http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577heCopyright 2026 CROX. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/77/75/75/757577/misc/23378114.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13397829<div align="right" dir="rtl">יש לה דרך להעביר בי צמרמורת. כזאת צמרמורת שרק היא יודעת לעשות...כל צליל שיוצא לה מפה,שובה אותי שוב ולוקח אותי לאותו מקום שבו עיניי עצומות אך אני רואה הכל יותר טוב ממה שאי פעם ראיתי-אני רואה את מה שאני רוצה לראות ואת מה שעוד לא חוויתי לראות. היא מיוחדת,כל מה שהיא עושה זה קסם,התזוזות בידיים שלה כשהיא מוציאה את הריאות שלה ויחד עם זאת את הדמעות שלך. הרגש שלה,כשהפה שלה נפתח ולמוח שלך נוצרים כבלים וצומח לך לווין על הראש ואתה לא יודע מי אתה בכלל ואתה קולט דברים מהחלל החיצון והכל מטורף והכוכבים נכנסים לך לעיניים והכל מוזר ואתה לא יודע בכלל מה קורה לך כמו שאני לא יודעת לעזאזל מה אני כותבת עכשיו. היא גורמת לך לפקפק בכל מה שחשבת על אנשים,כמו שאתה נחשף לאומנות מדהימה,כזאת שנראית לך מעבר ליכולות האדם,ואתה פשוט לא קולט איך זה נוצר ע"י...כן.בנאדם. ככה גם איתה,אתה בחיים לא באמת תבין,איך לעזאזל היא נוצרה על ידי אנשים. היא הייתה חייבת להיווצר על ידי ההרים,השמיים,הרוחות,היא בטוח נוצרה על ידי צלילי הזמר של הציפורים בבוקר. היא בטח נוצרה מהזריחה,או מהשקיעה בנוף של ים. היא בטח נוצרה מהמוזיקה של פליט</div>Fri, 03 Aug 2012 11:05:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13397829http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=13397829http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13381760<div align="right" dir="rtl">אז כנראה שלעולם לא אוכל להינות יותר.. החיים האלה לא מצריכים יותר מדי על מנת לגרום לי להרגיש בודדה,באמת;תנו לי לעלות למיטה ב6 בבוקר אחרי ריבים עם אבא,לחשוב על הכל ולהרדם רק ב9 במצב הטוב,להתעורר ב5 בצהריים,והנוהל חוזר חלילה. בין לבין,אשב לי במחשב ואשמע שירים שלא אזכור בחיים,אדבר פה ושם עם אנשים שלא אשמור איתם על קשר עוד שנה;אנסה בכל הכח ליצור שיחה עם אנשים חשובים לי מהעבר,רק בגלל שאני מסרבת לעבור הלאה,משהו שהם כבר מזמן עשו. להפגש עם אנשים לא כל כך משמעותיים בשבילי,ולהעביר איתם את הזמן רק בשביל לא להתקע בשלך. לדבר על נושאים חשובים ורגשיים בנימות סרקסטיות וגחחניות רק בגלל הפחד מהאמת של עצמך;לקשקש על זוגיות,אהבה,חרמנות.(ושום דבר מעבר,עד כמה שהייתי רוצה) נמאס לי מזה,אך,מה לעשות? אני לא נמצאת בפרק הזה של החיים (ומקווה שאף אחד לא תלש לי את הדפים האלו מהספר),כי לבנתיים כך זה נראה. החוסר ביטחון המאמלל,הפחד מהחברה,מאנשים... האיפוק ההוא,השתיקה.אני מעולם לא אוכל להרשות לעצמי לפתוח את עצמי למישהו שלא אתן את העולם שלו בשבילי ולכן עד עכשיו אני שותקת,אך לפי הנתון הזה,כנראה שאשתוק לעולמים,כי א</div>Tue, 24 Jul 2012 17:17:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13381760http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=13381760http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13328549<div align="right" dir="rtl">העולם שלך נקבע אך ורק לפי מצבי הרוח שלך. אני לא מאמינה שאי פעם תוכל לסכם את החיים שלך,או באמת להתכוון למה שאתה אומר עליהם,או חושב עליהם למאית שניה. הכל חולף,וכך גם בראש. הכל מפחיד אותי לאחרונה,אני פוחדת לאבד הכל. אני שמה לב,שחברים מהעבר חוזרים לאט לאט,והעבר החל לתפוס קצת מקום בהווה. זה עושה לי טוב בלב,זה נותן לי מעין תקווה,אך זה לא קובע. אני כבר לא רואה את החיים בפני עצמם,אלא כקפסולת זמן שאני לא מצליחה לתפוס משהו שאני זוכה לגעת בו אבל לא לפתוח אותו. אני נזכרת בדברים מן העבר והעבר הוא העקב אכילס שלי. נוסטלגיות יכולות להרוג אותי,זה מכה אותי ישר בלב,ואני רוצה לאחוז את הדברים הטובים מן העבר,לחבק אותם,ולבכות. יש לי עבר עשיר אפשר לומר באמת. הוא עשיר,אבל אני שונאת להסתכל עליו,לחשוב עליו זה מכאיב לי. הכל,אני לא יודעת מה לחשוב,אבל זה חלק ענק מהחיים שלי,האנשים החשובים לי באמת,עדיין כאן שמתי לב לזה. נלחמתי עלזה. הצלחתי. אבל זה יכול להעלם. בשנתיים האחרונות הכרתי עוד המון אנשים חדשים,נהיו לי חברים חדשים,אני השתניתי בטירוף ואני כמעט ולא אותו אדם. בין לבין הכרתי אנשים</div>Fri, 22 Jun 2012 20:55:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13328549http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=13328549http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13328456<div align="right" dir="rtl">תודה שאתה כזה מצחיק אלוהים חדירים. תודה שאתה גורם לי לשכוח מכל העולם והחרא שלו למרות שאתה לא יודע תודה שאתה לא יודע כמה אתה קול למרות שנראלי שאתה יודע למי אכפת כפרעליך כזה אמיתי. אתה כל כך אחר מכולם ואני כל כך אוהבת אתזה. </div>Fri, 22 Jun 2012 19:57:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13328456http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=13328456http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13318846<div align="right" dir="rtl">מה אני כבר אוכל לעשות,איך אני עוד אוכל להתמודד עם כל זה?אני יכולה לצאת מכאן,לצעוק,על כולם.לצעוק את נשמתי,לצעוק על ערש דווי.או,שאני אוכל לשבת ולבכות,לשמוע מוזיקה ברקע,כמו כל פאקינג יום.מה כבר אפשר לעשות?מישהו פעם עלה על רעיון נהדר,זה נקרא "לשתף".וואלה בזמן האחרון אני מנסה,כי נמאס לי להסתתר ואין לי אף אחד מעניין להרשיםכולם מתגלים לי כפוצים.אלו שאני חושבת שאני אוהבתלא אכפת להם בכלל.אכפת להם לשאול עליי,כדי שיוכלו לזרוק לי את הפצצה הזאת שנקראת החיים שלהם.הלא שמעתי את כל החרא הזה לפני?על הבעיות שלך,ושלך.מאז.שהייתי.פאקינג.קטנה.-פסיכולוגית--פסיכולוגית-פסיכולוגית של זייני שכל,תמיד התעניינתי,בחיאט ראבק.התעניינתי כי זאת חובתי,אולי לא באמת התעניינתי,אבל כמובן שלא אתעניין מעומק לבי,זה הרי לא קשור אליי,ואני בנאדם.יצור אינטרסנט.אבל מכאן אין מה להאשים אותי.לאף אחד לא אכפת לשמוע מה שיש לי לומרויש לי כל כך.הרבה.זה מפחיד.כשאני לוקחת עט ורוצה להתחיל לרשום,לפחות משפט,מילה...החיים שלי רצים בפלאשבק ואני לא מצליחה לתפוס שום תמונה שהמוח שלי רואה,הדף נשאר ריק,וכך גם לבי.אני רוצה מישהו,שלפחות ישקר שאכפת לו.שישאל</div>Sun, 17 Jun 2012 01:30:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13318846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=13318846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13317007<div align="right" dir="rtl">שאתם אוהבים מישהו כל כך עד שהיופי שלו פאקינג כזה מכאיב לך בעיניים? עד כדי כך שאתה שונא אותו כי הוא לא איתך? מכירים אתזה? הא? הא? הא? </div>Sat, 16 Jun 2012 03:22:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13317007http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=13317007http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13270702<div align="right" dir="rtl">מעולם לא נראיתי טוב. מעולם לא הייתי האלגנטית והעדינה,מעולם לא הייתי היפה. כמעט אף פעם לא יצאו לי המילים הנכונות מהפה,רק אימפולסיביות,ושטויות, "בלה בלה בלה". אף פעם לא לקחו אותי ברצינות,אלא כאובייקט הומוריסטי שכיף לצחוק איתו,ולרדת עליו באכזריות,בידיעה שהוא יזרום. כי הוא חייב. הייתי חייבת לצחוק. הרי לא נראיתי טוב. השיער שלי מעולם לא הסתדר,הייתי מוקפת בברביות ובבחורות מדהימות,שיער בוהק וזוהר,הנשיות זלגה מהם,היופי דיבר,האלגנטיות היה שם המשחק. תמיד הייתי ה"חברה" של אותן הבנות. מעולם לא הייתי היפה. והינה אני,עדיין,נאבקת בשיער שלי,השיער השרוף שלי,השחור כפחם,יבש,עבה,דוחה,חסר כל תקווה.<</div>Sun, 20 May 2012 00:38:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=13270702http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=13270702http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=12710422<div align="right" dir="rtl">נכנסו לחדר,ישבנו במקומות.לכולם היו פתקים מונחים מולם,היא הורתה עלינו להניח את ידינו על השולחן בכפות ידיים הפוכות,כאילו אנו מצפים שישימו לנו משהו ביד,לשחרר את רגלנו,לשבת זקוף,לעצום את עיניינו ולהקשיב ליצירה הפסטורלית שעמדה להשמיע לנו...תפקידנו היה לחשוב על כל מה שמפריע לנו,לפרוק את התת מודע למח,ות'מוח לפתק.. היצירה נגמרה,כולנו פקחנו את עיניינו,(למרות שאני פתחתי פה ושם שלא שמו לב). כולם הוציאו את העט,והוציאו את המילים העיוורות שלהם לפתק קטן,אומלל ועלוב. בשונה מכולם,ישבתי שם כל הזמן עד שהוא עבר,והפתק נשאר ריק. תמיד כתבתי שם איזושהי מילה מטומטמת רק כדי לכתוב (זה מין קטע שלי,כשאני רואה עיפרון מחודד או עט,אני פשוט חייבת לעשות משהו על דף,כמו שאתה רואה סיגריה ובאלך לעשן רק בשביל ההרגשה שמחזיקים אותה,או שזאת רק אני?) הכנסתי את הפתק לכיס ושתקתי. תמיד חשבתי לעצמי,איך קל להם כל כך? איך זה בא להם כל כך? האם יש להם מעין רשימה כזאת "מה מפריע לי?" מוכנה במוחם בשביל רגעים כאלו? ולאחר מכן מה מפריע להם בסדר כרונולוגי וממוספר? הסטטוס קוו שלי בד"כ לא נעים. הדיכאון והתסכול שלי הוא כרוני. אך ז</div>Sat, 27 Aug 2011 01:03:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=12710422http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=12710422http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=12699174<div align="right" dir="rtl"> כשאנחנו לא יודעים לתת. אני אנסה להתעלם, אך אני לא אצליח. אני בנאדם. ויש לי אינטרס כמו כולכם. יש לי אינטרס להרגיש טוב עם עצמי,ובכך לנסות לתקן משהו שנראה לי שגוי, בשביל הרצון האישי הטמון בי בפנים בפנים בתוך הסאבנימינליות,שרוצה לדחוף אותי להרגשה טובה. אנשים יתלוננו,יבכו,יתעצבנו. גמאני ככה, אני בנאדם. אנשים ינצלו את האינטרסים שלהם לשם דברים גשמיים וחסרי כל תכלית..גמאני ככה, אני בנאדם. האתגר הוא לנצל את האינטרס הזה לטובה,בעיקר כי זה הדבר היחידי בעולם הזה שמניע אותנו,אינטרס הוא היסוד המשותף לכל יצור חי בעולם הזה. ישלי אינטרס..מני רבים..חשובים יותר וחשובים פחות. אך יש אינטרסים שאני אוכל להפיץ, ואולי להכיר לציבור, או לשתף את דאגתי. בלי הרבה טרו רו רו מיותר (למרות שכבר עשיתי,מצטערת עלזה),רציתי להקדיש פוסט זה לבע"ח. כפי שמצוין בפוסט הראשון שלי, אני טבעונית,וזה התחיל מהסיבה הפשוטה של חמלה ואהבה לבע"ח. אינטרס זה כרוך בדברים קשים,כמו לגרום לכם לצאת לכמה דקות מהשגרה היומיומית שלכם. כמו לגרום לכם לחשוב בצורה עצמאית, וזה לא אשמתכם, אך כמוני וכמו כולכם,זוהי החברה שחושבת בשבילנו. וא</div>Sun, 21 Aug 2011 19:39:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=12699174http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=12699174http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=12697378<div align="right" dir="rtl">אני בנאדם שאוהב לצאת, ומנסה לצאת מעצמו. אני רוצה לצאת מעצמי,אבל זה לא אפשרי,אבל ככל שאפשר, אני עושה. גם אם זה כרוך בלהתנהג כמו סכיזופרנית ולשחק עם עצמי משחקי תפקידים. זה מעצבן שאני צריכה לדאוג לצאת אני תמיד יפגוש אנשים ברחוב אנשים שאני לא אוהבת וכאלה שאינלי בעיה איתם אבל אני נלחצת ליד אנשים אני לא עושה טוב לאנשים ואני סתם מוזרה אני אוהבת לצאת אבל אני לא יכולה לצאת למקומות שכולם נמצאים משם אז אני מטיילת בשכונות פרטיות ויושבת על מדרגות של ווילות שמה אוזניות ושומעת טיים אימפלה מקווה שאף אחד לא יעבור מדליקה סיגריה כשיש אבל כבר אין ומנסה להנות פעם יותר נהנתי עכשיו אני צריכה מקום מפלט ממקומות מפלט השיר הזה.. השיר הזה שתמיד הברזתי איתו מבצפר בבוקר, כשההורים שלי היו בטוחים שאני בשיעור, וטיילתי סביב ווילות עם סיגריה כמו מסכנה ושוכבת לי על ספסל עד שעברה שעה והולכת לבצפר..כשהתחשק..רוח נושבת על פניי,מסתכלת על פרפר לבן שעף מולי,מרגישה כמו איזה קלישאה גייזית במיוחד....השיר הזה היה הגג שמעל התקופה הזאת.תקופה ביטרסוויט. לפחות ידעתי שנהנתי כשעשיתי אתזה. </div>Sun, 21 Aug 2011 00:07:00 +0200nataliebini@walla.com (CROX)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=757577&blogcode=12697378http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=757577&blog=12697378