http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268חייב להיות משהו על טבעי פה, בעולם של היום. כי אם אין אפילו ניצוץ של קסם, פיה, מכשף או אפילו ערפד, הכול פשוט יותר מדי נורמלי. שחור לבן, שאנחנו משתלבים בתוכו, קובעים שגרה. בגלל זה אי אפשר לחיות בלי ספרים.heCopyright 2026 alise111. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/68/92/75/759268/misc/23494368.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12830645<div align="right" dir="rtl"><p>בסרטים תמיד אומרים שכשאתה רואה את זה, את המוות שלך שמתקר אלייך ועומד להכות בך עוד כמה רגעים, אתה רואה את כל חייך עוברים לפנייך בכמה שניות.&nbsp;</p> <p>זה לא קרה לי.&nbsp;</p> <p>ראיתי את אנתוני עומד מעליי, לוחץ אותי לקיר בחוזקה עצומה שלא ידעתי שקיימת בו, בצורה שהתאמצתי לנשום. כל זה קרה בהילוך איטי. הרגשתי שכל חושיי מתחדדים. יכולתי, במין יכולת על טבעית כזאת, להסתכל על סלון ביתי ולהתרכז בכל הפרטים הקטנים יחדיו. יכולתי לשמוע את אוושת הרוח של ידו של אנתוני כשהניף את הסכין למעלה. הרגשתי את אותו פחד עצום, ועם זאת... מין שלווה קסומה.&nbsp;</p> <p>ידו נעצרה לפתע באוויר, כשלהב הסכין החד מכוון אליי. הישרתי את מבטי אל עיניו. אותו שחור אפל שהכרתי ולמדתי לאהוב נעץ בי את מבטו בערסיות.<strong><em>הזדמנות לעצור אותו.</em>&nbsp;</strong><br />"למה אני, אנתוני?" יריתי את המילים במהירות פן יחליט להמשיך בפעולתו, מנסה להתעלם מהזיעה הקרה שטיפטפה מפניי אל בגדיי. "תגיד לי למה דווקא אני היא זאת שצריכה להמשיך איתך!" &nbsp;</p> <p>"גורל." קולו היה צרוד ומרוסק. "הכול חוזר בסופו של דבר אליו. אני מניח שזה... הגורל שלך פשוט." בעודו מדבר, נוכחתי ברעד שהמראה הזה... איך שאנתוני נראה עכשיו... זה היה בדיוק מראו בחלום שלי. מתאבל על דבר מה. מתאבל עליי.&nbsp;<em><strong>אין עוד הרבה זמן...</strong>&nbsp;</em>&nbsp;אין&nbsp;<span style="text-decoration: underline;">לי</span>&nbsp;עוד הרבה זמן. שוב אותה שלווה רגעית נפלה עליי כשפירושו של כל הפחד שנפרש על גביי חודשים התבהר פתאום. שלווה רגעית שמייד חלפה, לא משאירה זכר אחריה. אנתוני עמד מעליי, עיניו נעוצות בי והסכין בתוך כף ידו הרועדת. הרגשתי איך רגליי לא מחזיקות אותי יותר וקרסתי על הרצפה, משפילה את ראשי. יבבה ענקית נפלטה מפי. יבבה של ייאוש.&nbsp;</p> <p>"בבקשה לא..." לחשתי לו בקול צרוד, מתייפחת. "אנתוני, תחשוב על אמא שלי... אתה חיבבתי אותה, נכון? אני הדבר היחידי שנשאר לה... אל תפריד אותי ממנה!" הדמעות התעצמו יותר ויותר. אנתוני רכן אליי. &nbsp;</p> <p>"את לא יודעת כלום על הסבל שאני עובר פה, כשאני כבר מת." הוא הרים את ראשי אליו באצבעות עדינות, ועברו כמה שניות שבהן הסתכלנו אחד על השני, הוא בעיניו הקפואות ואני בעיני הנוצצות מדמעות. הוא היה יכול להכניע אותי כך, במבטו... לשכנע אותי שלמות זה בסדר,כל עוד אני אשאר איתו. <em style="font-weight: bold;">אבל אני לא מוכנה למות. </em>בתנועה מהירה שלחתי את רגלי אליו ללא מטרה, רק לפגוע ולהימלט. ידיעה שפגעתי במקום רגיש קמתי, אחוזת טירוף, מנסה להגיע אל דלת ביתי לצאת ולשכוח ממנו. רק לשכוח מהכול.&nbsp;</p> <p>"את חשבת שאפשר לברוח ממני?!" כרוח רפאים הוא הופיע לפניי פתאום, חוסם ממני את הדלת. שום סימן לכאב לא ניכר עליו. רק מערבולת של צער וכעס."לא! לא! תן לי ללכת!!!" צרחתי בכל גרוני, מתנפלת עליו ומתחילה להטיח בו את אגרופיי, בכל טיפת כוח שנשארה בי... להגיע אל הדלת שמאחוריו.</p> <p>"תשחרר אותי!!!" המשכתי לצרוח ולהאבק בו כשהוא אחז בי בכאב, לחץ ולחץ. אולי מישהו יישמע. אולי מישהו יבוא לבדוק מה קרה.&nbsp;הוא הרים אותי בשתי ידיו והשליך אותי בחוזקה על הקיר שבצדו השני של החדר.<strong>&nbsp;</strong>הוטחתי בקיר בעוצמה ונפלתי על הרצפה<strong>, קראק </strong>חזק הידהד באוזניי כשרגלי התעקמה&nbsp;ונשברה כתוצאה מהפגיעה החזקה. <span style="font-size: large;"><strong>"אהההה!!!" </strong><span style="font-size: small;">צרחתי וייבבתי. הכאב הציף אותי, מאיים להכניע אותי, להטביע אותי. ואני נאבקת להיאחז במציאות ורק לא להיסחף איתו, לאבד הכרה ולהישאר עם החושך. שמעתי את צעדיו מתקרבים אליי, וממקום שוכבי על הרצפה כל מה שיכולתי לראות היה את נעליו השחורות האלגנטיות לפניי. הוא כרע אליי כך שיכולתי לראות את כולו. ניסיתי להתרכז, לנער את ראשי ולהתיישב. אבל כל תנועה עוררה גל חדש של כאב ברגלי... ממש יכולתי להרגיש את פעימות לבי ברגל השבורה.&nbsp;</span></span></p> <p><span style="font-size: large;"><span style="font-size: small;">"אני מצטער. על הרגל," הוא אמר לי ועזר לי להתיישב. "באמת חשבת שאת יכולה להסב לי כאב פיזי? אני רוח רפאים, אמה!" הוא הוציא שוב את הסכין מככס הג'קט שלו והביט בלהב. אנתוני הסיט את שערי מאוזני ולחש בה, הפעם בקולו הרגוע והעמוק שכל כך התגעגעתי אליו "אני בכל זאת אוהב אותך."&nbsp;</span></span></p> <p><span style="font-size: large;"><span style="font-size: small;">"רק- תעשה את זה בלי כאב..." מילמלתי. שייגמר כבר. שייגמר. שיעשה את זה כבר.&nbsp;</span></span></p> <p><span style="font-size: large;"><span style="font-size: small;">ואז הרגשתי את זה. </span></span></p> <p><span style="font-size: large;"><span style="font-size: small;">להב של סכין חדה שחודרת לתוך בטני העליונה, חותכת את בשרי... בלי ששמתי לב אני שוכבת על השטיח הלבן החדש שלנו שחציו כבר אדום, ושנייה לפני שאיבדתי את הכרתי אני צופה באנתוני המעיף בי מבט אחרון וסוגר את דלת ביתי אחריו.&nbsp;</span></span></p> <p><span style="font-size: large;"><span style="font-size: small;"><br /><img style="width: 200px; height: 259px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/68/92/75/759268/posts/23942350.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /><br /></span></span></p> <p><span style="font-size: large;"><span style="font-size: medium;">מקווה שהצלחתי ליצור מתח!&nbsp;</span></span></p> <p style="direction: ltr;"><span style="font-size: large;"><span style="font-size: medium;">המשך שבוע טוב לכולנו. <img title="קריצה" src="../moodicons/blink.gif" alt="קריצה" width="15" height="15" /></span></span></p> <p><span style="font-size: large;"><span style="font-size: medium;"><br /></span></span></p></div>Tue, 25 Oct 2011 16:56:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12830645http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12830645http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12812421<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">הוא סיפר לי הכול.</span></p> <p><span style="font-size: small;">"הייתי נער מאושר, את מבינה? חיים נורמליים.... הייתי אחד מהבנים הכי מקובלים, ספורטאי, שחקן פוטבול. הייתה לי החברה הכי כוסית בבית הספר, מעודדת. עד שהבן זונה הזה, בויד, הרג אותי. ואני לא מתתי, אני הייתי צריך להמשיך להסתובב פה, ביקום הזה!! חסר נשמה, חסר חיים, חסר עתיד..."</span></p> <p><span style="font-size: x-small;"><strong><em><span style="font-size: small;">זה לא הגיוני, זה לא קורה. זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני!!</span></em></strong></span></p> <p><span style="font-size: small;">"...הייתי זקוק לסגירת מעגל כדי שאני אוכל לעבור הלאה. נשמה טהורה, נקייה, חדשה. ואז נזכרתי בהכול. איך שבלילה הנורא, הלילה האחרון שלי, כשהייתי בניתוח כל הלילה לפני שמתתי. מתנדנד בין חיים ומוות. אני ראיתי אותך, אמה. כל הזמן שהייתי רדום וגוסס... הפנים שלך הופיעו לפניי. לא ראיתי אותך בחיי לפני זה, ופתאום הפנים שלך מופיעות בראשי כשאני גוסס... השיער הבלונדיני הרך והזהוב שלך עף ברוח, נופל לך על הפנים... והחיוך שלך, החיוך שלך היה החיוך הכי נהדר שראיתי בכל ימי חיי. ממש הרגשתי כאילו החיוך שלך זה מה שהחזיק אותי בחיים כל הזמן הזה, אמה!"</span></p> <p><span style="font-size: x-small;"><strong><em><span style="font-size: small;">תפסיק לדבר. תפסיק לדבר. אתה לא מת. תפסיק לדבר.</span></em></strong></span></p> <p><span style="font-size: small;">"...ופתאום התעוררתי. כל מה שראיתי היה יריעת בד לבנה שכיסתה אותי. ניסיתי להזיז את עצמי. גיליתי שאני יכול, והתיישבתי. הזזתי מעליי את יריעת הבד. גיליתי שאני יושב על מיטה מין משטח מתכתי בתוך חדר חשוך. מסביבי היו עוד הרבה משטחים מתכתיים כאלה, שעליהם שכבו גושים מכוסים ביריעות בד לבנות... גופות. הבנתי שאני בחדר המתים בבית החולים. קמתי, בכוונה לצאת מהחדר, אולי אפילו לחזור הביתה לאבא ואמא, פשוט להגיד 'ריפאו אותי' ולחבק אותם... אבל אז הסתכלתי אחורה, וראיתי את עצמי. זה היה אני, אבל שונה. הייתי שכוב על משטח המתכת בעיניים עצומות, קפוא, חסר חיים. מפוחד, נשארתי שם, בחדר המתים. יושב מקופל ליד הגופה של עצמי. עד שהבנתי שאני רוח. שאני אפילו לא יכול להרגיש את עצמי. ככה יצאתי מהחדר, ואף אחד לא ראה אותי. ככה הסתובבתי... רוח חסרת נשמה בסמטאות החשוכות של קליבלנד."</span></p> <p><span style="font-size: small;">הוא השתהה והביט בי לכמה רגעים. פניי היו רטובות מדמעות, וההבנה שאנתוני&nbsp;<em>מת&nbsp;</em>החלה לחלחל בתוכי באיטיות...</span></p> <p><span style="font-size: small;">"ובסופו של דבר הכול חזר אלייך. איכשהו, אני אפילו לא בדיוק יודע איך, הגעתי לפה, בעקבותייך, הנערה שהחזיקה אותי בחיים כשפירפרתי על שולחן הניתוחים מחובר לאינספור מכשירים. וכשמצאתי אותך, הכול פשוט השתנה מקצה לקצה. אנשים יכלו לראות אותי שוב. זכיתי להרגיש את עצמי. זכיתי לאהוב אותך."</span></p> <p><span style="font-size: small;">הייתה שתיקה, השתיקה הכבדה בחיי.&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">"לאן נעלמת, אנתוני?" אמרתי, מתייפחת.&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">"לחלק הזה עוד נגיע."&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">"ומ-מתי אתה... עובר ל-עולם הבא?" המילים בקושי יצאו מפי. הרגשתי שאנתוני, שהיה כל מה שהכרתי עד עכשיו, מתחיל להתנדף... לחמוק מידיי.&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">"אז זהו, שכאן זה... החלק המסובך."</span></p> <p><span style="font-size: small;">"אז תסביר לי."&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">"קודם אני אתחיל בשאלה, אמה. האם&nbsp;<strong>את&nbsp;</strong>רוצה שאני אמשיך הלאה? לעולם הבא או מה שזה לא יהיה לעזאזל? או שאת רוצה שאני אשאר כאן, ונמשיך לאהוב אחד את השני, כמו מקודם?"</span></p> <p><span style="font-size: small;">לא עניתי. התעמקתי על מילותיו של אנתוני. האם באמת המצב יכול לחזור להיות כפי שהיה? לרגע הרעיון קסם לי כשנזכרתי בימים מלפני מספר חודשים, כשהייתי מאוהבת באנתוני באמת ובתמים, מסונוורת מחבורותו. בלי חשדות, תהיות, פחדים. מאז שהכרתי אותו, בזמן קצר כל כך, הוא נעשה בשבילי הכול. מהר מדי. אבל שום דבר אף פעם לא יוכל לחזור למה שהיה.</span></p> <p><span style="font-size: small;">"לא." התייפחתי.&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">"מה לא?"</span></p> <p><span style="font-size: small;">"אנחנו לא נחזור להיות מאוהבים אחד בשני כמו שהיינו. אפילו שאתה חושב שכן, אנתוני, זה שקר."&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">"הבנתי." הוא הסיט את מבטו ממני, ושום רגש לא הופיע על פניו כאשר דחיתי אותו. כאילו לא אכפת לו. "אז עכשיו את יכולה לדעת את החלק שנוגע בך."&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">הוא קם, והתקרב אל דלת הכניסה. לא הבנתי מה הוא עושה, עד שראיתי אותו לוקח את המפתח שעל המדף, נועל את הדלת ומכניס את המפתח לכיסו. הוא התקרב אליי בצעדים איטיים, וכל תנועה שהוא עשה העבירה בי רעידות פחד, כול מה שהרגשתי אליו החל להתערבל. אנתוני הכניס את ידו לכיסו והוציא משהו מנצנץ. זה היה להב של סכין. נוכחתי וקמתי במהירות, מתרחקת ממנו.&nbsp;<br />&nbsp;"אנתוני, מה- מה אתה עושה?" שאלתי בלחישה צרודה. דמעותיי הקשו על ראייתי. כל מה שרציתי היה לפרוץ החוצה מתוך ביתי, להתרחק ממושא אהבתי כמה שיותר. לברוח מאנתוני.&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">"את מבינה, אמה, הבעיה היחידה בלהמשיך הלאה בשבילי... היא שהדרך היחדה שאני אוכל לעשות זאת, היא אם את תבואי איתי." הוא אמר בקול קר ונחשי, וכמו בהילוך איטי ראיתי איך הוא מניף את היד האוחזת בסכין למעלה.&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/68/92/75/759268/posts/23867678.jpg" alt="" width="400" height="267" /><br /><br /></span></p> <p><span style="font-size: x-small;"><br /></span></p></div>Mon, 17 Oct 2011 18:25:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12812421http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12812421http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12806802<div align="right" dir="rtl"><p>אני מצטערת שלא פירסמתי המשך כמו שהבטחתי ביומיים האחרונים ושלא אפרסם גם מחר.... אני אצל הבת דודה ואין לי זמן לכתוב :) מבטיחה שביום שני יתפרסם פה המשך. בכל מקרה תודה רבה על כל התגובות המחמיאות והמעודדות שנותנות לי תמיד מוטיבציה להמשיך לכתוב <img title="מאוהב" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-inlove.gif" border="0" alt="מאוהב" /></p> <p>שבוע טוב לכולם המשך חג סוכות שמח 3&gt;</p></div>Sat, 15 Oct 2011 18:19:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12806802http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12806802http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12801132<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">הוא היה מפחיד למוות, ובאותו הזמן, מהמם כל כך...</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">בתנועות עדינות וחינניות, ממש שבירות למראה, הוא לקח את ידי והוביל אותי אחריו, הושיב אותי על הספה של סלון ביתי והתיישב מולי על הכורסה. ואני הלכתי אחריו, צייתתי לו כמהופנטת, שבויה בתוכו. אפילו אם רציתי, הרגשתי כאילו פשוט אין לי את היכולת להתנגד אליו.&nbsp;</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">"אמה, אני..."&nbsp;</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">"אל תעשה לי את זה עכשיו אנתוני, בסדר? פשוט... תתחיל להסביר." לא הייתי מסוגלת לזה יותר. ליפול למשחקים שלו, שוב, ושוב, ושוב. הגיע הזמן שאני ידע את האמת.</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">"אל תהיי קשה כל כך, אמה... אף פעם לא התכוונתי לפגוע בך." הוא אמר לי בקול שקט, לקח את כף ידי בזהירות ובעדינות נשק לה בשפתיו. לשנייה עצמתי את עיניי כשהרגשתי את הרטט של מגע שפתיו על גופי... כמו פעם, כאילו כלום לא קרה. נשכתי את שפתיי בחוזקה ומשכתי את ידי מאחיזתו של אנתוני. "תתחיל, או שתן לי לעוף מכאן. עכשיו." אמרתי, מנה לא להיכנע אליו ולהישמע כמה שיותר אגרסיבית.&nbsp;</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">אנתוני נאנח עמוקות, ונשען אחורה על הכורסה של ביתי, מותח את רגליו בצורה גסה. שמתי לב כמה שהוא שכח עכשיו, ברגע זה, את התדמית העדינה והמנומסת שתמיד הייתה לו. כשהכול עומד להתגלות, לא אכפת לו. תהיתי אם זה באמת משהו כל כך גדול, כל כך מרעיש או שאני סתם עושה עניין גדול מדי...</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">אנתוני לא אמר דבר, רק ישב והביט בי בזמן שאני נועצת בו מבטים מלאי ארס.</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">"אז מאיפה להתחיל?" הוא שאל לבסוף.</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">"למה נעלמת. לאיפה. למה אתה מתנהג כל כך מוזר. מההתחלה."</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">מספר רגעים שתק והשפיל את מבטו לרצפת הפרקט של ביתי. לאחר מכן הוא נאנח עמוקות, ובאיטיות השחיל את כף ידו לתוך כיס מכנסיו, והוציא מתוכו מה שנראה כדף נייר מקופל ברישול. הוא הושיט לי את הנייר המקופל, ואני לקחתי אותו בחשדנות, ובזהירות יתר פרשתי אותו על ברכיי. זה היה כתבה הגזורה בעיתון, שנראתה מלפני כמה שנים. חלק גדול מהכתבה תפס תצלום גדול צבעוני.</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">בתצלום נראה אנתוני... אבל אנתוני אחר. זה היה תצלום של פניו ברקע של יער ירוק. בתמונה אנתוני חייך, חיוך בריא ושמח. על לחייו היה סומק אדום, כמו כל בן אדם נורמלי. לא כמו היום. שיערו השחור היה ארוך יותר במקצת, וכיסה מעט את פניו.&nbsp;<strong>ועיניו... הן היו בצבע ירוק. ירוק כמו של אוקיינוס שנסחפים בתוכו... ירוק שנדמה היה שניצנץ מבעד לתמונה.</strong>&nbsp;</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">וכשראיתי את הכיתוב שמתחת לתמונה, עולמי התמוטט מתחת לרגליי. מתחת לתמונתו המוזרה של אנתוני היה כתוב בדפוס שחור ומרובע:&nbsp;</span></p><BR><p><span style="font-size: x-small;"><strong><span style="font-size: small;">'אנתוני ווסט 1990-2008'</span></strong></span></p><BR><p><span style="font-size: small;">כשראיתי את זה ניערתי את ראשי בחוסר הבנה, משמיעה צחוק מאולץ. "אנתוני, מה-?"&nbsp;</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">"פשוט תמשיכי לקרוא את הכתבה הארורה, אמה! את רצית כל כך לדעת את אמת, נראה אם את יכולה להתמודד איתה..."</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">בקושי בידיי הרועדות, החזקתי חזק בכתבה והתחלתי לקרוא. זאת הייתה כתבה מפברואר 2008, לפני קצת יותר משלוש שנים. היא הייתה שייכת לעיתון&nbsp;<em>"clevelad today",&nbsp;</em>כנראה אחד העיתונים בעיר קליבלנד שבמדינת אוהיו. וכך היה כתוב:</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">"נער בן 18 נפטר היום בשעות הבוקר המוקדמות מפציעותיו שנגרמו כתוצאה בתאונת הדרכים הקטלנית היה מעורב בה שאירעה אתמול בשעות הערב במרכז העיר. לפי הנמסר מדו"ח המשטרה מכונית של נהג שיכור בשנות הארבעים לחייו התנגשה במכונית באחד הצמתים המרכזיים במרכז העיר כאשר הנהג השיכור, מייקל בויד, חצה ברמזור אדום וכתוצאה כך התנגש בעוצמה במכונית שחצתה את הצומת. במכונית היו שלושה נערים תלמידי תיכון בשנתם האחרונה בבית הספר. שניים מהם, ראיין סמית' ואוסטין ברדלי, יצאו מהתאונה הנ"ל עם פציעות קלות בלבד ואילו הנער השלישי, אנתוני ווסט, הובהל לבית החולים במצב אנוש עם דימומים פנימיים קשים ונפטר הבוקר מפצעיו. בויד, הנהג השיכור הוגדר כפצוע קל ולאחר שקיבל טיפול בבית החולים נעצר אתמול בלילה על ידי המשטרה."&nbsp;</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">הנחתי את הכתבה על השולחן הקטן שליד הספות והרמתי את ראשי להביט באנתוני. ידיי עדיין רעדו והזיעו ללא שליטה, ובראשי היה כאוס אחד מבולגן שלא הצלחתי לסדר.&nbsp;</span></p><BR><p><span style="font-size: small;">"אנתוני, מה..." בלעתי את רוקי ועצמתי את עיניי בחוזקה. "תסביר לי, בסדר? בלי התחכמויות מיותרות."&nbsp;</span></p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p style="direction: ltr;"><span style="font-size: x-small;">האמת היא שזה די חצי קטע שהעלתי בטעות... את החצי השני אני יעלה מחר. אז תהנו, ומקווה שתגיבו, כי כמו תמיד התגובות זה המוטיבציה! חג שמח לכולם <img title="מוציא לשון" src="../moodicons/lashon.gif" alt="מוציא לשון" width="15" height="15"></span></p><BR><p><span style="font-size: x-small;"><br></span></p></div>Thu, 13 Oct 2011 12:39:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12801132http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12801132http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12791924<div align="right" dir="rtl"><p><strong>כל פעם שהייתי עם אנתוני, הרגשתי שעון מתקתק בתוך ראשי. כל פעם שנישקתי אותו, הרגשתי צד אד מאושר, וצד אחר מפחד, שבתוכו קול קטן, שהוא בעצם קולי, לוחש לי בארסיות 'למה את איתו, אמה? איך את לא עולה על זה? הוא יכול לפגוע בך, ילדה טיפשה, התרחקי...' הייתי נרתעת, מנסה להעלים... וזה אף פעם לא נעלם. רק חזר אליי, כמו בומרנג, הטריד אותי כל יום. והוא, אנתוני, הוא גם היה שם לזה לב. למה שאני נהיית. הוא הבין אותי, שמר יותר מרחק, ניסה להיות כמה שפחות אפל, מפחיד. אך לא אמר מילה, והמיסתוריות לא התפוגגה לרגע.&nbsp;</strong></p><BR><p><strong>"אנתוני, אני לא יכולה להמשיך ככה יותר!" אמרתי לו יום אחד כשישבנו במדשאה רחבה, באחד הפארקים הציבוריים הגדולים של ג'קסנוויל. זה היה יום אביבי לוהט של חודש מאי בפלורידה. שכבנו שנינו זה לצד זה, כשהשמש חיממה אותנו. אנתוני היה זה שהציע לנסוע לפה. 'להשתרר קצת'.&nbsp;</strong></p><BR><p><strong>"מה קרה?" אנתוני התרומם משכיבתו, מעמיד פנים כאילו לא ידע. הוא שחקן מצוין, את זה כבר ידעתי.&nbsp;</strong></p><BR><p><strong>התרוממתי גם אני משכיבתי. "בבקשה, אנתוני. בבקשה רק אל תמיד פנים, כי אני יודעת שאתה יודע! אני לא יודעת כלום עליך." לקחתי נשימה עמוקה לפני שהלכתי לומר את האמת "ולפעמים, אתה פשוט מפחיד אותי." אמרתי במהירות, והכרתי תודה עצומה בלב לשמש הלוהטת היום, שבגללה אנתוני הרכיב משקפי שמש עכשיו. ידעתי שאם הייתי מביטה לתוך עיניו, הייתי משותקת.&nbsp;</strong></p><BR><p><strong>ובאותו הרגע שאמרתי לו את המילים הללו, אנתוני נרתע ממני. זה שבר את ליבי. שבר אותי. &nbsp;</strong></p><BR><p><strong>"בבקשה, אנתוני. אל תיעלב. אני אוהבת אותך. אני רק מנסה... לברר." אמרתי בקול עייף, כמו שהיה תמיד בשבועות האחרונים הודות לחלומות.&nbsp;</strong></p><BR><p><strong>אנתוני השפיל את ראשו ובתחילה לא ענה. "אני יודע, אמה.. למה את לא יכולה פשוט להרפות?!" הוא התפרץ עליי פתאום. נבהלתי ממנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כל כך כועס... כועס עליי. הוא נעמד על רגליו. "אני חייב ללכת," הוא מילמל והסתלק משם.</strong></p><BR><p><strong>ואני נשארתי שם, על השמיכה בשמש, יושבת ומחבקת את רגליי כשהדמעו צורבות בגרוני. הלוואי שיכולתי להרפות מזה, חשבתי. הלוואי שהכול היה בסדר. אבל שום דבר לא היה בסדר.</strong></p><BR><p><strong>&nbsp;</strong></p><BR><p><strong>אנתוני נעלם. לאחר הריב שהיה לנו בפארק, לא ראיתי את אנתוני ימים רבים, ימים ארוכים. הוא לא הגיע לבית הספר. לא ענה בנייד שלו. חיפשתי בדירתו, במקום עבודתו, במקומות שבהם היה נוהג לעשות קניות או לטייל. ושום דבר, אנתוני נעלם. הדאגה אכלה אותי מבפנים. דיווחתי למנהל בית הספר, שהודיע למשטרה. החלו בחיפושים אחר אנתוני הנעדר, שלא הרשו לי להצטרף אליהם. 'תני לשוטרים המבוגרים לעשות את זה' הם אמרו לי. כשעבר שבוע להיעלמותו, ואף קצה חוט לא נמצא, לא יכולתי לשבת בחוסר מעש. לקחתי את המכונית של אמא בהסכמתה, ונסעתי ברחבי העיר, קוראת בשמו מדי פעם, אפילו שידעתי שהסיכוי להצלחה... אפסי. מצאתי את עצמי שוכבת במיטתי בחושך, מכורבלת בתוך עצמי ומתחננת לאנתוני שיחזור. אף פעם לא התפללתי. אף פעם לא האמנתי בתפילות. "אנתוני," לחשתי מתוך דמעותיי. "אנתוני, אני מצטערת, תחזור. בבקשה, תחזור. אני לא מסוגלת לאבד אותך. אני אוהבת אותך!..." התייפחתי בכבדות, ודמעותיי הרטיבו את הכרית.</strong></p><BR><p><strong><br></strong></p><BR><p><strong>לאחר יומיים, כשאנתוני נעדר כבר שבועיים, צעדתי חזרה הביתה מהספרייה. הלכתי לספרייה לפני שעתיים כדי לקחת קצת חומר לשיעורי הבית וללמוד, בניסיון להסיח את דעתי, אך לאחר יותר מדי ניסיונות כושלים להתרכז וויתרתי וחזרתי הביתה. מכוניתה של אמא לא חנתה בחנייה. בטח היא בעבודה, הנחתי. נזכרתי בזמנים שבהם הייתה עובדת מסביב לשעון, כמעט 7\24 והודיתי, כל כך הודיתי, שהם נגמרו. נכנסתי הביתה. כל התריסים בקומה התחתונה היה סגורים, ורק מעט אור חדר מבעדם. מוזר, אמא אף פעם לא סוגרת את התריסים כשהיא יוצאת, היא בקושי זוכרת אפילו לנעול את הדלת. ניגשתי לפתוח את התריסים, להכניס אוויר ואור שמש הבית. אך לפני שהספקתי...</strong></p><BR><p style="direction: ltr;"><strong>"אמה." נשמע קול צורם ואפל מאחוריי. קפצתי בבהלה עצומה, עדיין עם הגב לעבר הקול ועם היד מושטת לעבר התריס. באיטיות הסתובבתי ונוכחתי לראות את אנתוני, אהובי, עומד בקצה שני של החדר. רציתי לרוץ אליו, לקפוץ עליו, לחבק ולנשק אותו ולא לעזו לעולמים, אבל הפעם, החלק הפוחד היה החזק יותר, והשתלט עליי ושיתק אותי.&nbsp;</strong></p><BR><p><strong>"א-נתוני, איפה היית? כולנו כל כך ד-דאגנו לך!" אמרתי, קולי רועד ללא שליטה. הוא התקרב אליי, בעיניו מבט חייתי שרוצה לטרוף אותי, לשרוף אותי בעודי חיה. התרחקתי ממנו עד שנתקעתי בקיר, והוא הושיט יד, החל ללטף את שיערי... אך זה לא היה מגעו. זה היה מגע של מפלצת. הוא פצה את פיו, ובקולו הצומרני שנשמע כמו קולו מחלומי, הוא לחש לי-</strong></p><BR><p><strong>"את רצית לדעת את האמת, אמה, לא כך?..."&nbsp;</strong></p><BR><p><strong><br><br><img style="width: 1000px; height: 590px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/68/92/75/759268/posts/23783684.jpg" border="0" alt=""><br><br><br></strong></p></div>Sun, 09 Oct 2011 15:59:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12791924http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12791924http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12787865<div align="right" dir="rtl"><p>לידיעת הציבור הרחב-</p> <p>מי ששש, היסס או פחד, אני רק רוצה להודיע <strong>מותר לכתוב תגובות לפרקים.</strong></p> <p>אל תדאגו, אני לא נושכת!! באמת שהתגובות שלכם יעשו לי את היום. תודה :)</p></div>Fri, 07 Oct 2011 17:31:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12787865http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12787865http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12782782<div align="right" dir="rtl"><p>יום אחד עבר. אחריו עבר עוד יום, ועוד יום, ועוד יום. וכך עברו ארבעה חודשים מאז היום הלא נשכח, שבו אנתוני אמר לי שהוא אוהב אותי. אלה היו ארבעה חודשים רצופים באור שכל הסובבים אותי הסבו לי, ואנתוני. ורק כששמתי לב שטקס סיום הלימודים עומד לחול בעוד חודשיים, הבנתי שכל כך הרבה קרה בזמן שנראה קצר מדי.&nbsp;</p> <p>הנרי, הבוס של אמא שתמיד תיעבתי מאחורי גבה, כנראה סבל ממקרה חמור של משבר אמצע החיים והפתיע את כולם כשהודיע יום אחד במסעדה שהוא מתגייר ונוסע להתחיל חיים חדשים בקהילה היהודית בברוקלין, ניו יורק. את אמא הוא הכניס להלם טוטאלי כשאמר לה שהוא מעביר אליה את בעלות המסעדה בטענה שהיא העובדת הטובה ביותר שהייתה לו בשנים האחרונות. לאמא נדרשו מספר ימים ארוכים לעכל, שבסופם, במשכורת החדשה שלה, היא יצאה וקנתה לעצמה מכונית כסופה וחדשה, תחליף למכונית הישנה על סף פירוק שהייתה נוסעת בה. היא החלה במלאכת מייקאובר עצום לביתנו העתיק: כל הרהיטים הוחלפו, הקירות נצבעו והחורים, הסדקים והדליפות תוקנו. השריד היחיד מביתנו הקודם שנשאר ולא הוזז ממקומו ולו פעם אחת היה התמונה שנשארה תלויה במסדרון, ובתוכה אמא ואבא שלובי הידיים, מחייכים ביום חתונתם. תמונה שגרמה לי להשתהות כל פעם בדרך לדרכי לפניה, בתהייה איך היו נראים חיי אם אבא היה בחיים, אם הייתי מכירה אותו.&nbsp;</p> <p>בחיוך עצום שמרוח על פניה אמא נכנסה לחדרי שבועיים לאחר עזיבתו של הנרי כשבידה חבילת שטרות בסך חמש מאות דולרים. 'אני רוצה שתצאי לקניון עם לילי ותעשי שופינג בפעם הראשונה בחייך. מגיע לך, ילדה שלי!' היא אמרה לי בחיבוק. ביזבזתי מאתיים חמישים מתוך החמש מאות על מלתחה חדשה שלילי הרכיבה לי בעומלה ושמחה רבה, שעדיין לא לבשתי בקביעות. איכשהו, היה לי מאוד קשה להיפרד מהג'ינסים הישנים וחולצות הטריקו החלקות אחרי שכל כך התרגלתי.&nbsp;</p> <p>אך אני הכי נהנתי מלדעת שאמא ישנה לילות שלמים ורצופים במיטתה בלי משמרות לילה מטופשות (אמא הבטיחה לעצמה שאפשר לעובדיה ימי חופש, שלא כמו הנרי) ולראות איך שקיות חוסר השינה שנמצאו בקביעות מתחת לעיניה נעלמות. אני ידעתי שהיא אף פעם לא תתגבר לגמרי, ושמותו של אבא לפני שבע עשרה וחצי שנים תמיד יישארצל המאפיל על חייה, אך לפחות עכשיו, כשהוקל לה, אני יכולה לראות אותה מאושרת.</p> <p>אלכס, בעזרה גדולה מלילי וממני סוף סוף הבין שאם לא יקבל לפחות עוד שלוש ציונים מעל ל-85 לא יוכל לסיים לימודים עם כולם, והחל ללמוד בשקידה וברצף.&nbsp;</p> <p>לילי הכירה את סטיב, נער גותי אובדני שאני שנאתי ואלכס מסיבה שלא הצלחתי להוציא ממנו ממש תיעב, אך את לילי הוא כנראה עשה מאושרת... ומסוכנת לציבור.</p> <p>ואני הייתי מאוהבת.&nbsp;</p> <p>אני ואנתוני התווכחנו כל הזמן, עיצבנו אחד את השני בלי סוף, אך שום דבר לא היה רציני. שום דבר לא היה רציני. היה נדמה שכל פעם שהיינו מגיעים בשיחה לנושאים עצובים שקשורים במוות או אובדן, הוא נהיה איכשהו נהיה עצבני, שומר על טון דיבור רגוע ועם זאת זע באי נוחות, מנסה ללא הרף להעביר נושא. דוגמה לכך היה כחודשיים וחצי לאחר שנהיינו זוג. זה היה יום חורפי קריר, והחלטתי לבקר בבית הקברות, להניח זר פרחים על קברו של אבא. ישבתי שם, ליד מצבתו, כשפתאום זכרונות מסבתא הציפו אותי והעלו בי דמעות צורבות שהחלו לזלוג על פניי ללא הרף. ישבתי מכורבלת בתוך עצמי, מתייפחת, מתגעגעת לסבתא שהייתה קבורה הרחק מכאן צפונה ביחד עם משפחתה במדינת מישיגן. פתאום התגעגעתי גם לאבא. אפילו שלא הכרתי יכולתי איכשהו... לחוש אותו בתוכי. ממשיך להתקיים, ולעודד אותי בכל צעד שאני עושה בחיי.&nbsp;</p> <p>בידיים רועדות חייגתי בטלפון שלי את מספרו של אנתוני. הייתי צריכה אותו. צריכה לשמוע את קולו.</p> <p>"הלו?" ענה לי הקול המוכר והאהוב עליי שגרם לי להרגיש יותר טוב.</p> <p>"אתוני?..." אמרתי בקול רועד עדיין, מנגבת את אפי הסוודר.</p> <p>"ליזי, הכול בסדר?"</p> <p>"לא כל כך... פשוט רציתי לדבר איתך... זה הכול. אני פתאום פשוט כל כך מתגעגעת לסבתא שלי, אפילו לאבא שלי... מאז שסבתא שלי מתה, אין מי שידבר איתי על אבא יותר. עכשיו זה פשוט רגע נורא קשה."&nbsp;</p> <p>"ליזי, אני... אני אוהב אותך. בסדר? תזכרי את זה. אני חייב לנתק. יש לי... אני חייב לרוץ. בבקשה אל תכעסי. הכול יהיה בסדר." והוא ניתק. יכולתי להרגיש איך קולו נהיה לחוץ ומתוח. יכולתי להרגיש איך בולע את רוקו שוב ושוב. לא דיברתי איתו יומיים לאחר השיחה הזאת. הייתי פגועה. הוא התנצל, והכול שב לקדמותו. אך לא יכולתי שלא לשים לב, שעל אף שהוא ניסה להסתיר את זה, הוא התנהג אותו הדבר...</p> <p>עוד דבר מוזר באנתוני היה נושא משפחתו. ידעתי כבר מאז שפגשתי אותו שהוריו נפטרו כשהיה קטן, והוא חי עם משפחה אומנת עד שבגיל 15 קיבל אישור מהמדינה להיות אזרח עצמאי. הוא שכר אז דירת שני חדרים קטנה אך מספיקה ומצא עבודה במוסך, שמשם הוא מפרנס את עצמו ועדיין לומד ומצטיין איכשהו. עם כל ההערצה והכבוד שהעניין עורר בי כלפיו, לא יכולתי שלא לתהות... איך הוא מסוגל? אף בן אדם שאי פעם הכרתי לא היה יכול לחיות ולהסתדר כך לבד מגיל צעיר כל כך.&nbsp;</p> <p>והחלומות.</p> <p>החלומות היו פשוט נוראים.</p> <p>הם היו באים אליי, טורדים את שינתי כמעט כל לילה ולילה. הייתי מתעוררת בזעקה קטנה שכמעט לא נשמעת, מתנשמת באימה בזמן שהפחד מענה אותי. וכששכבתי במיטתי, מתפללת נואשות ללילה של שינה נעימה ועמוקה, מראה עיניו הפעורות, המתות, היה משאיר אותי ערה כל הלילה. צברתי יותר ויותר שנות שינה חסרות. בלי לשים לב, איבדתי חמישה קילו ממשקלי. נהפכתי לרוח שמסתובבת במסדרונות בית הספר, לא שמה לב לשום דבר. ואיכשהו, למרות הכול, אנתוני עדיין עשה אותי מאושרת.&nbsp;</p> <p>אך עם הזמן שעבר החלק שתמיד היה קיים בתוכי, החלק שפחד מאנתוני ונרתע ממנו, גדל וגדל, עד שאיים להשתלט על כול גופי. למרות שאהבתי העצומה אליו לא פחתה ולו לרגע, כבר כמעט לא הייתי מסוגלת לבלות עם אנתוני, למרות שאותו זה שבר לראות אותי ככה. פוחדת ממנו. מתרחקת.</p> <p>ידעתי שיום אחד זה עומד להתפוצץ. שאני אגלה את האמת על הנער המיסתורי הזה, שכל כך אהבתי.&nbsp;</p> <p>והכול תמיד היה חוזר אל המשפט. "אין עוד הרבה זמן!!..."</p></div>Tue, 04 Oct 2011 18:09:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12782782http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12782782http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12765472<div align="right" dir="rtl"><p><strong><span>אם אי פעם חשבתי שמבטו, קולו או מגע אצבעותיו של אנתוני מדהימים, זה היה לפני שטעמתי את טעם שפתיו והרגשתי את מגע אצבעותיו נלחצות אל לחיי. חצי השנייה הראשונה הייתה הלם טוטאלי, חוסר ונשימה ויכולת לזוז כשהוא הצמיד אותי אליו. לא ידעתי מה לעשות. היה לי ניסיון עם בנים, אבל אף פעם אף אחד לא נישק אותי ככה. באיטיות הנחתי עליו את ידיי בזמן שעיניי נעצמו.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>נתתי לעצמי להתענג על ההרגשה.</span></strong></p> <p><strong><span>"אני..." הוא החל להגיד כשהתנתקנו לבסוף, אחרי שניות ארוכות. הוא עצם את עיניו, מנסה לחפש את מילותיו. הבעתו הייתה לא מובנת. עירבובייה של אושר ו... צער?</span></strong></p> <p><strong><span>"הכול בסדר?" שאלתי אותו, עדיין מתנשמת.</span></strong></p> <p><strong><span>"כן, בטח. למען האמת, הכול ממש מעולה!" הוא חייך אליי והצער שהיה על פניו נעלם. "אני אזכה לפגוש אותך בכנסייה ביום ראשון מחרתיים?"</span></strong></p> <p><strong><span>"אני מניחה שלא.. אני מתכוונת, יום ראשון הוא היום היחיד בשבוע שאני זוכה לבלות עם אמא שלי. אבל אני מחכה לראות אותך שוב שבוע הבא בבית הספר,"</span></strong></p> <p><strong><span>"אמה, את... את לא מאמינה באלוהים?" הוא שאל אותי פתאום.</span></strong></p> <p><strong><span>השאלה בפתיעה אותי. לא ידעתי מה לענות לו. "למה אתה שואל אותי את זה פתאום?"</span></strong></p> <p><strong><span>"זה מעניין אותי. את מעניינת אותי."</span></strong></p> <p><strong><span>"טוב... אז ככה, אתה יודע, אף פעם לא בדיוק ידעתי. תמיד חשבתי שיש- ישות עליונה. בוא נגיד כך. אבל כל אחד מחליט את הגורל של עצמו. אני פשוט לא מאמינה שאם תתפלל, תסמן צלב על הגוף ותתלה את ישו התלוי בתוך הבית, אתה תזכה לגורל טוב יותר, או להגיע לגן עדן, אתה יודע."</span></strong></p> <p><strong><span>בתחילה אנתוני לא ענה, ושוב אותו מבט של צער הופיע על פניו. "אני מבין..." הוא מילמל בצורה כמעט לא מורגשת. לבסוף אנתוני הרים את ראשו אליי והסתכל בי במבט שנדד הרחק משם.</span></strong><strong><span>&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>"להתראות, אמה." הוא הגניב לי עוד נשיקה מהירה על שפתיי. יצאתי ממכוניתו, צופה במכוניתו נעלמת במעלה הרחוב החשוך.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>מאוחר יותר באותו הלילה שכבתי במיטתי, מהרהרת במה שקרה. אנתוני הוא נער מוזר. אולי אחד המוזרים שפגשתי. ואני אוהבת אותו. ללא היכולת להיתאפק שיחררתי חיוך ענקי, ובהרגשה הנעימה והמוזרה הזו נרדמתי.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>באותו הלילה חלמתי שוב את אותו החלום. אותו החלום המפחיד שחלמתי ביום שפגשתי לראשונה את אנתוני. אותם מראות, אותם התרחשויות, ואני חווה אותם מחדש, לא מודעת שכבר חלמתי את זה פעם.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>שוב אותו שדה מרהיב עם פרחים מוזרים שלא ראיתי בחיי, שמש, ציפורים שרות לי, ואני רצה, מאושרת. ערפל הופיע לנגד עיניי. ערפל שלאיטו התגבש לדמות. והנה, לפתע, הערפל נהפך לאנתוני הכורע על ברכיו לפניי. אנתוני המפחיד, ששונה מאנתוני שאני מכירה במציאות. אנתוני התאבל על משהו. התקרבתי אליו באיטיות, והוא הרים אליי את עיניו המתות.</span></strong></p> <p><strong><span>"אין עוד הרבה זמן," הוא אמר לי בקולו הצרוד. הרגשתי את הפחד הגואה בקרבי, שולח בגופי גלים ומאיים למוטט אותו.</span></strong></p> <p><strong><span>"אין עוד הרבה זמן!!..."</span></strong></p> <p><strong><span>התעוררתי, מתנשמת ורועדת אפילו יותר מהפעם הקודמת, כמעט קורעת בציפורניי את הסדין. נשכבתי בניסיון לא מוצלח להרגיע את עצמי בזמן שמוחי חוזר על אירועי החלום שוב ושוב. ניסיתי נואשות להירדם. זה לא יכול להיות סתם סיוט, הבנתי. משהו הולך להגיע. בקרוב. לא משהו טוב.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>פתאום נשמע צליל קרקוש המפתחות ופתיחת הדלת המוכר והאהוב עליי, שתמיד היה מזוהה אצלי כסימן לאמא החוזרת מהעבודה באמצע הלילה, מנסה לא להעיר אותי. תחושת חמימות וביטחון שהרגיעה מעט את הפחד התפשטה בתוכי בזמן שהקשבתי לצעדיה הכבדים של אמא עולים עולים במדרגות, ולדלת חדרה הנסגרת בטריקה עדינה. קמתי ממיטתי, עטופה בשמיכה, ובצעדים חרישיים התגנבתי לדרה שהיה ממוקם מול חדרי. אמא כבר ישנה במיטתה, לבושה בפיג'מה.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>"אמא," הערתי אותה בלחישה וליטפתי את כתפה.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>"בואי אליי, מתוקה שלי." היא מלמלה בקול ישן. בשקט נשכבתי לצידה כשזרועותיה נכרכות סביבי, קולטות אותי אליה. "מה מעציב אותך?"</span></strong></p> <p><strong><span>"הכול בסדר, אמא. אני מתגעגעת אלייך, זה הכול." שיקרתי לה בחשכה.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>"גם אני מתגעגעת אלייך, ילדה שלי... אבל הכול יסתדר בסוף. את תיראי, מתוקה."&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>עצמתי את עיניי בחוזקה וחשבתי שזה מה שאמא אומרת לי כבר שמונה עשרה שנה. ושום דבר לא השתנה. נתתי לנשימותיה החמות של אמא לצידי להרגיע אותי עד ששקעתי בשינה עמוקה, שהפעם הייתה מלאה בחלומות על אנתוני הלא מפחיד, מביט בי, מנשק אותי, ועיניו היו צוחקות ונוצצות, שלא כמו במציאות.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>למחרת התעוררתי בשעת בוקר מאוחרת במיטה של אמא, לבדי. לצידי מצאתי פתק עם כתב ידה של אמא: "יצאתי לקנות מצרכים לארוחת צהריים, מתוקה. אוהבת אותך." את שאר היום ביליתי באפיית עוגות ועוגיות עם אמא, הליכה לקולנוע איתה וטיול בערב בטיילת של ג'קסנוויל, ובעיקר ציפייה למחרת, לבית הספר, לראות שוב את אנתוני.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>בבורק המחרת, יום שני, נוכחתי שהתעוררתי חצי שעה אחרי הזמן הרגיל. התארגנתי במהירות הכי גבוהה שיכולתי, וכשיצאתי בחיפזון, מתכוננת לריצה ארוכה לבית הספר על בטן ריקה., מצאתי את אלכס יושב במכוניתו החונה מול ביתי, מחכה לי.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>"אלכס, מה אתה.. מה? אתה מטורף לגמרי, יש לך מבחן בפיזיקה על הבוקר!! אתה חבר יותר מדי טוב, אלכס. זה עוד יתקע אותך בחיים. אני רצינית. אה, נכון, תודה. אני אוהבת אותך." אמרתי לו בחיוך כשנכנסתי למכונית והתחלנו לנסוע.</span></strong></p> <p><strong><span>"תעשי לי טובה, אמה. בואי נעבור לדבר היותר מעניין. אקשן עם אנתוני בסוף השבוע?"&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>"אממ, טוב אז... התנשקנו, ואז הוא שאל שאלה מוזרה, ואז אמרנו אחד לשני לילה טוב. אני חושבת," אמרתי וחלטת להחמיץ כמה פרטים. עצמתי את עיניי כשהרגשת קרבתו של אנתוני עלתה בי, תוהה אם כל זה לא היה יותר מחלום נעים.&nbsp;</span></strong></p> <p><strong><span>"אמה, את אוהבת אותו. זה כזה שקוף שאני מתערב איתך שאפילו הוא שם לב." אלכס אמר לי, וכשראה את ההבעה הספקנית על פניי שניסיתי בכוח להעלות, המשיך: "come on!! אני רואה איך את מסתכלת עליו. משתנקת כשהוא נוגע בך. תעשי עם זה משהו, אמה. דברי עם לילי,"</span></strong></p> <p><strong>לא עניתי לו, רק המהמתי בקול שכמעט לא נשמע. עם אלכס היה הרבה יותר קל ונוח לדבר על נושאים אישיים, לשפוך לפניו את מחשבותיי. לילי הייתה פשוט יותר קלילת דעת שאף פעם לא מקדישה לנושאים האלו מחשבה. כאילו בעולם שלה לא היו בעיות כלל.&nbsp;</strong></p> <p><strong>ובאותה שנייה הגענו לאיזור החנייה הגדול מול שער התיכון, וראיתי את אנתוני. עומד ומחכה לי, שעון על השער.&nbsp;</strong></p> <p><strong>"לכי דברי איתו על הנשיקה!" אנתוני האיץ בי מאחוריי כשיצאנו ממכוניתו. אנתוני התקדם לעברי, וכשהגיע אליי לקח את ידי בידו והחל למשוך אותי אחריו בחיוך. נעצרנו בפינה מבודדת מאחוריי בית הספר. עצי אורן גבוהים הקיפו אותה מכל עבר, וריח נעים של יער ואדמה רטובה שרר בה. קרני שמש מנצנצות חדרו מבעד לענפים הגבוהים. פינה יפהפיה מרוחקת ממבנה התיכון, שרוב הזמן עמדה ריקה. נעמדנו אחד מול השני, כשהוא מחזיק עדיין את כף ידי.&nbsp;</strong></p> <p><strong>"בואי נהיה ביחד," הוא פתאום אמר לי, מילים מתנגנות שהשאירו אותי המומה כשליבי בועט בתוך חזי. הרמתי אליו את מבטי, לא יודעת מה לענות.&nbsp;</strong></p> <p><strong>"אמה, את-" הוא עצר, התקשה למצוא את המילים. " את בן אדם מדהים. אני... אוהב אותך. את עושה אותי מאושר."&nbsp;</strong></p> <p><strong>ברגע שהוא אמר לי את המילים האלה, הכול ישתנה. לפתע כל בעיותיי נמחקו, כל האנשים בעולם נמחקו, והכול נעשה זוהר יותר, כאילו מאנתוני. כל שנייה הסבה לי אושר.</strong></p> <p><strong>התחלתי להגיד דבר מה, אך כנראה לא הצלחתי לסיים אותו, כי בשנייה הבאה הייתי בתוך זרועותיו של אנתוני המנשק אותי. זה היה רגע מושלם. רגע מהסרטים, שייחלתי שלא ייגמר.</strong></p> <p><strong>אבל העתיד תמיד מלא בסכנות.</strong></p> <p><strong>'אין עוד הרבה זמן!!...'</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>סוף כל סוף פרק. אשמח מאוד לתגובות, ביקורות וחוות דעת! :)&nbsp;</strong></p> <p><strong>שבוע טוב 3&gt;</strong></p> <p><strong><br /></strong></p></div>Sun, 25 Sep 2011 20:52:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12765472http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12765472http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12756821<div align="right" dir="rtl"><p><strong>אנשים להתרחק מהם</strong></p><BR><p><strong>-להתרחק מאנשים ששונאים אנשים, צוחקים עליהם, בגלל שהם חרשנים, או חננות. למה להתכונן למבחנים, לעשות שיעורי בית, זה דבר רע? ואיך לעזאזל נוצרה הסטיגמה שמי שקורא ספרים ישר מכונה חננה? כי אם כך, אני אוהבת להיות חננה. ולמה חננה זה לא טוב?</strong></p><BR><p><strong>-להתרחק מאנשים שמושכים תשומת לב בכוח, גם כשיש להם מספיק. אנשים שמנסים לתפוס את כל האור לעצמם.</strong></p><BR><p><strong>-להתרחק מאנשים שלא שמים לב שהם מגעילים, או מעליבים אנשים אחרים, סתם כי ככה הם. אז בשבילי זה לא הסבר, זה עדיין פוגע. </strong></p><BR><p><strong>-להתרחק מאנשים שמפריעים לאנשים סתם בשביל הכיף. נגיד בקולנוע, מדברים ומדברים ובועטים וזורקים פופקורן. מה, זה עושה לכם טוב?&nbsp;</strong></p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p style="direction: ltr;"><strong>הקבצה א' במתמטיקה, גאה בעצמי</strong><strong><img title="חיבוק" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-hug.gif" border="0" alt="חיבוק">&nbsp;נמאס לי לכתוב פה רק את הסיפור, אז אני יעדכן אותו פה מדי פעם. המשך שבוע טוב!&nbsp;</strong></p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p><strong><iframe src="http://www.youtube.com/embed/M4zigrgH-_k" width="420" height="315" frameborder="0"></iframe><br></strong></p><BR><p><strong><br></strong></p><BR><p><strong><br></strong></p></div>Tue, 20 Sep 2011 19:48:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12756821http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12756821http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12749937<div align="right" dir="rtl"><p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">עם הימים שעברו לאחר מכן והתקרבו בצעדי ענק ליום ההולדת ה-18 שלי, הבנתי שכל יום, כל שנייה שאני ליד אנתוני, מתחככת בו בטעות, נושמת את אותו האוויר שהוא נושם, אני מתאהבת בו יותר. מסוחררת. לא סיפרתי את זה לא לאלכס ולא ללילי. הם היו קרובים אליו בדיוק כמוני ויכלו לפלוט משהו לידו.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">בוקר אחד, רגיל למראה, התעוררתי במיטתי כשהשעון המעורר צפצף, והתענגתי על קרני השמש החמימות, אך לא מדי, של פלורידה בחורף לפני שאהיה חייבת לקום לבית הספר. פקחתי את עיניי. הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשהתעוררתי היה לוח השנה התלוי על דלת חדרי, שבו התאריך השמיני לינואר מסומן בלורד אדום עבה, ולידו באותיות גדולות 'יום הולדת 18'. השמיני לינואר היה היום. חייכתי לעצמי בנעימות. תמיד אהבתי את הימי הולדת שלי. זה היה אחד היום היחיד בשנה, חוץ מחג המולד, שהרשיתי לעצמי להתפנק בהפתעות קטנות מהאנשים שאני אוהבת.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">ירדתי למטה בידיעה מתסכלת שאמא כבר בעבודה. על שולן האוכל מצאתי קופסה קטנה עטופה בנייר אדום רך, שלידה היה מונח פתק לבן. זיהיתי את כתב ידה המסודר של אמא: 'יום הולדת שמח, ילדה שלי. אוהבת אותך. אמא.' בחיוך פתחתי את הקופסה, ולהפתעתי מצאתי שם זוג עגילים זהובים נוצצים, שבמרכז כל אחד מהם, יהלום פיצפון שזוהר לכל עבר. פלטתי קריאת תדהמה. אלה היו העגילים שאמא ענדה בכל תמונותיה כבחורה צעירה, מהממת ומפונקת, באלבומים הגדולים שהיו לסבתא.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">העגילים שאמא ענדה בחייה הקודמים.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">נשכתי את שפתיי ובהתרגשות וזהירות יתר ענדתי את העגילים שהיו כבדים עליי, ונתנו לי הרגשה מנחמת שאמא נמצאת איתי. ידעתי שזה היה עניין גדול בשבילה. אמא מיעטה על אבא או על הזמנים שהיו להם לפני שנפטר, אם בכלל. היא ידעה שזה לא בסדר, ואני צריכה לדעת על אבא שלי, אך היא לא הייתה מסוגלת, וזה היה בסדר מצידי. מאז ומתמיד אמא שלי, שפירנסה את שתינו במאמץ רב, הייתה הגיבורה שלי. ידעתי שמסירת העגילים אל בתה היה כרוך בכאב רב והצפה של זיכרונות עצובים בשבילה.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">בבית הספר, כמו תמיד בארוחת הצהריים, קיבלתי מלילי צעיף תכלת, קטיפתי ויפהפיה ממשי ('אני יהרוג אותך אם לא תשימי את זה. לא מעניין אותי האני לא יכולה שלך.') ומאלכס מצלמה דיגיטלית כסופה ובוהקת (תתעדי את הרגעים של כולנו ביחד, מזכרות מהתיכון'). כשאני עטופה בצעיפי החדש ומצלמת אינספור תמונות מטושטשות או מקורבות מדי, העברתי את הארוחה ביחד עם אלכס ולילי. אנתוני לא נראה בשום מקום.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"אני אצלך בשבע, לעזור לך להתכונן! אנחנו לוקחים אותך לאנשהו!!" לילי צעקה לי כשנפרדנו בדרך לשיעור. חייכתי אליה, מבואסת בגלל אנתוני. החלטתי שלא אתן לזה להרוס לי את יום הולדתי. בשום אופן. אך כשהוא תפס בידי בדרך למכוניתו של אלכס, ושוב מבטו עורר זרמים חשמליים בכול גופי, חשבתי, על מי אני עובדת? זה לא שווה כלום בלעדיו. הוא חייך אלי, עדיין מחזיק בידי.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"יום הולדת שמח, אמה." הוא אמר לי בקול שקט, כמו מנגינה עצובה, והלך. ורק כשהוא נעלם מעבר לפינה, וכשאלכס צפר לי ממכוניתו, שמתי לב שהוא השחיל לידי קופסה קטנטנה וכסופה, עטופה בסרט. ורק אחרי שנפרדתי מאלכס ועליתי לחדרי, באיטיות הורדתי את הסרט ופתחתי את הקופסה, בידיים רועדות מעט. בתוך הקפוסה גיליתי שמש עדינה מזכוכית, צבועה בגווני כתום וצהוב. פי נפער מעט. היא הזכירה לי את השמש הזוהרת שזרחה עליי וליטפה אותי בקרניה בחלום. היא הייתה מהממת ביופיה, נותנת אשליה כאילו היא שמש אמיתית. החזרתי אותה לקופסה הכסופה בעדינות ותחבתי את הקופסה מתחת לכרית, מוגנת שם, והירהרתי בכך השמש הזאת, שהעניק לי במתנה, היא הניגוד המושלם לעיניו.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">בחמישה לשבע בדיוק לילי כבר הייתה בחדרי שבידה שקית שהיא לא הסכימה להראות לי את תכולתה. ידעתי שהיא הולכת לגנדר אותי כמה שהיא יכולה, ואין ביכולתי למנוע ממנה. אז פשוט נתתי לה. לילה אחד, אמרתי לעצמי בעיניים עצומות כשלילי הכניסה אותי למקלחת ואמרה לי לחפוף את הראש. היא הלבישה אותי בשמלה סגולה עטורת מלמלה שלקחה מארונה ביחד עם נעליים תואמות. כשהייתי לבושה לילי הושיבה אותי על הכיסא שבחדרי מולה, והחלה לעבוד עליי. התכוננתי לשעה שלמה של ישיבה, אך להפתעתי זה הה מהיר, עם כמה שאני מכירה את לילי. היא שמה לי רק שפתון ורוד רך ומעט עיפרון לעיניים.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"זהו?" שאלתי אותה בתמיהה.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"ניסיתי להשאיר אותך כמה שיותר טבעית," היא אמרה בזמן שהיא מסרקת את תלתליי ומפזרת אותם.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"אמה, את נראית מדהים... זה מבליט את היופי שיש בך,"&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"תודה, ליל. אוהבת אותך!"</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"אבל אני ניחה שאין טעם לנסות לשכנע אותך להיראות ככה כל יום? רק שתידעי, ככה זה אפילו לא מגונדר." לילי אמרה לי בקול מבקש, אך כשראתה את המבט בעיניי &nbsp;ישר ויתרה.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">אלכס ולילי לקחו אותי לאחת המסעדות החדשות והמפוארות במרכז העיר, ולי לא היתה הרשות להגיד מילה בעניין. שלושתנו היינו במצב רוח מעולה, קופצניים וחדורי התלהבות, שרים כל הדרך.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">להפתעתי, במסעדה היה שקט ונעים, בניגוד למה שציפיתי ממסעדה מצליחה במרכז עיר גדולה כמו ג'קסנוויל. המסעדה הייתה מוארת בעשרות פנסים קטנים שהאירו בשלל צבעים והיו תלויים או מונחים בכל מקום אפשרי, מוזיקה שקטה התנגנה היכן שהוא. זה מקום לדייט, לא בשביל לחגוג יום הולדת, חשבתי והנדתי את ראשי.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"אלכס, לאן הבאת אותנו?" אני ולילי שאלנו פה אחד, מביטות בו בבט שהוא ספק מגחך וספק כעוס.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"מצטער, בנות.. בתמונות של האתר הפנסים נראו לי כמו של רחבת ריקודים,"</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"שיהיה, מה זה משנה. גם ככה אמה הייתה יושבת בצד ולא &nbsp;רוקדת ביום ההולדת שלה, חולמת על לא יודעת מה," לילי הקניטה אותי והלכה לתפוס לנו מקום.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">אנתוני חסר לי.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">כך ישבנו שלושתנו בשולחן פינתי ליד החלון המשקיף על האחד הרחובות הראשיים המוארים וההומים, אוכלים, צוחקים, ומדברים, עד שלפתע הרמתי את ראשי, והוא היה שם. עומד, גבוה, מחייף אליי. כשראיתי אותו, איכשהו, לפחות בשבילי, האורות הקטנים בפנסים התעצמו והאולם הענקי נעשה חמים יותר.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"אני יכול לשבת?" הוא שאל, וכשהנהנתי ופיניתי לו מקום לידי הוא התיישב, כתפו נוגעת קלות בשלי.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"ותראו מי הועיל להצטרף אלינו!" אלכס אמר בקול רם מדי.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"סליחה על האיחור," אנתוני אמר הפעם בחיוך מתנצל. "את נראית מדהים, אמה." הוא אמר לי וגרם ללחיי להאדים.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">שנאתי את עצמי על היותי כל כך חסרת אונים לפניו.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">שאר הארוחה הייתה מהנה, נעימה ומשחררת. צחקנו. אנתוני צחק. הפרענו ליושבים לידנו. אנתוני התנצל בשמנו. חייכתי. אנתוני חייך.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">בסוף הארוחה כל אחד שילם את חלקו (שלושתם התעקשו לשלם בשבילי, יום הולדת), ולאחר מכן אלכס חיכה לי במכוניתו במגרש חנייה הגדול של המסעדה. עמדתי להיכנס למכונית, עד שראיתי את אנתוני מתקרב אלינו.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"אלכס, גבר, אם אמה תסכים... אני אשמח להסיע אותה היום הביתה. מה את אומרת?"</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"בטח..." מלמלתי, ליבי מזנק.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">אלכס נראה מופתע. "ברור, אחי... משתגיד." הוא גיחך. "נראה אותך מחר אמה," הוא אמר לי ונסע.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">אנתוני הוביל אותי למכוניתו הכסופה והפשוטה ופתח לפני את הדלת.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"אז מה את אומרת? ג'נטלמן או מה?"</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">"פשוט מושלם," חייכתי אליו ונכנסתי למכוניתו.</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">למרות שעברה ללא הרבה מילים, בנסיעה לביתי לא שררה שתיקה מביכה. התענגתי על חברתו של אנתוני ונעצתי בו את מבטי ללא בושה כשפתאום המכונית נעצרה מול ביתי. &nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><strong><span style="font-size: medium;">מכוניתה הישנה של אמא לא חנתה בחנייה שלנו, למרות שהשעה הייתה אחת בלילה. משמרת לילה, חשבתי בדכדוך ועצמתי את עיניי בניסיון לא להעלות במוחי איך שאמא נראית עכשיו, כל כך מותשת.&nbsp;</span></strong></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;">"נהנתי מאוד היום," אנתוני אמר בקול שקט, שובר שתיקה, והקיץ אותי מהרהוריי. "הכול בסדר?" הוא שאל כשראה את המבט הנוגה והמבולבל שלי.&nbsp;</span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;">"כן, אני בסדר," ניערתי את המחשבה מראשי וחייכתי. "גמני נהנתי."&nbsp;</span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;">בהרגשה שיש עוד הרבה מילים שטרם נאמרו באתי לצאת ממכוניתו כשלפתע הרגשתי את מגע אצבעותיו הקרות, מושכות אותי בעדינות חזרה אל תוך המכונית. קפאתי במקום. הבטנו זה בזה ממושכות. כחול ושחור נפגשים. ידו שעדיין הייתה על ידי עכשיו הייתה על הלחי שלי, מלטפת אותה בעדינות, משאירה אחריה קרירות נעימה.&nbsp;</span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;">"אני חושב שאני עומד לנשק אותך עכשיו," הוא אמר לפתע.</span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;">"אני לא ממש טובה בזה," הצלחתי למלמל בחולשה, מהופנטת.&nbsp;</span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;">בשנייה הבאה הוא חפן את פניי בידיו, ואני עצרתי את נשימתי כשפתיי פגשו את שפתיו.</span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;">אשלותיי התגשמו.</span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;"><br /></span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;"><br /></span></strong></span></p> <p style="font-size: 12px; padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;"><br /></span></strong></span></p> <p style="padding: 0px; margin: 0px;"><span style="font-size: small;"><strong><span style="font-size: medium;">מקווה שאהבתם!יצא ממש ארוך :) שבת שלום לכולם 3&gt;</span></strong></span></p></div>Sat, 17 Sep 2011 00:39:00 +0200shelli1998@walla.co.il (alise111)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759268&blogcode=12749937http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759268&blog=12749937