http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067she had a pretty face. But her head was up in space... She needed to come back down to earthheCopyright 2026 סיס.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12804086<div align="right" dir="rtl"> YOUR CHOISE NOW OR NEVER עוזבת פה לזמן מה.עוד אחזור... &hearts; <p style="text-a</div>Fri, 14 Oct 2011 20:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (סיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12804086http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764067&blog=12804086http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12801193<div align="right" dir="rtl">הערה: הפוסט נכתב לפני כמה ימים, בלילה של יום קשה... אז חשבתי באמת לכתוב קצת על עצמי היום. כרגע אני לא נמצאת בשום סוגשל מסגרת, השתחררתי מהצבא על סעיף נפשי חודש אחרי הטירונות,ורע לי עם זה, אבל הבנתי שהמסגרת לא בשבילי, רציתי לשרת קרוב לבית ולחזור יומיות אבל לא, הייתי מיועדת לתפקיד בבסיס סגור. לא החזקתי חודש וכבר חשבתי שאני הולכת למות, הדיכאון חגג בשפע. יצאתי מהצבא ועכשיו אני בבית, כל החברים שלי בצבא ואני בבית. יאי. פניתי ביוזמתי לפסיכולוג ודיאטנית מקופת חולים והתחלתי לעבוד על עצמי, אני לא יודעת אם אחזור לשרת אי פעם, וכנראה שלא, אבל אני יודעת שאם לא הייתי מתחילה לעבוד על עצמי, כנראה שלא רק שלא הייתי משרתת בצבא, או הולכת לעבודה נורמלית, החיים שלי היו קטסטרופה. כל הזמן חוזרת אליי ההפרעת אכילה, בגלל זה הקדשתי לה את כל שלושת הפוסטים הראשונים, זה תמיד שם. אם תשאלו אותי למה לא הסתדרתי בצבא, אני לא אגיד שזה היה רחוק, והתנאים על הפנים וכל זה - אני אגיד שלא הסתתדרתי עם האוכל. אז בינתיים אני בבית, הולכת לפגישות, שקילות</div>Thu, 13 Oct 2011 14:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (סיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12801193http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764067&blog=12801193http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12789338<div align="right" dir="rtl"> אני לא יודעת לשים שירים אבל קבלו לינק Thriving Ivory - Angels On The Moon: I wanna sunburn, just to know that I'm alive,To know I'm alive... Do you know, that everyday's the first of the rest of your life? So, Don't tell me if i'm dying... כולם טובים, באופן משונה.</div>Sat, 08 Oct 2011 17:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (סיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12789338http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764067&blog=12789338http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12786913<div align="right" dir="rtl">זו הייתה השנה. נכנסתי לאט לאט לחדר השקילה, מורידה את החולצה, המכנסיים. עומדת מול האחות ועולה על המאזניים. שנייה אחת, שעברה כמו נצח, והמשקל ציפצץ, זהו, ברגע זה נחתם גורלי היומי. "מאתיים גרם" אמרה האחות, "לפחות לא ירדנו הפעם". לא עניתי, לקחתי את החולצה שהנחתי דקה קודם מהארון עם המגירות והמחטים והתלבשתי. יצאתי החוצה, בחוץ כבר ריח של קפה וטוסטים טריים, הכנות אחרונות לארוחת הבוקר. לקחתי את התיק הגדול שהנחתי קודם על הכיסא, שם מדדו לי לפני לחץ דם ודופק, כמו בכל יום רגיל. סבב בדיקות שכזה - דופק, שתן, משקל. יצאתי דרך הדלת של חדר האחיות והתקדמתי במורד המסדרון לעבר חדר היום, שם אבלה את מרבית יומי במשך הזמן הקרוב. כמה כיף. כל הבנות כבר היו מוכנות, עוד מעט כבר 8 וצריך לאכול. א' שיחקה בשיער, מפהקת. ד' עוד הייתה מול המחשב, מחפשת איזה משהו. ט', החדשה, שהייתה הכי רזה ממאושפזות היום, ישבה עם הסוודר אובר סייז הענק שלה ותיקתקה בפלאפון עם ציפוניים מלאכותיות. היא הייתה בת 16, היא הייתה אנורקסית, אך מרוב תוספות שיער וסוודרים ענקיים שלבשה, איפור כבד וטיפוח ציפורניים, קשה היה להבחין במחלתה. ה</div>Fri, 07 Oct 2011 12:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (סיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12786913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764067&blog=12786913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12784843<div align="right" dir="rtl">אמ, היי? טוב אולי כדאי שאתחיל ספר על עצמי. נולדתי אי שם בשנת 1992, לאמא ממוצא עירקי ואבא נורווגי, הורי התרגשו שהייתי בת שש ומאז אני חיה עם אימי, ובעלה החדש, שהוא 100% אבא שלי מבחינתי. אבי הביולוגי חזר לנורווגיה והתחתן עם אמריקאית, יהודיה גם היא וכעת הוא מתגורר בניו יורק. יש לי ממנו אחים למחצה, גם הם יהודים, אבל פה בארץ אין לי אחים, אמי לא ילדה שוב. הסיפור שלי הוא הרקע לכל מה שקרה לי אחר כך, מאז ומתמיד הייתי בודדה, היו לי חברים וחברות, המון. הייתי תום בוי כזו שתמיד מסתובבת עם בנים ואפילו החברות שהיו לי היו בנים לכל דבר - היינו מטפסות, משתוללות, משחקות כדורגל. היו לי המון חברים בנים ו2-3 חברות בנות. בגיל מסוים, הרגשתי צורך לבטא יותר את הנשיות שלי, להתאפר, להסתרק, ללבוש בגדים יפים. אני חושבת שזה התחיל בגיל 9 או 10, פשוט השתניתי לחלוטין. עזבתי את החברים הישנים, מעתה לא היו ידידים, היה לי חבר, היו לי חברות חדשות. מאז ומתמיד הייתי מאוד תחרותית, בהכל. בגיל 13 כשהגעתי לחטיבה, הרגשתי לא מספיק רזה, שם התחלתי את ההתעסקות שלי באוכל ומשקל. הפרעת אכילה בקיצור, לא אכלתי כל החופש הגדול בי</div>Thu, 06 Oct 2011 11:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (סיס.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=764067&blogcode=12784843http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=764067&blog=12784843