http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464קטעי פרוזה קצרים.heCopyright 2026 אנטיוכיה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12596403<div align="right" dir="rtl">פעם, כשעוד הייתי ילד, טיילתי ביער. כבר כמעט היה הזמן שאמא היתה קוראת לי לבוא לאכול ולשיון כששמעתי בכי. זה היה בכי קטן ושקט, אבל שמעתי אותו. עקבתי אחרי הקול בין העצים והצללים ופתאום ראיתי אותו. היה לו שיער בלונדיני יפה והוא היה מכוסה בבגדים לבנים יפים. על גבו היו שתי כנפיים לבנות וטהורות שהיה להם מאין זוהר כזה. הוא ישב בצורה מקופלת וחיבק את ברכיו, כמו כדור, כאילו הוא מנסה להיות הכי קטן שהוא יכול. לא ידעתי מה לעשות, ואז נזכרתי במה שאמא שלי אמרה לי - קודם כל אומרים שלום ומציגים את עצמך. "שלום," אמרתי, "אני תומר." הבכי של האיש הפסיק והוא הרים את ראשו אלי. פניו היו כמעט מסנוורות ביופין, ועיוניו, אף על פי האדמומיות שלהן רטיבותן היו מדהימות ותכולות עם עומק של שנים, למרות שהאיש נראה בן 25 לכל היותר. הוא ניגב את עניו מדמעותיו ואמר בהיסוס, "שלום לך תומר, לי קוראים אהוביה." "אהוביה? איזה שם מצחיק," היום אני מתחרט על האמרה הזאת, זה היה חסר טקט ומאד לא מנומס מצידי. בכל אופן, המשכתי, "למה אמא שלך קראה לך אהוביה?" "אלוהים קרא לי ככה," הסביר והסיט את מבטו אל שורת נמלים שפתאום נראתה מהפנטת אותו. </div>Sat, 02 Jul 2011 17:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (אנטיוכיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12596403http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748464&blog=12596403http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12583097<div align="right" dir="rtl">"מה היה כל כך דחוף שהעזתם להעיר אותי באמצע הלילה?!" המלך שאג אל עוזרו. היה מאוחר מאד, והדרך שהעירו אותו לא עזרה למצב רוחו. המלך ישב על כסאו לבוש בתלבושת השינה שלו וחיכה לתשובתו של יד ימינו בעוד שידו של המלך מכסה את עיניו. האור של הנרות עוד הכאיב לו בעיניים. "הוד מלכותו, אמ, אין דרך קלה לומר את זה... איך אבשר לך את זה?" יד ימינו של המלך דיבר לעצמו בבהלה, והתחיל לחשוב שאולי זה לא היה הזמן הכי טוב. לא. זה חייב להיות עכשיו. ידו של המלך ירדה על פני פניו עד לזקנו הנועז. המלך הוציא קול כואס מעמקי גרונו ויד ימינו ייצב את קולו ואמר, "טוב, אז, בזמן המלחמה שהיתה לפני עשרה ירחים, האם שכבת עם... אישה אחרת?" היתה שתיקה מצלצלת לכמה שניות. "איך אתה מעז!" נהם המלך, " לשאול אותי שאלה פרטית כזו ולהאשים אותי בבגידה ובחטא תחת האל?" הוא התרומם מעט וכמעט זינק על עוזרו. "תן לי סיבה אחת למה אני לא צריך להרוג אותך עכשיו!" יד ימינו של המלך נראה לבן מרוב פחד. "בגלל, אדוני..." הוא חשב לשניה, יישר את עצמו והרים את קולו מעט, "בגלל זה!" הוא הצביע מאחוריו. מאחורי יד ימינו של המלך עמדה עלמה, אותה העלמה שטיפלה במלך ע</div>Sun, 26 Jun 2011 13:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (אנטיוכיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12583097http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748464&blog=12583097http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12582017<div align="right" dir="rtl">הוא הלך לחדרו וסגר את הדלת בשקט כדי לא להעיר אף אחד. הוא הדליק את האור הקטן, כיבה את האור הגדול, התפשט ונכנס למיטה. הוא חשב על ללכת לישון אבל הוא ידע שלא יצליח. הוא הרים את הטלפון. לא. הוא הניח אותו. הוא ניסה לקרוא, אבל זה שרד רק שעה שרק חצי ממנה הוא הצליח להתרכז בספר. בחצי השני, מחשבותיו נדדו, לרוב, בחזרה לגבר שטיפל בליבו כל כך טוב... ואז שבר אותו לחתיכות ברגע של כעס. אורן שלו. אח"כ הוא ניסה להקשיב למוסיקה. הוא הדליק את הרדיו והקשיב למוסיקה ששמים באמצע הלילה. היא הצליחה לגרום לו לישנוניות אבל לא לשינה. וחוץ מזה דבר זה רק העציב אותו יותר. הוא כיבה את הרדיו, הרים את הטלפון ופתח את אנשי הקשר. לא. הוא זרק את הטלפון בתקווה שישכח ממנו. לבסוף הוא ניסה לכבות את האור וללכת לישון. הוא לא הצליח. הוא שכב על המיטה 37 דקות ועשרים ושלוש שניות. מאד קל לספור כאשר בוהים בשעון המעורר בתקווה לשינה. הוא הדליק שוב את האור הקטן. עיניו כאבו. הוא חיפש את הטלפון ומיד אחרי שמצא אותו הוא כיבה את האור. הוא הרים את הטלפון, פתח את אנשי הקשר, מצא את השם הנכון ולחץ על הלחצן הירוק. "השיחה מועברת למענה הקולי." </div>Sat, 25 Jun 2011 22:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (אנטיוכיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12582017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748464&blog=12582017http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12574105<div align="right" dir="rtl">היא ישבה ישיבה מזרחית בפארק ליד הבית שלה בגן השעשועים על הגדר הקטנה מאבן. השעה היתה מאוחרת והיה קריר, אבל לא היה לה אכפת, כי על ברכיה נמנם הילד הכי יפה בכל העולם. הוא היה מדהים, יפה תואר, מצחיק והוא חשב את אותם הדברים עליה. נראה לה. היא העבירה לו יד דרך השיער ועלה לו חיוך על הפנים. היא חייכה החזרה, על אף שעיניו היו עצומות והוא לא ראה.</div>Wed, 22 Jun 2011 11:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (אנטיוכיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12574105http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748464&blog=12574105http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12566411<div align="right" dir="rtl">אנטון קם. לאט. הוא לא היה אדם של בוקר. הוא התיישב על המיטה שלו ובהה בחדר. צריך ליישר את התמונה הזו, חשב לעצמו. זו היתה תמונה שבתו נתנה לו, אם אפשר לקרוא לזה תמונה. זה היה ציור ובו הופיעו בצבעי עיפרון אבא, אמא ו"אני". אנטון קרא לזה תמונה. זה כל מה שנשאר לו. הוא קם באיטיות עם שרירים כואבים ויישר את התמונה, כמעט באופן אוטומטי. החוט נקרע והיא נפלה. יופי. מדהים. עכשיו גם המסגרת כנראה יצאה מהמקום והו יצטרך לפתוח את זה ולתקן. הוא שם את זה על השולחן שלו לעוד מעט. הוא יצא מחדרו ושם קומקום על הגז והכין את אבקת הקפה. אדים הגיעו לעיניו וגרמו להן לדמוע. הוא ניגב את הפרצוף שלו מהאוויר החם עם הזרוע שלו. עם המרפק, הוא הפיל את הקומקום. המים נשפכו אבל למזלו הוא הצליח לזוז אחורה לפני שנשפכו על רגליו. הרעש העיר תינוק בדירה ליד. אנטון, עדיין מועד אחורה, התנגש בקיר וכתוצאה נחת על הישבן שלו בדרך הכי לא נוחה שקיימת. בעייפות ועצבון שם יד על הפנים ואמר לעצמו "תמיד שנאתי ימי חמישי."</div>Sat, 18 Jun 2011 22:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (אנטיוכיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12566411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748464&blog=12566411http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12565659<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת למה עשיתי את זה. אני יכולה להגיד שהוא איים עלי, שהוא הפחיד אותי, שהוא היה שטלתן - כל הדברים האלה היו נכונים במידה מסוימת. אבל הם רק תירוצים. אם תשאלו אותי, ברצינות, ולא תתנו לי להפוך את זה לבדיחה או להסיט את הנושא, לא תהיה לי תשובה קונקרטית. אני אגיד שאני לא יודעת. כי באמת, למה עשיתי את זה? הוא היה מושלם. לפחות בשבילי. הוא היה מוזיקאי, חכם, יפה, מנומס, גבוה, מושך, מצחיק... אני יכולה להמשיך עוד ועוד אם לא אעצור את עצמי. אבל כן עצרתי את עצמי. אמרתי "די." ה"די" הזה שהפחיד אותי, שהראה לי צדדים שלו שאני אף פעם לא ראיתי. ואז הוא הרג את עצמו. הטיפש הזה. הרג את עצמו. לקח את הרובה של אבא שלו וזהו. נגמר. בא לי פשוט לתת לו כאפה. זה לא כאילו הוא לא היה מצליח להתגבר עלי. זה לא כאילו הוא לא היה מתאהב במישהי אחרת אחרי. לא, הוא היה צריך לבוא ולהרוג את עצמו... הבן... של אמא שלו, הזה. שלום, אז אני אנטיוכיה ומה שקראתם שם למעלה היא פרי דמיוני. אף אחד לא התאבד. זה כנראה יהיה בלוג של Vignettes (כי אין לזה כ"כ מילה בעברית), ז"א, מאין סצנות או קטעים מאד קצרים, ומה שקראתם למעלה היא</div>Sat, 18 Jun 2011 17:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (אנטיוכיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=748464&blogcode=12565659http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=748464&blog=12565659