http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354הו יופי, עוד בלוג אנונימי אחד.heCopyright 2026 Yuutani Chishikawa. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14356893<div align="right" dir="rtl">היי למי שזוכר אותי. לאחר שנה אינטנסיבית של לימודים, שממש עוד שבוע נגמרת, החלטתי לחזור לכתוב. הבעיה - הגעתי למסקנה שלא כל כך בא לי לחזור לישראבלוג. לא בטוחה למה. אז פתחתי בלוג חדש: https://doppelgengar.wordpress.com/ מי שעדיין זוכר את הכתיבה שלי ומעוניין בה - יותר ממוזמן להציץ, להגיב ולשתף. רק פתחתי אז אין יותר מדי... גם יכול להיות שבשבילכם יהיו כפילויות, כי אבחר קטעים מפה מדי פעם להעלות לשם. חשש קל - הבלוג לא יהיה בעילום שם. מאסתי בזה. אז אם אתם באים מפה - אתם יותר ממוזמנים לומר היי, אבל בבקשה לא להזכיר מחשבות/קטעים מהבלוג הקודם שלדעתכם לא ראוי שיופצו. מי שיחפש טוב אולי יגיע לכאן - אבל לזה אדאג בהמשך. וזהו. תודה רבה לכל מי שנשאר. תגידו איזה משהו שאדע שאתם בסביבה [;</div>Tue, 21 Jul 2015 00:28:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14356893http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14356893http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14254134<div align="right" dir="rtl">מעניין איך שפרידה זה ממש כמו גמילה. המוח שלי, מומחה הדחקה שכמותו, לא נותן לי לחשוב עליה, אבל לגוף יש תסמיני גמילה - היד מושטת לטלפון כל הזמן, רצון לשתף כל חוויה, כל מראה או שנינות חולפת, כרגיל. אני עדיין לא מעכלת שהיא לא חלק מהחיים שלי, למרות שזו הייתה יוזמה שלי. עדיף לה בלעדיי, בזה אני בטוחה, ובכל זאת אני אוטומטית חושבת שזו רק הפסקה, ושאחרי זה אנחנו נחזור זו לזו, חזקות ואוהבות מתמיד. בכל זאת, עברו בקושי 24 שעות. לא מספיק זמן לקלוט. אני לא יודעת אם אמצא עוד מישהי כמוה. אני יודעת שזה מה שחשבתי גם על הקודמת, אבל במקרה ההוא אני רציתי מישהי אחרת, ולא האמנתי שאני יכולה להשיג אותה. הפעם אני לא רוצה אף אחת אחרת. היא גרמה לי לחשוב על דברים שהפחידו אותי כל כך - משפחה, חיים בוגרים. עדיין לא קיבלתי את האפשרות שאלו דברים שיהיו בחיי, אבל איתה זה עוד איכשהו נראה אפשרי. ביחד. ואני שומרת על עצמי עסוקה. גם בגללה, וגם בגלל מה שמסתתר מתחת. האפלה הזו שמאיימת למשוך אותי, פעם אחרי פעם. החברים אתמול תפסו אותי חזק-חזק כדי שלא אכנע, ושמרו אותי כל הערב קרוב, צוחקת ושמחה, ורק לרגעים החיוך דועך, ועולה מחנק בגרו</div>Sat, 20 Dec 2014 16:51:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14254134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14254134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14220408<div align="right" dir="rtl">לילה. אמא שלי יושבת בסלון ורואה טלוויזיה. מלבד הטלוויזיה הבית שקט לגמרי. פתאום אמא מתחילה לצעוק לאח שלי שיילך לישון. אמרתי לה שהחדר שלו חשוך ולא היה משם רעש, והיא רק ביקשה שאכנס לומר לו ללכת לישון ושיפסיק להיות בפלאפון, כי הייתי קרובה יותר לחדר שלו. אני נכנסת - מגלה את הילד (בן 14) בפרצוף חמוץ, שוכב במיטה עם הפלאפון ביד, ורוטן שאמא מרגלת אחריו ושמוקדם מדי (השעה 23:30). אני אמרתי לו שגם אני הולכת לישון ושהוא לא יגדל ומשהו כזה, וסוגרת את הדלת. ניגשתי לאמא שלי ושאלתי אותה - איך היא ידעה? היא הרימה את היד שאחזה בנייד שלה, ואמרה בפשטות: "אני רואה מתי הוא מחובר בווטסאפ". יחסי הורים-ילדים בעידן המודרני זה עסק דיי משעשע XD</div>Mon, 20 Oct 2014 00:35:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14220408http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14220408http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14216005<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שזו התראה קצת מאוחרת, אבל אני הולכת לאייקון מחר. מי מבנכם שיהיה שם, אני כנראה אהיה לבושה בחליפת האימון שלי מתקופת הנינג'יטסו (שזה דיי נראה ככה), עם כמה תוספות ושינויים, וחרב עץ דיי גדולה. אתם לא חייבים להגיד היי, אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה שתגידו היי, בהתחשב באנונימיות שלי וכל זה, אבל אתם מוזמנים לנסות. רק תהיו זהירים, כי אני אהיה עם חברים. זהו. יש פוסט קודם מלפני כמה ימים, למי מכם שלא הספיק. הוא לא כזה מעניין, אבל בהתחשב בזה שלא עדכנתי לאחרונה זה כנראה אירוע מיוחד.</div>Sun, 12 Oct 2014 21:27:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14216005http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14216005http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14215031<div align="right" dir="rtl">למה לעוף עדיף על ליפול? בתוך רגע עלתה תמונה בראשי של אדם חזק, מופלא, נוסק לשמיים בביטחון ואחידות, וכמה האדם הנופל לא משתווה לו, רפוי וחלש, איבריו מטלטלים בחוסר שליטה, והוא אינו יכול לשלוט עוד בגורלו. כן, הרהרתי לעצמי, עדיף לעוף ולא ליפול. המחשבה הזו כל כך שונה ממה שחלף בראשי לאחרונה, שהיא הפתיעה אותי. בגלל זה</div>Sat, 11 Oct 2014 12:02:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14215031http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14215031http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14202140<div align="right" dir="rtl">אז למי שעוקב, עבר קצת זמן מאז שחזרתי מחו"ל, כמעט חודש ככה, אז סליחה על הנטישה הקלה. בכנות, בזמן האחרון אין בי את הדחף לכתוב. אני לא יודעת למה. אולי זה כבר לא מספיק לי יותר. בכל אופן, אין לי כוח לכתוב המון, אז אכתוב בקצרה. הנסיעה לא הלכה משהו בכלל. כנראה בגלל שבאיזשהו מקום סמכתי על הנסיעה הזו שתרגיעה אותי לקראת אירועים משמעותיים שהולכים לבוא וזה לא קרה, היה לי משהו שמזכיר התקף-פניקה ברכבת חזרה לשדה התעופה בצרפת (מזכיר, כי מעולם לא אובחנתי ואני קטונתי מלדעת) ומאז ועד היום אני פשוט... עצובה. מאד. מה זה אומר בעצם? שכל עוד אין לי משהו שיעסיק אותי, אני פשוט אשקע למרה שחורה, לעיתים שחורה-משחור, שאז היא דביקה כמו זפת ומאד מאד קשה לי לצאת ממנה. כל דבר קטן יכול להוריד אותי למטה, ואז הראש שלי מעמיס עוד הרבה דברים שלילים אחרים, שרק מחכים לצאת החוצה, ואני שוקעת מתחתיהם. אני יודעת שהפתרון הוא להתמקד בקול הטוב, הקול שמזכיר לי שיש דברים טובים בחיים, אבל הבעיה שלי היא שבמצבים כאלה, הקול הזה נהייה חלש, עד בלתי קיים, ובלי עזרה חיצונית אני לא יכולה להתמקד בו. זה יוצר מצב שאני מאד תלויה באחרים, שזה דיי</div>Fri, 19 Sep 2014 12:22:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14202140http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14202140http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14188369<div align="right" dir="rtl">דבר ראשון, מזל טוב לישראבלוג וכל זה. happy happy joy joy (מי שיודע מאיפה זה מקבל דיי מה שהוא רוצה, כי אין מצב שתזהו OO'') ועכשיו, כמה עידכונים קלים: * ב19 לחודש לקיסקי ולי היה שנתיים. יאי~~~ איזה יופי D= רציתי לחגוג ברצינות אבל קיסקי ביקשה שלא כי טסים לדיסני ונחגוג שם, ולא בא לה להוציא עוד הרבה כסף, אז התכנון היה ללכת לסרט ואז לעשות פיקניק איפשהו. אבל מה - מסתבר שמישהו היה צריך לבוא לתקן לה את המיטה, ושני ההורים היו מחוץ לבית, אז נאלצנו להישאר עד שהוא סיים. אז עשינו פיקניק על המיטה שלה, שזה פשוט אומר לקחת את הפטל והסורבים שקניתי ולאכול על המיטה שלה &gt;&lt; קצת התאכזבתי... אבל כשהיא מתרפקת עליי בחיוך חמוד ואוהבת ש"לא אכפת לי אפילו לבלות יום רגיל איתך, פשוט העיקר שאנחנו ביחד." ו"בכלל, אני אוהבת גם פשוט לשבת איתך ולראות טלוויזיה. כל עוד אנחנו ביחד אני שמחה." אני לא יכולה להישאר מאוכזבת כל כך 3&gt; לפחות ראינו סרט. "המעניק". היה חביב, יש לו פוטנציאל לא ממומש לדעתי, והרבה דברים שלא היו ברורים לי עד הסוף. אולי הייתי צריכה לקרוא את הספר... מילא. למרות שאמרנו בלי מתנות, לא יכולתי להתאפק</div>Tue, 26 Aug 2014 15:27:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14188369http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14188369http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14178674<div align="right" dir="rtl">היי, למי שנשאר בסביבה וטורח לקרוא את זה. גיליתי שיש נושא חם שסוף סוף לא קשור למלחמה, והחלטתי לחגוג את זה בלהשתתף! איזה יופי. אהבה... תמיד הייתה לי עניין מורכב. מצד שני, למי לא? היו את החבר הכי טוב ביסודי והחבר השלישי הכי טוב ביסודי. את שניהם חשבתי שאהבתי, אבל קשה להבין מה זה אהבה בגילאים האלה, או שרק לי היה קשה. הייתה לי התפתחות מאוחרת קצת בנושא הזה. את החבר הכי טוב הכרתי מגיל 2 וחצי עד, טוב, עכשיו. אנחנו עדיין חברים והוא נושא לצרפת לשנתיים עוד מעט, הזבל. אחרי זה בחטיבה היה את אקירה, יציר דמיוני בעל השיער הלא-הגיוני שחשבתי שהתאהבתי בו. סיפור מוזר נכון? אני מכחישה אותו בתוקף, ולכן לא אהבתי אותו במשך שנה. אחרי זה הייתה טסורו. היא נמשכה שש שנים. אחרי אקירה היה את הפעם הראשונה שאהבתי בחור ותהיתי "למה?? הוא מכוער וממש לא שווה את זה!". זה היה כיף גדול. אני חושבת שהוא היה היחיד שיזמתי בשבילו התוודאות על ריגשותיי. חוץ מטסורו, אבל זה סיפור אחר. כמובן שהוא סירב לי, ובדיעבד טוב שכך, אבל הוא היה מאד חמוד עם כל העסק. בסך הכל בחור טוב. אותו אהבתי כחצי שנה. אחרי זה היה את האוסטלי שמעולם לא הכרת</div>Mon, 11 Aug 2014 02:14:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14178674http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14178674http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14171416<div align="right" dir="rtl">אני היחידה שמרגישה שיראבלוג דועך קצת לאחרונה? באמת שיש לי המון לכתוב עליו, אבל אני מרגישה שאין פה אף אחד, ואם אני רוצה לכתוב לעצמי, עדיף לי לעשות את זה במקום בלי גישה אינטרנטית. ובנוסף - נמאס לי מפוליטיקה. ברור שאנחנו בזמן מלחמה ושאי אפשר להתעלם מזה ואני גם לא רוצה, אבל כל מה שיש בטלוויזיה זה שידורים חוזרים ונשנים של אותם הדברים, רק בשביל לשדר את המבצע. כל החדשות הן רק על זה, כאילו אין עוד דברים בעולם. כל הנושאי הכתיבה באתרים ישראליים, כגון, לא יודעת, ישראבלוג, זה רק על זה. כמה אפשר??? באמת שזה גורם לי להרגיש תקועה, אולי אפילו מוציא בי איזו קלסטרופוביה. בזמנים כאלה עדיף לפעמים, רק מדי פעם, להתעסק במשהו אחר, משהו שמשמח אותך ונותן לך תקווה, אתם יודעים, בשביל שלא נתאבד.</div>Thu, 31 Jul 2014 11:44:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14171416http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14171416http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14161667<div align="right" dir="rtl">ביום שני הזה הלכתי סוף סוף לראות את אקס מן - העתיד שהיה (כן אני יודעת שאני בדיליי. שוש). הסרט היה נחמד בסך הכל, אבל כשיצאתי ממנו שמתי לב שהייתה לי הרגשה מסויימת, שאני עדיין מחכה שכוחות המוטנט שלי יפרצו. זו לא מחשבה חדשה במיוחד. כלומר, מוטנטים זה משהו שפחות מבקר בראש שלי, אבל התחושה הזו שאני מצפה שמשהו יקרה לי, משהו מטורף, יוצא דופן, על טבעי. התחושה הזו קופצת כמעט כל יום, או לכל היותר פעם ביומיים, מאז שאני זוכרת את עצמי. דיברתי על זה עם קיסקי מאוחר יותר, והיא אמרה שיש לה תחושות דומות לפעמים. לא באותה תדירות, אבל עדיין. זה הוביל אותנו להגיע למסקנה מעניינת - שכנראה מרבית האנשים עם דימיון מספיק מפותח, חווים תחושה דומה לזו. למה זה קורה? טוב, אני חושבת שלכל אדם יש את ההרגשה הזו, לפחות שהוא צעיר, שהוא הולך לחיות חיים יוצאי-דופן. שהוא הולך להיות מפורסם, או לטייל בכל העולם, ופשוט לנהל חיים יוצאי דופן. למרבית האנשים קשה לקלוט שזה לא הולך להיות המצב. שהם הולכים להיות כמו כולם, לעבוד בעבודה משעממת כזו או אחרת, להקים משפחה, לקנות בית, לחיות באיזה מקום נוח יותר או פחות, לעבוד עד הפנסיה, ולחיות ע</div>Thu, 17 Jul 2014 11:04:00 +0200yuuchishi@gmail.com (Yuutani Chishikawa)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=763354&blogcode=14161667http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=763354&blog=14161667