http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922פרק שני. מסתבר.heCopyright 2026 האיש מהים.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/22/89/74/748922/misc/22878544.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13801063<div align="right" dir="rtl">התחלתי ללמוד. קורס הפקה, תחקירנות ועריכת תוכן בבית הספר לטלויזיה של חברת 'רשת' אמור להיות הענין העיקרי בתשעת החודשים הקרובים של חיי. נראה איך זה ילך. התחלתי לעבוד במקום נורמלי יותר מכל האחרונים. מוקד הזימון של חברת 'ביפר', למי שמכיר. מי שלא - אתם גם לא אמורים. רק דעו שהם אלו שאחראים על המחיה שלי לזמן הקרוב. התחלתי להרפות מהעצב. זה קצת קשה ומדי פעם יש לי נפילות, אבל בסך הכל אני חי. עובד על זה, לפחות. גיליתי שוב את היופי שבנשים אחרי כל כך הרבה זמן שהייתי מרוכז בעצמי כמעט לחלוטין. הגשתי סוף סוף את הטפסים לביטוח הלאומי. זה אומר שבקרוב אני צריך לקבל את השלמת ההכנסה עבור הזמן שישבתי בבית בגין התאונה. מקוה שזה יקרה כמה שיותר מהר. התאהבתי. That's all I want to say. I love you, I love you, I love you. קובי</div>Sun, 02 Jun 2013 09:29:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13801063http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13801063http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13771987<div align="right" dir="rtl">כי אני בעבודה החדשה שלי והבוס תקוע בפקקים. כי הרבה זמן לא יצא לי לבקר כאן - שלא לדבר על לכתוב. אז, עזבתי את הזאפה כי לא יכולתי לסבול יותר את המוקד החלטוריסטי ביותר שאי פעם נוסד בישראל. עזבתי גם כי נמאס לי להיות תקוע בתוך חדרון מלא בטלפונים מצלצלים עםעשר - חמש עשרה בנות צווחניותבכל משמרת. כמובן שעזבתי רק אחרי שמצאתי משהו חדש דנדש שיוכל לשמש לי כמשרה זמנית עד למשרה הבאה. כולכם (תראו אותי אופטימי. כאילו בכלל נשאר פה מישהו אחרי כל כך הרבה זמן) בטח לא תופתעו יותר מדי אבל התחלתי לעבוד כאיש מכירות ברשת 'כלי זמר' או בשמה המוכר יותר בקרב מוסיקאים - 'כלי זבל'. יש להם סניף די חדש ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן - מטר וחצי מהדירה הנהדרת שלי. זה אמנם קשה לי מאד כי מדובר בעבודה בעמידה ולאחר התאונה הרגל שלי בכלל לא מה שהייתה פעם (בייחוד בהתחשב בעובדה שאין לי כוח או עצבים ללכת לעשות פיזיותרפיה), אבל זה הרבה יותר חופשי ומשוחרר מהעבודה בזאפה. המשכורת כאן לא להיט והשעות קצת בעייתיות אבל אני ממשיך לנחם את עצמי בכך ש'זה רק זמני'. ואם כבר מדברים על זמניות, אני ממשיך לאבד את שיווי המשקל בכל שעתיים או שלש. פעם</div>Wed, 08 May 2013 10:09:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13771987http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13771987http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13746335<div align="right" dir="rtl">מבדילות ששים וחמש שנים. הימים בהם היינו עם הספר והשפה עברו חלפו. יודעי דבר ומילה עושים בשכלם ויורדים (?) מהארץ, בורחים למקומות בהם שליו יותר. שלם יותר. נשארים פה רק חדלי האישים, דוקרי הקשישים, אנסי הנשים ופנאטים קשים. כולם מדברים ומדברים על שינוי אבל למה כבר אפשר לצפות כשהלקח הכי גדול והתוצאה הכי ברורה של השואה היא הקמת מדינה מבוססת על לאומיות אתנית? למה אפשר לצפות כשהבורות ממשיכה להשמיד כל חלקה טובה והאזרח המצוי בטוח שהוא העם הנבחר ורק לו יש זכות על האדמה עליה הוא יושב ולמי שמערער על שתי הטענות האלו מגיע למות ובכמה שיותר ייסורים? יום השואה הוא לרוב יום קשה בשבילי. מאז גיל שש עשרה שרתי / הפקתי מוסיקלית / ניגנתי בטקסי זכרון והייתי שותף פעיל לכל התהליך השוחק הזה - וכשאני אומר שוחק אני מתכוון לשחיקה רגשית. לראות שוב ושוב את התמונות האיומות ולשמוע את הטקסטים הכואבים שכתבו ניצולים ובני ניצולים ונכדי ניצולים שגדלו בצל של צל זה מתיש נורא. אבל השנה, לראשונה, לא השתתפתי בטקס ולא ראיתי טקס למעט זה הממלכתי, שהיה מביש. עמד שם ראש ממשלתנו הנבחרת והתפאר בכוח לא לו ובכמה שישראל חזקה. זה הכעיס אותי</div>Tue, 16 Apr 2013 17:02:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13746335http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13746335http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13729297<div align="right" dir="rtl">חודרים לסדר היום שלי כשאני קולט פתאום את מקורות ההכנסה המרובים מולם אני עובד כרגע. חזרתי סוף סוף ללמד פסנתר וגם אם זה במשורה זה מחייה אותי כמו אגלי טל לתועה במדבר. הייתי משיג יותר תלמידים לולא מכרתי את הפסנתר החשמלי (יחד עם המחשב הנייד) שהיה לי בעקבות התאונה שעברתי. כרגע אני מלמד בדירה של אבא שלי. אבל זה רק זמני. מעבר לזה התקבלתי לעבודה בסניף קניון אילון של באג אז מה שיקרה עכשיו זה שאעבוד בכל יום ויום - ללא ימי חופש. אין לי זמן לחופשה ואין לי כסף לזה. אבל זה בסדר. אני חייב לעשות קופה קטנה כדי שאוכל להתעלות על החובות ולחזור לעצמי. להתחיל לשחות. לקנות פסנתר חשמלי חדש ואת המחשב שאהבתי כל כך. לעשות קורס פסיכומטרי כדי שאוכל להתחיל את התואר סוף סוף. מעבר לכך גיליתי שכל דבר מזעזע אותי בתקופה הכל כך לא יציבה הזו. לשמוע מהאקסית, לראות שמישהי ממש שווה שאני מכיר חזרה לחבר שלה, לדבר על דברים כמו הבית והמשפחה... דברים שבעבר הייתי נותן להם לחלוף לידי אבל עכשיו ממש מערערים את שלוותי. אני מקווה שעם היציבות תחזור האדישות כי כל הרגישות הזו מזכירה לי יותר מדי את גיל ההתבגרות וימי התיכון, שעם כל זוהרם</div>Tue, 02 Apr 2013 17:46:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13729297http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13729297http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13714318<div align="right" dir="rtl">הולך ונמוג לו אל תוך האביב, ואני מנסה להכות שורשים בצעדים נואשים של עסקות מפוקפקות כדי שלא אתפתה לחזור למכורתי. עד כה זה לא מצליח במיוחד אבל משום מה סף היאוש שלי גבוה מהרגיל לעונה. אני שולח קורות חיים כמו שאנשים אחרים שולחים מחשבות חיוביות ומחייך בתדירות של התראות הצבע האדום בשדרות. נקווה שזה יביא שינוי כלשהו כי כרגע אני על סף הגג. ביום רביעי הלכתי עם אביב להופעה של שלום חנוך ומשה לוי. היציאה הטובה כל כך שראיתי בפעם האחרונה כשהייתי בכתה י"א רק משתפרת עם השנים החולפות. חגגנו לאביב יום הולדת שמונה עשרה ומסתבר שבכך עצבנתי את כל העולם ואחותה הגדולה, חברה טובה שלי מהתיכון שלקחה את זה באופן ממש אישי. מקווה שהיא תסלח לי בקרוב. בגדול, אני אפילו לא מצטער. ההופעה הייתה מעולה והחיוך של אביב היה שווה כל רגע (למרות שאולי ניתן לייחס אותו לאלכוהול. אבל למה להתעסק בקטנות). באחד באפריל כנראה אתחיל לעבוד בעבודה זמנית נוספת. מוכרן בסניף קניון איילון של רשת באג. נראה איך זה יסתדר בהתחשב בעובדה שזה מבוסס מכירות (מעבר לשכר המינימום). אני עדיין מנסה למצוא עבודה בתחום התוכן. משהו בכתיבה, הגהה, תרגום, ער</div>Fri, 22 Mar 2013 12:34:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13714318http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13714318http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13701894<div align="right" dir="rtl">איך אמורים להתחיל לכתוב פוסט שלא רק שלא אמור להשמע כמוך אלה אמור להשמע כמו מישהו אחר לגמרי? על מה בכלל מתחילים לכתוב? גם אם הקשר בינך לבין הבן אדם השני מאוד אדוק , ואתם מזדהים אחד אם השני מאוד, אתה אמור להרגיש מה שהוא מרגיש ולחשוב מה שהוא חושב כדי להצליח להדמות לו. הרעיון המקורי היה אמור להשמע יותר טוב , לצייר לכם ציור מלא חיים ווויברציות, על איך החיים פה קלים, והכסף צומח על העצים, והים כחול והחול לבן. רק שבמציאות החיים די קשים, הכסף הוא משכורת מינימום והים בצבע שחור והחול מלא בשברי זכוכיות של בקבוקי בירות (ככה שאפילו למחזר אי אפשר). אז אם הייתי אמור להשמע כמו בן אדם אחר הייתי אמור גם לכתוב לכם על מציאות שהיא דומה אבל גם שונה מהמציאות הקיימת. על נפש נקייה שעוד לא השאירה חותם בעולם הזה, אבל גם כשאני רוצה בכל כוחי להדמות לבן אדם אחר שהבעיות שלו דומות אבל שונות והחיים שלו דומים אבל פשוטים, אני מניח שבין כולנו מקשר איזה חוט דימיון קטן שמונע ממני לעשות את זה. http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=663742&amp;blogcode=13708871 הפוסט מששתתף בספשל של</div>Mon, 11 Mar 2013 13:11:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13701894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13701894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13683965<div align="right" dir="rtl">אז אין יותר אנחנו ואני קצת מבולבל. הגעגוע הורג אותי והתסכול חוגג אבל מצד שני אני גם מאד רגוע כי אין לי שום דבר בחיים שגורם לי להתרגש. אני מרגיש שזה רע אבל אני גם לא מצליח לחוות את הרע הזה עד הסוף. הכל אפור נורא חוץ מהכחול שממלא לי את החלומות והאדום שממלא לי את העתיד. וכעס. המון המון כעס שממלא אותי בכל יום ויום. אני הולך ברחוב וכועס. מתיישב על הספה וכועס. אוכל המון וכועס המון ושותה כאילו אין לי כסף (כי אין לי. התאונה רוקנה לי את הכיסים ואת חשבון הבנק ואת כל הסבלנות לחיות). חגגתי יום הולדת 22 לפני פחות משבוע וההרגשה זהה לחלוטין, חוץ מזה שקצת נראה לי שאני מבזבז את הזמן שלי. אבל אני מקווה לתקן את זה בקרוב - אם כי כמו שציינתי, אני לא בטוח למה לי. חייב חייב חייב להביא מכה. אין לי מקום בשבילי. קובי</div>Sun, 24 Feb 2013 12:35:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13683965http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13683965http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13654858<div align="right" dir="rtl">(מרגיש כאילו השיא כבר מאחורי.)אני מכיר את העתיד שלי. כבר יודע היטב איך הוא יראה. אגור במנהטן, ליד הפארק, בדירת פנטהאוז יחד עם חברתי היפה שבטח תהיה ממוצא חצי אסייתי וחצי אירופאי, או אמה ווטסון. נביא שני ילדים או שלשה ונהיה טובים אליהם, אבל רק אחרי שנלמד איך להיות טובים אחד אל השני. על כסף אני לא מדבר בכלל. ברור מאליו שאהיה עשיר עד כדי שלא אדע מה לעשות עם כל הכסף הזה. וכולם יקבלו ממני הכל. כל הבגדים וכל האוכל וכל החכמה והאמנות שרק אפשר לתת. בקיץ נגור בניופורט, בוילה הגדולה שתעמוד בדד לאורך השנה, ובחורף נבוא לשבועיים בישראל כדי לראות שהכל עדיין עומד על תילו.אני מכיר את העתיד שלי. כבר יודע היטב כמה טוב הוא ישמע. אגור בבירת האמנות של האמריקות, בין מוזיאון לרעהו, בדירה עם פסנתר כנף בסלון וסטודיו מושקע ומבודד שרק רוצה להקליט כבר. יחד עם אלו שאכיר מבית הספר הזה או השני ועם אנשים אחרים שיאהבו מה שאני מנגן ושר. נקליט המון שירים. יצירות. סרנדות על אהובתי היפה. אלבום כפול של פרוייקט חובק עולם בצבעים של שחור ולבן. ערימות של פסקולים לסרטים ששווים מליונים. כאלו שיזכו בסאנדנס ובקאן. כל כך מובן לי שאהי</div>Thu, 31 Jan 2013 11:27:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13654858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13654858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13611558<div align="right" dir="rtl">בסוף כן נרדמתי. חלמתי שאני ואת במסיבת שנה חדשה בניו יורק. טיילנו בדאונטאון המזרחית. את בשמלה ירוקה כהה וקצרה ואני בחולצה מכופתרת שחורה ועניבה כחולה. הלכנו לפאב קטן עם כסאות מעץ בוילג' וצחקנו המון. שתינו המון שמפניה וכשחזרת מהשירותים בפעם השניה נחתת על הכסא שלידי קצת יותר מדי חזק וחייכת אלי חיוך קצת שיכור והרבה זדוני. התקרבת אלי עוד ועוד, מתחבאת מאחורי השולחן ולחשת לי באוזן שיש לך הפתעה בשבילי. כשחייכתי ושאלתי "אה באמת?" הנהנת, נושכת את הצד הימני של השפה התחתונה שלך ולקחת את היד שלי, מעלה אותה במעלה הירך שלך. בשלב הזה כבר שמתי לב שאת שתויה ובמצב רוח מעולה, אז ליטפתי אותך. נגעתי בירך שלך ונגעתי בצד הפנימי שלה, מלטף בעדינות עם הציפורניים. המשכת ללחוש לי. "קצת יותר למעלה", אמרת לי באוזן, מלקקת אותה ומוצצת את התנוך. זה הספיק כדי לגרום לנשימה שלי לעצור לרגע. המשכתי במעלה הירך שלך, מלטף ונוגע, כשפתאום עצמת את העיניים ופלטת גניחה חרישית. כשגיליתי שאת לא לובשת את התחתונים שלך החיוך שלי התרחב. "זונה קטנה", לחשתי לך באוזן. "חרמנית אחת. לא יכולת לחכות עד המלון, הא?" חייכתי יותר, וליטפתי את ה</div>Sat, 29 Dec 2012 00:36:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13611558http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13611558http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13610356<div align="right" dir="rtl">המילים לא אומרות דבר. באיזה רחמים גדולים אני מפנק אותי. (עולם קשוח.) תבכי עלי הרבה? קובי</div>Fri, 28 Dec 2012 00:40:00 +0200jacoberesheet@gmail.com (האיש מהים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748922&blogcode=13610356http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748922&blog=13610356