http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=751242heCopyright 2026 "מתחת לקו העוני" סיפור בהמשכים.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=751242http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/42/12/75/751242/misc/23010800.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=751242&blogcode=12615024<div align="right" dir="rtl"> הכינוי שלי זה בלאק, זה הכינוי שהם נתנו לי. מאז שנזרקתי לרחוב אין לי שם. גדלתי ברחוב מאז גיל 16, הוריי זרקו אותי מהבית אפשר לומר, לאחר שהתחלתי לקחת סמים בצורה מוגזמת מדי. מדי לילה הייתי נוהג לבוא לבקש מהם מחילה, סליחה, אולי קצת כסף או מקום ללילה. כמובן בהשפעת הסם. אך לא, שמעתי את אמי בוכה בכי תמרורים ואת אבי מעודד אותה לא לפתוח את הדלת, תמיד שנאתי אותו.לאט-לאט כבר התחלתי להפסיק לבוא בכל לילה, הבנתי שאני רק מכאיב להם. ואז, פגשתי אותם. את החבורה הקשוחה ביותר בכל רחובות לוס-אנג'לס. את 'ילדי הרחוב', כך אמי קוראת להם. וכהוגן, ביום ובליל חיו ברחובות, גנבו, פרצו ושחטו. הם הציעו לי להצטרף, חשבתי לעצמי 'למה לא' והצטרפתי. בכל מקרה הוריי לא קיבלו אותי חזרה לאחר כל מה שקרה. עכשיו אני נמצא איתם, משוטט, גונב, פורץ, שוחט, ישן ואוכל איתם. הם בעצם משפחתי החדשה, המשפחה שלא שפטה אותי ושחוותה על בשרה את אותו הכאב. אני שמח שמצאתי אותם, את 'ילדי הרחוב'. אני חושב. "היי בלאק, זרוק אחת!" צעק לי צ'יף, מנהיג החבורה. זרקתי לו את אחת הסגריות מהקופסה האדומה שלי. הוא התיישב על ידי "לילה קשה, הא?" שאל למראה עינ</div>Mon, 11 Jul 2011 20:43:00 +0200nobody@israblog.co.il ("מתחת לקו העוני" סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=751242&blogcode=12615024http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=751242&blog=12615024http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=751242&blogcode=12609209<div align="right" dir="rtl">הבטתי על הרחובות השקטים והנינוחים דרך חלון-האוטובוס השקוף. השעה כבר הייתה חצות. העברתי את מבטי אל ג'ימי הקטן אשר נח על כתפי, לא האמנתי שהילד הקטן שלי צריך לחיות בתנאים כאלו. הוא העלה את מבטו אליי וחייך חיוך תמים. "אימא נימאס לי לשבת באוטובוס הזה, אנחנו יושבים פה מהבוקר" רטן הזאטוט "אתה מעדיף לשבת בחוץ בקור המקפיא הזה?" שאלתי אותו במעט רוגז, כמובן שלא ציפיתי לתשובה מצדו. הוא רק נאנח והתקרבל בתוך המעיל הגדול והדק שלבש מעל הגופייה החומה והארוכה שלו. נאנחתי מעט, הוא נראה כל-כך פגיע ושביר. הוצאתי מהשקית החומה והקטנה פיסת לחם זעירה ונתתי לו אותה "קח, שלא תיילל בלילה שאתה רעב" חייכתי והוא טרף הכל במהירות. "היי חברים!" קרא לנו הנהג "אני צריך להתקפל, להסיע אתכם לאנשהו?" שאל בנחמדות "כן בבקשה, לשדרות הורד" חייכתי חיוך חם והוא הנהן."איזה נהג נחמד" חייך ג'ימי "כן..." הסכמתי איתו באנחה. לאחר עשר דקות לפי השעון שלי הוריד אותנו הנהג ונסע לדרכו. "כל-כך קר..." רעד ג'ימי "כן..." הסכמתי איתו בשנית וחיבקתי אותו קלות. רצנו במהירות אל בית המחסה ונכנסנו אליו. התקדמנו לעבר החדר השלישי ונכנסו אליו. חדר קטנטן</div>Fri, 08 Jul 2011 21:04:00 +0200nobody@israblog.co.il ("מתחת לקו העוני" סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=751242&blogcode=12609209http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=751242&blog=12609209http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=751242&blogcode=12607383<div align="right" dir="rtl">בקרוב הפרק הראשון &hearts;</div>Fri, 08 Jul 2011 02:13:00 +0200nobody@israblog.co.il ("מתחת לקו העוני" סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=751242&blogcode=12607383http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=751242&blog=12607383