת לקהל הקוראים בישרא לעזור לי להבין את עצמי. איפה טעיתי, מה עשיתי, וכו'. אני באמת סומכת עליכם, אז מי שכן יש לו כמה דקות לקרוא את זה ולעזור לי, אני אסגוד לו לנצח.הכל התחיל שנה שעברה. הגעתי לתיכון, כיתה חדשה, ילדים חדשים, לא צריכה לפרט, אתם בטח יודעים. היו כל מיני פרויקטים של העשרה כי אנחנו כיתה מוגברת, ובאחד מהם, שהיה פרויקט שרק חלק מהכיתה השתתפה בו, נבחרת מצוינת של איכות שכללה אותי, יצא לי להכיר באמת (עד אז בקושי ידעתי שהוא קיים) ילד אחד מהכיתה שלי. בלי שמות - בוא נקרא לו ח'. בתחילת השנה, בכל הפעילויות היכרות הטיפשיות, יצא לו רושם ראשוני של חנון על, כיאה לכיתה מוגברת. לא הייתה לי ממש דעה לגביו. כשהכרתי אותו, התחלנו להיות ידידים טובים. לא ממש חשבתי לעומק על כל הקטע הזה, אבל אפילו חברה הכי טובה שלי, ד', שמה לב שאני איתו הרבה בהפסקות וכאלה. אני זוכרת את זה ממש טוב, איך שהיא אמרה לי שעכשיו ח</div>Thu, 03 Nov 2011 18:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12848879http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=12848879http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12836416<div align="right" dir="rtl"> evanescence - hello היום יום השנה למותה של סבתא שלי מצד אבא. היא הייתה הסבתא שאף פעם לא באמת אהבתי, עד כמה שזה קשה לכתוב. היא גרה בקנדה כל ימי חיי, והייתי רואה אותה, במקרה הטוב, כל שנתיים בחופש הגדול. היא מתה בגיל 91, אחרי שהייתה שבוע מרותקת למיטה, לא מסוגלת לזוז, לדבר, להזין את עצמה. בהתחלה האכילו אותה באינפוזיה, ולבסוף אבא שלי ואחיו הגדולים החליטו לנתק אותה מהאינפוזיה. היא מתה כמה שעות אחר כך, בשנתה. אבל היא עדיין סבתא שלי. אמא של אבא שלי. קשה לי לתאר לעצמי מה זה לחיות שנה בלי אמא. כלומר, בתור אבא שלי כן. גם אם היא הייתה חיה הם לא היו מתראים כל השנה הזו, ומדברים אולי פעמיים בטלפון. ועדיין, זאת אמא שלו. האישה שילדה אותו, שהחליפה לו חיתול, שהניקה אותו, שהלבישה אותו... האישה שעזרה לו בשיעורי בית, שלמדה איתו למבחנים, שצעקה עליו שיסדר את החדר שלו... אמא לכל דבר, עד כמה שאני ראיתי אותה בתור הסבתא השברירית והסנילית שהיא הייתה מאז שאני זוכרת את עצמי. קשה לי להסביר איך זה הגיע למצב כזה, ובגלל זה אני מבטיחה לעצמי ברגעים אלו ממש, שאם אני לא אחיה בישראל כשאהיה בוגרת (אמן!),</div>Fri, 28 Oct 2011 21:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (ילדה וחצי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764536&blogcode=12836416http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764536&blog=12836416