http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826heCopyright 2026 •Veronica•. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13900439<div align="right" dir="rtl">כל מה שאני צריכה זה מישהו לדבר איתו. מישהו חדש שירתק אותי בלי סוף. אפילו בלי עניין זה טוב, רק שיחה קלילה.</div>Thu, 05 Sep 2013 22:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13900439http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13900439http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13665236<div align="right" dir="rtl"> חדר עגול ללא פינות. אני רודפת אחרי עצמי, ראש מנסה להשיג זנב. חגה במעגלים ללא שום כיוון, מנסה בחרדה להגיע לקצה החוט התלוי רפוי מגבי התחתון. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, או ממך. אבל לא נראה שאתה בעצמך יודע, אז זה בסדר. אני מרגישה שאין יותר לאן להתקדם, הדרך חסומה עכשיו גם אם ארצה. הפעם, לשם שינוי, לא אני חוסמת את הדרך. אתה חוסם אותה. חדר עגול ללא פינות. אתה רודף אחרי עצמך, ראש מנסה להשיג זנב. חג במעגלים ללא שום כיוון, מנסה בחרדה להגיע לקצה החוט התלוי רפוי מגבך התחתון. אתה מתיש את עצמך, ובעיקר אותי. משהו בך מרוחק משחשבתי שיהיה, לא ככה רציתי אותך. משהו בך עצור ומסויג, כאילו מנסה להימנע מלהודות בפח שבו נפלת. חדר עגול ללא פינות. אני רודפת אחרי עצמי, אתה רודף אחרי עצמך. ראש מנסה להשיג זנב. אתה רודף אחרי. אני רודפת אחריך. אבל ממעגל הרדיפה הפרטי שלנו לא נוכל לצאת. זו תחרות מכורה מראש. </div>Fri, 08 Feb 2013 17:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13665236http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13665236http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13661182<div align="right" dir="rtl">המסך עולה, האורות מעומעמים, הקהל שואג בהתלהבות. דם, הם באו לראות דם. אסור להישבר, אסור לתת לרגשות לבלבל אותי ולו לרגע. ריכוז עכשיו, רק ריכוז. שכחת למה את פה? את פה לשעשע. כאן את רק בשר ודם, וגם זה בקושי. עור ועצמות, זה תאור מתאים יותר. תמונה ראשונה. פה לא תזכי להשמיע מונולוג סוחף ושובה לב. במקרה הטוב תזכי להביע שמחה מהולה בכאב, משהו שימתיק להם את הרגע, הרי בן כה וכה הם יחזרו לחיים המרירים שלהם רגע אחרי שהכל יסתיים. את לא באמת מעניינת אותם. הם רוצים שטחיות. הם לא רוצים לחשוב. הם רוצים חיוך ודי. תמונה שנייה. ההצגה חייבת להימשך. שבורה עד כמה שתרגישי, זה נשאר מחוץ לאולם. עכשיו את רק בובה עם תפקיד. כל מה שהיית כבר לא יהיה, את שלהם ולא שלך. לפחות ככה קל. תמונה שלישית. כנראה שכאן תישברי. תבעטי ותשתוללי, תצרחי ותבכי. הם ימאסו בך מהר מאוד, כמו מוצר שמתגלה כפגום. הם יקומו וילכו, אבל ידעת שזה מה שיקרה אם תערבי חלק ממך בהצגה שלהם. שוב את לבד. עומדת חשופה על במה מול אולם ריק מאדם. אבל ככה טוב לך, ככה תמיד היה לך טוב. עכשיו את יכולה להיות מי שאת.</div>Tue, 05 Feb 2013 11:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13661182http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13661182http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13658859<div align="right" dir="rtl">תחרות ריצה. השעון מתקתק, ואני לא מספיקה. הזמן מסרב לעמוד מלכת, ואני כבר קצרת נשימה. עוד קצת, אני כבר רואה את קו הסיום מתקדם לעברי. אני כבר מרגישה את הסרט מלטף את עורי, מסמן לרגלי לחדול. ואני נופלת. אני נופלת ונחבטת בארץ. שוב אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה, חסרת מנוח, מסביב הכל חשוך. אמצע הלילה וקשה לי לנשום. אני לא מצליחה לעצום עין בלי לחשוב על כל הדברים שאני מדחיקה במשך היום. אני צעירה מדי בשביל לדאוג, אז למה החששות לא מרפים? הם הולמים בי ללא הרף, מסרבים להניח לי לנפשי. אפילו לצעוק אני כבר לא מסוגלת. הפחד יושב לי על החזה, מוחץ אותו כך שאין בי די אוויר כדי להשמיע קול. "למה אתה עושה לי את זה?" "את יודעת למה, את יודעת בדיוק למה." "בבקשה, שייפסק! רק שייפסק!" "אנחנו כאן כדי להישאר. אני והשדים שאת מחביאה בארון, את יודעת. לא תוכלי להתחמק מאיתנו לנצח." "אבל לא הצקתם לי עד עכשיו, מה פתאום..?" "טוב לך עכשיו?" "כן." "לא נועדת לטוב. ואנחנו כאן כדי להבטיח את זה." לא נועדתי לטוב.</div>Sun, 03 Feb 2013 10:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13658859http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13658859http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13645474<div align="right" dir="rtl">22.1.2013 22:40 ראשי מפלגות השמאל, ראשי מפלגות המרכז.בדיוק כמוכם וכמו רוב אזרחי ישראל הדואגים לעתיד ארבע השנים הקרובות, גם אני ישבתי אל מול מסך הטלוויזיה לפני ארבעים דקות. ישבתי וכסתתי ציפורניים. כססתי ציפורניים במתח שנובע מדאגה. כן, אני מודאגת. אני חרדה ואני דואגת לגורל מדינת ישראל שהולך ומשחיר מאז שנת 2008.אמנם הייתי אז רק בתחילת ההתבגרות, לא באמת הבנתי את משמעותן של הבחירות, אבל עם הזמן גדלתי. התבגרתי אל תוך שלטון הימין בראשות נתניהו. צמחתי והחכמתי, התעוררתי אל תוך מציאות שהחלה להעיק עלי עד שלעתים הרגשתי שאני כבר לא יכולה לשאת אותה יותר. נזרקתי אל מציאות קרה, אטומה, אדישה ואנטי חברתית. מציאות שנותנת לגיטימציה לסטטוס קוו של "מה שקורה מתחת לקו העוני- נשאר מתחת לקו העוני". מציאות שבה פחד מושרש באזרחים מלמעלה, פחד שמכוון להפוך לשנאת האחר, שנאת השונה והזר. מציאות שבה לחזור הביתה, אל הספסל בפינת הרחוב ואל הפח שבו מחכה ארוחת השבת, זה לא משהו חריג. מציאות של תסכולים, התייקרותו של כל מוצר קיומי בסיסי, גזענות, תאבת בצע, מיליטנטיות, חומריות ואי צדק. ועוד בכלל לא הזכרתי את אי הצדק הבטחוני. כשא</div>Thu, 24 Jan 2013 09:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13645474http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13645474http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13638035<div align="right" dir="rtl"> איך מוחקים זיכרון מתמשך? זיכרון שנחרט עמוק ונצרב לאורך המוח, הריאות והלב. זיכרון שנמשך עד עכשיו, חי ובועט משעה לשעה, מותיר אותי חסרת פעימה. אתה עוד כתוב לי בעור, חריצים חריצים, מלאים בשיחות ובבדיחות, בשתיקות ובשבירות, בשיתוף ובקרבה. הריח שבכלל לא זכיתי להריח עדיין משכר אותי, משכנע אותי שיש לי סיכוי במירוץ הזה כנגד הזמן שימחק כל רגש אנושי מלבך. המראה שבכלל לא זכיתי לחזות בו עדיין צרוב במוחי כמו תמונה ישנה שלא מאבדת מערכה. השיחה שלא זכיתי לחוות, המבט שלא זכיתי לקבל, החיבוק שלא זכיתי לחוש. ברגע אחד הצלחת למחוק בגסות חודשיים וחצי של ציפייה. ברגע אחד. זה כואב כמו שהרבה זמן לא כאב לי. זה פוגע, זה מנקב חור נוסף בלב שכבר נוקב פעמים אין ספור. לפחות תהיה כן, אני אקח כל תשובה, רק תהיה אמיתי לעצמך ואמיתי לי- פעם אחת ואני אעזוב. תן לי סיבה לעזוב, כי זה פוגע בי, וזה לא מגיע לי. זה פשוט לא מגיע לי. הכל מתבהר לי פתאום, אבל שאלה אחת נשארת תלויה באוויר, מתחננת לתשובה שתפיג אותה מעלי- למה. למה לא אמרת עד עכשיו שום דבר. למה רמזת, למה השרית עלי תחושה שמשהו יכול לקרות, למה הנחת לי לקוות? ל</div>Fri, 18 Jan 2013 13:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13638035http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13638035http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13624407<div align="right" dir="rtl"> אני חושבת שאנחנו צריכים להתרחק. אני חושבת שאני צריכה להתרחק. נסחפנו, נכנענו ללחץ גלי הרגש והנחנו להם להיסגר מעלינו כמו פיסת שמיים שברירית ושקופה. ראינו בבירור מה מחכה מחוץ לגן העדן המבודד והאופורי הזה. אני, אני מתכוונת. אני ראיתי. אני מוצאת את עצמי עומדת חסרת מלים מולך. הראש מנסה לחבר אותיות לכדי מלים שנאבקות לבקוע מהגרון, אבל הלשון שכחה איך לגלגל הברות. הפה חתום ונעול, כאילו מדביק את השפה התחתונה לעליונה, מונע ממני לעשות טעויות. כי את הזמן אולי יום אחד נוכל להחזיר לאחור, אבל את המלים וודאי לא נוכל לקחת בחזרה. אני יודעת שאני אמורה להיות המילולית בינינו, אבל את כל המלים שאבת ממני פעם אחר פעם, שיחה אחר שיחה, שתיקה אחר שתיקה. השקט מזמן הפך לשגרה, ואני לא יכולה להמשיך ולהשתגע, להתבולל בים המחשבות שהשקט מעלה איתו. אתה לא יכול לתת לי להמשיך ולהשתגע, נכון? אולי אנחנו צריכים סוג אחר של שקט. אני, אני מתכוונת שאני צריכה סוג אחר של שקט. אני צריכה שקט ממך. אני צריכה את השפיות שלי בחזרה, והיא תחזור רק כשאוכל להשתיק אותך, להדיר אותך ממרחב המחשבות שלי. אני צריכה שקט רגשי, לא שקט אנושי.</div>Mon, 07 Jan 2013 19:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13624407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13624407http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13623304<div align="right" dir="rtl">ככה העולם עובד. אנחנו יוצאים עם האנשים שאנחנו לא אוהבים, מבלים עם האנשים שאנחנו לא סובלים, ונשארים ידידים עם האנשים שאנחנו אוהבים בכל נפשנו. אם כך, צביעות היא אמת ואמת היא צביעות. וככה נוח. להימנע מלהרגיש, לא לחטט בפצעים ולא לזרות עליהם מלח. נוח לצאת כדי להרגיש קיים, ליהנות מתשומת הלב הריקנית. נוח להישאר ידידים, להיות פה ולהיות שם, להיות חלק אבל לא מתוך השלם. ידידות אי אפשר להרוס, רק לבנות. אבל קשר, זה כבר עניין של כרוניקת מפלה ידועה מראש. כי כל קשר מתחיל, מגיע לשיא, מקרטע וקורס. גם ניסיונות ההחייאה הנואשים פוסקים בסופו של דבר. אז למה להיכנס למעגל האבוד הזה בכל מקרה? והרגשות. הרגשות הנעולים בתיבה הקבורה עמוק מתחת לכל המחשבות, מתפרצים מדי פעם רק כדי להידחק מחדש מאחורי סורג ההיגיון ובריח הפחד. ברגשות לא מתעסקים. רגשות זה דבר שביר. כל דבר שמעורבים בו רגשות יהפוך שביר, ולמה לשבור את מה שיכול להיות שלם? אולי בכלל דבר לא יכול להיות שלם ואמיתי בלי רגשות, אני לא יודעת. והמלים. נאמרות כדי להיאמר, אבל מוצאות עצמן מנותחות באכזריות על שולחן הניתוחים של הלוגיקה האכזרית והמיותרת. המל</div>Sun, 06 Jan 2013 21:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13623304http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13623304http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13621932<div align="right" dir="rtl">לא משנה כמה אני אנסה, אני לא אצליח להגיד לך מה אני מרגישה. או להבין מה אתה מרגיש. זין.</div>Sat, 05 Jan 2013 21:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13621932http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13621932http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13621564<div align="right" dir="rtl"> מגיע לי מישהו. מגיע לי מישהו מיוחד. מגיע לי מישהו שיבין אותי, שיוכל לקרוא אותי בלי מאמץ. מישהו שיוכל לקחת כל מילה שנאמרת וכל מבט שנשלח ולהפוך אותם למבע שלם של מחשבות ושל רגשות שבוודאי עוברים לי בראש. מגיע לי מישהו שיתעניין בי. מישהו שירצה לקרוא את כל עמודי החיים שלי מהראשון לאחרון ואז שוב, מהסוף להתחלה. מישהו שיהיה מסוגל לטייל בשבילים המרכיבים אותי בלי שרגליו יהפכו יגעות. מגיע לי מישהו שיפנה לי מקום. מקום בלב, בראש ובנפש. מישהו שיבין שאני מתפרשת לאורך ולרוחב ודורשת המון מקום, לכן הוא צריך להיות מסוגל להכיל את כל כולי. מגיע לי מישהו שילמד אותי. מישהו שיניח לי להיבלע בתוכו עד שארגיש שחקרתי אותו היטב ושאני מכירה אותו יותר טוב מכולם. מגיע לי מישהו שלעולם לא ייתן לי יותר להרגיש שאני לבד. מישהו שיהיה שם וייתן לי להיות פה- אחד בשביל השניה- לאוזן קשבת, לכתף תומכת וליד מלטפת. מגיע לי מישהו שידע לפתור את החידה הזו שאני. מישהו סבלני שיצליח לקלף מעלי את כל שכבות ההגנה שבניתי סביב עצמי. מישהו שידע לעשות זאת בעדינות מספקת. מגיע לי מישהו רגיש. מישהו שירגיש בנוח להתעסק ברגשות, ושישדר</div>Sat, 05 Jan 2013 17:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (•Veronica•)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=755826&blogcode=13621564http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=755826&blog=13621564