http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606It's interesting, isn't it? The way that when someone expresses something, someone else always shows up to interpret it.heCopyright 2026 #Java. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012718<div align="right" dir="rtl">הרגשתי כמת כשהזמנו לך מונית אז לא יכלתי לספר עוד, זרקתי הכל הצידה קיוויתי לטוב אך כעת - את המת. תחזרי לפה, תזמיני לי מונית, אין לי יותר שיחות יוצאות.</div>Sun, 10 Mar 2024 16:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012718http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15012718http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012709<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה ששוב חזרתי אחורה. אני רוצה לכתוב את מה שאני מרגישה ומוצאת את עצמי חוזרת על עצמי. "אני לא מבינה מה עובר עלי יותר..." זאת באמת רגרסיה אם אני חוזרת לבקר שוב באותו המקום שכבר הייתי בו? או שככה נראה געגוע? הכתב שלי נהיה כל-כך מכוער מרוב שאני לא כותבת מספיק. פיזית ומטאפורית. ואני לא אומרת שזה בהכרח "רע" שקשה להבין אותי, אני רק אומרת שיהיה ממש קשה לעזור לי ככה... </div>Mon, 04 Mar 2024 16:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012709http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15012709http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012680<div align="right" dir="rtl">לאחרונה גיליתי שנמחקה לי שנה שלמה מהחיים. שנה, הכוונה "בקל", זה יכול להיות גם יותר.אומרים שרקמות במוח יכולות למות ככה. עוד פעם "מוות", עוד פעם זה.אני כל כך מצטערת שלא סיפרתי לך על זה, האמת שפחדתי שזה יקצר לך את החיים אפילו יותר.אני מצטערת גם שלא סיפרתי לו על זה אבל עדיין לא ידעתי אפילו מה עבר עלי בכלל. ובטח שלא הייתי במצב של להגן על עצמי למקרה שהוא יבייש אותי על זה. הוא אמר שהוא עבר אפילו על שיחות שלנו מפעם, אני אפילו שכחתי על חצי מהן, מזל שלא אמרתי כלום. איך את חושבת שהוא יגיב לזה? ששכחתי מאיזה חצי מהשיחות שהיו לנו בערך כי הייתי בטראומה ויש מצב שמת לי חלק מהמוח? חשבתי על זה. אני יודעת. הוא בוודאי יגיד: "אבל את אחד האנשים ההכי חכמים שאני מכיר, את לא צריכה את החלק הזה בכלל."</div>Fri, 02 Feb 2024 23:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012680http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15012680http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012671<div align="right" dir="rtl">זה תמיד מצחיק אותי בכל פעם שאומרים לי שמצד אחד אני בן אדם מדהים ומצד שני, להפסיק להלקות את עצמי.אני רוצה להגיד להם שאני לא הייתי מי שאני אם לא הייתי מחזיקה את עצמי בסטנדרט גבוה. ואז אני יכולה לדמיין אותך... לא, אני אפסיק להסתכל על עצמי באהבה רק בלהעמיד פנים שאני אדם אחר.אני יכולה לדמיין את עצמי עונה, כאילו הייתי חברה טובה של עצמי (מי היה מאמין) - לא, את מה שאת כי את עם היד על הדופק, את מחוברת לעצמך.אבל להיות עם היד על הדופק לא אומר להכות עם היד הזו, רק להצמיד.וגם את לא חייבת להיות בן אדם מדהים. את לא חייבת להקשיב או יותר נכון, לתת להם את ההרגשה שהקשבת, לכל אחד שאומר וכותב משהו. וגם אם מישהו מזכיר שפספסת משהו, תזכירי לו שגם לך מותר להוריד את היד מהדופק לפעמים, גם היא צריכה לנוח.אני מי שאני בגלל מערכת הערכים שבונה אותי לטוב ולרע (תגדירי "ערכים") וכל השאר זו הפרשנות שלי. And help me understand the best I can? אני רוצה להזכיר שאצל חלק מהאנשים שאני מכירה כולל אצלי, הכתיבה היא כמו קביים - ברגע שאתה לומד ללכת אתה לא צריך אותם יותר. אל תנהל יומן רק כי מישהו אמר משהו, אתה לא ח</div>Sat, 27 Jan 2024 18:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012671http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15012671http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012485<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת עוד כמה זמן זה ימשך עד הפעם הבאה שזה יתפוצץ, כל השיט הלא מטופל הזה. ואני מנסה, באמת שאני מנסה ובכל פעם מחדש אני באמת בטוחה שזה מאחוריי וזה פשוט לא. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה שזה יהיה נטל שפשוט אצטרך לסחוב איתי. אני לא יודעת... אגב, למה בכל פעם שאני חוזרת אחורה להסתכל עלי אני מרגישה שזה בן אדם אחר? כשאני מדברת על דברים שעשיתי או קרו לי זה מרגיש כמו בן אדם אחר, כשאני קוראת פוסטים שכתבתי פה זה מרגיש כאילו הם לא שלי, אני כאילו מרגישה ששום דבר הוא לא באמת שלי. וזה לא כי לא הייתי אותנטית, כי זה קורה גם כשאני מדברת על דברים שקרו לי, לא רק על דברים שאני עשיתי. תמיד צריך להזכיר לי את זה, שאני עשיתי את זה. אני חולמת בהקיץ הרבה פחות ממה שהייתי חולמת בהקיץ פעם. אני באמת משתדלת להיות פה יותר. </div>Sun, 17 Sep 2023 21:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15012485http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15012485http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15008094<div align="right" dir="rtl">אני לא מבינה איך אפשר להיות עצוב על משהו כבר שש שנים אבל הנה אנחנו. המחשבות נודדות בין הרחמים העצמיים הראשוניים של "איך עזבת אותי ככה", דרך זכרונות של הסיוטים שהחזקת לי את היד דרכם ומגיעות ליום שבו גיליתי שמתת ולא הצלחתי לזוז כמה דקות מהזעזוע. אחרי הפסקה קצרה, הן ממשיכות לזכרונות של הדברים ההזויים שקרו לי קצת אחרי שהלכת, מתנות הפרידה שהשארת לי. כנראה שחילקת אותן כדי שאחזיק מעמד, למרות שזה גרם לי להשתגע קצת עוד יותר. זה אפילו לא הזעזוע של המוות כמו שזה זעזוע מכל מה שקרה, כל מה שעברת. מה שהגוף והנפש שלך עברו. אני לא יכולה להפסיק להרגיש עלי את הכאב שהרגשת. אני רק רוצה לחזור להרגיש את החום שהרגשתי ממך כשדיברנו, כמעט כאילו היית לידי. אחד הדברים שהכי קשים לי בקשר שהיה לנו הוא שלא סיפרתי לך למה באמת הפסקתי לאכול אז, למה התחלתי להשאב לזה. את אף פעם לא שאלת אותי, היית יותר מדיי בלחץ להציל אותי מהשריפה הזו וגם אם ידעת קצת בלב, זה לא היה העניין מבחינתך.</div>Mon, 06 Dec 2021 19:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15008094http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15008094http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15008067<div align="right" dir="rtl">אני רק עכשיו מתחילה לעכל מה לאזעזל עברתי כי סוף סוף אני יכולה. זה מאחוריי. וגם סוף סוף יש לי את המקום, עכשיו כשבתזמון מושלם קיבלתי אותו בחזרה. אולי אם אני אכתוב את זה אני סוף סוף אוכל להמשיך באמת הלאה, כמו פתק שאני בוכה לתוכו ואז זורקת אותו למדורה ומה יכול לעשות עבודה יותר טובה מאוד פוסט מעורפל לאנשים שלעולם לא יקראו את זה גם ככה? הדבר ההכי מרגיז אותי בעניין הזה של הסוף הטוב הזה שקיבלתי, הוא שעוד תקחי על זה קרדיט. את בטח מאמינה בזה שאת לימדת אותי, שאת "שברת" אותי, כדי לבנות אותי מחדש וכל השקרים האלה שאנשים מספרים לעצמם כדי לא להתמודד עם העובדה שהם בנו את עצמם מחדש למרות ששברו אותם ולא בגלל. שטיפת המוח הזו שמכניסים לפעמים לראש כדי לתת קרדיט לאנשים חרא ולא לאור הגדול, לכוח העצום, שיש בפני מי שמתמודד עם זה. וכאילו... את לא. את פשוט לא. ראשית לא לימדת אותי כמעט שום דבר נכון (כאילו, את בעיקר לימדת אותי לא לספר לך שום דבר אחרת זה איכשהו ימצא את עצמו ככלי נוסף בארגז כלים של האינטרסים שלך אבל זה לא שכר לימוד כמו שזה תופעת לוואי של האופי הגרוע שלך) ושנית לא באמת הצלחת לשבור אותי כי אני</div>Sat, 04 Dec 2021 22:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15008067http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15008067http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15007556<div align="right" dir="rtl">זה תזמון מאוד מעניין, העובדה שלא הצלחתי באזור השנה להכנס לבלוג הזה. אולי לדבר ולהקשיב אלה שני דברים שאי אפשר באמת לעשות כמו שצריך וזה היה הזמן שלי להקשיב. או שזה סתם צירוף מקרים וסוף סוף סדרו את התקלה שהייתה עם ישראבלוג והספק. בכל מקרה זאת הייתה שנה מאוד מעניינת, שנה של... לא בהכרח סבל אבל הרבה מלחמה שהסתיימה בגל של הזדמנויות מאוד טובות של "להחזיר" על כל המכות שקיבלתי. אני לא אומרת "לנקום" כי זאת מילה מאוד קיצונית. אני לא יודעת אם זה משהו ברמה של נקמה, אבל כן קצת מרגישה שסוף סוך נעשה איתי צדק מסוים. מהרבה בחינות - חברים, קריירה, לימודים (שסוף סוף מאחוריי), דברים כאלה. רק הייתי צריכה להמשיך לעשות את מה שעשיתי ולהיות סבלנית. האמת שיכלתי להכנס לבלוג דרך usb tethering מהטלפון, זה פשוט שזה תזמון כל-כך טוב שהיה שווה לחכות. משפט שמסכם יפה את התקופה הזו. כשהכרתי את השיר הזה, הייתי בצד השני של מי שאני עכשיו. דרך טובה להשלים את האירוניה של כל השנתיים וחצי האלה.</div>Sat, 30 Oct 2021 22:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15007556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15007556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15000257<div align="right" dir="rtl">אני רוצה שכל שיתוף יפסיק להרוג אותי מבפנים. אני רוצה להפסיק להרגיש פחד אימים בכל פעם שאני פותחת את עצמי. זה נשמע טפשי, כי מה אני עושה פה כל-כך הרבה שנים שהוא לא לשתף או לפתוח את עצמי? אבל אולי שכחתי איך עושים את זה בצורה לא אנונימית אבל אולי גם שכחתי איך עושים את זה בצורה כן אנונימית. הייתי מאוד שמחה שאנשים שאני אמורה לסמוך עליהם יפסיקו להיות מוזרים איתי. ב"מוזרים" אני מתכוונת ל: תוקפניים בלי סיבה, יורדים עלי (!) בלי סיבה, אני לא מבינה איך משהו מזה הוא לגיטימי או חמוד. אני לא מבינה איך לראות אותי בהלם מזה שהיא צוחקת עלי מול כולם ששמנתי, זה לגיטימי או חמוד. "אבל זה בקטע טוב", "אבל מה את נעלבת", אני לא מבינה. אני לא מיוחדת, אני לא הראשונה או האחרונה שיש לה משפחה שלפעמים מתנהגת מוזר, תחסכו את זה ממני. סליחה באמת שגם אחרי 27 שנה זה נראה לי הזוי שאני מרגישה שאני יכולה לסמוך יותר על אנשים שאני מכירה באזור הכמה שנים, שאני מרגישה שהם פחות "מוזרים" איתי. אולי באמת שכחתי איך לשתף כי זה הורג אותי מבפנים גם עכשיו, למרות שקצת פחות בגלל האנונימיות. אולי פשוט אני אף פעם לא עושה את זה באמת כש</div>Mon, 07 Sep 2020 07:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=15000257http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=15000257http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=14999392<div align="right" dir="rtl">אני חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לדמיין את עצמי כמישהי שכותבים עליה. שירים, פוסטים, כל דבר.אז למה אני פותחת את הפוסט בצורה כל-כך מרוכזת בעצמי? טוב, כי אחד הדברים היחידים שהתחלתי לעשות מגיל קטן (יחסית) ועד עכשיו אני עדיין עושה הוא לכתוב. לכתוב על רעיונות, על אנשים... כתבתי שירים, כתבתי קטעים קצרים, אני כותבת בלוג, אלה חוקי הפורמט, לא?אולי פה הבעיה, שאני לא באמת רואה את עצמי כ"רעיון". כי גם כשכותבים על אנשים, כותבים על רעיונות. הכל מורכב מרעיונות, הכל התחיל מרעיונות. אז מה הבעיה שלי בכלל? אולי אלה תמיד נראו לי כמו דברים שעושים לאבירות, אבירים, נסיכים, נסיכות, בני אצולה... ואני לא אבירה. אני לא נסיכה. ולא רעיון ואם כן, אז אני לא יודעת עד כמה הוא מדהים. בכל פוסט מחדש, אני חותכת לעצמי את הלב ומדממת הכל החוצה. בגלל זה אני כותבת פעם במאה שנה, הוא צריך להתמלא מחדש. ובגלל זה גם קשה לי, לרוב, לחזור למה שכבר כתבתי. פעם זה היה הרבה פחות בריא אבל אני משתדלת שלא לרוקן את מה שאין, לתת לו לנוח. אז בינתיים, אני אמשיך לכתוב על עצמי ולהיות המשוררת של עצמי. אני אהיה האבירה האמיצה בראש שלי. עכש</div>Tue, 28 Jul 2020 23:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (#Java)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=746606&blogcode=14999392http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=746606&blog=14999392