http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178heCopyright 2026 ג'ולס. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=14342044<div align="right" dir="rtl">לילה שני בבית, לילה שני של שינה דפוקה. אתמול לא הצלחתי להירדם, למרות שלילה לפני ישנתי שעתיים בבסיס אחרי משמרת לילה והייתי ערה מ4 בבוקר. אחרי מאמצים ארוכים הצלחתי להרדם אתמול ב3 לפנות בוקר, רק הבעיה שלא הצלחתי לקום למחרת וחצי מהיום ביליתי במיטה. והיום? באמת שניסיתי... נכנסתי למיטה בסביבות 12, כיביתי את האור, עצמתי עיניים...וזה לא בא. עבר עליי יום מוזר, ברגע של עצבים על השיער שלי כי חם לי ושום גומייה לא מחזיקה את הרעמה שלי, עשיתי קוקו וגזרתי הכל. עד הכתפיים. ואני לא יודעת אם אני אוהבת את זה, אבל לפחות לא חם.. אבל נחזור לשינה, יצאתי מהמיטה לפני עשר דקות, לקחתי דר פפר מהמקרר והתיישבתי מול הבלוג הכל כך לא יעיל שלי. למה אני כותבת פה בכלל? לפעמים יש לי דחף מוזר לכתוב פה ולפעמים אני שוכחת מהמקום לחודשים ארוכים.. אני מתלבטת אם להישאר ערה או לא. לאמא שלי יש יומולדת מחר, או יותר נכון היום, והחלטתי לקום ב6 וחצי בבוקר להכין לה ארוחת בוקר ולתלות בלונים לפני שהיא מתעוררת ב7 לשלוח את האחים שלי לבית ספר. אז יש לי עוד 3 וחצי שעות לישון... יש טעם לישון את כל זה או שעדיף לחיות מחר על קפה</div>Thu, 18 Jun 2015 02:41:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=14342044http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=14342044http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=14338424<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה לאחרונה שאחרי כל רגע של משבר עוברת לי פתאום מחשבה בראש "למה את לא הולכת לכתוב על זה איפשהו?" .והאמת לפעמים אני באמת הולכת לכתוב על זה, אבל רוב הזמן אני נותנת לעצמי תשובה של "נעע, גם ככה זה תמיד אותן הבעיות".לשמחתי יום שלישי בבוקר ואני עדיין בבית, מה שנקרא "עקצתי את המערכת". ואני חוזרת בערב לבסיס סך הכל עד רביעי בבוקר שבוע הבא אבל אני מרגישה שאני חוזרת ליותר.סיימתי לא מזמן 21 בבסיס ואין לי מושג איך עברתי אותו בלי למות קצת בדרך, אבל מסתבר שמשמרות לילה באמת מעבירות את הימים מהר.לאחרונה אני מרגישה קצת.. לא יודעת איך אומרים את המילה בעברית.. overwhelming ?אני לא יודעת למה, זאת ההרגשה.אני נכנסת למין דכאונות קטנים, אין לי כל כך חשק לעשות דברים למרות שאני די גורמת לעצמי בכוח לעשות דברים כדי לא לבזבז ימי בית.אני צריכה להשתחרר.כן אני צריכה להשתחרר כבר, לעשות עם עצמי משהו.התירוץ שלי להכל זה "לע, גם ככה אני חוזרת לבסיס עוד מעט אין טעם לעשות את זה".אני צריכה שמחת חיים.ג'ולס.09:37-למה אני מרגישה כל כך ריקנית?!</div>Tue, 09 Jun 2015 08:43:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=14338424http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=14338424http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=14327567<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת את התפקיד שלי. באמת שכן. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מסופקת ממשהו שאני עושה, וזה משהו שהוא בכלל לא בשבילי אלא בשביל מישהו אחר. לשבת משמרות ארוכות ומייגעות מול התצפית, לדבר בקשר, לחפוף קצינים עם מיליון פלאפלים על הגזרה שאני מכירה כל כך טוב, ללמד תצפיתניות חדשות על הגזרה ולדעת שהן מסתכלות עליי בהערצה. בחיים לא חשבתי שזאת תהיה אני, למה שזאת תהיה אני? אני לא הייתי מהילדים שתמיד שמעו אותם, לא הייתי מוקד הכיתה, לא דיברתי יותר מידי, לא הרמתי יד , אחרי בית ספר העדפתי יותר את הבית מאשר לצאת עם חברים לאנשהו, ותמיד שנאתי לדבר בטלפון, או בכללי לדבר עם אנשים. ופה בתפקיד...90 אחוז מהמשמרת שלי זה לדבר בטלפון, לעלות בקשר, סומכים עליי, קצינים יודעים שכשאני מכווינה אותם אז אני יודעת הכי טוב וצריך להקשיב לי, אני אוהבת את ההרגשה הזאת. אבל אחרי שהמשמרת נגמרת, מגיעה השעה ללכת לחדר, לצאת ממדי הב' שלי, להיכנס למקלחת ואז לפיג'מה ואז לתוך הפוך הנעים שלי ולשקוע. להרגיש כאילו כל הגוף טובע בתוך המיטה, הכל נהיה כבד, כל הכבוד והגאווה שהרגשת במשמרת שלך נעלם ושקע ואז מה נשאר לך בדיוק? נשאר לך אותך, ה</div>Sat, 16 May 2015 23:26:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=14327567http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=14327567http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=14056196<div align="right" dir="rtl">מזמן לא כתבתי פה,ואני לא יודעת בדיוק למה... די התחלתי לנזול בחזרה ליומן הפרטי האישי שלי שאני שומרת ליד המיטה. תכלס גם בו לא ממש כתבתי. אבל התחלתי לקרוא שוב בלוגים של אנשים ומידי פעם צצו לי הודעות במייל שמישהו העלה פוסט חדש. אני מתגייסת בקרוב,חודש הבא,אני אהיה תצפיתנית. כן,תצפיתנית. אני. כשקיבלתי בהתחלה את השיבוץ נכנסתי להלם,אני לא ידעתי שום דבר על התפקיד ובאתי גם ממשפחה שבה אפחד לא התגייס,כולם עולים חדשים. הקשר היחיד שלי בצבא זה דוד שלי ששירת קצת כשעלה לארץ ואבא שלי שלקחו אותו לטירונות בזיקים ואז אמרו לו תחזור הביתה. אני הראשונה שעוברת את הצו ראשון,את המיונים,את הלא נודע וידעתי שאם אעשה את זה על הצד הטוב ביותר אני לא אפחיד את האחים שלי. האחים שלי בהלם,אין להם מושג מה זה צבא,הם מכירים רק חיילים שמגיעים אליהם לבית ספר. אז אני ניסיתי לצאת מהתפקיד,ניסיתי ניסיתי,שלחתי מכתבים,ניסיתי פרוטקציות מטורפות עם כל מיני קציני גיוס ושום דבר לא הלך. אפילו האנשים הגבוהים בצהל לא הצליחו לעזור לי. כולם אמרו שזה התפקיד שהכי קשה לצאת ממנו. אז התייאשתי,נכנסתי לדיכאון והתחלתי לשכנע את עצמי שזה לא</div>Tue, 04 Mar 2014 13:43:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=14056196http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=14056196http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13826665<div align="right" dir="rtl">אני לא אוהבת את העיר שבה אני גרה רק בגלל שבלילות אין אף נפש חיה ברחובות. זה משגע אותי,כי בתל אביב בשעה כזאתי הכל נוצץ ומואר וכולם בחוץ כאילו בוקר! אני פרנואידית,ואני שונאת להיות פרנואידית. המרחק בין הבית שלי לאיפה שאני עושה בייביסיטר הוא בדיוק עשר דקות בהליכה נורמלית/לא מהירה במיוחד. אני שונאת את זה,את ההליכה הקצרה דרך הפארק שריק מאדם בערך מתשע בערב,חשוך ברובו,ומצריך סיבוב שלם כדי לעבור אותו לכיוון הבית. ואני כולי הולכת לי, הליכה מהירה כמובן, כל צעד שווה ללפחות שלושה-ארבעה צעדים בהליכה נורמלית, נמנעת מללכת בצידי השבילים,רק באמצע,לא לעבור מתחת לצל של עצים,לא לעבור ליד שיחים,פחים,מכוניות חונות,לא ללכת מאחורי בניין אלא רק מלפנים איפה שיש אור מהלובי,ללכת באמצע כביש ריק,להחזיק את הטלפון ביד כדי שאם חס וחלילה אני אוכל להתקשר ישר,להסתכל תמיד ישר,להקשיב. ואז שומעים מכבי אש מרחוק רחוק ומרוב טירוף כבר מבדילים בין כל הסירנות שקיימות,ושומעים ילדים צוחקים מרחק של רחוב ממני,ונפילה של מה שנשמע כמו קופסאת קרטון שפגע בדבר מה העשוי ממתכת,והחריקות של הקרשים שצריך לעבור עליהם כדי להיכנס לבניין. אני</div>Tue, 25 Jun 2013 01:29:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13826665http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=13826665http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13753320<div align="right" dir="rtl">מעצבן אותי להיכשל,כאילו.. אני מעדיפה לא לעשות משהו שאני יודעת שאני אכשל בו. לא סובלת להיכשל,הכל אצלי חייב להיות מושלם ומסודר. ולפעמים קורה המצב שגם אם אתה הכי מסודר ומאורגן שיש,אתה עדיין נכשל,ואז אני לא מבינה למה ומתעצבנת. מעצבן אותי שיש דברים שלא מתאימים,כמו העובדה שהיומן צריך להיות מצד ימין והשלט מצד שמאל ואם זה הפוך זה לא בסדר. והכל חייב להיות מקודד לפי מקרא כלשהו,צבע,מספר,סוג,סימן,משהו. אחרת זה לא יעבוד. הכל חייב לעמוד בקו על השולחן,אחרת זה יראה עמוס מידי,גם אם יהיה עיפרון אחד מסכן שוכב לו באמצע השולחן. הכל חייב להיות נקי וישר אחרת אני לא אצליח להירדם. אנשים מסתכלים על החפצים שלי,בעיקר על היומן המקודד שלי,ורואים צבעים,אבל בשבילי זה שיטה,אני אדע כל קידוד שעשיתי אי פעם בעל פה גם אם תעירו אותי באמצע הלילה בשביל זה. אנשים לא מעריכים תמיד אנשים עם או סי די,חושבים שאנחנו פסיכים,אבל כן,כן,העובדה שהטלפון צריך לנוח באופן "כזה" על השולחן,והעובדה שאם תציירו לנו במחברת ניאלץ לשכתב הכל מחדש,כן,זה נורמלי בשבילנו. אנשים לא מעריכים את העבודה שמשקיעים,לדוגמא,אני לא לעולם לא אצליח ללמוד למבחן</div>Mon, 22 Apr 2013 05:53:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13753320http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=13753320http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13743152<div align="right" dir="rtl">להגיד לכם את האמת? אני מעדיפה את יום השואה מאשר את יום הזיכרון.יש משהו הרבה יותר ריאלי ביום הזיכרון,כי הסיכוי שתכה בנו שואה נוספת,קצת קלוש. תמיד בטקס בבית ספר עומדים ברחבה ענקית כל התלמידים,ותלמידי י'ב מכינים את הטקס,וקוראים רשימה של חיילים שלמדו בבית ספר ונהרגו במקומות שונים.פעם לא היה לי אכפת מימי זיכרון ואז אנשים שהכרתי התחילו להתגייס וללכת למקומות קרביים,אתה נהיה חייל ורמת הסיכון שלך גוברת.עכשיו אני כועסת על מי שמפריע בטקס,כל הילדים הקטנים שלא באמת אכפת להם ומדברים בזמן הצפירה.אולי אני סתם דואגת.</div>Sun, 14 Apr 2013 05:37:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13743152http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=13743152http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13739307<div align="right" dir="rtl">כבר כמה ימים שאני לא מתעוררת בבוקר,למרות המאתיים שעונים מעוררים שלי אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לאגור כוח ולקום..בדרך כלל אני פשוט מכבה את השעון מעורר כל הזמן וחוזרת לישון אבל היום לא שמעתי אותו בכלל. אולי זה נשמע קצת טיפשי,אבל אין סיכוי שאדם ממוצע לא היה שומע את השעונים המעוררים שלי,נוקיה בורכו ברינגטונים מזעזעים ברמת הדציבלים שלהם.אז מודה,אני קצת מפחדת ללכת לישון עכשיו ואז לא אתעורר בבוקר,גם זה נשמע קצת טיפשי.וסבתא אמרה היום שאני נראית חולה,ברור שאני נראית חולה אני תלמידה.האמת,אם הייתה לי את האפשרות,הייתי עושה את כל המשימות שלי משמונה בערב עד חמש-שש בבוקר ואז הולכת לישון. אני מתפקדת כל כך הרבה יותר טוב בחושך,בשקט..טוב אבל יש לשרוד את מחר רק וזה לא יום כזה זוועתי,שעתיים ללמוד,ארבע שעות חופשיות ועוד שעתיים ללמוד,באמת שטויות... ואז לחזור הביתה ולהמשיך ללמוד כי זה פשוט מדהים שיש מגן או בגרות כל שבוע בערך.אני חיה לפי תאריכי מגנים ובגרויות,זוכרת אותם בעל פה ומקשרת אירועים אחרים בחיי לפי התאריכים הללו.לילה לבן שמח.</div>Thu, 11 Apr 2013 00:37:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13739307http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=13739307http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13735878<div align="right" dir="rtl">איך מגדירים אהבה?</div>Mon, 08 Apr 2013 00:46:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13735878http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=13735878http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13730299<div align="right" dir="rtl">"לא יכולתי לעשות כלום." מסתבר שיותר מייאש לחזור הביתה אחרי יום ארוך לבית ספר מאשר לקום בחמש בבוקר וללכת ליום ארוך בבית ספר. רק הידיעה שיש כל כך הרבה להספיק וללמוד גרמה לי להאריך את הדרך שלי הביתה ולנסוע שעתיים ולא שעה,ככה למשוך את הזמן עוד קצת,לדחוף את כל החרא רחוק ממני. כוס קפה רביעית כבר ואני עדיין נרדמת,כל הזין בלא להירדם שבוע ודווקא כשאתה לא אמור לישון ואמור ללמוד,אתה תכף מתעלף על השולחן. יש פשוט חשק לוותר ולזרוק הכל ולשים זין,אבל עדיין יש איזה טיפה בפנים שאומר שאסור,צריך תעודת בגרות. ומסתבר שכשהשרירים כואבים הריכוז טוב יותר,הכעס מתפוגג,ואני לא עם פיוז קצר חלק מהזמן. שיקרה אסון ובום לא יהיה בית ספר! או בום לא יהיה אני. מוזיקת רקע.</div>Wed, 03 Apr 2013 17:03:00 +0200yukakaro@gmail.com (ג'ולס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=761178&blogcode=13730299http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=761178&blog=13730299