http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399קיבלתם תעודה רשמית של משוגע? קוראים לעצמכם "נורמלים", אבל רוצים לדעת איך זה מרגיש לרדת מהפסים? על מה שמסתתר בעולם שאחרי החומות של "מרכז לבריאות הנפש", ועוד חוויות. "קן הקוקיה הישראלי"- בואו לבחון את שפיות דעתכם... heCopyright 2026 didi s. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13259345<div align="right" dir="rtl"> בערב שבת, אמא שלי הייתה אצל סבתא שלי שגרה צמוד אלינו, ונכנסה הביתה אחריי שכבר אבא ירד מבית הכנסת. המראה שנגלה לעניה היה כזה: אבא עומד ליד הכסא שלו עם האורח הקבוע ושר "שלום עליכם". אני,אחי הקטן, אשתו ואחותי הקטנה עומדים בקצה הסלון (יותר קרוב למטבח) וחצי מדברים חצי שרים. וגולת הכותרת- אחי יושב על הספה עם רגליים על השולחן, ספק ער ספק ישן. חמתה של אמא בערה בה..... היא התחילה להתעצבן, ולמרות שכולנו (למעט אחותי) חצינו את רף ה-18 ממזמן, נורו חצים, נשמעו צעקות, ואף אנשים מסוימים קיבלו הוראה חד משמעית שלא לשבת איתנו ליד השולחן. כמובן שזה הוביל לריב גדול, כי שוב- כולם כבר גדולים ולא ממש מקבלים הוראות כמו ללכת לחדר בהבנה, במיוחד אחי בן ה23 שישב שם עם אשתו... וניסה להסביר לאמא שדי. גדלנו. ושתרגע. ואמא מצדה ניסתה להסביר שדי. גדלנו. אנחנו כבר יותר על תקן אורחים. אז כדי מאוד שאת הנימוס לא נשכח בכניסה לבית. בסוף נרגעו הרוחות. וישבנו כולנו לאכול. עד המריבה הבאה.... שבת אחה"צ. אני ואמא שלי יוצאות להליכה. ומתחילות לדבר. אמא כמובן מיד מתחילה לדבר על מה שקרה בערב שבת. ואני? שותקת</div>Sun, 13 May 2012 12:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13259345http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13259345http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13251149<div align="right" dir="rtl">היום החלטתי שאני לא יכולה יותר להיות לבד. לא. לא החלטתי לצאת עם מישו. החלטתי לצאת למועדון אנוש. כן. אני גם לא מאמינה שנשברתי. אבל זה הצעד ההכרחי אחריי שהסכמתי ללכת למסיבת ל"ג בעומר של החבר'ה בדיור המוגן- זהו. אני חלק. (זה רק אני, או שכל הפוסטים האחרונים שלי הם בכי ויבבות על מר גורלי?) ובמילים אחרות: צריכה עידוד!!! </div>Tue, 08 May 2012 13:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13251149http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13251149http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13246441<div align="right" dir="rtl">-"הוא לא נורמלי" -"בואנה ירדת מהפסים" -"תגידי? מאיפה הגעת?" -"צריכה אשפוז דחוף זאתי...". אלו משפטים שאומרים אותם כשצוחקים עם החבר'ה כשאתם תחת ההגדרה של "אנשים רגילים" וזה נשמע שיא הבסדר. אבל כשאתם אחריי "אשפוז"- זה תופס כזאת קונוטציה שלילית, שזה עושה לכם צמרמורת. ובגלל הקטעים הקטנים האלה שכביכול שוליים, קשה להיות בחברת אנשים שפשוט לא עברו את זה, את האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי. כשמישהו אומר לך בצחוק "תגידי , מה יש? מה את מרחפת? רדי אלינו." את בעצם שומעת :" האבחנה: מאניה חמורה". כשמישהו בחבר'ה אומר לך : " למה הפרצוף שלך כזה אטום?" את כבר יודעת שהתרופות הפסיכיאטריות שוב לא מתאימות לך והופכות אותך לזומבי, וחושבת שעכשיו כל מי שרואה אותך ברחוב יודע שאת לוקחת כדורים. וכשמישהו בחבר'ה מדבר איתך שיחת נפש, ואת מספרת לו על האשפוז- ומופיע המבט הזה- את יודעת. מעכשיו היחסים בניכם השתנו. המבט הזה, מלא הרחמים- אומר הכל. את כבר לא בליגה של הרגילים- וכדאי שתתרגלי לזה. עברת להגדרה אחרת. בגלל זה גם כלכך קל לנו להתחבר לאנשים שעברו אשפוז. ובגלל זה אנשים מסתירים את האשפוז.</div>Sat, 05 May 2012 15:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13246441http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13246441http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13244089<div align="right" dir="rtl">אני? קינוח? הייתם מתים! אני מנה עיקרית. לעכל אחת כמוני, זה כמו לעכל 10 מנות של סטייק אנטריקוט אחת ליד השניה. לפעמים הייתי מתה להיות קינוח כזה קליל כזה. מן מוס אוורירי שאנשים בולעים בקלות, וממשיכים הלאה. אבל אין. אני, הכל אצלי מסובך כזה וקשה. כל "סמול טוק" נהיה טרגדיה. לדוגמא (טרי מהשבוע) איש מכירות: אז מה, בת כמה? אני: 26 איש מכירות: נשואה, רווקה? אני: גרושה... איש מכירות: חבל.... למה? אני: קורה... שטויות... איש מכירות: כזאת צעירה... בטח אין ילדים. אני: אחמממ... שתיים.... איש מכירות: חבל אני: זה בסדר (עוד שניה צריכה להרים אותו מהרצפה מרוב שחטף לי דכאון) ואין. לא יכולה להסתיר פרטים, כי אנחנו בוהים ביחד בתעודת זהות שלי וממלאים פרטים קטנים לכרטיס חבר שרק חידשתי. מסכן. אם לא קינוח- לפחות הייתי משהו אחר קל לעיכול. אולי הייתי יכולה להיות פרגית (תרתי משמע) בואנה, עשה לי תאבון הפוסט הזה. הולכת לאכול איזה שוקולד טוב, או עוגהעם נס על מקופלת. בעצם- רק נס. פחות קילו כשעולים על המשקל זה קינוח יותר טוב משוקולד. יותר אוורירי- זה בטוח. </div>Fri, 04 May 2012 02:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13244089http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13244089http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13225090<div align="right" dir="rtl">מגיעה למחלקה הסגורה אז למי שלא קרא או התעדכן- שניי הפוסטים הראשונים מדברים על האשפוז במחלקה הפתוחה ואיך הגעתי למחלקה הסגורה. זה הזמן לקרוא. אפשר גם להנות- אבל זה כבר בידיים שלכם... עכשיו אני עומדת בפתח המחלקה הסגורה ומבינה שהסתבכתי. אוהו איך שהסתבכתי. רק שתבינו, ויזואלית- המחלקה הסגורה לעומת המחלקה הפתוחה, זו כמו קפיצה 50 שנה אחורה במנהרת הזמן. הכל שם כלכך עתיק וישן, שאפילו את הרופא היתי מצפה לראות משומר בפורמלין אבל זה ממש נחמד להעביר על זה דאחקות ולכתוב על זה בלוג, וסיוט כשאת צריכה להתקלח עם עוד חמש בנות, במקלחות שידעו ימים טובים יותר איי שם בימי המנדנט הבריטי. וכמובן הג'וקים החמודים שאת חולקת איתם את חדרך, הסורגים על החלונות והחצר הנטושה- לא מוסיפים בריאות. נפשית בטוח לא. ב"ה במרוצת הזמן הצד הויזואלי קצת השתפר, אבל עדיין המצב נוראי. (סליחב בפניי כל העוסקים במחלקה. כוונותיכם ראויות- אך יש דברים שצריך לטפל בהם מהשורש) בקיצור- לא טוב. ממש לא. בהתחלהיש מן מצב שנקרא "השגחה". זה מצב שבו איש צוות צמוד אלייך 24 שעות ביממה. בבתי חולים גדולים, איפה שיש הרבה אנשי</div>Mon, 23 Apr 2012 10:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13225090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13225090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13223367<div align="right" dir="rtl">יום כדור הארץ זה נחמד (וגם קצת חביב) זה נחמד שלכדור הארץ יש יום יום שמוקדש רק לו. כמו מן יום הולדת שכזה. להראות לו שכולנו זוכרים שהוא נולד. לא משנה בדיוק באיזהתאריך. או לפי מי סופרים. אלוקים או ישו. או יש יאמרו שניהם זה אותו אחד. לכדור הארץ יש יום משלו. וגם כמה שעות משלו. אבל חוץ מזה שזה נחמד זה גם קצת מצחיק. כאילו הוא יתנקם בנו או משהו אם לא נחגוג לו... האמת היא... שהוא יתנקם בנו בכל מקרה. אז למה לחגוג? אולי כדיי שלדורות הבאים יהיה יום לזכר. יום לזכרנו.אמן כן יהי רצון. (ואני הצעתי את זה ראשונה. תזכרו את זה לטובתי כשהכל ימחק... פליז?!) </div>Sun, 22 Apr 2012 14:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13223367http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13223367http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13218361<div align="right" dir="rtl">הגעתי למסקנה שהעולם מתחלק לשני סוגי אנשים: אלה שאוהבים הפתעות ואלה שלא. לאלה שאוהבים הפתעות העולם מרתק.משהו כמו החיים עם הסימן של המתנה של "הוט" ליד... אבל לאלה שלא... החיים יכולים להיות סיוט אמיתי... וניחשתם נכון. אני- לא אוהבת הפתעות. לא סובלת הפתעות. מתעבת הפתעות ויכולה להקיא מלחץ לפניי הפתעות. תנו לי חיים צפויים ומשעממים - ואני אהיה מרוצה. מבטיחה. מכל הלב. הכל נובע מזה, שאלה שלא אוהבים הפתעות, זאת אומרת אנחנו, זאת אומרת ה"מבקשי שעמום מבחירה" מפחדים פחד מוות מדברים לא צפויים. זה מלחיץ אותנו. אני עד כדיי כך נלחצת מדברים לא צפויים, שכשאדם מתייחס אליי פתאום שלא כדרך הרגיל, זאת אומרת לא כמו שהוא בד"כ- אני נכנסת להיסטריה. זה נראה לי הגיוני להכנסלשם- לארץ ההיסטריה. כי זהכמו שמחר הוא פשוטיכול להביא לי אגרוף בלי שום סיבה. ברגע אחד כי הוא הפך מבחינתי לאלמנט לא צפוי ומסוכן. לאלמנט שיש להזהר ממנו. זו הסיבה אגב שאני גם לא אוהבת בעלי חיים. ברגע אחד החתוליקו מלקק לך את האצבע, ובשניה הבאה האצבע שלך זה חטיף מבית היצור של אסם ואז מגיע הביס... והשיניים ננעצות.... ולמה? </div>Thu, 19 Apr 2012 16:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13218361http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13218361http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13126580<div align="right" dir="rtl">תודה לכם. מכל הלב: לאחי: אני: "אוף... נמאס לי מהחיים האלה! שמישהו יעזור לי עם המחשב הארור הזה!!!" מיכאל (אחי הקטן): "אז תתאבדי." אני: "מה תתאבדי?! למה הכנת לי כבר הספד?" מיכאל: נראה לך? אני אוריד משהו מהאינטרנט אם וכאשר זה יקרה." אני: "ככה? הספד מהאינטרנט? לא תשקיע בי אפילו במותי?" מיכאל: "עזבי אותך, מימלא אף אחד לא יקשיב..." לאחותי: אני: "אוף! כואבת לי הבטן! עוד הפעם הגיע הזמן הזה בחודש, למישהו יש כדור?" אחותי: " כדורגל יעזור לך?" אני: "כחחחח... ממש מצחיק!. את יכולה לארגן לי משהו?" אחותי: " אין לי כוח. אבל פעם הבאה שיכאב לך תמסרי לרחם שלך שאני יודעת איפה הוא גר..." הודעת טקסט שקיבלתי שבוע שעבר מאחותי: "היי! איזה כייף שאת באה שבת. ממש התגעגעתי לאייפון שלך. אה כן. וגם קצת אלייך." ולבנות שלי: הבת שלי(בת 6): "אמא! רק שלא תמותי!. אני: "למה? עד כדיי כך את דואגת לי?" היא: " אני לא רוצה לשבת שבעה. זה משעמם!" יום המעשים הטובים... למה זה לא שנה, למה? (וכן אני יודעת. אני קוטרית רצינית. אבל אפילו את הפרחים הוירטואליםהקדישו לצה"ל ולא לי! זה פייר תגידו???) </div>Tue, 20 Mar 2012 11:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13126580http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13126580http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13105132<div align="right" dir="rtl">כל האמת, ורק האמת: אני גרושה ורק בת 26 = נפרדנו בידידות, כי זה לא היה מתאים. נישואים בגיל צעיר, אתם יודעים איך זה... הבנות שלי נשארו אצל האבא ואשתו = בגלל שהוא נשאר לגור איפה שהבנות גדלו, החלטנו שלבנות יהיה יותר טוב להשאר איפה שהן מכירות. אני לוקחת באופו קבוע תרופות פסיכיאטריות = מי לא לוקח היום פרוזק?? ועם מירוץ החיים... והלחץ... לא קל. אח שלי אנס אותי כשהייתי קטנה = סבלתי מהטרדה מינית במשפחה, אבל אני אחריי זה! מתגברים. הייתי מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי = אני מכירה את מערכת בריאות הנפש מקרוב. כן. סוג של "התנדבתי" שם. (לניסויים:) רק עכשיו יצאתי מאשפוז, ואני מתחילה ללמוד לפסיכומטרי כשכל הילדים בני 20 בכיתה = למדתי לימודי תעודה בעיתונאות, אבל עכשיו אני רוצה תואר. האקס שלי לא מוכן שהבנות יבואו למשפחה שלי בלעדיו, ולא מוכן לשמוע על לישון אצלי בנתיים, ובכלל- הוא צמוד אליהן כל הזמן = היחסים ביננו ממש מוזרים. למרות הגירושים. סוג של התוכנית "החיים זה לא הכל..." אני כותבת בלוג ומשתפת את כל העולם בחיים ההזויים שלי</div>Wed, 14 Mar 2012 12:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13105132http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13105132http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13102312<div align="right" dir="rtl"># זה לא נורמלי שאת יורדת חצי קילו בשיא המאמץ בשבוע, לפעמים אפילו בשבועיים, אבל טיפה מפריזה בממתקים ועולה 2 קילו ביומיים! # זה לא נורמלי שחברת החשמל מבקשת שנחסוך באנרגיה בקיץ, ואז מעלה מחירים בחורף כי לא הרוויחה מספיק בקיץ... #זה לא נורמלי שאת מתה לראות קישור מעניין בפייסבוק, אבל במקום זה את צריכה ללחוץ על 10 לייקים ומגלה שעבדו עלייך. #זה לא נורמלי שלפנטן עדיין אין הסימון של "לא נוסה על בעלי חיים", ולמרות זאת מלא אנשים קונים את השמפו והמרכך שלהם. # זה לא נורמלי שקוראים בארץ לתוכנית "תוכנית ריאלטי", אבל הכל זה בעצם ההפקה. # ואם זו בעצם ההפקה- אז איך במירוץ למליון זכו הבלונדיות, ובאח הגדול מחלקים כדורים פסיכיאטריים ונותנים למשתתפים לצאת בזוגות?! איפה ההפקה איפה? #זה לא נורמלי שתוך זמן קצר מתו אהוד מנור, עוזי חיטמן ונעמי שמר- שאת כולם אהבתי! # זה לא נורמלי שגשר המוגרבים שמוביל להר הבית, לא ישופץ למרות שהוא עומד מט לנפול- כי יהיו מהומות בעולם הערבי. #זה לא נורמלי שמחירי המוצרים הבסיסיים הולך ועולה, אבל המשכורת יורדת. #זה לא נורמלי שבמקום לפוצץ את משגרי ה</div>Mon, 12 Mar 2012 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (didi s)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=762399&blogcode=13102312http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=762399&blog=13102312