http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548heCopyright 2026 not anymore. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=3749833<div align="right" dir="rtl">המכונה גמרה. תליתי את המגבות על המתקן לייבוש. על אף שהתקנתי לפני יותר משנה חבלים במרפסת אני לא יכלה לתלות שם, הציפורים מחרבנות לי על הכביסה. סוף סוף יכולתי לנוח ולהרגע אחרי כ 8/10 שעות בהן תפקדתי כעקרת בית. אפילו עשיתי חלונות!! עכשיו הנוף המדהים שלי הרבה יותר מדהים. בבניין ממול שאריות ליל הסדר מפוזרות באקראי על פני הסלון, לא מסוגלות לזוז. ביניהן התהלכה, שיכורה מעייפות, ילדה כבת שנתיים בשמלה חגיגית ראשה מכוסה עד אחרי הכתפיים בשקית נייר אדומה, אולי של קסטרו. כבר חצות ורבע. פרסתי לנו חצאי תותים והוא פתח בקבוק יין אדום שבחר במבצע בסופר, והצטופפנו על ספה אחת לצפות בעוד כמה פרקים בסדרה התורנית, מתמכרים מרצון. היין היה מאכזב ואף גרוע ולא נגענו בו, שלא כמו התותים שהיו מדהימים מתמיד. משהו בחגים האלה, קצת לפני שהם מגיעים, עושה אותי חסרת מנוחה. יש כל כך הרבה ציפיות, מהחגים וממני כאחד, לשביעות רצונם של כולם. אני מבטלת את כל הציפיות מראש כלא שייכת ויחד עם זאת עדיין מאכזבת. מנגד, החגים מאכזבים בסופם, מזכירים לנו כמה מהר הם עוברים בלי שנרגיש על אף שעבדנו קשה עבורם. כנראה שהחג האמיתי הוא לפני</div>Thu, 13 Apr 2006 16:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=3749833http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=3749833http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=2276210<div align="right" dir="rtl"> הבוקר הייתי בביקור השבועי אצל רופא השיניים. דווקא היום היה קצר מן הרגיל וכשהסתיים הטיפול היה לי קשה ללכת. בכלל הרגשתי שם נינוחה מאוד ואף משועשעת. הוא הוציא לי מהפה את רצועת השעווה ששם קודם לכן, ניסה להחזיר שאסגור על זה את הפה, אך אני לא הצלחתי לסגור כראוי. הסיטואציה מוכרת לי מביקורים רבים אצל רופאי שיניים. תמיד כשאומרים לי לסגור את הפה באופן מודע אני סוגרת על השיניים הקדמיות, כאשר הסגירה הנכונה, זו אשר מתבצעת אוטומטית, היא על השיניים האחוריות. כך כל פעם מחדש אני צופה בעצמי חוזרת על אותה טעות. הבוקר בעקבות הטעות שטף אותי פרץ צחוק שלא הפסיק, והוא ויתר כבר על נשיכה מחודשת. יאמר לזכותו שבניגוד לרופאים האחרים הוא הסביר לי מה לא נכון ולמה. אפשר גם להנות אצל רופאי שיניים. הוא לקח לי מידות במתכת ואף ב</div>Fri, 12 Aug 2005 22:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=2276210http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=2276210http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=2203139<div align="right" dir="rtl"> </div>Mon, 01 Aug 2005 00:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=2203139http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=2203139http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=2191221<div align="right" dir="rtl">רק בהולידיי אין 2 ילדים מתנה. לפי התמונה נראה שמובטחים לי גם בלונדינים.</div>Sat, 30 Jul 2005 02:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=2191221http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=2191221http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1972181<div align="right" dir="rtl">אני מאוהבת אני מאוהבת אני מאוהבת אני מאוהבת אני מאוהבת אני מאוהבת אני מאוהבת אני מאוהבת להרגיש חזק חזק חזק, את הריחות את הצבעים את המילים שמדברים אלי את המנגינות שמשמיעים לי הכל צובט אותי חזק. חזק מדי. אני צובטת את עצמי כל הגוף שלי דרוך לקראת? לא ידוע, אבל מרגיש לי. ללכת על המדרכה, האורות של המכוניות מסנוורים אותי, צופר חד פעמי מקפיץ אותי כל כך צורם, והעיר הזאת הולכת ומצחינה יותר ויותר תחת החום הזה. קיץ מסריח. הנהגים בכביש מתישים אותי ואני דביקה. רצועות רצועות של נילון דביק מסתבכות אחת בשניה בתוך הבטן. שיתפוצצו כבר. שיתפוצצו כבר. שישרפו.<</div>Wed, 22 Jun 2005 01:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1972181http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=1972181http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1280171<div align="right" dir="rtl">אני אפילו לא יכולה לכתוב את זה. חלומות תמיד נשמעים מאוד משעשעים, גם המפחידים שבהם, אבל הם אינם כך בזמן החלימה. זה נשאר בתוכי חזק חזק ואני אפילו לא יכולה לצאת לעבוד. היה אריה ששוטט ברחוב בו גדלתי. ראיתי אותו מהמרפסת וזכרתי שכבר חלמתי או קרה הדבר. רק שהפעם האריה לא היה לבד, היתה לו משפחה. הצטרפה אליו לביאה ואחרי מספר דקות הצטרף כפיר, או שמא תרצו אריה צעיר, כי כבר בגר והתחיל לצמח רעמה. הם עברו מבית לבית, מדירה לדירה חפשו מקום לשהות בו. נראה כי סגלו לעצמם מנהגים אנושיים אך זה לא מנע מהם להמשיך ולהיות חיה טורפת. כל בית שנכנסו בו רדפו לטרוף את האנשים שהיו בו. אני זוכרת שראיתי אותם נכנסים לדירה ממול שהיה בה חדר גדול כדי אולם עם ווילונות גדולים משני צידיו. היה שם בחור שראה אותם וברח מהם תוך שהוא מסתתר מאחורי הוילונות. אך הם קלטו אותו ונטרף. נכנסתי ללחץ, ידעתי שאין להם בעיה גם לטפס לקומה שלישית בה הייתי. היתה איתי המשפחה בבית ועמדו להגיע אורחים, קרובי משפחה רחוקים, לסעודת טו בשבט. מיהרתי אל הדלת לנעול אותה, על אף שאי אפשר לפתוח אותה במבחוץ. אך היו אנשים מחוץ לדלת שחיכו ועכבו אותי מלנעול אותה</div>Tue, 18 Jan 2005 11:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1280171http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=1280171http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1276423<div align="right" dir="rtl">"אין זו הפעם הראשונה שאני מאחר לעבודה. והסיבה היא שאני מתעורר באיחור לעיתים. כי רוב החלומות הם בשעות הבוקר דווקא, וקשה לי לוותר עליהם. אני שוכב ער, שרוי כמו באד חם, כמו באמבטיה, ומנסה לברר לי אותם, לזכור, לשחזר. לפעמים הם קרעים קרעים, ועלי לאחותם. לפעמים הם נמלטים ממני, ואני רודף אחריהם כמו אחר דף תלוש מספר, שהרוח מעיפה אותו והוא מתגולל ונחבט לארץ, כמעט נתפס, ושוב עף ונמלט." (מתוך "עשהאל" מאת אהרן מגד) </div>Mon, 17 Jan 2005 11:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1276423http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=1276423http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1271171<div align="right" dir="rtl">בחור א' (בפליאה): שבע מאות ספרים? לא יכול להיות! בחור ב' (בהתלהבות): האיש תרגם את פוקו! (יום חמישי, 8 בערב, רח' צייטלין בת"א)</div>Sat, 15 Jan 2005 21:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1271171http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=1271171http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1220069<div align="right" dir="rtl">בתוך קופסות של דגים שזה עתה נמשו מן הים אני עדיין אוהבת אותך.</div>Sat, 01 Jan 2005 22:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1220069http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=1220069http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1158014<div align="right" dir="rtl">בחלום הלילה אחותי חלתה בסרטן והיה זה יומה האחרון. ישבנו בחדר הטלויזיה אצל הסבתא מחולון ואחותי שכבה במיטה המוגבהת של הסבתא, מיטת ברזל חזקה המזכירה את מיטות בתי החולים של פעם. היתה המשפחה ועוד אי אלו אנשים שלא הבחנתי בהם. כולם היו מוטרדים אך לא עצובים כלל. היא שוחחה איתנו כאילו לא קורה דבר. אחרי איזה זמן לא מוגדר היא נפחה את נשמתה.עדיין לא מלאו לה חמש-עשרה שנה. אף אחד עדיין לא היה עצוב, אך יכולתי לחוש את הכאב החזק שבי ואת הכאב של האחרים. אחרי רגעים ספורים פקחה אחותי את עיניה והסתכלה בנו. ידענו שהיא לא חזרה לחיים אלא בעצם באה אלינו כמתה. זיהינו את עיניה כעיני מת. היה להן מראה מוזר, כאילו היו אלה עיניים ללא חיים, עיניים מצויירות וקווי המתאר שלהן מודגשות בשחור. עיניים חלולות. ואז פנתה אלינו ואמרה: "כמה שאתם נראים מוזר עכשיו. אתם נראים לי אנשים שקופים". <P class=MsoNormal di</div>Wed, 15 Dec 2004 13:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (not anymore)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=74548&blogcode=1158014http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=74548&blog=1158014