http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176מחשבות והרהורים על סיבות לקום בבוקר, על ילדות, על ביחד ולבד וחיים של גדולים. heCopyright 2026 מדברת מהבטן. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/76/91/75/759176/misc/23477500.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=14243617<div align="right" dir="rtl">בת שבעים ושבע הייתה אַגַּליה. כבר הולכת עם מקל, ידיה כחושות ורועדות, שזופות מן השמש היוונית החמה והצורבת. עיניה תכולות ועמוקות. בכל בוקר הייתה יוצאת אַגַּליה את ביתה, לבושה שמלה פרחונית, מטפחת קטנה לראשה וסל קטן בידה. יוצאת אל השוק הסמוך לנמל, קונה שם את מצרכיה, לעיתים דג טרי שנמשה זה הבוקר מן הים, וחוזרת אל ביתה להכין את ארוחת הצהריים. לאחר מנוחת הצהריים, הייתה יוצאת שוב עם המקל, ללא הסל וללא המטפחת, אל הנמל. צועדת שם מקצה הרציף הראשון, סופרת את הספינות והסירות הקטנות, מברכת את הדייגים לשלום, ולבסוף נעצרת ברציף השלישי והאחרון, בסוף שורת הסירות, ומסתכלת אל הים הגדול, כאילו איבדה שם משהו. גם הדייגים שהכירוה היטב כבר שנים, לא ידעו על מה ולמה. אשה חזקה ושמחה הייתה. למרות הליכתה הכפופה. מחייכת בשיניים בהירות וישרות אל שכניה. ועדיין, גם שנים אחרי, היה נדמה כי הייתה חוזרת מסיבוב הצהריים שלה בנמל מהורהרת, שקטה. באחד מהבקרים בו יצאה אל השוק, נחת מבטה על שלט קטן בפאתי המסעדה המקומית: ספינתו של הקפיטן זאוס חוזרת אל העיירה ביום שני, לאחר שנים של סיבובים בעולם. שתייה במחירי מב</div>Mon, 01 Dec 2014 00:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=14243617http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=14243617http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=14045557<div align="right" dir="rtl"> קר. מאוד קר. עורה עטוף בחתיכות עור אשר תלשה מן החיה המתה לפני זמן מה. מספקות לה חום זמני. אין בה מילים. רק הברות קטועות, צלילים חייתיים, נהמות. מונעת מתוך אינסטינקט חייתי ויצר השרדותי. אין לה חוץ מחושיה החדים דבר.</div>Tue, 18 Feb 2014 22:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=14045557http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=14045557http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13825543<div align="right" dir="rtl">אני שומעת אותו מדבר אלי, אבל לא תמיד יודעת מה לעשות עם זה. כל כך הרבה חוסר אונים. התרגלתי שמחליטים בשבילי. להקשיב ללב פירושו לגדול.</div>Mon, 24 Jun 2013 00:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13825543http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=13825543http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13666913<div align="right" dir="rtl">ישבתי בשקט על הספה, וחיכיתי שמשהו יעלה. והיא באה. אני בגיל 16. צעירה. מלאת תשוקה וחלומות. יודעת בדיוק איך תהיה הזוגיות שלי, איך ייראה הבית, איזו אמא אהיה .. וכל המשפחה מטיילת ביחד כל שבת, תופרת ג'בלאות, עושים קמפינג ביחד, עם מנשאים על הגב ושיר בלב. לכי תסבירי לה שהגעת לסופ השבוע באפיסת כוחות, עם 7 מכונות כביסה, ואת עם פריצת דיסק, שהיא תכיר רק בעוד שנתיים כשתלמד לבגרות במתמטיקה..</div>Sat, 09 Feb 2013 21:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13666913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=13666913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13571003<div align="right" dir="rtl">יום שני. נוסעת עם בתי בבוקר לגן. פתאום אני מוצאת את עצמי מחפשת תשובה נוכח שאלתה של הקטנה "אמא מה זה?" כשהיא רואה פרסומת ענק של שלושה בני נוער, כשהאמצעי בהם אוחז אקדח ומכוון אותו אלינו. אני מוצאת את עצמי מנסה להסיח את דעתה, מתחמקת מתשובה. נראה לי שגיל 3 זה קטן מדי להסביר לה על איך שאקדח הורג אנשים.</div>Wed, 28 Nov 2012 21:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13571003http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=13571003http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13489262<div align="right" dir="rtl">כשהייתי בבית ספר יסודי, ערכו בבית הספר תחרות בניית סוכות מקרטון. כל ילד התבקש לעצב את הסוכה היפה שלו ולהביא אותה לתחרות. השקעתי, כמו שרק ילדה בת 7 יכולה להשקיע. כל כולי הייתי בזה. אמא עזרה. במשך כמה ימים גזרנו, קישטנו, הדבקנו, חתכנו. האמת, יצא לא רע. ואז ראיתי את העבודות של חברותיי לכיתה..</div>Mon, 01 Oct 2012 23:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13489262http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=13489262http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13419827<div align="right" dir="rtl">חצי יום אחרי שילדתי, שעות הביקור של הערב מגיעות כמעט לסיומן. אני מדדה באיטיות בבית החולים דוחפת עריסה קטנה ובתוכה האוצרית הקטנה החדשה. אני עייפה כל כך וכאובה. בדרכי ממחלקת הילודים, עוברת דרך חמולה של משפחה ערבית, לפחות 10 אנשים היו שם, נשים, ילדים, אבות, סבים.</div>Fri, 17 Aug 2012 00:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13419827http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=13419827http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13005153<div align="right" dir="rtl">פעם הייתי פמיניסטית. מזמן. הרבה לפני שהתחתנתי, הרבה לפני שנולדה בתי. אני לא יודעת אם אני גאה לומר, אולי אפילו לפעמים דווקא קצת מתביישת, וברוב הזמן בעיקר מתלבטת, אם זה טוב להיות פמיניסטית ואם זה בכלל ריאלי. אני מרגישה שהפמיניזם עשה לי, כאשה, כאמא, בעיקר רע.</div>Thu, 19 Jan 2012 00:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=13005153http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=13005153http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=12953525<div align="right" dir="rtl">יוסי, שעבד איתי לפני כמה שנים בתפקיד בכיר וגם מורה ליוגה, אמר לי פעם שמהרגע שאתה מביא ילדים לעולם אתה חותם חוזה עם הפחד. הייתי אז צעירה. הבנתי, אבל לא הרגשתי בכל איבריי למה הוא מתכוון. </div>Sat, 24 Dec 2011 00:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=12953525http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=12953525http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=12944372<div align="right" dir="rtl">בשנות העשרים שלי חייתי עם שותפים. סטודנטית צעירה בשכונה תל אביבית. חוזרת הביתה אל בית שאיננו בית הורי. כמה נפלא זה היה. עד שטופז (כן, היה לו שם ממש פלצני), התחיל לעלות לי על העצבים. הייתי חוזרת הביתה, מסתכלת אם האוטו שלו בחנייה ומתבעסת. הייתי מתעצבנת כל בוקר על השעה וחצי שלו באמבטיה, על המגבת הריחנית שלו, על איך שהוא היה אוכל עם צקצוקי לשון. ובעיקר, אבל בעיקר, הציקה לי הפאטתיות שלו. הוא פשוט ריחם על עצמו מדי. הכל היה לו קשה מדי, מסובך מדי, מתיש מדי. לעומת עמית, שהיה כזה זורם, חיוני, בריא בנפשו, היה לי קשה עם טופז. עבר הזמן, עזבתי את דירת הסטודנטים לגור עם אישי היקר (עם הפוגות פה ושם), וזכרונו של טופז לא עזב אותי. הייתי בטוחה שפאטתיות זה הדבר הכי נוראי בעולם. כמה שנים אח"כ, במקום עבודתי, הייתה מישהי שהזכירה לי משהו דומה. עלובת החיים. עייפת החיים. אמא לשלושה, נטולת כל עניין בעבודה, באה בשביל הכסף, שום אתגר, שום כלום. פשוט מתה- מהלכת. בניגוד לטופז דווקא חיבבתי אותה כי היא הייתה נחמדה, אבל לא יכולתי שלא לשפוט אותה בגין עליבותה. גדלתי עוד קצת. הבאתי ילדה לעולם. התבגרתי וראיתי שלגדל י</div>Mon, 19 Dec 2011 02:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (מדברת מהבטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=759176&blogcode=12944372http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=759176&blog=12944372