http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226Flowers are Eternal. Human isn't.heCopyright 2026 Petite. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/26/22/75/752226/misc/23060426.pnghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=14181101<div align="right" dir="rtl">כמה מילים קצרות לפני זה- אני מפרסמת את זה כי זה כבר כתוב אצלי ועוד פרק או פחות פרק, לא יודעת כמה הבדל זה יעשה. אני מתגייסת בעוד פחות מחודש אז אני לא יודעת באיזה הפרשים אני אוכל להעלות פרקים, אם בכלל אני אצליח דרך הטירונות... אני מקווה שאחרי שאסיים את הטירונות (חודש) אני אוכל לכתוב בקצב מהיר יותר. בינתיים אני מעלה את זה לחוות דעת וכי התגעגעתי אליכן ולתגובות הכל כך חמות ואוהבות שלכן!!! אני אוהבת אתכן אחת אחת בחזרה בטירוף!!! וזהו נפסיק לחפור, יאללה לפרק... הוא ממש ארוך, כמעט פי שתיים מפרק רגיל... זה מה שקורה כשכותבים בלי לעצור חחח &#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619;&#9619; השחר התחיל לעלות, ואפשר היה לראות שהשמש עוד רגע תפציע מקו האופק. הצבע האפור בהיר של הבוקר שטף את הסלון, מאיר שלושה פסלים</div>Fri, 15 Aug 2014 02:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=14181101http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=14181101http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=14179873<div align="right" dir="rtl">מישהי עדיין כאן? עדיין זוכרת? ישראבלוג רדוף רוחות מרוב שהוא ריק מאנשים... בכל מקרה אני לא אגיד יותר מדי, הייתה לי שנה עמוסה וסוערת בהרבה מובנים, והראש שלי לא ממש היה בכתיבה... גם אם מדי פעם התחלתי לכתוב או לנסות להמשיך את הסיפור הייתי מפסיקה אחרי כמה דקות כי לא הייתי מרוכזת... בכל מקרה רציתי להתעניין, לשאול אם יש כאן עדיין בנות שזוכרות, שבודקות, אם אפילו יש טעם לנסות להמשיך?... </div>Wed, 13 Aug 2014 00:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=14179873http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=14179873http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13890765<div align="right" dir="rtl">התעוררתי לפני שפקחתי עיניים, וביחד עם קרני השמש שעשו לי כתמים אדומים מאחורי העפעפיים, נחת עליי ההנגאובר בבום, כמו ירייה של אקדח. הרגשתי את המוח שלי מתפוצץ ואת הבחילה גועשת לי בבטן, ובכל זאת הייתי מנותקת מהגוף. רגע ארוך הייתי מנותקת מהכל. מהעבר, מההווה, מהעתיד. פשוט שכבתי במיטה מוארת, וכאב לי. וכשפקחתי את עיניי והסתנוורתי למוות מהשמש, ואוטומטית חיפשתי צל, טמנתי את הראש מאחורי הראש שהיה מולי, ישן. ואז הבטתי בראש שמולי, בג'יידן הרדום, ותווי הפנים המוכרים שלו הציפו בי זכרונות כמו מפל. הרגשתי דם בורח לי מהפנים ואז מציף אותו בבת אחת. הסמקתי מרוב כעס, מרוב בושה, ושוב מכעס. פאק. פאק, פאק, פאק, איך זה קרה? איך נתתי לזה לקרות? הבטתי בהבעה הרגועה כל כך של ג'יידן, בשאננות שלו מתוך שינה, ועוד יותר התעצבנתי, כאילו הוא לועג לי. אידיוט. טיפש. אז הוא היה חרמן, אז מה? למה הוא לא עלה אל הדירה של איימי? למה הוא היה חייב לבוא אליי? למה הייתי שיכורה דווקא אתמול? הכעס תסס בי מרגע לרגע כשהזכרונות מאמש נעשו יותר ויותר ממשיים בראשי, ולא רציתי אפילו להעלות את השם של בעל הבית הזה בראשי כי ידעתי שאת</div>Mon, 26 Aug 2013 00:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13890765http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=13890765http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13858095<div align="right" dir="rtl">זה היה מוזר. לשבת שלושתנו ולשתות קפה. ידעתי שלג'יידן כואב, הרבה יותר ממה שהוא מראה, שהוא בקושי מסוגל ללכת, אבל הוא העמיד פנים שהכל בסדר כשקם וניגש אל שולחן האוכל שבמטבח. מבטו סקר אותי ואת בן המחובקים רק לרגע, ואז הוא התיישב והעמיד פנים שהוא עסוק לרגע בעיתון המונח בקצה השולחן. ישבנו עכשיו שלושתנו- ג'יידן ובן אחד מול השני, ואני ביניהם, בצד השולחן. לפעמים החלפתי מבטים עם בן, והחיוך שלו מבעד לספל גרם לי לחייך בחזרה. וכשהחלפתי מבטים עם ג'יידן, בכל פעם מחדש עצרתי את עצמי מלקום ולחבק אותו בכל הכוח. הרגשתי כל כך שלמה, גם אם זה רק רגע אחד, כששני הגברים האלה יושבים לצידי, גם אם הם לא מדברים ביניהם, גם אם זה זמני, היה בזה משהו כל כך מרגיע. שני החצאים שלי כאן- החצי של השדה, של הרחוב, של החיים האמיתיים, המלוכלך והפראי והלא מצונזר, והחצי העירוני, הבטוח והחם, האשליה שלתוכה ברחתי והיא עושה לי כל כך טוב. מצאתי את עצמי מתאווה למגע של בן. זה היה מוזר, לא שגרתי. זה לא היה כמו עם ג'וני. עם ג'וני זאת הייתה חרמנות. בדרך כלל אחרי שעישנו או שתינו הרבה היינו כל כך חרמנים, ואז נורא רצינו אחד את השנ</div>Tue, 23 Jul 2013 23:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13858095http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=13858095http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13847011<div align="right" dir="rtl">הספגתי מטלית באלכוהול שעוד נשאר לי מהערכות לחיטוי הפציעה שלי ברגל, והנחתי אותה מהר על הבטן השסועה של ג'יידן. הבית התמלא בצרחה שנקטעה מהר כשהוא חזר להדק את שפתיו; זיעה ניגרה על מצחו. "שתוק," מלמלתי כשניגבתי במטלית יבשה את המצח שלו ואת הצוואר, "אתה תעיר את כל השכונה." הוא נאנק, "פשוט תוציאי את זה משם." נשמתי עמוק והרמתי את המטלית, מביטה בשסע המדמם שבבטן שלו. בזהירות חיטטתי בפצע, ושמעתי איך ג'יידן עוצר את הנשימה כדי לא לצרוח. "אני לא מוצאת את זה," מלמלתי בתסכול. "יותר עמוק," הוא התנשם, מתאפק בכל הכוח, "זה נכנס עמוק." "בן, תביא לי פינצטה מהמקלחת," קראתי לבן שעמד מאחוריי, מחזיק את הערכה המסכנה לחיטוי הפציעה, והוא נעלם אל תוך המסדרון. ג'יידן עקב אחריו במבטו כשנעלם, ואז שב להביט בי. "אז מה?" הקול שלו הפך להיות סרקסטי. "מה, ג'יידן?" מלמלתי כשניסיתי לאתר את הקליע המזדיין בבטן שלו. "הפרעתי לכם?" הוא הצביע בסנטרו על החולצה הרחבה שלבשתי, מנסה לחייך, אבל פניו התעוותו בכאב כשהמשכתי לחטט בפציעה. יריתי בו מבט עצבני. "שתוק," אמרתי שוב, הפעם ביתר חריפות, והוא התנחרר בחצי צחוק חצי אנחה</div>Sat, 13 Jul 2013 17:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13847011http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=13847011http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13834036<div align="right" dir="rtl">תקציר הפרקים הקודמים: השתדלתי להתעלם מהרעד שעבר בעמוד השדרה שלי. "מה זאת אומרת?" "זאת אומרת שנמאס לי מההחלטות שהוא מקבל," ג'יידן הישיר את מבטו אל עיניי סוף סוף, ועיניו היו מלאות בזעם ישן, "שנמאס לי שהוא עושה טעויות כל כך מטומטמות ואנחנו צריכים להשלים עם זה. לגרום לך לעזוב היה הדבר המטומטם הראשון שהוא עשה, ומאז הייתה שרשרת של הרבה טעויות, דפוקות הרבה יותר, וכולם כאן שותקים לו כמו פחדנים, אפילו כריס," הוא סינן, ויכולתי ממש לשמוע את שיניו שוחקות זו בזו. בין מילה למילה ברחה איזו קללה חריפה שגרמה לדבריו להישמע קשים הרבה יותר. כיווצתי את שפתיי, בוהה בצמרות העצים הבולטים על גבי העננים המוארים באור ירח רך. "לא הייתי צריכה לעזוב, הא?" "לא היית צריכה לחזור, ובטח שלא בשבילי," הוא ירק הצידה ושוב קילל. "אתה מתכוון לעזוב?" הייתי מוכרחה לשאול. "כן," אמר בפשטות. "בקרוב?" "כן," לרגע הוא היסס ואז הוסיף, "ואני לא חושב שזה יעבור בצורה חלקה." ידעתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר 'בצורה חלקה'. זה לא יעבור בלי נפגעים. * המבט שלו התרכך קצת, ופניו נפלו. הוא נראה מוטרד כל כך, עצבני</div>Mon, 01 Jul 2013 20:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13834036http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=13834036http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13833041<div align="right" dir="rtl"> סתם נו, תקשיבו, הייתה לי שנה מטורפת, באמת, כאילו, אני אפילו לא יודעת איך להתחיל להסביר כמה צפופה הייתה השנה שלי ביחד עם הלימודים והמגמה והריקוד וההופעות, בקושי לעצמי היה לי זמן לכתוב (וזה בחיים לא קרה). קודם אני רוצה להתנצל על כך שהייתי עצבנית וחסרת סבלנות כלפיכן הקוראות- זה לא היה לעניין, אין מה לחפור בזה יותר מדי כי זה גם היה די מזמן, אבל אם מישהי נפגעה ממני- זה לא הגיע מתוך מקום רע או משהו כזה, פשוט הייתה לי תקופה באמת לחוצה ועצם העובדה שהכתיבה הפכה למטלה בשבילי ושפתאום הייתי צריכה להעמיד דד ליין בשביל זה, זה עוד יותר הטריף אותי... בכל מקרה! למי שעוד כאן ועוד מעוניינת להמשיך לקרוא, ביום שלישי (אחרי הבגרות המזדיינת בהיסטוריה) יצא פרק, וקצת תקציר הפרקים הקודמים כי עבר המון המון זמן... בינתיים מי שרוצה יכולה לקרוא שוב או משהו יואו איזה מוזר זה לכתוב כאן! חחח בקיצור מקווה שהתגעגעתן, כי אני באמת באמת התגעגעתי אוהבת המון! מישהי עוד כאן בכלל או שאני מדברת לעצמי? חחחחח </div>Sun, 30 Jun 2013 23:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13833041http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=13833041http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13613319<div align="right" dir="rtl">האור במרפסת הכניסה היה כבוי, וכך גם האורות בתוך הבית. נשמתי עמוק ובצעדים הכי שקטים שיכולתי להפיק, נכנסתי אל תוך הבית. הדלת חרקה, הבלטות שברצפה הרעישו, התקתוק של השעון נשמע לי רועש מדי והדופק שמאחורי האוזניים נשמע כאילו הוא מהדהד בכל הבית. עמדתי בכניסה, מהססת. היה אור חלוש שהגיח ממנורת קיר קטנה מעל השיש במטבח, ולא היה שם אף אחד. בן שכב על הספה בסלון, מכווץ כנגד האוויר הקר שנכנס דרך המרפסת הפתוחה. עיניו היו מכווצות, מצחו מקומט, והוא לא נראה כמו אדם ישן בכלל. בטרדתו הזכיר לי את ג'יידן, והעצב הקודם, ההורמונלי-כנראה השתלט עליי שוב. התקדמתי אליו חרש, מתלבטת ביני לבין עצמי האם להעיר אותו ולהגיד שהגעתי, או לתת לו להמשיך לישון. רגע ארוך עמדתי והבטתי איך אור הירח שוטף את הסלון מהמרפסת, איך אורות של מכוניות חולפות מתעתעים על התקרה, ונתתי לעצמי להתנודד קצת, למצמץ בכבדות. לקחתי אוויר לריאות, אוויר קר ולח של לילה, ונתתי לעצמי להבין שאני חופשייה. אולי ג'וני יבוא לחפש אותי, אבל סביר להניח שלא. וג'יידן יבוא לחפש אותי. הוא חייב. ולא אכפת לי מהילדה, ולא אכפת לי מאף אחד מהם. אכפת לי עכשיו</div>Sun, 30 Dec 2012 14:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13613319http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=13613319http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13528347<div align="right" dir="rtl">תקשיבו, זה בלתי אפשריהכינו אותי לזה, אמרו לי שזאת תהיה שנה קשה אבל לא הבנתי עד כמהיש לי את השעות של מערכת בי"ס (מקצועות חובה), אקסטרה של מלא שעות של מגמה, סטודיו פעמיים בשבוע, בשעות שאני בבית אני סביר להניח לומדת למבחן/כותבת עבודה, ובחורים הקטנטנים שנשארים לי מנסה לספוג קצת יחס אנוש ממשפחה וחבריםובכל פעם שאני אומרת "טוב, מחר אני אסיים את הקטע הזה" או "בסופ"ש אני אשב לכתוב את כל הפרק!" צץ בוחן או שצצה עבודה שהייתי אמורה לכתוב (ברגעים אלה ממש זה תסריט למגמה ששכחתי ממנו לגמרי ואני עובדת עליו כל השבת וכנראה אשב עליו עד אמצע הלילה)אני באמת באמת רוצה לעמוד בקצב אבל קשה ליאז תבינו בבקשה שלהוציא פרק (שעם כמה שאני כל כך רוצה לעשות את זה כי אין משהו שעושה לי כל כך טוב כמו לכתוב, אני לא מצליחה) נמצא בסוף סדר העדיפויות שלי לא כי זה פחות חשוב לי, פשוט כי אין לי זמןהקובץ של הסיפור פתוח אצלי 24\7 על המחשב וכל שנייה פנויה שיש לי אני ממשיכה אותו, גם אם במילה, גם אם בפסקה, אבל אתן חייבות להיאזר בסבלנות- אל תדאגו, אני לא פורשת, ואין לי גם מחשבות על לפרוש- אבל זה פשוט מתעכב כי כל פעם צצים עוד ועוד דברים ש</div>Sat, 27 Oct 2012 22:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13528347http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=13528347http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13480292<div align="right" dir="rtl">אנשים הניחו זרים על הקבר, נשאו הספדים, בכו, לחשו, חיבקו, נגררו בוכים החוצה מבית הקברות. אני ובן לא זזנו, בקושי מודעים לסובבים אותנו, קפואים על הספסל. אני לא יודעת אם בן ידע מייד שזה ג'וני, או הניח זאת בגלל הנשיקה ששלח באוויר. אולי נלחץ מהאקדח, ומהעובדה שהעיניים שלו נעוצות בנו. אולי הבין לפי התגובה שלי. אני לא הצלחתי לנתק את המבט מהעיניים של ג'וני. הבטן שלי התכווצה למראה שלו- לעיניים השחורות, לשיער הפחם הפרוע, לדרך שבה הוא עומד, לחיוך המוכר עד טירוף. הוא הביט בי ובבן בחילופין, המבט שלו רחוק מדי כדי לפענח. הייתי בקושי מודעת לבן שיושב על ידי. מחשבות הציפו אותי על מה הוא עושה פה, מה הוא רוצה, מה הוא מתכנן. ברור לי שהוא לא כאן במקרה. וברור לי שהוא חיכה לנו כאן. האם ידע שאהיה פה גם? הוא חיכה לבן? התחלחלתי בכל פעם שהבטתי באקדח שהחזיק, והוא, שהבחין בזה, חייך בכל פעם מחדש. השקט שפתאום צרם לי באוזניים יידע אותי שבית הקברות כמעט והתרוקן; סבא בלייד והכומר דיברו בשקט, ונראה שהכומר הוא היחיד שהצליח להרגיע את לב הקשיש העייף. איימי דיברה בשקט לארון הקבורה של קייט, הארוסה המנוחה, ולפי הר</div>Wed, 26 Sep 2012 21:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Petite)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=752226&blogcode=13480292http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=752226&blog=13480292