http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114אני לא כותב לתעד - אני כותב כדי לחפש פורקןheCopyright 2026 Off spec.:::. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/14/31/75/753114/misc/23307946.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15012295<div align="right" dir="rtl">אני בבית. כבר זו לא דירה. שקט כאן.. אני סופסוף עם עצמי. לפעמים שקט כאן מדי. רק קול הבדידות נשמע. יש לי כאן מטרה בעולם ודווקא כשציפיתי שהיא תתבהר- היא הולכת ונעשית עמומה. איפה אני עוד x שנים.. אני עוד לא מצליח לדמיין. אני רוצה להיות מאושר. אבל מה הוא אושר? איך הוא מצטייר? מפעם בי רצון למשמעות. לתיקון עולם. לקניית העולם הזה.. דווקא הדירה,הבית..היא שחידדה את הצורך. הייתי רוצה להיות שמח. לקבל כל אדם בסבר פנים. תמיד לחייך, להיות אופטימי, להקליל, להצחיק, להרבות שמחה בעולם,למגנט אנשים,לתת להם מרחב נוח,ליצור את הסיטואציה ולדרבן אחרים להצטרף אליה. זה לא עוזר לי כל הספורט שאני עושה; 4 פעמים בשבוע. מקלל לפני.. מקלל במהלך.. גאה בסוף. לא עוזר. אני כמו אבן כבדה נטועה חזק בקרקע. התחלתי לשתות יין. זה לא טעים לי אבל האמונה שיגיע פתאום איזה רוחב לב כלשהו, נשימה ממלאת את הריאות ובעקבותיה אנחת הפוגה.. זה לא קורה. בדידות. אולי זו בדידות? לפעמים שקט כאן מדי.</div>Thu, 08 Jun 2023 18:38:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15012295http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=15012295http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15010858<div align="right" dir="rtl">הן כבר שמונה שערות לבנות בחזה. בשתיים הבכורות נלחמתי במלחמת שווא.. והנה במבט אקראי הם כבר שמונה.השתנתי מאוד פיזית. הזדקנתי. כשהייתי צעיר בזבזתי את הזמן לשנוא את מי שאני רואה במראה. היום אני מסתכל על תמונות מתקופות מוקדמות ולרוב אני אוהב את מי שאני רואה שם ... מאוחר מדי.השנים עושות את שלהן וזה מוזר שאני לא מרגיש איזו גרסא מתפתחת. אני מרגיש שני אנשים שונים, כאילו אני הגעתי מא' לב' ללא שום דרך. אבל עברתי- ועוד איך עברתי ואני פשוט מנסה להדחיק אותה.אני חושב שאחד השינויים המרכזיים אצלי זה שפתאום יש לי יותר חמלה, אני פחות שיפוטי, כועס,.. (אני עדיין כזה-אבל הרבה פחות). בשאלת הדרך - אני משער שלאחיינים המהממים שלי יש תפקיד מרכזי.. לפעמים אני מוצא בהם את האושר האמיתי, את הייעוד.יש איזושהיא ציפייה למנוע מהם את מה שהיה חסר לי, להרים אותם מא' לב' - ללא דרך, תוך הגנה שלמה ורובסטית.אני רוצה ילדים. אני יודע שזה יגיע.נעשיתי הורה. קצת לאחייני אבל גם קצת להוריי. הם כרגע בחו"ל בטיול מאורגן. זו פעם שנייה של אמא שלי בחו"ל ופעם ראשונה של אבא שלי. מדהים, אבא שלי בגיל כזה ופעם ראשונה עולה למטוס. אני מרגיש את הה</div>Sun, 17 Jul 2022 00:24:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15010858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=15010858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15010851<div align="right" dir="rtl">אני תולה את יהבי בכניסה לדירה. הלוואי ושוב זה לא יהיה תירוץ. זו תהיה התחלה חדשה, אני אומר לעצמי. האם אני מתרגש? חושש? אולי פוחד? במיידי, אזכה למעט שקט. אני כבר רואה את עצמי שוכב על הגב, על הריצפה באמצע הבית, פורש ידיים לצדדים ומנסה להתרכז בתקרה. אני רואה איך אני קם בבוקר לרגע שלי.. איך אני מאריך במקלחת, עובר על כל נקודת חן ותר את הגוף שלי אחרי שנים שאנחנו לא מכירים. כן תליית היהב הפעם היא שונה..היא לא "מסלילה" "מסלול" שיינתק אותי מלהתמודד ולדחות את פתרון הבעיות (בגרות, צבא, פסיכומטרי, תואר ראשון וכו...). הפעם זה משאב. משאב שאני ככ מייחל להשתמש בו בתבונה. קודם כל לקדם את עצמי, בריאות הנפש שלי. חברות, קהילה, זוגיות, משפחה. מהקורונה, אני שורף שנים, חודשים, ימים, דקות.... אני מכניס את עצמי לשגרה של עבודה בית. לא טיילתי שנים לא שכבתי שנים לא יצאתי לדייט שנים. משהו התכנס בי לגמרי, סוג של צמח מדבר שמכנס את עצמו לקראת הסערה ויודע שהיא תחלוף . אני תולה כ"כ את יהבי בדירה עד שלקראתו נסגרתי, הסתגרתי - נגרסתי. איבדתי את עצמי, חברים ואת אלוהים. כן, בשנים האלו הוא מונח על ויטרינה ואני מ</div>Fri, 15 Jul 2022 15:59:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15010851http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=15010851http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15007068<div align="right" dir="rtl">אני חושב שאם אפתח את ספר האבחנות הפסיכולוגיות, בטח אמצא שם הרבה מאוד הגדרות שאני מזהה בהן את עצמי - חרדתי, דיכאוני, היפוכונדר..... זה אירוני, קצת כי הייתי פעם האדם השחצן ביותר, בחיים לא הייתי מודה בחולשות שלי. כבר עכשיו כשאני כותב זאת אני מתנער מעצמי -על סף נגעל. "תגיד לי מה זה הרחמיים העצמאיים האלו? מה אתה מחפש צומי? מה הפואנטה שלך?" אני לא בטוח שאני מחפש צומי. אבל מה שעוד השתנה - זה שאני לא יכול להיתלות בגורמים חיצוניים. זו אחריות שלי לשנות את המציאות ולקחת את עצמי בידיים. אני חושב שהחשש שלי הוא בעיקר להיקבר בתירוצים שוואלה על פניהם מוצדקים- אני תקוע מלא זמן בתיזה ניצחית שאין בה כמעט שום אימרה, בשארית כוחותיי אני מנסה לגייס מוטבציה. אני בעבודה משעממת. מלכתחילה הלכתי לתחום ריאלי ששונה מהלב שלי, מרוויח מעט, מתעסק באמת עם שטויות- דברים שרלונטיים בדיוק לחמש דקות. אני בחיפושי דירה שלא מתקדמים כ"כ. חיפוש דירה . כן. אולי זה באמת אחד הצוהרים להסביר עוד שינוי שנעשה בי. כחזרתי מאלול לא דיברתי עם המשפחה שלי כמעט חצי שנה. הייתי איתם באותו הבית ופשוט סירבתי לדבר איתם. למה? כי צרם לי. צרם</div>Thu, 23 Sep 2021 21:54:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15007068http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=15007068http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15007035<div align="right" dir="rtl">אני זוכר שבכיתה ב או ג למדנו על מקורות מים והתבקשנו לעשות דגם של מקור מים. לא הכנתי. התבקשנו להיכנס בקבוצות ולהצביע באנונימיות לדגם שנראה לנו הכי יפה. עדי תפסה אותי ואמרה /הזהירה שאני בוחר בה. אם אני לא טועה היא בנתה דגם של באר:חצי בקבוק. שני שיפודים מודבקים משני הצדדים. שיפוד מאוזן על גבם ודלי משתלשל ממנו. לא בחרתי בה. בחרתי בדגם של תלמיד אחר שתמיד ההורים שלו עשו את המשימות האלו ביצירתיות. אז לא חשבתי לבחור לפי רמת השקעה (למען הסר ספק.. לא היתי בוחר במודל של עדי גם לפי מידת ההשקעה). היא כבר הבינה שמישהו משקר לה ולא הצביע עבורה. היא באה אלי בסוג של הצמדה לקיר.. "אתה לא הצבעת לי" וכמובן נסיתי להתנער ואמרתי שכן הצבעתי וכו' כן כנראה בין השקרים הראשונים שלי. אני זוכר את השקרים שלי. יש לי כעס רב על אבא שלי. אבל בהקשר הזה של דגמים-למדנו על דלקים והיינו צריכים לעשות דגם. כמובן שאני לא יכולתי להסתפק בסתם חתיכת נייר. בספר מדעים היה שרטוט של דלקים (לפי היסטוריה?) ואני לקחתי את קופסת הלגו שאחי קיבל ליומהולדתו- קופא יפה מעץ. חצצתי אותה וביקשתי מאבא שלי להשיג דלקים.. כן דלקים. פחם, בנזין, סולר</div>Tue, 21 Sep 2021 19:59:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=15007035http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=15007035http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14998191<div align="right" dir="rtl">אוקי.. אז נניח וזה נרכש ובסוף קיבלנו את התוצאה: הנסיבות,התכונות שלך, האופי שלך, התגובות שלך - הם שגרמו לתוצאה. אם היינו יוצקים את אותם התנאים הסביבתיים לחיו של מישהו אחר/ מעבירים אותו במסלול זהה, לא בהכרח היינו מקבלים את אותה התוצאה. אם כך, התוצאה היא ביטוי שלך. יתרה מזאת - היא אתה. פחות או יותר זה מה שיאיר ניסה להבהיר לי. זה די זיעזע אותי. הראייה הזאת לא מתייחסת לתוצאה, לא מתייחסת לתהליך, לא מתייחסת לתשומות - היא מתייחסת ישירות למאפייני המשאב. משהו בזה כ"כ חדשני ומרומם. היא מתייחסת לפקטור שכלל לא לקחתי ולא רציתי לקחת בחשבון. משאב ((אני)) שדימיתי אותו לכל יכול, שאפשר לאלף, לסרס , ליישר אותו ע"פ סטנדרטים של ...רק אלוהים יודע, ע"פ תוצאות נוקשות ומכוונות, משאב שכפיתי עליו להיות משאב אחר (כמו שאילצתי אותו לירוק דם בטכניון) מבלי להתחשב במאפיינים האונתולוגיים שלו, מכונה לx שכעסתי עליה למה היא לא מייצרת y.. כעסתי - שנאתי. סוג של בלעם המכה את אתנו. הגנריות שיחסתי אליו רק תרמה להשוואות שלי.. ולתסכול המחזורי. יש משהו בראייה הזאת שקוראת לי להפסיק להיות דו-קוטבי: אני כישות - מול אני כ"הגשמה" - ש</div>Thu, 22 Aug 2019 21:49:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14998191http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=14998191http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14997849<div align="right" dir="rtl">מאז שגיליתי על החבר הטוב ביסודי, הוא לפעמים עולה לי במחשבות. ב24 שעות האחרונות העסיקה אותי ההשערה מה היה קורה לו לא הייתי עובר לבית הספר הדתי בכיתה ה', אני והראל היינו ממשיכים להיות חברים טובים ובסוף היינו מגלים אחד עם השני והיינו זוג והוא היה מתחתן איתי ולא עם הנוכחי. כמה זה היה פשוט וקל. כמה סבל, דכדוך ודיכאון היו נחסכים לי . אחרי הדישה בכל זה, אני מודה לאלוהים שזה לא קרה. לא קיבלתי דברים על מגש של כסף, עברתי את החיים בנפילות וקימות, בחישול, התפתחות, הוויה. אין לי ספק שאלוהים בחר בשבילי את הדרך הזו כי היא הטובה לי. כי היא שתממש את מלו הפוטנציאל הטמון בי. היא שתוציא ממני את המירב, את האותנטיות, את הצריפה, הטוהר... סוף הדרך תגיע לסיומה ואתרפק מאושר אני שוב מגיע למסקנה כמה חשובה הדרך. וכמה הדרך היא החיים. וכמה שאני צריך לחיות את החיים עכשיו, הרגע.</div>Sat, 17 Aug 2019 23:54:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14997849http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=14997849http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14997284<div align="right" dir="rtl">זו פעם ראשונה שלא עמדו לי דמעטת מהקינות של ט' באב. וזה ככ מתחבר לתחושה שמלווה אותי לאחרונה ושאבדתי את הרגישות ובפרט את הרגישות החברתית. והתחושה הזאת כנראה לא הייתה קיימת לי לולא נתקלתי בכל מני אספקלריות שהחווירו לי לאיזה אדם נעשיתי: כששואלים אותי מה שלומי ואני לא מתעניין בחזרה. כשהמנקה שואלת אם אפשר לצאת כדי שתוכל לנקות אני אומר לה כן על אף שכרגע מישהי במשרד בשיחת טלפון...אני לא יודע אם זה כי החומות התעבו, כי משימת השנה בלהקדיש לעצמי יצאה מגדר שליטה ותהיי הסיבה אשר תהיה, זה לא תחושה טובה. וכאן בט' באב, אני מקווה שאצליח להגיע לרגישות החברתית כמו קודם ועדיין שלא תבטל את עצמי ובכלל הלוואי שאפסיק להיות קוטבי ולגלות בכל רובד את דרך האמצע, שאהיה אכפתי, משפיע, אתרחק מהכעס, מהקנאה, מהתחרות, מהגאווה, מתאווה, מטומאה, שאהיה יותר אקטיבי, שאשפיע, שאדע לענות ולומר את המילים הנכונות בכל סיטואציה, שלא אתחנף, שלא אהיה תלוי באף אחד, שלא אחשוש משום מורא בשר ודם, שארבה חוכמה, ארבה שלום, ארבה שמחה, ארבה תורה, ארבה גמילות חסדים, שאתרחק מן השקר, הטינה, הזלזול, הסטיגמות, שאתפלל בכוונה, שתמיד אזכור את הבורא ב</div>Sat, 10 Aug 2019 22:43:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14997284http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=14997284http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14997076<div align="right" dir="rtl">החיים מאתגרים. ושתי המילים האלו גבו מאמץ מסוים - היה קל לי יותר לכתוב קשים, מייאשים, מכוערים. אני חושב שככל שהזמן יותר עובר, אני אולי לא מאושר כמו שהייתי רוצה להיות, אבל אני מישור הרבה יותר אופטימי. מכאן, אני מסתכל על הדברים כהוויה, כחלק והם לא תוצאות לוואי או מסיחים. החיים הם החיים. המאמץ ממשיך. זה לא קל לי לכתוב את הדברים האלו ולפעמים אני לא תמיד מתמיד ועומד מאחוריהן - המירוץ לעיתים נמשך, סוס מכוסה עיניים ורק רץ לעבר עתיד לא ידוע. אני לא בטוח שהעתיד יותר צלול לי מבעבר, וכשאני חושב על האי הוודאות בעתיד היא לא מיסבה לנפשי מרגוע, אך אני חווה את הדרך. אני מקווה שהשלב הבא בחיים שלי הוא ליצור את המציאות ולברוא אותה. אני מתפתח לאט והתהליך שאני עובר הוא תהליך אבולוציוני ממושך ומייגע, אבל עם כמה שהייתי רוצה את הכל על מגש של כסף ולהיות כבר "שם" (??!) - לא הייתי מוותר עליו. ונפילות קיימות, ורגעים מסויימים של שחרור לחץ קורים אך מעט. ובהינתן שלא טוב לי בבית, שאני לא "על הגל" בעבודה, שאני עם עצמי עוד לא השלמתי והבדידות חונקת - זהו הישג מרשים. אני צועד מהעבודה הבייתה דרך שכונות ותיקות והעממיות</div>Fri, 09 Aug 2019 11:26:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14997076http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=14997076http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14985753<div align="right" dir="rtl">אני בסה"כ חולם להיות אדם טוב. לא להיות בודד להשפיע על העולם. זה לא קל. אני מנסה לשמר את חדוות החיים בעזרת חויות חדשות, אתגרים חדשים, שיאים חדשים... אבל בסוף אותם דברים דואגים לכבות אותה. הלוואי ואצליח השנה, כחלק מההתקדמות המתמשכת, לצאת מהבית. לעשות זאת אחת ולתמיד. אני אהיה רחוק- אני אהיה מאושר יותר. יהיו לי משאבים לפתח את החיים שלי כפי שאני חושב, אפסיק להיות נעול בכלוב, מבליג, מצנזר, משחק, מדכא, משתיק, מכבה, מתכופף, מצטמצם.... אצליח לכבד את המשפחה שלי ולכבד אותם כפי שהם. אהיה רחוק ופחות אחווה איתם את אותם הרגעים הלא נעימים לי. חדוות החיים שלי צנחה הכי הרבה זמן שזה לא קרה. זה הישג בפני עצמו. מחר הכל יהיה בסדר. אני ממשיך במלחמה ולא אפסיק. המערכה מתנהלת כ"כ יפה, כ"כ הרבה חסמים נפרצו, הדרור מעוח לם לא הרגיש ככ קרוב..... בעזרת השם, אומנם מאווחר, אך אני האמיתי עומד להתגלות ואחייה את חיי לא כמביט מהצד</div>Sat, 09 Mar 2019 23:59:00 +0200dolev_16@coolmail.co.il (Off spec.:::)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=753114&blogcode=14985753http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=753114&blog=14985753