http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797heCopyright 2026 Borntofly. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12844924<div align="right" dir="rtl">התחלתי טיפול שבוע שעבר. נראה לי שזה גורם לי לחשוב שוב בצורה מסודרת יותר. משהו ברצון הזה להעביר את המחשבות והרגשות כך שמישהו אחר יבין, עושה סדר בדברים.ביום שישי הכרתי בחור שמספיק הרשים אותי (בהתנהגות) כך שארצה לפגוש אותו שוב. הוא עשה עליי רושם של אדם טוב.אני כלכך לא מרגישה פנויה לקשר, אבל בשביל החוויה, ההתנסות, ה"לעלות שוב על הסוס אחרי שנפלתי", וה"אולי הוא יהיה רק ידיד שלי", גרמו לי לזרום עם זה. זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת לדייט (יום שישי) בחיים שלי. אף פעם לא עשיתי את זה, ואני לא יודעת איך עושים את זה. איך מדברים עם אדם שלא מכירים. איך פשוט מכירים? הכל מרגיש לי כזה מלאכותי מצד אחד, עם גינונים ששייכים למשחק שמעולם לא שיחקתי בו.מצד שני, הבחור עשה רושם שהיה נראה אמיתי.מצב התסבוך שלי מוזר. מצד אחד אני לחוצה וחוששת, מצד שני אני אומרת שפשוט נזרום ושזו רק חוויה. מצד אחד הוא עשה עליי רושם טוב ואני מתרגשת,מצד שני, אני כבר באמת שלא סומכת. אני מבועתת אפשר לומר.מבועתת מאיך יהיה המצב רוח שלי כשאצא. אם אהיה במצב טוב. אם אוכל לזרום בשיחה או אשב קפואה ומרוחקת. בשביל לצאת וליהנות אני צריכה להיות עם מצב</div>Tue, 01 Nov 2011 18:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12844924http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12844924http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12817267<div align="right" dir="rtl">מצד אחד יש את החזרה של גלעד שליט, שללא ספק מרוממת וגורמת להצפה של רגשות חיוביים, ברמה כזו שגורמת לי לבכי משמחה עם אדם שאני בפועל, בכלל לא מכירה. ויש את העובדה שהייתי יומיים אצל אחותי ועיצבתי לה ולבעלה את חדר השינה שלהם. התחושה שהיא מרוצה ושהצלחתי לתת לה משהו אחרי כל מה שהיא נתנה לי, נתנה לי תחושת סיפוק וערך. תחושה שאני יכולה לתת משהו שגורם למישהו אחר להרגיש טוב. חזרתי הביתה והמשכתי לעבוד קצת על העבודות שיש לי להגיש. צבעתי חלקים בבית וקניתי פינת אוכל. כל אלה גרמו לי להרגיש טוב. שהבית שלי נראה קצת יותר כמו בית עכשיו. השכן גם הוא בחופש ועבד היום בחוץ. הוא קפץ לאכול איתי צהריים. המפגשים איתו מצד אחד נעימים לי, כי הוא שכן וגר קרוב, והוא הפנים הראשונות (ובערך האחרונות) שהכרתי כאן. הוא הזמין אותי לערבי סרטים שהוא ערך בביתו, הוא הסיע אותי לאחותי אחרי שהאקס הופיע כאן והביטחון גירש אותו. אלה מפגשים נעימים איתו, כי נדמה שאיכפת לו ממני ולו ברמה הכי קלושה והוא מאיר פנים. מצד שני, אלה מפגשים מביכים משום מה. אולי זו הקצרנות במילים שגורמת לי להרגיש מוזר. האינטונציה בה הוא אומר את הדברים תמיד נשמעת ל</div>Wed, 19 Oct 2011 19:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12817267http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12817267http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12804545<div align="right" dir="rtl">כשהוא הולך לזאת שהייתה החברה הכי טובה שלי, שאותה הוא דרש שאני אסלק מהחיים שלי. וכשלא הסכמתי...כמה מריבות ספגתי על הקשר שלי איתה.וכמה מריבות ספגתי על טיסה שהיינו אמורות לטוס יחד.....עד שבסופו של דבר וויתרתי. הוא כל הזמן אמר לי להסתכל בפרופורציה על כל החיים שלנו יחד, ועל הקשר שלי איתה, ומה יותר גדול בתמונה הכללית. המשפחה שאנחנו רוצים להקים או החברות שלי איתה. והיא הייתה נורא חשובה לי, והיה לי מאוד כיף איתה, והיא באמת בנאדם טוב. אבל הרגשתי שבבחירה של המאזניים, איך שהוא הציג את זה: הקשר שלי איתו, והמשפחה שאנחנו רוצים להקים היא שיותר חשובה. אבל אתם מבינים? איכשהו הוא תמיד הצליח לעוות את המציאות כך שאני אראה רק מה שהוא רוצה שאני אראה. כי למשל, בעודו מדבר על פרספקטיבה ועל בחירות, הוא בחר בנשים אחרות ובסמים ובחיים של רווק.אני תוהה מה הוא חשב לעצמו כשהוא התחיל ליצור איתה קשר מחדש. מה עמד מאחורי זה. היא סיפרה לי איך הוא השמיע לה שהוא דחף אותי לטוס ושאני לא רציתי. הוא רב איתי כלכך הרבה פעמים על הטיסה הזאת וכשכבר לא רב איתי, עשה לי כאלה רגשות אשם, שכבר הרגשתי שאם אטוס לא אהנה כבר. כבר אהיה טרודה ב</div>Fri, 14 Oct 2011 23:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12804545http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12804545http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12804264<div align="right" dir="rtl"> בימים האחרונים אני מרגישה שמצד אחד אני "חוזרת למוטב" ומתעלה על עצמי מבחינת התפקוד הכללי. ללא ספק לחופש מהעבודה יש קשר לזה. יש לי יותר זמן להקדיש ללימודים ולבית וסוף סוף אני עושה דברים בבית שמזמן הייתי צריכה לעשות. ביום יום אני מרגישה כמו במירוץ אחרי הזנב של עצמי...טוב להרגיש קצת הקלה. מצד שני, לצד היעילות שהתגברה והתחושה הטובה שהיא גורמת לי, אני מרגישה את הפצע המדמם הזה שיש לי בלב והוא נורא כואב. עדיין יש לי חלומות עליו. עדיין מנסה לעכל את המהפך שחל בחיים שלי. בהתחלה כשהייתי צריכה להתמודד איתו, פחדתי, הייתי בהדחקה טוטאלית- במוד של השרדות. אח"כ כעסתי עליו. על איך שהוא אכזב אותי. על הדברים שהוא עשה לי וגרם לי לסבול. על שהוא אכזב אותי בכך שאהבתי אותו כלכך ומתוך כך-איך שהוא התייחס אליי. בשבוע האחרון פשוט כואב לי. כואב לי על מה שהיינו, על האובדן הגדול של מה שהרגשתי שהיה לי בשלב מסויים ואיבדתי בדרך. ובאיזשהו מובן, (ואני יודעת שההשוואה הזאת נפוצה) אני מרגישה שאני באבל. אבל אני מרגישה שהאבל אצלי הוא לא על הפרידה, אלא על האדם שהכרתי. כי אני יודעת שהאדם שאותו אהבתי, כבר לא שם. בשבילי</div>Fri, 14 Oct 2011 20:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12804264http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12804264http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12785311<div align="right" dir="rtl">מחר ערב יום כיפור, לפני יומיים חליתי באיזה וירוס מסתורי...מצד אחד הוקל לי להיות בבית ולישון ולישון ולישון....חלמתי מיליון חלומות ואת רובם אני לא זוכרת. באחד מהם היינו יחד אני והוא. וביקשתי ממנו שהשנה ננסה לצאת יותר, לבלות יותר ביחד, שיהיה לנו שמח. קמתי ונזכרתי במציאות של היום. כנראה שבאיזשהו מקום אני עדיין אוהבת את מי שאהבתי- רק שהוא נעלם.יש בי עצבות כזאת, ובדידות מסוימת, וקור שדי מצמרר לי את הלב.כשאומרים לי שאני בתהליך של "אבל" משהו בזה מרגיש לי עקום ולא נכון. אני עוד לא שם. עוד לא מבינה מספיק מה בדיוק היה שם. ויש כלכך הרבה רסיסים שעוד צריך לשלוף. וזה בא אליי בחלומות, רק בחלומות. ידיד אמר לי שמה שלא מדברים עליו יוצא בשינה, אז זה מה שקורה לי.אתמול הזמינה אותי חברה מהלימודים הקודמים לחתונה שלה שתערך בסוף החודש. זו תהיה החתונה הראשונה שאני אלך אליה מאז כל הסיפור....החלטתי שאני אלך לשמוח בשמחתה ולשמח אותה, אני מקווה שאני באמת אוכל לעמוד בזה.אני מקווה ומתפללת שאלוהים ייתן לי את הכוחות להמשיך הלאה ולשאת במשקל שאני מרגישה שאני סוחבת, ביתר קלות. שאוכל ליהנות יותר מהחיים ולהרגיש שהנטל הזה מאבד</div>Thu, 06 Oct 2011 17:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12785311http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12785311http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12778710<div align="right" dir="rtl"> אני לא יודעת למה, אבל לפני כמה דקות כשהייתי בדרך חזרה מהלימודים, בין איפה שהאוטו הוריד אותי עד ההגעה הביתה, פשוט נתקפתי פחד מטורף שהוא איפשהו עורב לי, מחכה להפתיע אותי. הרצתי לי מיליון תרחישים בראש של מה הוא מסוגל לעשות בסיטואציה כזאת של מפגש, ואיך אני אמורה להגיב כדי להנצל. גם אתמול יצא לי לחשוב פתאום על העניין. יש לי איזושהי תחושה מעומעמת שהוא יתעורר בקרוב וזה מפחיד. אני משתדלת להניח לזה בצד, כי יכול מאוד להיות שהוא לא יעיז לעשות שום דבר בגלל הצו הרחקה. אבל משהו באוויר מאיים עליי. אולי זה בגלל שהוא הפתיע אותי בעבר בתהומות של הדברים שהוא היה מסוגל לעשות לי. שכאילו ברגע שהם נפרצו, אני כבר מאמינה עליו הכל. פעם הוא זרק לי בטלפון באיזה ריב "אני צריך לבוא ולאנוס אותך?" לא סיפרתי את זה לנפש חיה. לא יודעת למה. משהו מנע ממני לספר את זה. אפילו בזמנים הכי גרועים שלו. כאילו לא רציתי להכפיש את שמו. ועכשיו בדרך, זה התרחיש שדמיינתי לעצמי. שהוא, מתוך תחושת נקם יבוא לחפש אותי כדי לפגוע בי. כדי לקחת לי. כדי לנקום בי. ואולי זה לגמרי סתם, סביר להניח וככה אני מקווה. אבל אני כל הזמן מרגישה שאם הוא</div>Sun, 02 Oct 2011 21:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12778710http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12778710http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12774805<div align="right" dir="rtl">דיכאון, בסופו של דבר הוא באמת עניין של בחירה. העניין הוא, שלפעמים הבחירה לא להיות בדיכאון נהיית קשה יותר ויותר.גם בנסיבות קשות, ניתן להתגבר על הדיכאון ולמצוא את עצמך מנהל חיים נורמליים. זאת פשוט השאלה כמה פעמים הצלחת לומר לו "לא" כדי להכניע אותו ולגרש אותו באופן סופי.העניין הזה שעברתי בשנה האחרונה, הפרידה הנוראית הזאת, העירה את הדיכאון שלי לנסות ולשוב אל הלב שלי. בהתחלה התכחשתי לו טוטאלית, עכשיו, אני משתדלת לתת פורקן לכאב שלי כדי שלא יזמין את הדיכאון פנימה.אבל בחג הזה מצאתי את עצמי אומרת "לא" לדיכאון יותר מידי פעמים. יותר ממה שתכננתי.אמרתי לו "לא" כשבחרתי לנסוע להורים פעם ועוד פעם. אמרתי לו "לא" כשבחרתי לצחוק עם האחייניות שלי במקום להיכנס לשירותים ולבכות את עצמי לדעת. אמרתי לו "לא" כשהלכתי לבקר את דודים שלי. אמרתי לו "לא" כשצחקתי מבדיחות, ואפילו נידבתי כמה משלי.אבל כל הזמן הרגשתי שהוא לא מקשיב לי כבר.ואז ניסיתי להשתיק אותו עם אוכל. פעם עם עוגה, אבל הוא שתק רק לשנייה. פעם אחרת עם סלט, אבל ברגע שזה נגמר העצב התחיל לזמזם.מצאתי את עצמי אוכלת כמויות שלא חלמתי שאוכל להכניס לגופי הצנום, רק בש</div>Fri, 30 Sep 2011 22:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12774805http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12774805http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12771047<div align="right" dir="rtl">אוי וואי....חזרתי מארוחת חג אצל ההורים. חבל שאף אחד לא הזכיר לי שאני צריכה לקחת נשימה עמוקה לפני הצלילה לתהום!משפחתה של גיסתי לקחה חלק בעניין, מה שדי האפיל על השמחה של רובנו. אני יודעת שצריך תמיד להשתדל לא לדבר לשון הרע, ואחת כמה וכמה בראש השנה ובימים שסביבו, אבל זה סופר קשה. ממש נמקתי שם. וחוץ מזה, שאומרים שאם משהו מציק לך אז מותר לשחרר קיטור. וזה בדיוק מה שאעשה.זה התחיל מזה שפגעו לי בתכנון הישיבה. הם היו אמורים לשבת באיזור של ההורים שלי, רחוווווווק מקצה השולחן, כך שאוכל לנהל שיחה מתורבתת עם אחותי. אבל לא, הם ישבו הכי רחוק מההורים שלי, ממש ממש לפני, מצדדיי, ומכל כיוון אפשרי. לא רק שזה פגם לי בטעם הטוב של הארוחה, זה גם ממש לא מנומס לשבת כלכך רחוק מהמארחים. הרי למה הם באו? לשבת בתוך עצמם? האמת שבכל מקרה, כל מילה שיצאה לכל אחת מהן מהפה, נשמעה בכל השולחן. אפילו שהם ישבו ממש בקצה. שיחה עם אחותי הייתה ממש בגדר אתגר.ואז גיסתי החביבה, הטילה עליי פצצה- היא שאלה אותי מה דעתי על הבוס של בעלי לשעבר מבחינה מקצועית (פרטים מעורפלים על מנת למנוע זיהוי). עניתי לה שהוא מקצועי. ואז היא התחילה לנדב לי מי</div>Wed, 28 Sep 2011 23:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12771047http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12771047http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12763584<div align="right" dir="rtl">בכל פעם שאני צריכה "לעבד" אני נהיית עייפה, ואז כשאני ישנה, באים לי חלומות עליו מזוויות שבפירוש באות מהתת מודע כדי שאני אעכל.אחרי שבכיתי בכל מיני אפיזודות במהלך היום, נהייתי עייפה ברמה כזאת ששרפו לי העיניים גם כשעצמתי אותן. נרדמתי בשניות.קמתי לפני כמה דקות.חלמתי שמשום מה הוא איתי, ומהמילים שהוא אומר לי, אני מבינה שזה ברור לשנינו שאני צריכה לטפל בו (כי כואב לו הלב ממשהו ששנינו עוברים). הוא אומר משהו שמתעלם מזה שגם אני סובלת,ומעבר לזה שהוא מתעלם וחושב שאני צריכה לטפל בו, הוא גם מבקש בקשה מוגזמת. הוא אומר לי "אני אלך לישון ואת תקני לי חומוס", ואני אומרת לו "אבל חומוס אין פה, זה אומר שאני צריכה ללכת שני קילומטר בשביל זה." והוא עונה לי משהו בסגנון של "אוקיי". כאילו אוקיי שקשה לי, וברור שאני צריכה לעשות מה שדרוש כדי שהוא יהיה מרוצה ולא משנה מה קורה לי.ותוך כדי שאני הולכת, אני חושבת על האי צדק. על כמה אני מנסה להוכיח, וכמה לו פשוט לא איכפת וכמה הוא רואה רק את עצמו.אני חושבת שהתחושה הכי חזקה בחלום הייתה של "אי צדק"- על זה שכלכך חששתי להיות "לא בסדר"-כי זה מה שהוא גרם לי להרגיש בכל פעם כשלא עמדת</div>Sat, 24 Sep 2011 19:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12763584http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12763584http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12762651<div align="right" dir="rtl">התחושה כשאתה מאושפז, היא קצת כמו להיות חולה כשאתה ילד. מין תחושה כזאת שהכל ממשיך, אבל אתה מחוץ לזה. בלי אחריות, בלי מעורבות, בלי עצמאות. "כבר ידאגו לך" כי אתה צריך שידאגו לך. אני כותבת את המילים האלה, ותמונה אחת יושבת לי בראש חזק. תמונה שלי בפיג'מה ונעלי בית עם כוס שוקו ביד, יושבת במרפסת של המחלקה ומסתכלת על הגשם והשמיים האפורים. אני יכולה לראות גם את הריח של הגשם באותו זמן ולהרגיש את הטמפרטורה. אני לא יודעת אם רגעים כאלה נחקקו לי כי ההמצאות שלי שם, הכוללת הייתה טראומטית כלכך (זאת אומרת, בוודאות היא הייתה טראומטית אבל לא כל רגע היה טראומטי.) אני תוהה אם זאת העובדה שהייתי שם, או שאולי הרגעים האלה שחקוקים לי חזק קשורים בתרופות שקיבלתי אז - ומה שהם גרמו לי.כי ספציפית הזיכרון הזה, מתחבר אצלי לפאניקה שהרגשתי כמה דקות אחרי כן...היסטריה נוראית מהמזג אוויר הזה. זאת הייתה תקופה שבה גרמו לי להתמכר ל"קסנקס" (כדור הרגעה) בלי ליידע אותי שהוא יכול להיות ממכר, וכשהחליטו שאני מכורה אז גמלו אותי חד וחלק בלי התרעה מוקדמת. עברתי שבועיים של גמילה. אלה היו שבועיים של גיהנום. של התקפי פאניקה בקנה מידה אסטרו</div>Sat, 24 Sep 2011 10:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Borntofly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=758797&blogcode=12762651http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=758797&blog=12762651