http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364אדם הוא סך כל הזכרונות והחוויות שהוא צובר בחייו. אני לומדת תוך כדי הניסיון. אלו הם זכרונות הילדות שלי, בזמן אמת.heCopyright 2026 Michal!. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=13992248<div align="right" dir="rtl">ולפעמים אני תוהה האם גם היא מתגעגעת, האם אני חולפת כלל בראשה.</div>Sun, 15 Dec 2013 17:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Michal!)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=13992248http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763364&blog=13992248http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=13739834<div align="right" dir="rtl">אני ילידת 1995. אחת מתוך אלפי תינוקות שנולדו כאן ב1995. כן, אותו 95 של הסכמי אוסלו, 95 של עצרת השלום. 95 של הרצח. אנחנו אומנם לא זוכרים איפה היינו באותו לילה של 4 בנובמבר, אבל כנראה שהסיפור של הורינו די דומה: בבית עם התינוק הקטן, כנראה יושבים מול המרקע, צופים בעצרת שאנחנו מנענו מהם לפקוד. בני פחות משנה היינו אז.והמציאות אליה גדלנו, המציאות שאחרי הרצח, היא מציאות קצת הפכפכה, מרה-מתוקה.מציאות הזויה. הרבה חווינו, אנחנו. ילידי 95. אנחנו זוכרים איך ביסודי הגענו עם מסכות אב"כ לבית ספר, בלי להבין אז שזהו תוצר של מלחמה גדולה, שארצנו אפילו לא חלק ממנה. זוכרים את התרגול בבקרים בחבישת המסכות, כאשר רק ילידי תחילת השנה זוכים לשים "מסכה של גדולים". אנחנו עוד זוכרים איך פינוי בית הספר עקב חפץ חשוד היה דבר שבשגרה, ואוטובוסים היו תמיד סכנת התפוצצות. איך שמענו את הפחד של ההורים מנסיעה לקניון, ואת הטלפונים הבהולים אחרי פיגוע באזור עם מכרים. אנחנו גם זוכרים במעורפל איך לאחר ששרנו את הקושיות בליל הסדר, אי שם בכיתה א', השמחה התמלאה בעצב לא מובן לנו, ואיך כל הטלוויזיות בבתים נפתחו כי היה פיגוע במ</div>Thu, 11 Apr 2013 17:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (Michal!)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=13739834http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763364&blog=13739834http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=12780079<div align="right" dir="rtl">אני מזמינה אתכם לעשות איתי ניסוי, קחו נגן מוסיקה כזה או אחר, פלאפון, אייפון או כל מכשיר שתוכלו להכניס לו אוזניות ולשמוע מוסיקה (ושיהיה נייד בבקשה, בלי מחשבים). עכשיו, צאו עם המכשיר החוצה, שימו אוזניות באוזניים ומוסיקה בעוצמה שלא תשמעו כשמישהו מנסה לדבר איתכם. הנה מגיע החלק המעניין- תסתכלו סביבכם. תראו אנשים, וחיות, עצים, מכוניות. זה לא משנה. כשמתחלפים השירים תנסו לשים לב האם האופי של מה שאתם רואים משתנה.אני אסביר את עצמי קצת יותר טוב. לפעמים אני שמה אוזניות ומסתכלת לצדדים. האנשים מסביבי הופכים לניצבים, וכל השאר הופך לתפאורה. אני יכולה להסתכל בפארק על ילדים משחקים כשבאוזניים שלי שיר רגוע ושקט, והכל פתאום יראה שלו. כאילו העולם כולו הוריד הילוך.אני יכולה להסתכל בהפסקה על השיחות בחצר, ובאוזניים שיר קצבי ורועש. שיחות שקטות יכולות להיראות כריב, ומשחקים פשוטים מקבלים משמעות אחרת- בהתאם לשיר שברגע זה האייפוד שלי בחר באקראי.אפשר להסתכל מחלון האוטובוס על האנשים במכוניות השונות, הכלבים בחצרות, העצים ברוח. כל העולם מקבל תפנית, בהתאם לתוכנו, קיצבו ועיבודו של השיר הנוכחי.אני מזמינה אתכם לצאת לרחוב,</div>Mon, 03 Oct 2011 17:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (Michal!)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=12780079http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763364&blog=12780079http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=12774353<div align="right" dir="rtl">לפעמים המציאות יותר חזקה מכל דבר שניתן לשאת. הבעיות שלך יכולות להיראות לאדם אחר קטנות ולא חשובות, ולפעמים לא ידעו בכלל מה הבעיות שלך וזה בכלל לא משנה עם הן באמת גדולות או בעצם קטנות. כי הבעיות שלך הן המציאות שלך, ובשבילך- ברגע הספציפי הזה, הן כל העולם. כל מה שאפשר לחשוב עליו, או להתרכז בו, וכל דבר אחר פתאום נראה קטן ושולי, וזה לא משנה מה גודל הבעיות שלך, כי בשבילך, ברגע הספציפי הזה הן גדולות, עצומות, בלתי ניתנות לשאת.אין אדם שלא חשב בשלב מסוים בחייו, וגם אם זה לחמש דקות ואז זה עובר, שהוא רוצה לברוח מהמציאות, להתנתק, ולקצת זמן להיות מישהו אחר, משהו אחר. להתעסק, ולו לקצת זמן, בבעיות של מישהו אחר, בצרות שלא נוגעות לך, להיות במציאות אחרת, של אדם אחר. ולו לכמה דקות בלבד.לכל אחד יש את הבריחה שלו מהמציאות. בשבילי זה יכול להיות אוזניות באוזניים עם מוסיקה חזקה, ולתת לדמעות להציף את הפנים. או לעבוד על מונולוג לשיעור תאטרון, להיות דמות אחרת, לחשוב כמו הדמות. לרצות להיות היא. או לראות סדרה במחשב, ההתמכרות הפרטית שלי, הדרך היעילה ביותר בשבילי לשכוח מהמציאות. להתעסק בבעיות הלא אמיתיות, הלא חשובות וה</div>Fri, 30 Sep 2011 19:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Michal!)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=12774353http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763364&blog=12774353http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=12773661<div align="right" dir="rtl">אלו הדברים הקטנים שצריך לשים אליהם לב. החוויות האלו שחולפות בלי שאפילו הרגשת שהם היו שם.אתמול בערב היה רגע כזה, שרציתי לעצור ולתעד בתוך הראש. הרגע הזה לא היה מיוחד, איחודי או נדיר בבית. אבל הוא היה מקסים.ההורים נסעו לחברים, האח היה בצפון אצל החברה, ונשארנו בבית האחיות של המשפחה. הגדולה, אני והקטנה (שהיא כבר בכלל לא קטנה אלא בתן 11).הבית כולו בשיפוצים, אז אני הסתגרתי בחדר, כששמעתי את הגדולה מנגנת בפסנתר. לא נדיר, לא מיוחד, לא שונה מבדרך כלל, יפה כתמיד עם השירה העדינה של אחותי.יצאתי מהחדר, בסלון ישבה אחותי ליד פסנתר, שבגלל השיפוץ לא היה במקומו הרגיל ליד הקיר, אלא באמצע החדר. היה לו נוכחות- כאילו הוא אומר "עזבו אתכם ספות, טלוויזיות ושטיחים- אני הרהיט החשוב באמת היחיד בחדר, רק אותי לא פינו בגלל השיפוץ". הניילונים שכיסו אותו כבר מעל לחודש הורמו למעלה ואוחזקו בעזרת המחשב הנייד של אחותי, ששימש כמו תמיד בתור ספר התווים היעיל ביותר. פה אני אציין שמתוך ארבעת האחים אני היחידה שלא ניחנה בכישרון או שמיעה מוסיקלית. אני אוהבת שירים, אני אוהבת מוסיקה והייתי נותנת הרבה בשביל יכולת השמיעה הבסיסית ביותר-</div>Fri, 30 Sep 2011 13:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (Michal!)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763364&blogcode=12773661http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763364&blog=12773661