http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874"הכתיבה היא מונולוג, אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג."heCopyright 2026 כתיבה, זה כל הסיפור. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13409497<div align="right" dir="rtl">החלטתי שאני סוגרת את הסיפור "חיפושים". רציתי לסיים לכתוב אותו בשבילכם, אבל אני מרגישה שהוא לא באמת יחסר לכם. ולי כבר באמת נמאס לכתוב אותו בגלל כל כך הרבה סיבות, אז בשביל מה סתם לסבול? כרגע אני כותבת סיפור שאני הרבה יותר מתחברת אליו, הוא נורא מדבר... עליי. לא יודעת בדיוק מתי אתחיל לפרסם אותו, אבל אני מקווה שבקרוב. שיהיה לכם סופ"ש מעולה!</div>Fri, 10 Aug 2012 15:02:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13409497http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13409497http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13378411<div align="right" dir="rtl">זה תמיד אותו חלום. אני עומדת באמצע שדה ערום מכל צמחייה, מלבד עשבים שוטים פה ושם. השדה רחב ידיים, כל כך רחב שלא משנה לאן אסתכל, לא אראה דבר באופק. הערפל הסמיך שנמצא בכל מקום, עוזר לטשטש את ראייתי למרחק. ויש לי גם עיניים קטנות, כמו לאמא, אז בכלל. אני מסתובבת וסורקת את כל השטח מסביבי. אני שומעת קול ניידת משטרה, הולכת ומתקרבת, אך ככל שהזמן עובר אין שום זכר אליה, או אל כל דבר אחר מלבד האדמה הקרה והערפל הסמיך. קול הניידת לא פוסק לרגע. הוא מפחיד אותי, ואני מחליטה להתחיל לרוץ. אני לא יודעת לאן אני רצה -שלא לדבר על רואה- אבל אני מפחדת כל כך שלא אכפת לי לאן, העיקר לברוח מהקול העולה ויורד של הניידת. אני רצה ורצה ולא מפסיקה, אך אני עוד שומעת את קול ניידת המשטרה כאילו היא ממש מאחוריי. אני מעיפה מבט מהיר לאחור, אך אין שום זכר אליה. רגליי הקטנות כבר כואבות מהריצה. תמיד התביישתי שלא יכולתי לרוץ זמן רב כל כך, אבל אמא תמיד אמרה לי שזה בסדר כי אני עוד ילדה. אמא תמיד הצליחה לעודד אותי, כמו ששום דבר אחר לא עודד אותי מעולם. אני עוצרת בייאוש, מבינה שלברוח מהקול המפחיד כל כך לא אצליח. אני סותמת את אוזניי ב</div>Sun, 22 Jul 2012 17:35:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13378411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13378411http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13369691<div align="right" dir="rtl">כשהתעוררתי בבוקר שלמחרת, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שחלמתי חלום, וזכרתי אותו; לא את רובו, רק שרידים זעירים ממנו. ובכל זאת, זכרתי משהו ממנו. במשך שנים את החלומות שחלמתי לא זכרתי לאחר שנפקחו עיניי בבוקר. הכל היה נעלם מראשי, מסתתר הרחק הרחק ממני ומהישג ידי. ופתאום הבוקר זכרתי דבר מה, זכרתי. היה טוב כל כך לזכור, הרגשתי מין תחושה לא מובנת, מהולה בתחושת הקלה. הרגשתי שמשהו נפתח בי, שפתאום לא הכל נסתר ממני. יש זכרון קטן, זכרון כלשהו. זכרתי הבזקים מהירים של אישה, אישה יפה. זכרתי עיניים ירוקות מבריקות, מלאות בגעגוע. היא הביטה בי וחייכה, וחשתי רצון עז לחבק אותה, אך משום מה לא יכולתי. היא הושיטה את ידה לגעת בי, אך היד קפאה בדרכה אליי. היא אמרה לי דבר מה, לא זכרתי אותו. היא אמרה שם. היא קראה לי, לא סול, אלא בשם אחר. לא זכרתי מהו... נאחזתי בזכרון הזה, נצרתי אותו בראשי, שלא יברח, שלא יאבד. שישאר איתי. האישה היפה הזאת... "... ואז הוא הצביע לנו על הכיוון שממנו הגעתי, והמשכנו ללכת בכיוון הזה." סיפרתי במין התרגשות כזו, נזכרת במאורעות אתמול. ישבנו אני והוריי ליד השולחן שבסלון ואכלנו את ארוחת הבוקר שלנ</div>Tue, 17 Jul 2012 03:08:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13369691http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13369691http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13356459<div align="right" dir="rtl">...או בשמו הקודם של הסיפור- "כשהעבר מחפש אותך"!כרגע כתובים אצלי שניים וחצי פרקים חדשים, השאר שמורים בראשי התגעגעתם? כי אני כן. &hearts; אז לפרק! ד"א, זה פרק ארוך "חיפושים"- פרק 10 לשוני עם לשונו, שפתיי על שפתיו. עבר בי זרם מוזר שהרגיש כל כך נכון וכל כל מוכר, אך לא זכרתי מתי בעבר הרגשתי אותו. עטף אותי פתאום געגוע עמוק אליו וכמיהה אין-סופית. רציתי להצמיד אותו אליי קרוב-קרוב, רציתי שהרגע הזה לא יגמר לעולם. בעודנו נסחפים לנשיקה ארוכה ולוהטת, אמא נכנסה לחדר ופלטה צווחת הפתעה. התנתקנו אחד מהשני והבטנו בה, המומים ונבוכים. קפאנו כך לכמה רגעים, ואז אמא התעשתה ורצה אל מיטתי. "אוי, סול, כמה דאגתי לך!" היא קראה בהקלה וחיבקה אותי בחוזקה. "אבל, אה, מצטערת שהפרעתי. תמשיכו ב... מה שעשיתם, לפני שנכנסתי. אני... לא אפריע יותר." היא שחררה אותי מחיבוקה, חוזרת להיות נבוכה כמקודם ונעלמה מאחורי הדלת במהירות. בהיתי בדלת הסגורה רגע ארוך, עדיין המומה מעט, ואז התחלתי לצחוק, צחוק מתגלגל ולא מובן. הרגשתי כל כך קלילה פתאום, כאילו אבן גדולה רבצה עליי במשך שנים ארוכות, ורק עכשיו התפוררה ונעלמה. הבטתי בתום</div>Mon, 09 Jul 2012 01:23:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13356459http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13356459http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13352106<div align="right" dir="rtl">יקיריי, פתחתי בלוג ביקורות! יחד עם חברתי המקסימה והאנונימית, מהסיפור "מה שקרה אחרי". אתם יותר ממוזמנים להציץ (למרות שאין לו עדיין עיצוב מקצועי, רק מה שאני הצלחתי לעשות ללא פוטושופ). עלו שתי משימות כתיבה, ואני אשמח אם תרשמו :) בנוסף, אנחנו מבקרות גם סיפורים בפני עצמם, גם קצרים וגם סיפורים בהמשכים. מוזמנים לבקש ביקורת ;) לבלוג הביקורות שלנו לחצו כאן. בקשר לסיפר בהמשכים שלי, הוא יעלה ממש בקרוב, מצטערת על העיכוב! קרוב לודאי שביום ראשון.</div>Fri, 06 Jul 2012 16:25:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13352106http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13352106http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13338964<div align="right" dir="rtl">הלכתי חרש בתוך היער האפל. שמעתי לחשושים מסביבי, כמה מהם היו מובנים וכמה מהם לא, מתערבבים זה בזה וברחש העלים המתנועעים על העצים. כנראה הייתה רוח, אך משום מה לא הרגשתי אותה. רק גל חום מלא בפחד עטף אותי כמו שמש חשוכה. בלילה ההוא החורף היה בשיאו, ושלג מעולם לא ירד בעירנו הקרה. אולי הוא טהור מדי בשביל לרדת כאן, ובמקום שלג אנחנו מקבלים ערפל בכל מקום. הם רוצים להרוג אותי. אני יודע זאת, כעת אני יודע הכל, כל סוד וסוד שמישהו מסתיר בעיר הזאת. פעם האמת הייתה בעיניי דבר נשגב, שקשה כל כך להגיע אליו ולפעמים אפילו בלתי אפשרי. חשבתי שלגלות את האמת זו מתנה אלוהית, ומתנה גדולה יותר ממנה לא קיימת. כמובן שאז רציתי לקבל אותה, אבל לא חשבתי שבאמת אקבל, ועוד את כולה, את כל האמת בעולם. ללא שום סודות או שקרים, שבני האדם מטבעם ממציאים ומסתירים. וכעת אני יודע, זו לא מתנה; זוהי קללה, הקללה האכזרית ביותר שקיימת. כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה סודות ושקרים נגלו אליי, שכבות על גבי שכבות של אמת מכאיבה ומכבידה. תחילה חשבתי שאני חולם, סיוט נורא ואיום, וחיכיתי עד שהלילה יעבור. אך הבוקר עלה והכאב נשאר, הקללה המשיכה לרבוץ עלי</div>Thu, 28 Jun 2012 20:14:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13338964http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13338964http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13326183<div align="right" dir="rtl">נעלמתי בזמן האחרון, מצטערת על זה. אני בתקופת חרישות רצינית לבגרות שלי בהסטוריה ולמתכונת החוזרת (שהיא מחר, תחזיקו לי אצבעות כי הרבה דברים תלויים במתכונת הזאת). ובנוסף, אני גם במסע חיפושים מטורף אחר עבודה, בשביל לחסוך כסף שאין לי בגרוש למסע לפולין, שאני מאוד מאוד מאוד רוצה לצאת אליו, אז תאחלו לי בהצלחה. הבגרות בהסטוריה, שהיא גם הבגרות האחרונה השנה (ווהו!) תהיה ב28 לחודש. וואו, רק עכשיו קלטתי כמה זה קרוב. בכל אופן, אחריה אני חוזרת לעדכן בבלוג, במהירות האפשרית! אז דבר ראשון, יפורסם סיפור בהמשכים. התחלתי סיפור חדש-חדש, שקל לי ממש לכתוב אותו אבל אני מתלבטת אם לפרסם אותו, כי אני לא בטוחה שתאהבו אותו ממש וכנראה תשתעממו ממנו, לפחות בהתחלה. הוא על החיים שלי. חשבתי על זה שאני אף פעם לא כותבת סיפור באמת ארוך וטוב על מה שאני באמת מכירה, והרי אומרים שסופר שכותב על דברים שהוא מכיר, הוא כותב אותם הכי טוב. אז חשבתי שזה יהיה מעניין לנסות את זה, לכתוב על החיים שלי. מה שכן, זה לא נראה לי מעניין מי-יודע-מה, ואני צריכה להתייעץ קצת קודם ולהביא למישהו לקרוא את זה לפני שאני מפרסמת. מצד שני, המשכתי לכתוב את "</div>Thu, 21 Jun 2012 14:26:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13326183http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13326183http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13302965<div align="right" dir="rtl"> ולא הייתי מגיעה למקום הזה בלעדיכם. תודה שהגבתם, עזרתם, העברתם ביקורת בונה והייתם פה בשבילי. המון המון המון המוןתודה. ואני מקווה שתשארו פה לעוד הרבה זמן, כי אני בהחלט אשאר. עשה לי את השבוע!! &hearts;</div>Thu, 07 Jun 2012 20:15:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13302965http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13302965http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13283212<div align="right" dir="rtl">כשאני חושבת על זה הבטן שלי מתכווצת, האוויר כאילו נלקח בכוח מראותיי והגרון שלי נחנק. אני מדמיינת את החיים שלי ככה ואני לא רואה כלום, אני רואה רק שחור. שחור כמו השיער שלו, רק שהשחור הזה הוא כל כך מפחיד, והשיער שלו כל כך יפה. כשאני חושבת על זה אני מרגישה איך המוח שלי מתרוקן, איך כל מה שיש לי מאבד משמעות כשהדבר שהכי חשוב לי בחיי כבר לא כאן. כשאני חושבת על זה אני מרגישה את הדמעות עולות כ"כ מהר לעיני, לא מחכות אפילו לאישור שלי. כשאני חושבת על האפשרות שאולי אאבד אותו, את הילד הכל כך יקר שלי, אני מרגישה איך כל העולם קורס מעליי, איך שום דבר, שום מלחמה לא שווה כבר כלום אם הוא לא יהיה כאן. כשילדתי את רון והחזקתי אותו בפעם הראשונה, זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון. פתאום כל הכאב, הפחד, והלחץ של הלידה נעלמו כלא היו, וכל תשעת החודשים שנשאתי אותו ברחמי היו שווים את זה. כל הסבל שעברתי, כל החיים שלי, הכל היה שווה את זה. הכל פתאום קיבל משמעות. פתאום ידעתי שאילולא הייתי פוגשת את הבחור שנטש אותי ושבר את לבי, לא הייתי הרה את רון; ואילולא אבי היה אבא נורא כל כך, לא הייתי מבטיחה לעצמי שאני אעשה הכל כדי להיות אמ</div>Sun, 27 May 2012 16:02:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13283212http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13283212http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13268326<div align="right" dir="rtl">בשדה תלתן אני הולכת בשדה תלתן אני פורטת על גיטרה וחושבת איך כל הזמן אני הולכת איך כל הזמן אני חולפת איך תמיד אני לא נשארת לשמוח בשדה תלתן יש תלתנים עם ארבעה עלים אני לא רואה אותם, אני לא רואה המון תלתנים עם ארבעה עלים יש לי בשדה התלתנים שלי בשדה תלתן אני יושבת מבלה כאן את כל חיי בשדה תלתן אני צועקת את כל רצונותיי בשדה תלתן אני רוצה לרקוד, לשיר, לצחוק, לאהוב, לאהוב בשדה תלתן יש תלתנים עם ארבעה עלים אני לא רואה אותם, אני לא רואה המון תלתנים עם ארבעה עלים יש לי בשדה התלתנים שלי ולפעמים בחלומות האדמה יבשה, ערומה וחומה אין תלתנים, אין שלושה עלים ואני יושבת שם ומתגעגעת והגעגוע מעיר מטלטל אותי חזק חזק, חזק, חזק בשדה תלתן יש תלתנים עם ארבעה עלים וגם שלושה עלים תראו אותם, כולם כל כך יפים המון תלתנים עם ארבעה עלים יש לי בשדה התלתנים שלי </div>Fri, 18 May 2012 16:56:00 +0200ilana78_95@walla.com (כתיבה, זה כל הסיפור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=749874&blogcode=13268326http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=749874&blog=13268326