http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750271"ובסופו של חשבון, גם אם אני פונה אליכם, לא בשבילכם אני כותב."heCopyright 2026 Vena Cava. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750271http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750271&blogcode=12606830<div align="right" dir="rtl">[חלק 2/2] האהבה שפרחה ביניהם הייתה מעט מוזרה, בדיוק כמו הזוג עצמו. השניים לא היו אהודים בבית הספר, והם בהחלט היו מודעים לכך. אבל, מאז שגילו אחד את השנייה, העניין כבר לא היה חשוב בעיניהם. היא, הנערה שלא יכלה לבכות, הנערה ששורטת בציפורניה את אריחי השירותים, משמיעה קולות חנק משונים, בכל פעם שמישהו קורא לה מכוערת. הנערה עם השיער הסבוך, המבט העמוק, המבט העצוב. היא, הנערה שתמיד הסתובבה עם טיפות עיניים בכיסי מכנסיה, וזוג משקפיים כהות בהישג ידה. היא, הנערה שנהגה לכסות את עיניה עם פיסת בד בניקיונות האביב. היא הייתה הנערה שלא יכלה לבכות, וזה היה המצב. הוא, לעומתה, הוא היה המשתתף התמידי בעונשי בית הספר. הוא צבע את לוח המודעות בצבעי אדום גס, בקטשופ מלכלך, הוא טיפס מעל גדרות תיל, ועשה צמידים ממסמרים חלודים, מסמרים שמצא באתרי בנייה נטושים. הוא, הנער שהחליק את שיערו לאחור, בעיקר עם חלבוני ביצים, ציפורניו הצבועות בשחור בהקו כסימן היכר. הוא, התלמיד המצטיין בכיתה, שקרא ספרים, כל כך הרבה ספרים, קדימה ואחורה, ובחזרה שוב ושוב, וידע לדלקם 27 ספרות של המספר פאי, ולא יותר. ההתאמה הייתה מושל</div>Thu, 07 Jul 2011 21:45:00 +0200justbattlescars@hotmail.com (Vena Cava)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750271&blogcode=12606830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750271&blog=12606830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750271&blogcode=12595685<div align="right" dir="rtl">[חלק 1/2] זה לא שהיא לא רוצה. נהפוך הוא, למעשה, היא מאוד רצתה. היא רצתה, בכל הרגעים הנכונים, ולפעמים, אולי גם בזמנים שלא היו תמיד מתאימים. היא הייתה עושה זאת, לו רק יכלה. אבל, היא לא יכולה, וזה הסיפור שלה. הייתה לה בעיה רפואית נדירה, שממנה סבלה, ממש מלידה. הרופא שיילד את אמה, הבחין כי הילדה יבבה, התייפחה וצרחה, אך, היא לא בכתה. על פניה הזעירות לא הופיעו דמעות, רק דם מהרחם שממנו יצאה. לילדה לא היו דמעות. כתחליף לצורך בטיהור הטבעי של דמעות, הרופאים סיפקו פתרון יעיל ומיוחד, בבקבוקוני טיפות לעיניים. אמה הבחינה כי, כאשר טפטפו אותן לראשונה אל תוך עיניה של הילדה, זה בעצם נראה, ממש כאילו היא סוף כל סוף בכתה. היא גדלה בבית שגרתי, למשפחה רגילה, עם הורים שאהבו אותה, ללא אחים נוספים. אך היא גידלה חיות מחמד שונות, אשר למרביתם, היא הייתה מעט אלרגית. אמה נהגה לצפות בה, מתעטשת, מושכת באפה במהלך אלרגיות אביב רבות וחולפות, ולמרות שאפה היה אדמדם ופניה נראו אומללות למדי, מעיניה מעולם לא זלגו דמעות. היא המשיכה לגדול, כמו כולנו, והפכה לנערה מרדנית, כבר בגיל 15. צלחות שבורות, ריבים קולני</div>Sat, 02 Jul 2011 15:35:00 +0200justbattlescars@hotmail.com (Vena Cava)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=750271&blogcode=12595685http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=750271&blog=12595685